ניר שגיא
ניר שגיא
הפרדיגמה הרווחת בספרות המחקר היא כי אתיופיה הייתה מבודדת ומנותקת מהעולם עד המאה הי"ט. לדוגמה, כך כותב אשכולי: "חבש הייתה עד סוף המאה הי"ח […] ארץ האגדה והדמיון שמעבר להרי החושך".[1] תפיסה רווחת זו הקרינה על חקר יהדות אתיופיה, שנתפסה כקהילה שנותקה מהעם היהודי כבר כאלפיים שנים. לפי עמדה זו לא היה קשר רציף בין יהדות אתיופיה ובין העולם היהודי שמעבר לה. לאונרדו כהן וסטיבן קפלן כותבים: "רוב החוקרים מדגישים את האפשרות של השפעה יהודית מוקדמת (לפני המאה השביעית) באזור, ובהתחשב בכל הידוע לנו אודות בדידותה היחסי של אתיופיה לאחר עלייתו של האסלאם, האפשרות של השפעה יהודית מאוחרת יותר [= על אתיופיה. נ"ש] נראית קלושה למדי".[2] יש לציין כי פרדיגמה זו רווחה גם ביחס לתימן, הסמוכה לאתיופיה. כך כותב הירשברג: "בתקופה החדשה […] ניסו תיירים וחוקרים לחדור אל תימן כדי להכיר את עתיקותיה ואת דרכי חייהם של יושביה […] אולי לא מקרה הוא שדווקא בגילוי תימן ועתיקותיה גדול חלקם של יהודים, שמע עשרת השבטים האבודים […] לבקש את אחינו האובדים בערב".[3]
מחקר תימן התפתח במרוצת השנים והדעה הקדומה על יהדות זו: "כבר בטלה הדעה שהייתה מקובלת לפנים, שיהודי תימן שקועים בבערות וידיעת התלמוד נעדרת מהם".[4] שינוי בפרדיגמה המחקרית ביחס ליהדות תימן לא הקרין על חקר יהדות אתיופיה הסמוכה לתימן; היא נותרה עלומה. פרדיגמה זו לא נעקרה ממקורה, אף "[ש]נתברר שערב הייתה לפנים מרכז גדול וחשוב, המפורסם ברחבי מזרח ומערב […] שגמליהן נשאו את סחר שבא וכוש".[5]
הנחות המוצא של המחקר על אודות הגאוגרפיה של אזורי אתיופיה ותימן משקפות את החלוקה הטריטוריאלית של הקולוניאליזם המערבי. אשכולי כותב: "כל ימי הביניים היה גבול שלטונות האסלם גבול ידיעת העולם לאנשי אירופה. מעבר לאסיה הקטנה ביבשה ומעבר לחופי הים התיכון במזרחו ובקצה אפריקה הצפונית היה העולם חתום בחותם העלומה והאגדה. לא הייתה ידועה צורת האדמה ולא דרכי ימיה וארצותיה ותושביהם".[6]
במסגרת מאמר זה אני מבקש לערער על יסודותיה של פרדיגמה זו. אצביע על כך כי המפה הגאוגרפית המדומיינת שיצרה המסורת הקולוניאליסטית ובעקבותיה גם המחקר המודרני מבוססת על המצאה של חלוקה גאוגרפית־תרבותית־חברתית, שאינה מעוגנת במקורות. במאמרי אעקוב אחר מסמכים ותיעוד יהודי וערבי, המספרים את הסיפור שהועלם על יהודי מזרח אפריקה. אטען כי אין התאמה בין המדינה הקרויה אתיופיה ובין חבלי הארץ המכונים אתיופיה, שאליהם מתייחסים המקורות.
אפתח את המסע לגילויה של המפה הגאוגרפית בעיון במַסְמֵן "הודו". בעקבות גילוי מסמכי הגניזה וחקר המסמכים, יצאו לאור חמישה כרכים של "ספר הודו" בעריכתם שלמה דב גויטיין ומרדכי עקיבא פרידמן.[7] בהקדמה כותבים העורכים: "יש אי־בהירות מסוימת בשימושם של המקורות הערבים גם במונח 'בחר אלהנד', אף על פי שברור שלעיתים קרובות התכוונו לאוקיינוס ההודי כולו. לפעמים החלו גבולותיו המערביים של 'בחר אלהנד' בעדן".[8] לפי טענת העורכים השם "אלהנד", היינו הודו, מסמן מקום המזוהה עתה עם הודו שבאסיה.[9] לדעתם, הנמלים בים סוף, היינו הנמלים במזרח אפריקה ובתימן, קשרו את מה שסימנו כהודו עם הקהילות היהודיות של מצרים, צפון אפריקה, איטליה וספרד.
ברם, עיון מדוקדק במסמכים מלמד שהשם "הודו" הוא שם משותף, המסמן אתרים שונים; הודו של ימינו ואזורים נרחבים באפריקה הרחוקים מהודו של ימינו. במהלך הדיון כאן אנתח מסמכים רבים מספר הודו, שמהם עולה בבירור שהשם "הודו" מסמן בדרך כלל אזורים באפריקה. כפי שניווכח, לאזורים הללו שבאפריקה יש גם שמות נוספים, כגון: ערביא, סין, עדן, כוש ועוד, אשר בלא צל של ספק מסמנים אתרים באפריקה. בחינת סוגיה זו שופכת אור חדש על הקיום היהודי באפריקה, שנעלם והועלם מטעמים שונים.
במקורות המצויים בגניזה ובמקורות אחרים, השם "הודו" מסמן בדרך כלל חלקים באפריקה של היום. לפיכך נדרשת עבודה קפדנית לזיהוי השם "הודו" במקורות הנדונים. עקיבא פרידמן, מעורכי ספר הודו, כותב: "הגדרת גבולותיו הגאוגרפיים של סחר הודו אצל גויטיין תואמת במידה מסוימת, את שימושם של שני מונחים גאוגרפים בערבית של ימי הביניים: (אל)הנד ו'בחר אלהנד'".[10] על מיקומה של הודו שנקראת במסמכים אלהנד, בלאד אלהנד או דיאר אלהנד, מעיר פרידמן שהיא משתרעת מגבול איראן ופקיסטן ועד אינדונזיה וארצות דרום מזרח אסיה.[11]
ברם, כבר מימי קדם ועד ימי הביניים הודו הייתה אזור רחב ידיים שהשתרע מאפריקה ועד הודו של ימינו. את הפסוק ישעיהו יא, יא: וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם, מתרגם יונתן: וּמִפַּתרוֹס וּמֵהֹדוּ וּמֵעֵילָם, כלומר הודו מזוהה אצלו ככוש. את הפסוק מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ (צפניה ג, י) מתרגם יונתן: מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי הוֹדוּ. אכן, חנוך יהודה קוהוט כותב במהדורת "ערוך השלם" שלו: "כי בימים הקדמונים היו מחלפין הארצות האלה וכן מחלפים אותן כותבים רומיים".[12] ואומנם במדרש אסתר רבה נאמר: "מהדו ועד כוש – והלא מהדו ועד כוש דבר קל הוא, אלא כשם שמלך מהדו ועד כוש, כך מלך על שבע ועשרים ומאה מדינה".[13] הודו נתפסה אפוא כסמוכה לכוש.
גם בפירוש של חכם תימני אנונימי מאמצע המאה הארבע עשרה, נאמר: "ואמרו המולך מהדו ועד כוש, אמרו הדו וכוש בהדי הדדי קיימי".[14] היינו שני המקומות הללו סמוכים זה לזה. במדרשים היהודיים מצויה תמונה דומה. במקור אחד נאמר: "אמר ר' ינאי, אפילו פלפלין נטע שלמה […] והיה שלמה יודע איזה גיד הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין".[15] ובמקור מקביל לו נאמר: "עשיתי לי גנות ופרדסים […] ונטעתי בהן עץ כל פרי, אפילו פלפלין […] ברוחות היה שלמה משתמש ושולח להנדיקי".[16]
ממצאים אלה מקבלים אישור במסמכי הגניזה. מסמך אחד עוסק בשאלה הלכתית מסובכת שעניינה אונייה שטבעה בים והתעורר הצורך לברר את מצבם של הטבועים בים כדי למצוא מוצא הלכתי לנשים העגונות. הכותב מציין: "הגיעו הנוסעים בשנתיים אלה מכל הימים מכל ארצות הנד ומדינותיה ומארץ הזנג ומדינותיה, ומיבשת ברברה וחבש ומדינותיהן".[17] בהקשר שלפנינו המונח "מכל הימים" אינו מציין יַמִּים אלא את נהרות אפריקה, שכן הוא מצרף את הביטוי "מכל הימים" לארצות באזור אפריקה, שבהן אין ריבוי ימים. ראיה לדבר מצויה בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם הכותב: "הים המלוח הגדול […] והוא ים המערב וים סוף שבגבולותיו תימן והודו".[18] הביטוי "הים המלוח הגדול" מציין נהר גדול. ממסמך זה עולה בבירור כי הודו גובלת בתימן. כבר לעיל ראינו שהשם "הנד" מציין את הודו. מכאן עולה כי המכתב מתייחס אל מרחב אזורי סמוך למקום הטביעה; למדנו שארצות הנד, היינו הודו, נמצאות ליד חבש, יבשת ברברה וארצות הזנג, מונח המציין את ארצות הכושים.
נוכל להיווכח בחשיבות הממצאים הללו תוך עיון במסמך הגניזה המצוי בספר הודו. המסמך מתייחס לתביעה שבין שני סוחרים: "הוסכם שיעמידו בית דין מארץ תימן והודו […] שיפרע אותם לו בשעה שיגיע השליח הנזכר מארץ הודו ותימן […] התביעה הזאת, כלומר, זו אשר בתימן ובהודו".[19] העורכים, המניחים שהשם "הודו" מציין את הודו שבאסיה ולא את הודו שבאפריקה, עומדים בפני בעיית היחס שבין הודו לתימן. פרידמן כותב: "חרף המרחק בין הודו לתימן, היה ליהודים הפזורים בנמלי הארצות האלה בית דין אחד שמושבו היה בעדן [וכן כתב גויטיין […] על פי תעודה זו, אלא ששם הזכיר בית דין של עדן והודו]".[20]
קל להבחין בבעייתיות שבהצעת פרידמן להיגד "בית דין מארץ תימן והודו". פרידמן ממשיך וכותב: "במצרים היו רגילים להזכיר הודו ותימן כך בחדא מחתא. במסמך אחר בפנייתו לכליף כותב מוסא בן צדקה: "אנא וצל מן אלהנד ואלימן" (שם). העובדה שבמצרים נהג הצירוף הלשוני "הודו ותימן" היא ראיה ברורה לכך שהמקומות סמוכים או אפילו זהים, שאם לא כן מה ההיגיון בשימוש הלשוני הזה? למרות האמור הוא מניח כי למסמן "הודו" יש מסומן אחד בלבד: הודו שבאסיה.
בניגוד לכך אפשר להסיק שלמסמן הודו מסומנים שונים. באיגרת הרמב"ם אל עדת לוניל נאמר: "אבל היהודים שבהֹדו אינן יודעין התורה שבכתב, ואין להן מן הדת אלא שהן שובתין ונִמולין לשמונה".[21] לפי זה המסומן "הודו" מציין קהילה נידחת ששומרת על שרידי היהדות. מנגד מצינו בגניזה מסמכי גניזה כדלהלן: "מניתי אותו שליח בשבילי ללכת אל ארץ הודו ולתבוע את כב[וד] מר רבי ניסים המכונה אבו אלפרג".[22] על מסמך אחר כותבים המהדירים: "אנו למדים שעוד בשנות השלושים או בשנות הארבעים של המאה השתים עשרה, כלומר אולי עוד בחיי המשורר [=יהודה הלוי. נ"ש], הועתקו שירים שלו בהודו הרחוקה".[23] קשה אפוא להניח שהשם "הודו" מציין מקום אחד, שהרי לפי עדות הרמב"ם הודו היא מקום שבו יש שרידי תורה בלבד. לעומת זאת לפי הגניזה, הודו היא מקום שיש בו בית דין פעיל. אם שירי יהודה הלוי הועתקו בהודו אזי הכוונה להודו שבאפריקה, אשר בה יש חיים יהודיים מלאים וזיקה רציפה למרחבי קיום יהודיים אחרים שנתפסו כחלק מהרצף היהודי.
אכן, בתשובות הגאונים נאמר: "והאופן השלישי, שהוסיף השלטון על המטבעות […] או שהאנשים יחשבו את הדרהמים במספר כמו שיחשבו במדינות הודו וימן [תימן]".[24] פרידמן מפנה לעמדתה של מרגריטי, הסבורה שמצמון בן יפת היה נגיד היהודים של עדן ואלהנד [= הודו], והוא דוחה אותה על הסף בטענה שהיא אינה מציינת מקור לעמדתה.[25] בניגוד לעמדה זו, המסמכים שהבאתי מדברים בעד עצמם.
אחד הטעמים לבלבול מצוי במסמן "עדן", שהייתה אזור רחב ידיים במזרח אפריקה, ולא רק העיר עדן שבימינו. יעקב ספיר בן המאה התשע עשרה, תמה על חכמי הדורות וביניהם אבן עזרא, רמב"ן ועובדיה מברטנורא, שסברו שהנילוס עובר בעדן: "וכמה רחוק הנילוס מעיר עדן הזאת; כי עיר עדן היא באסיא […] והנילוס יוצא מבין הרי כוש באפריקא, ולא קרב זה אל זה".[26] אכן זיהוי ברור של עדן והודו שבאפריקה מצוי בספר היובלים:[27] "וידע כי חלק כבוד וברוך נפל לשם ולבניו לדורות עולם. כול ארץ עדן וכול ארץ הים האדום וכול ארץ המזרח והודו ואֱדום". באופן דומה עדן שבמסמכי הגניזה ובמקורות קדומים אחרים אינה זהה רק עם העיר עדן של ימינו; המונח "עדן" מציין אזור גאוגרפי גדול הרבה יותר. כך מוצאים אנו אצל יהודה אלחריזי: "ויעלו נשיאים מקצה הארץ והאדמה הדשיאו / ועמקים יפריאו / ונהרי עדן לצמאים המציאו";[28] "וסביבי היאור הנאור / אשר מנפלאותיו זרח בחושך אור / אשר מגן עדן מוצאו / ועד מצרים מובאו".[29] אלחריזי משרטט את המפה הגאוגרפית, שלפיה היאור משתרע מעדן ועד מצרים, חבל ארץ גדול הכולל חלקים גדולים במזרח אפריקה. לפעמים אזור רחב ידיים זה נתפס כזהה עם הודו ולעיתים סמוך לה. זיהוי זה חוזר ועולה במשך הדורות, והוא אמור היה להיות ידוע לחוקרים.
אכן כבר אברהם עפשטיין במהדורתו לספר אלדד הדני כותב: "וגם רבי בנימין מטודלה יאמר במסעותיו: ומשם שמנה ימים להודו אשר ביבשה הנקרא בעדן והיא עדן […] גם הנוסע מארקא פוילא יכנה כן את כוש הדרומית […] הארץ ההיא שבאפריקה נקראת גם כן עדן כמו שראינו מדברי ר' בנימין. גם מארקא פוילא ידבר מעדן שבכוש".[30]
ממכלול זה עולה שהשם "עדן" מציין חבל ארץ גדול, והשם "הודו" נסמך לו. משמע, הודו ועדן הם חבלי ארץ סמוכים או זהים באפריקה. חוסר תשומת לב לכך שהמונח "הודו" מציין שני אתרים שונים, האחד באפריקה והשני באסיה, גרמה לקריאה לא זהירה של המסמכים המצויים בגניזה, שהקרינה לא רק על הזיהוי הגאוגרפי אלא גם על הבנת רקמת התרבות, ההיסטוריה וחיי המסחר והכלכלה. ההכרה בקיומה של הודו שבמזרח אפריקה פותחת בפנינו את הצוהר להבנה גאוגרפית שנעלמה מן העין.
עידאב ואסואן הן נקודות ציון חשובות בגאוגרפיה הממשית של מזרח אפריקה. גויטיין במאמרו הנודע "תעודה מן הנמל האפריקני עידׄאב",[31] מתפלא על כך שהכותב מתאר את עידאב "דעל כיף ימא רבה". לשיטתו עידאב יושבת על גדת ים סוף, שאינו מכונה "ים גדול". מסמכי הגניזה שוללים את נקודת המוצא שלו, שכן מהם עולה שהמידע על עידאב עד גילוי המסמכים לקה בחסר. עד גילוי הגניזה הטענה הרווחת הייתה שסואכין היא עיר נמל דרומית מעט לעידאב שהוקמה כדי להתחרות בנמל עידאב. אבל לפי ממצאי הגניזה סואכין הייתה עיר תוססת שהוקמה במקביל לעידאב, ולא כניסיון להתחרות בה. כך כותבים מהדירי ספר הודו: "סואכן נמצאת בצפון מזרח סודן מדרום לעידאב, לפי אנציקלופדיית בריטניקה, היא נוסדה במאה השתים־עשרה כעיר נמל יריבה לעידאב בגלל המיסים שנגבו שם. על פי תעודות הגניזה נוכל להקדים את זמן היווסדה עד המאה האחת עשרה. בשנת 1103, אומר הכותב של מספר ו1 (בתרגום): 'באנו אל סואכן והוא אמנם המצוין שבמגורים (סואכן)'".[32]
סואכן הייתה עיר גדולה: "כי מחארטום הזאת הולכים עוד אחד עשר יום ביבשה עד סוואקין העיר הגדולה", הנמצאת דרומית לה.[33] ר' אברהם הלוי בן המאה השש עשרה, מצביע על קִרבה מרכזית זו לאזורי הפלאשים, וכותב שסואכין נמצאת מהלך של שלושה עד חמישה ימים מפלאסה.[34] בעיר סואכין, בדומה לכל ערי המסחר המרכזיות, הייתה אגודת סוחרים בשם "כארם". במחסני ערים כגון עידאב, סואכין ושאר ערי המסחר, היו מחסני סחורה גדולים במיוחד, מסביב לנתיבים מסחריים שקשרו אפריקה תימן ומצרים.
עתה משהתבדתה ההנחה הישנה על היחס בין סואכן ועידאב, סביר היה להניח שגילוי טעות זו יוביל למחשבה חדשה על עצם מיקומה של עידאב ויעלה את האפשרות שהשם "עידאב" הוא מרחב גדול ולא רק עיר נמל, כפי שסואכן הייתה עיר מסחר חשובה, ולא רק האי ששמו סואכן. למרות האמור, גויטיין מתאר את העיר עידאב על בסיס דברי הנוסע הפרסי נאצר־א־כאסרו שהיה בעידאב בשנת 1050: "הביאו האוניות את הסחורות מארץ חבש, זנגיבאר ותימן אל העיר ההיא, שהיתה מקום המכס של מדינת מצרים, משם הוסעו על גבי הגמלים בדרך של 200 פרסאות לערך אל אסואן וממנה בנילוס אל מצרים התחתונה. דרך עקיפין זו נראית לנו מוזרה כיום".[35]
לפי גויטיין, אסואן, שאליה התייחס הנוסע, היא אסואן של ימינו. אבל לפי המקורות אסואן בתקופה המדוברת נמצאת הרחק מאסואן של היום, בכיוון דרום. כך כותב בנימין מטודלה: "ומשם לארץ אסואן מהלך כ' יום במדבר היא סבא אשר על נהר פישון הוא היורד מארץ כוש".[36] השם "סבא" מציין מקום, שבדרך כלל שכנו בו שבטים מדבריים שכונו בשם סבאע. כך מצינו שאדם מסוים הקרוי "השייך רבי סבאע", קרוי גם "אבו אלוחש סבאע".[37] הביטוי "אלוחש" מציין פראי, דהיינו מי שגר במדבר. במקור אחר מצוין קיומו של שבט בשם "אולאד בו סבאע".[38] גם בספר "כבוד המלכים" מצוין שהעיר סבה נמצאת בנובה.[39] רבי אברהם בן הרמב"ם מציין שבלאד אלנובה נמצאת דרומית למצרים של ימינו, ורחוקה ממנה.[40] סבה מצויה בקרבה לאסואן, הנמצאת, כפי שראינו, דרומית לאסואן של ימינו ורחוקה ממנה. כך אכן כותב הרמב"ם: "אבל זה אפשר בארץ תימן וכוש ובכלל מן אסואן בואך לצד דרום".[41] מדברים אלה עולה בבירור שאסואן ההיסטורית היא דרומית לסכר אסואן של היום והיא גובלת בתימן ובחבש. במקור הערבי של תשובת הרמב"ם כתוב אלחבשה, שבלאו תרגמה, כמקובל – כוש. ברם, המונח אלחבשה לא תמיד מציין את כוש, לעיתים הוא מציין מקום אחר. כך כותב רבי תנחום הירושלמי: "מעבר לנהרי כוש וגו' נראה שזה בסביבות ארץ חבש ושבטיה. ולא ייתכן שכוש כאן הם אנשי מדין, כמו שפירשנו את הכתוב גַּם־אַתֶּם כּוּשִׁים ([צפניה] ב, יב) מפני שהתכוון בזה למקומות רחוקים".[42]
מדברי הנוסע הפרסי, שכבר צוטט לעיל,[43] נוכל ללמוד שעידאב היא מקום שיש בו נוכחות יהודית גדולה. הוא מציין שתושבי המקום "אמרו ששלמה המלך עשאה בית סוהר של השדים שלו".[44] לאמיתו של דבר סיפור זה הוא אגדה יהודית:
כשם שהיה שלמה שולט בשדים וברוחות […] נשר גדול היה לו לשלמה והיה רוכב עליו והולך לתדמור במדבר ובא בו ביום אחד. והוא שבנה את העיר הזאת, שנאמר: ויבן את־תדמֹר במדבר. ואין זו תדמור שבסוריה, שנקראה פלמירה, כי תדמור אחרת היא שהיתה סמוכה ל"הרי חֹשך" […] והיה הנשר מסַיֵּר בין הרי החֹשך, מסתכל עד שרואה את המקום שעֻזא ועזאל אסירים שם וכבולים בשלשלאות של ברזל.[45]
סביר להניח שתושבי המקום היו יהודים שסיפרו לנוסע הפרסי את האגדה היהודית. הביטוי "הרי החושך" הוא מסמן מטפורי המציין הרים גבוהים. ברם, הרים אלה הם אתרים ריאליים בכוש המתוארים במקורות היהודיים. כך מצינו במדרש עשר גלויות: "ולקח עמו ובקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שמאחורי מצרים ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש, וגנזם ה' בהרי החושך".[46] גם סעדיה גאון מתאר מקומות אלה כמקומות ריאליים: "ומי שיהיה מהם בארץ־כוש, ישאו אותו בארבות גמא, עד שיגיעו למצרים (כי במקום הגבוה מהנהר הר יוצא במים) […] וענין צלצל כנפים: שארצותם מסוככים ונסתרים מהרבה בני־אדם".[47]
אפשר להציע זיהוי משוער של מקומות אלה המסומנים כהרים גבוהים, על בסיס מקורות נוספים. הרב יוסף קאפח מביא בהערה לפירושי סעדיה גאון לתורה, את עמדת ראב"ע המתייחס לדברי רס"ג שם "גורל אחד לבית ה' והשני להר 'עזאז'": "וכתב ראב"ע: אמר הגאון עזאזל שם הר ונקרא כן בעבור שהוא תקיף […] כי כבר נדמה לבני אדם שהוא שם שד, ואני אומר כי עזאזל שם הר על דרך מה שנאמר במקום אחר (מלכים ב, יד, ז) וְתָפַשׂ אֶת־הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה […] וענין עזאזל מקום קשה מאד, כי הקשה נקרא עז".[48]
בתיאורי המלחמה של מצמון נגיד תימן ואלהנד, מופיעים בני בריתו השיח' בלאל והסולטן סבא. לפי מסמך בגניזה: "מצמון עסק בציודם של […] אוניות מסוג גאשוג [=אוניות מלחמה. נ"ש], וכל מה שהיו זקוקות לו ויצאו השיך בלאל, הוא והסלטן [=סבא. נ"ש] אל אזור ההר בניסיון לכבוש שם כפרים מאויביהם וה' יתעלה נתן להם ניצחון והם כבשו כפרים רבים ומבצרים גדולים".[49] אזור הררי זה מכונה במקורות אלזעאזע, וכך נאמר: "המלחמה באלזעאזע נמשכה שנתיים".[50]
אחת האפשרויות היא שהשם "הרי החושך" באגדות מסמן את האזור של הרי טיבסי, בארצות סודן של ימי הביניים, ששם התגוררו יהודים. אתרים אלה הם אזורי התפר בין מדבר סהרה לאזורים הדרומיים ביותר.[51] כך כותב אלדד בדין: "במאה ה־12, כתב הגאוגרף הערבי הנודע אל אידריסי על היהודים כהי העור של סודאן המערבית".[52] אפשרות אחרת היא שהרי החושך מסמנים הרים שהגאוגרף אבן בטוטא מתייחס אליהם. נציין שתי התייחסויות למקומות אלה. הראשונה: "חכם אחד מבקש מאבן־בטוטא, שבדרך מסעו ידרש בשלום אחיו אשר בהנד ואחיו אשר בסנד, ואחיו אשר בסין".[53] כלומר ההרים הם באזורים המצוינים כאן. מקור אחר מצוטט אצל אליהו אשתור: "הנוסע המוסלמי אבן בטוטה שהיה בהודו בשנות הארבעים אומר שבכנג'י כרי מחצית הדרך בין קאלקולט וכולם, גרים יהודים על ראש ההר ועליהם שר משלהם והם משלמים מס לשלטון".[54] אבן בטוטה מציין שיש יהודים שגרים על ראש ההר, והחיים בהנהגה עצמית. יהודי ממקום אחר מבקש מאבן בטוטה לדרוש בשלום אחיו הנמצאים באזורים הללו. אשתור מציין כי האזורים הללו זהים לאזורים שבנימין מטודלה תיארם.[55] במסגרת מסעותיו בנימין מטודלה לא הגיע להודו שבאסיה, מסתבר אפוא שאשתור טועה בזיהויה של הודו, ומדבר בהודו שבאפריקה ששם יש מסגרת פוליטית עצמאית יהודית "על ראש ההר", וייתכן שהרים אלה הם הרי החושך.
המפה שהומצאה בימי הקולוניאליזם במאות הי"ט והכ' חילקה את מזרח אפריקה וחצי האי ערב לאזורים נבדלים ושונים מזה. לפי חלוקה זו, תימן וסומליה הם שני חבלי ארץ שונים ונפרדים. להבחנה זו יש השלכות תרבותיות וחברתיות מרחיקות לכת. אבל העיון במקורות מלמד שלפנינו המצאה מלאכותית ולאמיתו של דבר מדובר בחבל ארץ אחד. על המסמן "יבשת ברברה" כותבים עורכי ספר הודו: "הכוונה כאן לארץ סומליה, שהרי מדובר על 'יבשת ברברה'. הקשר בין עדן לבין החוף הסומלי היה אמיץ בימים ההם כמו היום".[56] ברם, סומליה לא נזכרת במקורות, והיא כאמור חלק מההמצאה הקולוניאליסטית. "החוף הסומלי" לא היה חוף סומלי אלא חוף מצרים ותימן. במסמך המתייחס לטביעת אונייה נאמר: "ואילו האונייה הגדולה הגיעה אל ברברה, ושם נקלעה קברניטה למצוקה, עד שנדחפה בבאב אלמנדב ונשברה [לשון אחר התנגשה] […] [התפרקה] מול באב אלמנדב".[57] על מקור זה כותבים העורכים: "עד היום – שמם של המצרים שבין הקצה הדרומי של חצי האי ערב ואפריקה. ואולם, בימי קדם היה זה גם שם מקום בחוף חצי האי ערב שם […] וזו הכוונה כאן וכנראה גם בה 8 [=מסמך גניזה אחר. נ"ש]".[58]
המצר באב אל־מנדב מפריד בין דרום ערב ובין מזרח אפריקה. המרחק בין הקצה של דרום ערב ובין הקצה של מזרח אפריקה הוא כיום כעשרים ושמונה קילומטרים. מהדירי ספר הודו מציינים כי מאחר שיהודים היו בעלי אוניות, סביר להניח שהיה להם קל יותר להגיע מדרום תימן למזרח אפריקה, מלחלקים מרוחקים בתימן.[59] המרחק למקומות אלה היה מאות קילומטרים, שבחלקם היו מדבר שבו חיו שבטים ערביים לוחמניים.
אכן, השם "באב אל־מנדב" ציין חבל ארץ. לפי העורכים הוא ציין רק חבל ארץ בחצי האי ערב. ברם, בערבית המונח "באב" מציין שער. השער נבנה באמצעות שני עברים: עבר אחד הוא תימן של ימינו והעבר השני – מזרח אפריקה של ימינו. שני העברים יוצרים מעין שער. לאור תיאור המהדירים הביטוי "באב" מאבד את משמעותו, שהרי לפי עמדתם לשער יש צד אחד בלבד. כנגד עמדת המהדירים אנו מוצאים את דבריו הברורים של אבן־ח'לדון, הכותב: "בגזרה החמישית של האקלים הראשון, אל ארץ החבשים והכושים וארץ באב אלמנדב שבחלק הזה […] דרומית ממנו נמצאות ארץ הכושים וארץ ברברה".[60] לפי התמונה שמשרטט אבן־ח'לדון ארץ באב אל־מנדב מורכבת משני חלקים; הוא מתייחס ל"חלק הזה", דהיינו החלק המציין את מזרח אפריקה של ימינו. דרומית לה נמצאת ארץ הכושים, המכונה ארץ הזנג[61] וארץ ברברה. כך אפוא העיר ברברה של ימינו המצויה במפרץ עדן, אינה זהה עם ברברה ההיסטורית המציינת חבל ארץ דרומית למפרץ עדן. אומנם העורכים מביאים את עמדת טיבטס בספרו "ספנות", המעיר על כך שלעיתים מפרץ עדן כולו נקרא לפעמים על שם מפרץ ברברה.[62] מפרץ עדן נקרא גם מפרץ ברברה, ומכאן שמדובר באזור רציף אחד, הכולל את חצי האי ערב ומזרח אפריקה, ולא משקף את החלוקה המדומיינת בין חצי האי ערב ובין מזרח אפריקה. סומליה לא נזכרת במקור קדום, והיא המצאה מערבית.
כפי שנראה להלן, המקורות היהודיים מציגים בבהירות את הגאוגרפיה הממשית של חבל־ארץ המכונה "ברברה". העיר ברברה נזכרת לראשונה במקורות יהודיים, וכך כותבים המהדירים של ספר הודו: "עיר ברפובליקה הסומלית שבאפריקה. אזור זה ידוע לשמצה בשל הסכנות שהעמיד לתחבורה הימית. אולם העיר עצמה ידועה רק ממקורות ספרותיהם שזמנם למעלה ממאה שנים אחרי ההזכרות בגניזה".[63] המהדרים מביאים את תיאורו של אל מסעודי הכותב: "ים ברברה היה ידוע בשל מימיו המסוכנים והטרופים […]".[64] וכך מצינו גם במדרש: "ב' פעמים כתיב הקורא למי הים […] ועד היכן עלה […] בראשונה עלה עד עכו ועד יפו ובשנייה עלה עד כפי ברבריאה […] רבי חנינא בראשונה עד כפי ברבריאה […] רבי אליעזר בשם רבי חנינא אמר בראשונה עלה עד קלביראה ובשנייה עד כפי ברבריאה".[65] דורות מאוחר יותר אברהם אבן עזרא כותב על "ים" זה כמקום מוכר וידוע בימיו: "השולח [בים] – […] לכו אתם מלאכים קלים ובשרו ישראל שברחו וגלו והם 'מעבר לנהרי כוש' (ישעיהו יח, א) […] אל עם נורא – הם הכושיים; מן אותו העם. או 'הוא' – רמז לנהרי".[66] נהר ברברה או ים ברברה זוהה על ידי חלק מהיהודים עם נהר פישון, הסובב את חווילה.
למקומות ומחוזות שונים במרחב הגאוגרפי הכולל את צפון אפריקה, מצרים, חצי האי ערב, המזרח התיכון ואפילו הודו של ימינו היו שמות זהים. לפיכך נדרשת עבודה קפדנית לאיתור מדויק של מיקום האתרים. אחד האתרים מסומן במונח "חוילה", שם המצוי כבר בספרות המקרא. בספר בראשית נזכרים ארבעה נהרות: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם (ב, יא–יב). היכן נמצאת חווילה? יוסף קאפח, בהערה לפירושי סעדיה גאון לתורה, כותב: "נהר בקרבת אפריקא", ומוסיף: "ויש שכתבו נהר בברברה".[67]
חווילה מוקפת בנהרות, ויש בה אבנים טובות ומאגרי זהב. מהדירי ספר הודו כותבים: "ארץ הזהב הוא כינוי לדרום מזרח אסיה".[68] הזיהוי שמציעים מהדירי ספר הודו הוא שהביטוי ארץ הזהב "אינו מציין שם מקום באפריקה אלא באסיה", ברם, זהו זיהוי לא סביר. במקרא ארץ הזהב מזוהה כחווילה. שאלת זיהוי ארץ הזהב תלויה בזיהוי של חווילה. על עניין זה כותב סעדיה גאון: "הנהר פישון הוא לדעת מפרשים רבים: בלוך, מפני שהזכיר בו מחצבת הזהב ואבן השוהם. אבל הוא (נהר בלוך) אינו בקרבת המקום חוילה, כי שני חוילה הם: בן כוש ובן יקטן […] ואילו הנילוס הוא בשכונת המקומות הנקראים חוילה, רצוני לאמר חבש ותימן".[69] לפי רס"ג השם "חוילה" מסמן את חווילה שליד הנילוס, ולפיכך היא אינה יכולה להיות מזוהה עם בלוך, המסמן אתר בדרום מזרח אסיה.
השם "חוילה" מסמן שני מקומות: האחד במזרח אפריקה הקרוי גם "בלד זוילה",[70] ומקום זה הוא חווילה של תימן או של מצרים. השני, חווילה של כוש, הנמצאת באזורי ממלכת גאנה של המאות הי"ב והי"ג, דהיינו מערב אפריקה. לפי רס"ג הנילוס הוא נהר שמגיע עד מערב אפריקה, בשונה מהנהר המכונה "נילוס" בימינו. אכן בימי הביניים הנילוס של הסודנים במערב אפריקה נחשב המשכו של נילוס מצרים; אבן־ח'לדון כותב: "בגזרה הראשונה של אקלים זה[71] נמצא שפך הנילוס הקרוי 'נילוס של הסודאנים' […] והוא הולך אל האוקיינוס המקיף ונשפך לתוכו בקרב האי אוליל. על גדות הנילוס הזה יושבים העיר סלא שבט תכרור והעיר גאנה".[72] המתרגם עמנואל קופולביץ מעיר על דברים אלה: "הגאוגרפים הערבים לא הבחינו בין נהר זה ובין נהר ניגר, וסברו, כאמור, ש'נילוס סודאני' זה מקורו במקורות הנילוס של מצרים".[73] גם הרמב"ן מזהה את חווילה עם חווילה של מצרים: "ועל דעת הראשונים פישון הוא נילוס מצרים, יסובב כל ארץ החוילה הזאת, ויבא משם על כל פני ארץ מצרים עד נפלו בים הגדול, באלכסנדריא של מצרים".[74]
נתון נוסף המאפשר לנו לזהות את אחד האתרים המסומן בשם חווילה, מצוי במקרא. על בני ישמעאל נאמר: וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה (בראשית כה, יח). התרגום המיוחס ליונתן כותב: "ושרו מן הנדקי עד חלוצא דעל אנפי מצרים מעלך לאתור על אנפי כל אחוי שרא באחסנתיה". חווילה מזוהה עם הינדקי היא הודו.
יש לציין שבתקופת הממלוכים היהודים התגוררו בשכונת זוילה שהיא היא חוילה.[75] השכונה קרויה על שם האזור שממנו באו היהודים, כדרך ששכונת "מציצה" קרויה על שם האנשים שבאו ממציצה וכך כותב רס"ג: "אלישה, מציצה".[76] לפנינו אפוא תופעה רווחת: שמות מקומות מסמנים את ארץ המוצא, בדומה לשמות האנשים עצמם. ממכלול זה עולה בבירור שהגאוגרפיה המרחבית והחברתית צריכה להיבחן תמיד על בסיס המערכות בנות הזמן ולא על בסיס הגאוגרפיה בת זמננו.
במקרא חווילה נקשרת באתר ששמו שור. כדי לדייק בזיהוי מקום זה עלינו לאתר במדויק את האתר ששמו שור. מסע בעקבות סעדיה גאון מאפשר לנו איתור מדויק של המקום. בפירושו לתורה הוא כותב: "שור – אלג'פאר וכולם מקומות בדרום".[77] סעדיה גאון מתאר את אזור אלג'פאר, הוא שור, באופן הבא: "וכן מי אלג'פאר ואלכ'אבור על המים הרעים שלהם אמר, ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור […] והנה מי שיחור שבירמיהו הם מי אלג'פאר שהוא מדבר שור […] והעד שהמים שם מרים, ויבואו אל מדבר שור […] ויבואו מרתה […] כי מרים הם […] ומי נהר הם אלכ'אבור והם חבור נהרי גוזן אשר לשם הגלם מלך אשור".[78] על פי הדברים האלה, האתר הוא מקום של מים מרים, ולשם גלה ירמיהו הנביא. המונח "ג'אפר" מציין מקום המכונה גם "עפר". כך כותב אברהם עפשטיין:
ברור בעיני שעַפַר […] הוא כינוי למילת ערב, וכאילו אמר: ערב העפרי […] כדי לבאר מאיזה ערב ידבר וכונתו לחלק ערביא המתחיל אצל עיר Raphia הסמוכה לגת והעובר לאפריקא ומשתרע בין הנילוס וים סוף. כל המקומות ההם לערביא נחשבו (ע' Strabo p. 803), ושם הוא המדבר הנקרא בערבית גִפַר שהוראתו בארות על שם הבארות הרבות שחפרו שם.[79]
כפי שראינו, סעדיה גאון קושר את אלג'פאר עם מדבר שור. ראיה נוספת לקביעה זו מצויה בדברי רבי נתנאל בן ישעיה, מחבר הספר מאור האפלה, הכותב: "ויבואו אל מדבר שור, הוא מדבר עידאב אשר בין מצרים לארץ ישראל ומתחיל מעיראק וכלפי תימן והוא מדבר כוכ".[80] עידאב נמצאת במזרח אפריקה. הכותב רואה במרחב של מזרח אפריקה וחצי הערב יחידה גאוגרפית־תרבותית אחת.
לתפיסה הקולוניאליסטית שיצרה הבחנה בין דרום ערב ובין מזרח אפריקה אין בסיס עובדתי, שכן מדובר במרחב גאוגרפי אחד, המציין חבל ארץ אחד, שלו שמות משתנים, כגון: גרב, עפר, ג'פר ועוד. כך מצינו בתשובות הגאונים: "והרבה עינין בלשון טית כמו עורב גראב, עבר גבר עפרהא ליס גפר".[81] באופן דומה אנו מוצאים במסמכי הגניזה: "כי הם מן המשפחות המיוחסות והאנשים המכובדים המפוארים ביותר מן הגרב, גם ביראת שמיים, ובדתיות ובהגינות במשא ומתן".[82] בחלופת מכתבים בין הרמב"ם ובין תלמידו מר יוסף אבן ג'אבר, אנו מוצאים: "הגיעה אלינו אגרת הזקן הנכבד היקר, התלמיד בר הלבב, מר יוסף ש"צ בן אבי אלכ'יר נ"ע, המכֻנה אבן ג'אבר".[83] האותיות ב ו־פ מתחלפות זו בזו, לפיכך ג'אבר הוא ג'אפר. משמע, תלמיד הרמב"ם בא מאזורים אלה, המכונים גם עפר.
נתון זה מספק לנו תמונה ברורה על המסמן "תימן". הוא אינו מציין רק את תימן של ימינו, אלא גם אזורים נרחבים במזרח אפריקה. באיגרת תימן לרמב"ם מצוין כי שם נגיד תימן הוא "מרנא ורבנא נתנאל בן פיומי".[84] אבל בתקופה זו יש לפחות עוד נגיד אחד בתימן ששמו חלפון בן מצמון.[85] עובדה זו מתבארת בדברי הרמב"ם המציין באיגרת תימן שנמענה יושב במשולש עפר,[86] הנמצא במזרח אפריקה: "וכן ראיתיך אומר שהמדע בארצותיכם מֻעט, ופסקה מכם החכמה, ושמת סִבתו היות הדִבוק במשֻלשת העפרית".[87] למרות זאת, אזור זה נחשב לתימן. ברור אפוא שגבולות תימן של ימי הביניים ושל העת העתיקה אינם זהים עם גבולות תימן שבימינו. באיגרת זו יש ראיה נוספת לכך; הרמב"ם כותב: "כל עוברי דרך ואיי הים […] הוי כל צמא לכו למים, והסוחרים וכל הכנענים, כולם יחד לשואליהם עונים, כי מצאו מטע יפה נעמן […] ורועיהם בו רועה נאמן, יושבי ארץ תימן. וכי הם מעוז לדל נותני לחמו, מסעד לעשיר מקדימי שלומו, הליכות שבא קיוו למו".[88]
הרמב"ם משתמש בביטוי "כנענים" לסמן את יושבי תימן שאליהם הוא פונה. מונח זה מציין את האזורים הפנימיים של אפריקה, שלפי המסורת היהודית אליהם גלו צאצאי הכנענים, וצאצאי עשרת השבטים.[89] בנדון שלפנינו הכנענים הם יהודים פליטי החרב שנסו מפני המוואחידון – השבטים הברברים שיצאו משיפולי הסהרה והגיעו עד ספרד – שבדרכם פרעו גם ביהודים.[90] שבטים אלה נקראו במקורות היהודים גם בשם "פלשתים" או "כנענים". הרמב"ם באיגרת תימן כותב על פליטי החרב ועל הברברים הקרויים כנענים: "כאשר עשה הכנעני בארץ המערב".[91] את הכנעני שאליו הרמב"ם מתכוון מתאר אבן־ח'לדון: "דומה לזה גם מצבם של בני צנהאג'ה רעולי הפנים במגרב: כאשר שאפו אל המלוכה קפצו עברו מן המרחבים שבהם היו משוטטים באקלים הראשון, בשכנות לארץ הכושים, אל האקלים הרביעי והחמישי בארצות ספרד".[92]
בני צנהאג'ה הם הברברים שהיו נודדים בשיפולי מדברות סהרה ועשו פרעות ביהודי האזור, עד מרוקו וספרד. הביטוי "כנענים" שבו משתמש הרמב"ם מציין יהודים שמוצאם בדרום סהרה. הרמב"ם מוסיף ומתייחס לשבא. השם "שבא" מציין כמה מקומות. זיהוי "שבא" שבדברי הרמב"ם יאפשר לנו לאתר את מרחבי הקיום היהודי. בשני מקורות תימניים אנו מוצאים את הקביעות הבאות: "שבא ודדן, אלו שמבני אברהם קראם בשם שבא ודדן שמבני נח, בני אברהם 'ערב אלערבא' ובני חם הם אלהנד ואל סנד".[93] ובמקור אחר נאמר: "ועליהם הוא אומר הביטו ארחות תימא הליכות שבא קוו למו (איוב ו, יט), ואין שבא אלא בני קטורה […] ועתידין לבוא בימי המלך המשיח כשיגלה במהרה בימינו שנאמר שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה כולם משבא יבאו (ישעיהו ס, ו)".[94] בני עיפה ועפר,[95] היינו ג'עפר, ששכנו בחלקים התחתונים של מדבר סהרה.[96]
המונח "שבא" מתייחס לבני ערב, בני קטורה ובני כוש.[97] היו היסטוריונים שלא זיהו את הגנאולוגיה שמסומנת במונח "שבא". כך לדוגמה כותב גויטיין: "ושלשת הדברים [=שהם בני כוש, בני קטורה ובני ערב] נכונים. שהרי הקשרים בין ארץ כוש לבין ארץ דרום ערב היו קדומים מאד. ועקרו של עם שבא הוא בתימן".[98] לפי גויטיין, למסמן "שבא" יש מסומנים שונים. אבל לטענתו עקב הקשרים ההדוקים בין תימן לכוש המונח "שבא" הפך למסמן של עם אחד, שמקורו בתימן. ברם, מאחר שהזיקה החברתית־הכלכלית־התרבותית הייתה הדוקה, מנקודת מבט של הגאוגרפיה ההומנית קשה ליצור הבחנה בין תימן ובין מזרח אפריקה וכוש.
לאור זיקה הדוקה זו אנו מבינים את חילוף השמות בין אלערב ותימן. חילוף זה עולה גם מתוך עיון בחליפת המכתבים בין הרמב"ם ובין חכמי בבל ותימן. חליפת מכתבים ענפה זו עוסקת בענייני הלכה ותאולוגיה. באיגרת תחיית המתים הרמב"ם כותב: "הגיעו אלינו כתבים מקצת חברינו מבבל, זכרו ששואל מאנשי תימן שאל על הענינים ההם בעצמם".[99] האיש המכונה באיגרת תחיית המתים "מאנשי תימן" הוא ר' יוסף אבן ג'אבר, ששהה בישיבה בבגדד. כך כותב הרמב"ם אליו: "ומה ששאלת שאבאר לך איך הוא השארות הנפש בעולם הבא".[100] הרמב"ם מכנה את אבן ג'אבר איש תימן. האיש הוא מאזור אתיופיה ותימן והוא מכונה איש תימן. ברור אפוא שאזורים אלה נחשבים תימן, שכן תימן משמעו אזורי הדרום.
ראיה נוספת לדבר מצויה בדיון בשאלה אם מותר לשוט בימים או בנהרות בשבת. הרמב"ם כותב "לפי ששמענו שאנשי אלערב אוסרים זה בשבת".[101] בתשובה של רבי שמואל הלוי, ראש הישיבה בבבל לרמב"ם הוא כותב: "וכבר ידעו כל העם מה שכתבנו לתימן שכתבו והם מתרעמים מעניין שנכתב בחיבורו".[102] הרמב"ם בתשובתו כותב: "ואמנם מה שזכר הגאון הגדול שליח ציבור לאנשי אל ימן במה שהבינו מדברנו הם וכל חסר תבונה".[103] אכן, לפעמים נקרא אזורים אלה ארצות הדרום. כך מביא רבנו מנחם המאירי את דברי הרמב"ם: "אמר הר"ם […] ונפלאתי הפלא ופלא מהיות ארצות הדרומיים גם כן על זה המנהג עם היותם בריאים מחלי המנהגים ומדעת האחרונים ודרכיהם ואין אצלם כי אם ענינים מסכימים לשון התלמוד".[104] באופן דומה כותב רס"ג: "שור, אלג'אפר וכולם מקומות בדרום".[105]
השם "תימן" מציין את צד דרום, ולכן החילו את השם הזה על ארצות הדרום, מעבר לתימן בת זמננו. ניתוח זה מאפשר לנו להבין את דברי הרמב"ם שבאיגרת תימן מייעץ ליהודים בשעת שמד לברוח לאלקפאר. כאפר מציין אזורים ידועים בשיפולי מדבר סהרה. במפות של תחילת המאה ה־כ' עדיין מוזכר "נוה כופרה", הנמצא לא רחוק מטיבסי.[106] כאפר מסומנת גם כצין, או סין. חלקים ממנה קרויים גם זנזיבר. כך מצינו בכמה מקורות באחת מתשובות הגאונים נאמר: "כלבים כפרים, כלב כושי הוא וישמעאלים קוראים אותו כלב ציני".[107] ובערוך נאמר: "כָּפָר: […] כלב קטן שצווח בלילה במדברות".[108] הצירוף צין כפר וכו', מסמן את סין שבאפריקה, וכך מצינו במדרש: "הנה אלה מרחוק יבואו […] אילו שנתונים במקומות הרחוקים באסמפיא, ואלה מארץ סינים, אילו בני יונדב בן רכב, ומי שהוא מהלך בדרך [הוא] רעב וצמא, והם אינם כן, אלא ולא ירעבו ולא יכם שרב ושמש, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא משפיל לפניהם [את ההרים, ועושה אותם דרכים לפניהם]".[109]
אכן, הגאוגרף הערבי אבן ח'רדאדבה מתאר את מסעות הסוחרים היהודים: "אחר כך הם מפליגים בים המזרחי, מקלזם אל אלג'אר ואל ג'דה ועוברים אחר כך לסנד ולהנד ולסין. הם מובילים מסין מוסק, עץ בושם, קינמון".[110] על הקינמון כותב בעל מאור האפלה: "והוא עץ הבא מאיי הודו […] והוא עץ שהסוחרים מביאים מארץ גאוה ונקרא העץ הגאוי (אלגאוי)".[111] גויטיין מציין שאלגווה הוא מקום חשוב בימי הביניים במחוז עדן.[112] הודו, אלגווה ועדן מציינים מקומות סמוכים ואף זהים. כאמור, למקומות אלה היה שלל שמות, ביניהם עדן, שבא, דרצין או סין שבאפריקה הקרויה זנזיבר.[113] אזור זה קרוי גם "ערביא המאושרת". כך כותב אברבנאל: "והנה ארצה [=של מלכת שבא] היא דרומית לארץ ישראל בארץ כוש, ולהיותה מקום הזהב ואבנים הטובות והבשמים הרחניים, קראה בטלמיוס ערבי מאושרת […] ואינה רחוקה מהמדבר אשר עברו בו בני ישראל".[114] אכן בגניזה מצינו עץ בושם ממין אשבאה, דהיינו שבא ברבים.[115] שבא הייתה אפוא אזור בשמים. אכן, עד המאה הי"ט, הזמן שבו פעל אברהם עפשטיין, היה אזור באפריקה הקרוי אצאניא: "מאז ומקדם היה קולוניות ערביות באפריקה המזרחית עד אצניא".[116]
השמות מדבר שור, צין, סין, מוכרים לנו . לפי המקרא והמסורת היהודית באזורים אלה נדדו היהודים כשיצאו ממצרים. יציאתם לא הייתה דרך חצי האי סיני. אכן בספר אגדות היהודים נאמר: "'ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים', אף־על־פי שהיא הדרך הישרה והקרובה להם לבוא מיד לארץ המֻבטחת, כי אם 'ויסב אלהים את־העם דרך המדבר ים סוף', דרך נדודים ארֻכה וקשה".[117] הביטוי המקראי "ויסב" פירושו עשיית סיבוב, פנייה לאחור. יציאת מצרים לא הייתה תנועה אל האזור הקרוב חצי האי סיני, אלא אל האזורים המרוחקים שאותם תיארנו כאן.
כבר הדגשתי במהלך הדיון שלאתרים מסוימים במזרח אפריקה יש שמות מתחלפים. בטרם נעבור לדיון בחבש וכוש נדגים זאת. אביגדור שחן בספרו "זה סיני!", כותב: "מצפון מזרח לימת טנא […] מופיע השם סכותה (SACOTA) […] מדרום לימת טנא – השם דן גילה (DANGILA), ומתחתיו סודו […] מדרום לסודו כשלוש מאות קילומטר – השם טובות (TOWOT); ממזרח לטובות השם בור (BOR)".[118] "בור" הוא שם רווח לערים במזרח אפריקה, והוא נגזר מהמילה "בור" ומציין את העובדה שבמקומות אלה חפרו בארות.
על העיר סכותה נאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה (בראשית לג, יז). על פסוק זה כותב רבי אברהם בן הרמב"ם: "אין זו סכות אשר נסעו אליה ישראל ממצרים כמו שחשב אבי אבא ז"ל אלא סכות זו בארץ ישראל או קרוב אליה ואותה (סכות היא) על פני מצרים וגבולותיה ושם שני המקומות שוה".[119] המסמן "סכות" או "סכֹתה" מתייחס לשני אתרים שונים: האחד בישראל והשני בגבול מצרים, אשר משם בני ישראל יצאו למסעם במדבר. לענייננו חשובה העובדה שסכות מסמן מקום בדרום מצרים, היינו מרחב שבני ישראל חצו אותו בצאתם ממצרים.
שחן הזכיר גם אתר המסומן בשם "דן גילה". אזור זה מוכר בזכות החיטה הייחודית שלו המכונה "חיטת דנגלי", שעליה מעירים מהדירי ספר הודו: "מן הסתם מידה מקומית של חיטה או דגן כלשהו".[120] ברם, שם זה אינו מציין דגן ולא מידה אלא שם של אזור, בדומה לזנזיבר שהיא סין שבמצרים, הנקראת על שם תוצרת אופיינית שלה. בעל ספר הערוך כותב כך: "זנגבילא אי נמי דארציני. פי' בתשובות דארציני עצי סממנין הן הבאין מארץ סין וחדין בטעמם […] וזנגבילא דומה לחתיכות של עצים והוא זינזברי".[121] שחן הזכיר גם את המקום "טובות". בנימין מטודלה מתייחס למקום זה וכך הוא כותב: "וארץ טובות וארץ הודו ראש הגולה נותן להם רשות בכל הקהלות האלו לשום על כל קהל וקהל רב וחזן כי הם באים אליו לקחת הסמיכה".[122]
לאור נתונים אלה ננסה לזהות בצורה מדוקדקת יותר את אזורי שבא. כפי שראינו, השם "חוילה" מסמן שני מקומות. כך כותב יעקב קרקסאני: "כי שני חוילה הם בן כוש ובן יקטן".[123] נוכל לאתר את המיקום המדויק של שבא באמצעות זיהוי שלשלת היוחסין הבאה; רס"ג כותב: "וכן שלשה שבא: בן תימא, בן יקטן […]".[124] סעדיה גאון מדבר על שלושה מסמנים של השם "שבא". עניינו הוא רק במסמן שבא המתייחס לבני תימא ובני יקטן, לפיכך לא אתייחס למסומן השלישי המציין את האזור של בני כוש. המסמן "שבא" שבו אנו עוסקים יוחס לאזור של ערבים – בני יקטן, שבו יושבים יהודים.[125] אזורים אלה מצויים בסודן.
נוכל לאתר אזורים אלה לאור כמה תעודות. בנימין מטולדה כותב: "וכיבר עיר גדולה מאד מאד ושם יהודים כמו חמישים אלף. ובה תלמידי חכמים ואנשים גבורים עורכי מלחמה עם בני שנער וארץ צפון וארץ אל ימן הקרובים אליהם שהיא תחלת ארץ הודו".[126] על אזור כיבר כותב אשכולי: "אלחביר (שם גאוגרפי נפוץ מאד במזרח הערבי), היא חיבר (כיכר) שבדונגולא",[127] המצויה בסודן סמוך לאזור המוכנה שנער, ועליה כותב אשכולי: "סונאר היא סנער (שנער), נווה פורה בקצהו המזרחי של מדבר סודן בארץ מולד הנילוס, בפאה המערבית של חבש".[128] לפי אשכולי מדובר במחוז רחב ידיים. באזורים אלה – חיבר, שנער בואכה תימן – חיו יהודים בעלי מעמד מיוחס בקרב המוסלמים, והיו להם כתבי זכויות המקנים להם עצמאות מדינית.[129]
בשנת 1301 גזרו הממלוכים שמד באזורים אלה. אשתור מציין כי רצים נשלחו להעביר כתבי גזרות "להכריח את הנוצרים ואת היהודים לעשות כפי שהוחלט מהעיר דונקולה בארץ נוביה ועד נהר פרת".[130] הד לתופעה זו מצוי אצל יוסף בן יצחק סמברי שחי במאה הי"ז, המציין כי הגזרות הללו חלו על הקבוצות הבאות: "כת היאודים והקראיין והשומרונים ובני כיבאר הנקראים בני רכב ועל כת הערלים".[131]
ממכלול נתונים אלה עולה שיש ריכוזי יהודים רבים באזורים אלה, ולכן שמות המקומות באזורים אלה הם יהודיים. כמו כן, בנימין מטודלה מספק תמונה על רקמת החיים היהודים באזורים אלה:
ומשם דרך מדבר ארץ שבא הנקראת ארץ אל ימן לצד ארץ שנער […] שם חונים היהודים הנקראים כיבר אנשי תימא […] והיא עיר גדולה ומהלך ארצם י"ו יום בין הרים הרי צפון […] הם אבילי ציון ואבילי ירושלם ואין אוכלין בשר ואין שותין יין והם לובשים בגדים שחורים והם יושבים במערות או בבתים גנוזים ומתענים כל ימיהם חוץ מן השבתו' והימים טובים. ומבקשים רחמים לפני הק'ב'ה' על גלות ישראל שירחם עליהם בעבור שמו הגדול.[132]
ביטוי לעוז רוחם של היהודים במקומות אלו עולה גם מתוך תשובת רב שרירא ורב האי בנו. הם מתמודדים עם השאלה אם מותר לגברים לגלח את שערות בית השחי ובית הערווה. לכאורה מדובר במנהגי נשים ולכן אפשר היה להניח שהמעשה ייאסר; ברם, הגאונים מסבירים מדוע יש מקומות שבהם מותר הדבר: "ואף עד עכשיו יש בערב מי שהם בין בני הערבים בני ישמעאל ובני יקטן שמנהגם כן [=לא לגלח. נ"ש]. כי הגבר בהעברת בית השחי ובית הערוה רואין אותו חלש כנשים. ואנשי אותן מקומות עכשיו אסור להעביר בית השחי ובית הערוה שלהם. אבל מאנשי מקומות הללו [=של השואל החי בצפון אפריקה והנשאל חי בבגדד. נ"ש] בזמן הזה אין בין הנשים והאנשים הפרש בזה".[133]
חכמי ההלכה חייבים היו להכיר בצורה מדויקת את המציאות. כורח הלכתי זה הוא תנאי ברור ליכולתם להשיב תשובה רלוונטית לאנשי מקום מסוים. אכן בנדון שלפנינו הגאונים מכירים את המציאות הריאלית. הגאונים עונים לשואל כי באזורי בגדד וערי צפון אפריקה מותר לגלח את שער הערווה, אבל באזורים אחרים, ששם הגברים הם "בעלי גבורה",[134] ותמהים על מי שנוהג לגלח, אסור. לענייננו למדים אנו שהיהודים שחיו באזורי סודן, אתיופיה ובואכה תימן היו בעלי מעמד וכוח.
בנימין מטודלה הזכיר גם אזורים הקרויים "צפון", המשתרעים בסמוך לאזורי סודן. באזורים אלה היו חיים תוססים. וכך מוצאים אנו בתשובות הגאונים: "ואתם יודעי' כי בארבע פנות נכנס בלבם להחזיר התורה ליושנה ש"ל [= שנזכר לעיל] ושולחים שלוחיהם מכל הארצות מתימן ומזרח ומצפון ומארץ כוש".[135] כפי שראינו, בנימין מטודלה מציין את העובדה שבאזורים ליד שנער ואתיופיה של ימינו יש תלמידי חכמים שחלקם נזירים המתאבלים על חורבן ירושלים, והם אבלי ציון.
מקור אחר המספק לנו מידע הוא רבי אברהם הלוי מירושלים, הכותב את דבריו בשנת רפ"ח (1528): "ופלאס"ה היא מלכות חזקה של יהודים גבורי כח נוסעים וחוני' באהלי שער לרעות מקניהם כי אנשי מקנה הם והארץ רחבת ידים לפניהם והיא על הרי' גדולים וגבוהים […] ומשם יורדים הם לארץ אחרת נק' סלימ"ה ובלשון הקדש שלם והיא מלכות אחרת תחת ממשלת בלאס"ה".[136] על דברים אלה אשכולי מעיר שהלוי "מתאר את סמין מדינת היהודים – שהוא קורא לה פלאסה – אולי על שם הנהר בלאסה העובר שם, וערבב את השם עם הפלאשים".[137] ברם, הצעתו של אשכולי בעייתית, שכן בלאסה היא פלאשה; בערבית השם הוא בלאסה ובעברית פלאשה. מסתבר שאשכולי החמיץ את האטימולוגיה של השם "פלאשה" שניתן לנהר המצוי באתיופיה.
השם פלאשה הוא גזירה מהפועל העברי להתפלש. כפי שראינו, בנימין מטודלה מדגיש את מרכזיות תופעת האבלות על ירושלים אצל הפלשים: אי שתיית יין או אכילת בשר פרט לשבתות וחגים. אבלות זו אינה עניין שולי; גם התייר הבא מבחוץ נוכח בה ובחשיבותה בחיי היהודים. מכאן אפשר להסיק בנקל כי השם פלשים הוא מקורי והוא מבטא את פעולת ההתאבלות על ירושלים שעליה נאמר: בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים (ירמיהו ו, כו). אכן גם בחזון דניאל נאמר: "ואני דניאל, לבשתי שק והתפלשתי בעפר ימים רבים, בשר לא אכלתי ויין לא שתיתי, יומם ולילה הייתי שרוי בבכי […] כיוון שבית ה' היה שומם".[138]
רבי אברהם הלוי ציין: "משם [=פלאסה] יורדים הם לארץ אחרת נקראת סלימה ובלשון הקדש שלם". הירידה לכיוון סלימה מובנת לאור העובדה שסלימה היא אזור של מים מתוקים, ולפיכך נזקקו לירידה זו למקום ששמו המקורי הוא שלם, מלשון ירושלים. אביגדור שחן מציין: "גם מפות אפריקה של ימינו, מציינות את סלימה כאזור של מים מתוקים".[139] גם בסוף המאה השש עשרה, כשהאימפריה העותמנית הקימה את פרובינציית חבש, צפונית לחבש העתיקה, עדיין השם פלאסה נשאר על כנו. כך כותב רבי אברהם אבן מיגאש הלוי: "כמו בארץ פלאסה אשר בארץ חבש שאומרים עליו שהוא מלך גדול ואדיר בין המלכים, וכן בארצות תימן, מעידים שרים וכנעני ארץ [=סוחרים כבדים. נ"ש] שיש שם מלכות גדול ועצום ליהודים, ומעידים על שרים ושופטים וסריסים רבים ונכבדים היושבים בשער המלך הבאים משם".[140]
חבש ההיסטורית ממוקמת דרומית לחבש של ימינו. עדות ברורה לכך מצויה בדברי אבן־ח'לדון הכותב: "ומצד מערב חופי מצרים העליונה עידאב, סוואכין וזיילע ואחר כך בתחילתו של ים זה ארץ החבשים".[141] לפי תיאורו של אבן־ח'לדון, העיר זיילע, שנמצאת דרומית למְצרי באב אל־מנדב, היא "מצרים העליונה". כפי שראינו לעיל מְצרים אלה נמצאים בסומליה של ימינו, הסמוכה לתימן, והמצויה היום באזורי חבש המודרנית, ואזור זה מתואר על ידי אבן־ח'לדון כחלק ממצרים. למרות האמור, המהדירים של ספר הודו כותבים: "בגניזה נמצאו מכתבים משפחתיים שנשלחו, למשל, מעדן לסציליה או מדהלך שבקצה הדרומי של ים סוף (הנמצאת במקום מסאווה היום ושימשה נמלה של ארץ חבש)".[142]
לפי קביעתם, דהלך היא מסוואה של ימינו, המצויה בחבש. ברם, כפי שנראה להלן, מסוואה אינה דהלך. כך כותבים המהדירים של ספר הודו: "באצע נזכר במסמכי גניזה מעטים […] כותב מספר 1 קובע את מקומו בין סואכין לדהלך".[143] אבל באצע היא מסוואה ולא דהלך. יוסף הלוי שביקר בחבש המודרנית כותב: "את האי שלהם הם מכנים באצה (Batzé). השם הזה, כמו השם מסוע, ניתן על־ידי הערבים, וכן גם השם מרה […] שבו מכירים אותו תושבי האי דאהלאק".[144] יוצא שמסוע היא באצע ולא דהלך. כיוון שענייננו גם במפה הגאוגרפית היהודית, שממנה נוכל ללמוד על המרחב התרבותי היהודי, עלינו להתמקד בשמות המקורות כפי שהם מצויים במסמכים יהודיים. יוסף הלוי טוען שהשם באצע ניתן על ידי ערבים, אבל שם זה לא ניתן על ידי ערבים אלא על ידי יהודים ומקורו עברי טהור. כך מצינו במסמך בגניזה: "הגענו אל עיר הנקראת באצע (חותך) כשמה כן היא".[145] משמע, שם העיר נגזר מהמילה "בוצע", היינו חותך. כדרך שהשם "מרה", שבו סימנו תושבי דהאלך את מסוע, ניתן על ידי יהודים, על שם המים המרים, כפי שראינו מהמקורות היהודיים שהובאו לעיל ובמיוחד מדברי סעדיה גאון.
על דהלך, היא דאחלק, נאמר במסמכי הגניזה: "לאחר מכן הגענו אל עיר (בלד) הנקראת דאלך […] היא עיר מסוכנת (בלד מהלך)". מהדירי ספר הודו כותבים: "כאן נדרש דהלך מלשון אהלך [= הרס, איבד]".[146] מסמך זה משקף את המדרש הבא: "ואמר ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען […] ועיר ההרס (סרק אני) (סדקאני)".[147] דהלך היא אזור שלם ולא רק אי, לפיכך הוא מכנה את העיר דאלך בשם בלד. בימי הביניים נקטו הערבים והיהודים במונח "בלד" המסמן הן אזור גדול הן עיר ראשית.
מכלול האזורים שהמהדירים מכנים אותם בשם "חבש" הוא חלק ממצרים. מדברי אבן־ח'לדון עולה שאתיופיה בעידן ההוא הייתה מצרים או תימן, ולא אתיופיה של ימינו. האזורים שבהם אנו עוסקים הם חלק ממצרים הכולל גם את תימן, שנשלטה על ידי מצרים עם מידה גבוהה של אוטונומיה. ביטוי לכך מצוי בשאלת המטבע והשלטון. מאחת מתשובות הגאונים (לעיל, הע' 24) אנו למדים שהמטבעות שנהגו בהודו ותימן היו זהים.
אכן, במסמכי הגניזה מצינו שהמטבעות שנהגו בעדן והשלטון במקום זה כללו גם את אזורי מסוואה, דאלח ונאזלה – הדרומית מבין השלושה.[148] כך מצינו בספר הודו: "המטבע העובר לסוחר בעדן ובשלוש ערי נמל הדרומיות ביותר בים סוף היה הדינר המלכי של תימן".[149] ואומנם יפת בן־בנדאר, שהיה יהודי והיה פקיד הסוחרים של עדן, מבצע עיקול בדחלאק בסכסוך בין שני סוחרים יהודים.[150] המסקנה הגאוגרפית היא שלפנינו אזור אחד: אתיופיה, אריתראה ותימן. מצרים שלטה באופן עקרוני על מכלול אזורים אלה, אבל בפועל האזורים הללו נשלטו בידי שליטים מקומיים; חלקם הגדול יהודים.[151]
לשרטוט המפה האפריקאית מחדש יש השלכות על מציאות החיים היהודית. יש תעודות רבות המעידות על קיום יהודי באזורי מזרח אפריקה ותימן. יתר על כן, רוב התיעוד ההיסטורי על מזרח אפריקה נלמד ממקורות יהודיים. למרות האמור חוקרים רבים התעלמו מהמקורות הללו, והתבססו בעיקר על התיאור והניתוח של ההיסטוריונים האירופיים; הסתמכות שהובילה למסקנות מוטעות. נציין כמה דוגמאות להטעיה זו. מרדכי אביר כותב: "במשך תקופה זו נזכרות קהילות של סוחרים יהודים מתימן, ואפילו רבנים, בקשר עם מקומות שונים במפרץ הפרסי, בדרום ערב, בהודו ואפילו באתיופיה".[152] בהערה הוא מוסיף וכותב כי מסמכים אלה מעוררים שוב את השאלה בדבר ההשפעה של יהדות תימן על התרבות ועל הכנסייה באתיופיה, בדבר קבלת עקרונות היהדות כפי שהייתה נהוגה בתקופת הבית הראשון, על ידי קבוצות חמיות כושיות חזקות וגדולות שאת שרידיהן אנו מכנים כיום פלשים.[153] עמדתו היא ברורה: מאחר שיהודי אתיופיה הם שחורים, מוצאם מבני חם ולא מבני שם שאליהם משתייך העם היהודי. צבע העור קבע את גורלם; אין הם זהים עם בני ישראל ולפיכך יהדותם חשודה.
ברם, עמדה זו בעייתית. שכן אם ביתא ישראל הושפעו מהמסורת של יהודי תימן, כיצד הדבר מתיישב עם טענתו שלעדה זו יש מנהגים מבית ראשון, שכמובן אינם נוהגים בקרב יהדות תימן? זאת ועוד, טענת אביר שגם הכנסייה הושפעה מיהדות תימן עומדת בניגוד לעדותו של מיסיונר פורטוגלי בן המאה השש עשרה, שהיה באזורי אתיופיה וחבש וטען שהאתיופים הושפעו מיהודי אתיופיה. את תיאורו סיכם בקביעה הבאה: "הרי אף על פי שיהודי ההרים אינם נמצאים בכל רחבי אתיופיה, לא חסרים שם יהודים — כי במובן ידוע, כולם יהודים".[154] לפי עדות זו, החבשים הושפעו מיהודי ההרים ולא מיהודי תימן. מנהגי היהודים והנוצרים הלמו את המנהגים היהודיים הרווחים. לבסוף, עמדה זו מנוגדת כליל לעמדה הרווחת בקרב יהדות העולם. ולענייננו חשובה במיוחד עמדתם של חכמי תימן הקרובים אל אזורים אלה. קרבה זו גם יצרה קשרים מסועפים, כולל קשרי נישואים.[155]
מרדכי אביר מתאר את "המחצית השנייה של המאה ה־16 עד שנת 1630". על היהודים בזמן הזה הוא כותב: "היהודים – סוחרים יהודים מתימן מקיימים קשרים עם הודו, המפרץ הפרסי ואתיופיה".[156] ברם, היהודים סחרו באזורים שציין אביר גם בשנת 1630. שיאה של פעילות זו היה בסוף המאה הי"ז. כך כותב ירמיהו יובל:
ההיסטוריון הצרפתי הנודע פרנאן ברודל דיבר על "עידן של סוחרים יהודים גדולים". התופעה המיוחדת הזאת נפרשה פחות או יותר, בעליות ומורדות על פני ראשית העת החדשה כולה מגילוי אמריקה ועד המהפכה הצרפתית. בשיאה (סמוך לשנת 1680) הפליגו אוניות בבעלות האנוסים בכל נתיבי הים העיקרים שחיברו את אירופה עם אמריקה, עם המזרח הקרוב, עם אפריקה, הודו ומזרח אסיה.[157]
יש לציין כי "עד סוף המאה ה־17 כבר פעלו כ־200 ספינות בבעלות יהודים".[158] בהקשר זה ראוי לציין את דברי יעקב ספיר הכותב על רב חשוב ממצרים, שפעל בסוף המאה הי"ז, הרב אהרן אראקעי הכהן, שהיה "גדול בעיני המלך והשרים לרוב עשרו וגודל חכמתו". הוא ציין כי "גם בעיר מוכא על שפת ים סוף שהיתה אז עיר ואם בישראל בנה להם ביהכ"נ נאה […] שישב שמה כמו מושל".[159] העיר מוכא מצויה בבאב אל־מנדב. הקפה שיוצר באתיופיה הגיע לאירופה דרך עיר זו, הקרויה על שם הקפה.
השד"ר רבי אליעזר ברי מירושלים בן המאה ה-18, מספר שבקוצין פגש את רבי יחיאל צעדי שהיה גם מושל עדן, שסיפר לו על הפלאשים בחבש. אכן גם סוחר מוסלמי מחבש סיפר לשד"ר על מלכות היהודים בחבש.[160]
ליהודי תימן הייתה ידיעה ברורה על יהדות אתיופיה, והם ידעו להבחין היטב בין היהודיים המקוריים ובין הנוצרים המחקים את המסורת היהודית. זהו הטעם לכך שיהודי אתיופיה שנישאו ליהודים תימניים לא גויירו. לעומת זאת, חבשים שנישאו ליהודים תימניים גויירו. אכן, במכתב שנשלח מארץ ישראל ליהודי אתיופיה באמצע המאה הי"ט, אבל הגיע לתימן עקב המלחמות שהיו באתיופיה, נאמר:
כה אמרו אחיכם. מה טבו אלהיך יעקב משכנתיך ישראל. אשר מראש מקדמי ארץ שמועה שמענו כי בחר ה' בהם ויחסם בצל כנפיו ולא הסיר שבט המושל מאתם. והוד מלכות ישראל נגה עליהם, ולצדק ימלוך מלך עליהם ואין עליהם קול נוגש מאומות העולם. כאשר אבותינו ספרו לנו […] וישראל שה פזורה נדחה קראו לה וידל ישראל מאד וימשלו בהם אויביהם, בגופם ונפשם ומאדם ויגזרו עליהם גזרות קשות ומרות ויאכלו ישראל בכל פה. לא עלה על לבנו מקוצר רוחנו ומעבודה קשה אשר עלינו לאמר, נשלחה אנשים לפני אחינו בני בריתנו.[161]
במסמכי הגניזה מצוי מסמך העוסק בסוחר מכובד בשם "השייך אבו אלבקע בן חביש הלוי".[162] בהערה על אתר מציין פרידמן: "השם חביש היינו החבשי הקטן מצוי בכמה תעודות גניזה".[163] מאחר שמדובר באדם שהוא לוי, ברור שהוא אינו יכול להיות חמי, היינו מצאצאי בני חם. אכן, כבר גויטיין מציין כי באזור חבישיה בדרום תימן הקרוי על השבט חביש, מצוי ספר תורה מהשנים 1408–1409: "בשביל תלמיד חכם מפואר מאותו מחזור בעל ייחוס של שישה דורות".[164] רציפות של יחסי מסחר בצירים שבין תימן, הודו האסייתית ואתיופיה התמשכה עד סמוך לסוף המאה הי"ח, בניגוד לטענתו של אביר הסבור שהמסחר הבינלאומי היהודי פסק בשנת 1630. הוא מוסיף וקובע: "אם אפשר בכלל לדבר על חלקה של יהדות תימן בסחר הבינלאומי מן המאה ה־17 ואילך, ברור שהיה לה תפקיד זעיר ביותר שהצטמצם לאזור מוגבל, ואפילו שם לא הייתה לה משמעות רבה".[165] בניגוד לעמדה זו, גויטיין מצביע "על קשר אמיץ ביותר בין יהודי תימן לבין סחר הודו למאה הי"ח".[166] הוא מציין גם שעוד בשנת 1765 יהודי תימן העבירו נשים מתימן לקוצ'ין לשם נישואין.[167] במקביל לקשרים שבין תימן ובין הודו האסייתית, היו קשרים בין אתיופיה להודו. כך כותב יוסף הלוי המצוי בחבש: "יומיים לפני ראש השנה היהודי נכונה לי הפתעה נעימה, כאשר באו לבקרני שלשה אנשים כהי עור, לבושים מדי צבא, ולחצו את ידי כשבפיהם הברכה היהודית 'שלום עליכם'".[168] החיילים שעליהם מדבר יוסף הלוי הם יהודים מהודו. במקום אחר הוא כותב על מנהגי יהודי אתיופיה והודו האסייתית: "אין הם נוגעים במצרכי מזון כלשהם שהוכנו בידי איש טמא. נוזלים נחשבים למובילי טומאה והאיש הטמא אינו נוגע בשפתיו בכלי […] אוסיף כאן בדרך אגב שהבחנתי בנוהג מוזר דומה בקרב ההודים".[169]
"נוהג מוזר" זה מוכר מימים עתיקים. כך שואל מצמון בן בנדאר, נגיד היהודים בתימן ואלהנד [=הודו האפריקאית], את ראש הישיבה: "האם מותר שאשה נידה תשתמש בהם [=בכלים] ותדיח אותם, [או] יהיו אחרי זה טמאים. ועוד, מכל ברניה סיני, שהוא [מזוקק] מבחוץ ומבפנים, אם יפול בתוכו דבר (טמא), האם יפסול אותו, או, האם מותר להדיח אותו ויהיה מותר [להשתמש] בו".[170] יש אפוא קשר קבוע ורציף בין שלושה אתרים אלה: תימן, אתיופיה והודו האסיאתית. ציר זה גם מאפשר להבין את קדמות הלכות טומאה שאינן "המצאה" של ביתא ישראל, אלא הן מנהגים יהודיים קדומים שנהגו עד סמוך לימינו. על מצמון נכתב בשטרות בית דין "ממונה מן ראשי גלויות ומן ראשי הישיבות […] ונאמן השליטים אשר הם במדינת הים ואשר הם במדבר".[171] מצמון היה בעל סמכות פנים־יהודית והוא גם בעל סמכות פוליטית גדולה מטעם השלטונות. ברור ששאלתו המופנית לראש הישיבה אינה שאלה שגרתית של יהודי מהשורה, והיא משקפת עניין יסודי יותר בחיים הדתיים.
גילוי זה מצביע על חשיבות הטקסטים היהודיים, שלעיתים קרובות היסטוריונים לא התייחסו אליהם. נוכל להיווכח בכך בקביעה הבאה של אשכולי: "במסורת הפלשים לפני מאה שנה (לפי רשימותיו של הצרפתי ד'אבאדני) […] חוזר בעיקר הנוסח הזה: אבותיהם באו לחבש עם ירמיהו. אולם אין מתקבל הרושם שמסורת זו קדומה מאד".[172] לפי אשכולי המסורת הפנימית של ביתא ישראל אינה מסורת קדומה. בניגוד לקביעה נחרצת זו, אפשר להצביע על עדויות ברורות שמסורת זו היא קדומה. במדרש קדום שמהדירו מכנה אותו "ירושלים של מעלה" נאמר:
ואוסיף ידי שנית ואקבץ את אשר הלכו עם יוחנן בן־קרח אל ארץ הפתרוסים ואשר יהיו בארץ שנער ובחמת ובעילם ובכוש – שנאמר (ישעיהו יא, יא): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת־שְׁאָר עַמּוֹ […] מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ" […]".[173]
גם סעדיה גאון מכיר מסורת זאת. לפי המסופר בספר ירמיהו יוחנן בן קרח אנס את ירמיהו ואת שארית הפליטה לגלות לפתרוס,[174] שהיא אל גאפר או מדבר שור, וכך הוא כותב: "והנה מי שיחור שבירמיהו [ב, יח] הם מי אלג'פאר שהוא מדבר שור".[175] אשכולי עצמו כותב: "כבר מבחינה גאוגרפית לא ייתכן הדבר שהייתה גולה חבשית".[176] ברם, ידוע כי התרגום החבשי של התנ"ך נעשה על בסיס התפסיר [=הפירוש] של סעדיה גאון.[177] ברם, אם לא היו יהודים באזורי חבש כיצד הגיע התפסיר של רס"ג למתרגמים? ממצא זה היה אמור לעורר אצל אשכולי ספק בקביעתו הנחרצת, שלפיה לא ייתכן שהייתה תרבות היהודית במקום. אשכולי שנקלע למבוכה מסתפק במשפט סתום וחסר משמעות: "וחזרה האגדה למקומה".[178] אכן כבר ראינו לעיל שמכתבים משפחתיים נשלחו מדאלח וסואכין לטריפולי, מצרים ואירופה, ובנוסף לכך אנו מוצאים עדויות רבות על הגעה של יהודים ממצרים ומארצות המגרב לאתיופיה: "לערי החוף של ים סוף, וחצי האי ערב ולהודו הגיעו 'מבול' של אנשים לא רק מהערים הגדולות של המגרב […] אלא גם ממקומות קטנים יותר ואף שכוחי אל כגון (ג'בל) נפוסה שבלוב אורבוס שבתוניסיה ודרעה שבמרוקו".[179] תיאור דומה מצוי ביחס להגירת יהודים במאות הט"ז–י"ז מפורטוגל וספרד בערי החוף השוקקות של מזרח אפריקה ותימן.[180] יתר על כן, הקשרים בין מזרח אפריקה ובין יהדות העולם היו ענפים: "מכתבים רבים נשלוח לבירת מצרים […] מעדן או מעיר אחרת בדרום ערב, מנמל בחוף ים סוף או מהודו לבירת מצרים ולהפך […] עוד אחרים היו חילופי איגרות בין ערב לבין נמלי ים סוף".[181]
נמלי ים סוף שגויטיין ופרידמן סימנו אותם בשם "חבש", היינו אתיופיה המודרנית, היו מקומות שיש בהם ריכוז גבוה של יהודים. הינה מכתב שכותב יהודי שגר באזורי תימן ואתיופיה לאחיו בסיציליה: "ועלי להוכיחך אחי מאד אשר הגעת עד למצרים ולא באת לעדן".[182] המהדירים מוסיפים וכותבים: "אחרי קבלת מכתב זה הפליג מבשר מסיציליה לעדן לפגוש את אברהם בן יגו".[183] הם ממשיכים וכותבים: "מכך שבן יגו, הכותב לאחיו בסיציליה הרחוקה, לא מצא לנחוץ להסביר במי מדובר אנו שבים ולמדים עד כמה הביאו דרכי המסחר בין הים התיכון לאוקיינוס ההודי לידי קשר בין אנשים המרוחקים זה מזה אפילו לא היו סוחרים".[184] והלא דבר הוא: יהודי מסיציליה יודע מיהו פקיד הסוחרים בעדן ובנמלי חבש. משמע, הקשרים בין העולם ובין אזורי תימן ואתיופיה היו הדוקים ונוצר מרחב חיים דינמי, פתוח ומוכר, בניגוד לתיאורים שתיאר אשכולי.
במקום אחר אשכולי טוען שמיסיונר פורטוגלי "מביא גם מסורת אחרת מפיהם שהם מבני גלות חורבן הב' – וזו ודאי השפעת הקריאה ביוסיפון".[185] הוא מניח כי אין יישוב יהודי קדום בחבש, ו"המסורת" הזאת היא המצאה שנשלפה מספר יוסיפון. ברם, עמדה זו אינה מבוססת: ראשית, אין סיבה לפקפק בעדות של ספר יוסיפון. ספר זה כתב חכם יהודי איטלקי במחצית המאה העשירית לספירה, ותורגם מעברית לערבית על ידי זכריה אבן סעיד התימני הישראלי.[186] התרגום האתיופי התבסס על התרגום הערבי שהיה מקובל בישראל, עוד מימי רבי דוד הנגיד, נכד הרמב"ם.[187]
שנית, התרגום מלמד על הקשרים בין איטליה ובין אזורי תימן. העובדה שלכאורה יש סתירה בין העדות שהגולים הגיעו עם ירמיהו ובין הטענה שהם הגיעו בסוף ימי הבית השני, אינה באמת סתירה, שכן מדובר בכמה קהילות ולא בקהילה הומוגנית אחת שלה היסטוריה זהה אחת. אשכולי מציין: "מסתבר שבימות ניצחון כאשר עלה בידם [=של היהודים] להכניע את שכנוהם הנוצרים, יצאו מגבולות ארצם, ונפוצו על פני כל ארצות אתיופיה. כיום הרי הם נמצאים כמעט בכל חבש, בתחומי המדינה החבשית של מלניך הב'".[188] שליט זה השתלט על שטחים נרחבים שלא נחשבו חלק מאתיופיה ההיסטורית. גם שם היו קהילות יהודיות רבות אחרות.
כפי שנוכחנו לדעת ליד ים או נהר מלוח היה אזור שנקרא ירושלים. כבר היסטוריונים שחיו בימי בית שני מציינים כי יש יהודים אתיופים החיים בסביבות ימים מלוחים בעיר הקרויה ירושלים. למרות האמור, אריה כשר מתעמת עם טענת ההיסטוריונים באמצעות חשד ללא טעם סביר ומכנה את מפעלם – "מיתוגרפיה". הינה סדרת קביעות של אריה כשר:
חשוב להדגיש בהקשר זה את קיומה של המסורת המיתוגרפית בספרות היוונית והרומית, שקשרה את היהודים עם האתיופים […] אין ספק כי אותה מסורת יכלה להכניס מימד נוסף לטעויות ולבלבול על מוצא היהודים […] לא זו בלבד אלא מתברר כי אותה מסורת היתה מקובלת על יוספוס ללא עוררין ומבלי שהשכיל להבין שלא היה בה כל ממש […] מסתבר כי כוחה של המסורת המיתוגרפית הזו היה כה גדול, עד כי נתקבלה גם בספרות היהודית ההלניסטית כמובנת מאליה.[189]
למרות האמור בשלב מסוים אריה כשר סב לאחור וכותב:
מסתבר כי בדומה לו [=ליוספוס. נ"ש] היו גם חוקרים מודרניים, אשר חרף הסתייגותם הכללית והצודקת מפרשנותו נטו אף הם לפרש את המילה πλατέα במובן של "מלוח" […] במגוון ההצעות היה מי שכיוון דעתו לים האדום דווקא […] והיה מי שחשב אפילו על הים האריטראי, על יסוד זיהוי העם המופלא עם האתיופיים.[190]
הפנייה אל עבר אפריקה אינה רק בגדר אפשרות פרשנית זניחה. היא לב ליבה של המסורת ההיסטורית המשותפת לעמים רבים ובמרכזם העם היהודי. מסורת זו מלווה בתיעוד יהודי מדויק המלמד על היכרות בלתי אמצעית עם המקומות.
עיון בספרים מימי הבית השני מלמד שאזורים אלה במזרח אפריקה היו מוכרים היטב.[191] משה גיל כותב: "גם הקטעים הארמיים שנמצאו במערה 4 בקומראן מתאימים בדרך־כלל לטקסט האתיופי [=של חנוך. נ"ש]".[192] בספר חנוך, שמתוארך לעידן שבין המאות הראשונה לשלישית לפני הספירה, יש תיאור מדויק של מזרח אפריקה, באזור הקרוב לים סוף. הספר מציין גידולים הגדלים במקומות אלה, כגון: לבונה, מור, קינמן בשם, נקטר הקרוי "צרי וחלבונה" ונרד. כל אלה הם רכיבים בסממני הקטורת שבבית המקדש, שהובאו מאזור זה.[193] העובדה שמחבר הספר מתאר את מסעו מצוינת בכך שהוא נע בעקבות הגאוגרפיה היהודית. ואומנם את סממני הקטורת הביאו מאפריקה מאזור שבא, הודו. הרמב"ם כותב:
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו, הידוע לכל, שמתבשמין בו בני האדם בכל מקום. והקינמון הוא העץ הבא מאיי הודו, שריחו טוב ומתגמרין בו בני אדם. והקידה היא הקושט. וקנה בושם הם הקנים הדקין כתבן, האדומים, הבאים מאיי הודו, וריחן טוב, והן ממיני בשמים שנותנין אותן הרופאים בצרי.[194]
"איי הודו" אינם יכולים לציין את תת־היבשת ההודית שבאסיה, אלא אזור באפריקה שיש בו איים. ואומנם בעל מאור האפלה מתאר את הקינמון: "והוא עץ הבא מאיי הודו […] והוא עץ שהסוחרים מביאים מארץ גאוה ונקרא העץ הגאוי (אלגאויו)".[195] לא ייפלא אפוא שכבר הנביא ירמיהו אומר: לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא (ירמיהו ו, כ).
מכלול העדויות, החל בהיסטוריוניים היוונים והרומים הקדומים, עבור לאבות הכנסייה וכלה בהיסטוריונים ערביים, מתאר נוכחות יהודית בולטת מאפריקה ועד המפרץ הפרסי. ההיסטוריוגרפיה המודרנית דחתה על הסף באופן דוגמטי מכלול נתונים זה והניחה שהסיפור היהודי הוא פנטזיה ואגדה. מכלל הדברים שראינו עולה שיש קשרי מסחר בין אזורי צפון אפריקה של ימינו ובין אזורי אפריקה בואכה אתיופיה ותימן. כך מסכם זאת נחום סלושץ:
בתלמוד מדובר על פילים, חמורים, עבדים כושים, פלפלין, פולין, בשמים ואפילו גלומי משי הבאים מערי לוב. אבות הכנסיה הנוצרית כאוגוסטינוס והירונימוס מקיימים כמה פעמיים את העובדה שהיהודים שלטו במסחר הים ויבשה. מציאות שיירות וחבורות של סוחרים יהודים אשר עברו ארחות המדבר, לסחור עם ארצות רחוקות מעידים סופרים רבים […] ומהם אשר נסעו בארחות פאס או קירואין לסחור אל ארצות הסודן. פעולת הסוחרים היהודים היתה ניכרת בקצרין של המדבר. ובנאות טואט בלב המדבר יסדו ממשלת עם קטנה, אשר התקיימה עד למאה הט"ו.[196]
סלושץ מציין כי במאה הי"ט נותק הקשר בין צפון אפריקה ובין האזורים הדרומיים יותר, ולכך היו תוצאות חמורות לעם היהודי: "ולו הרשו להם המסיבות לחדור אל נבכי ארצות ערב והכושים כי עתה לא הלכו לטמיון אוכלסין גדולים מזרע ישראל אשר התבוללו בין הגויים ומעט מעט אבדו מתוך הקהל".[197] סלושץ מתאר בספרו שקברי רבנים ממרוקו ולוב שמתו במדבר סהרה בעת מסעותיהם אל אחיהם היהודים שבאפריקה השחורה, הפכו לאתרים קדושים בקרב השבטים המקומיים בשיפולי סהרה. ציון זה נקרא עד היום בשם שהיד־עד: "ובזה יקדש המקום כמקום מנוחה של מרבוט – איש קדוש יהודי".[198]
מסתבר כי בתשתית הדחייה של אפשרות קיום יהודי באפריקה מונחת כנראה תפיסה גזענית, שלפיה היהודים הם לבנים, ולא ייתכן ששחורים יהיו יהודים. ברם, עובדה זו נדחית על הסף. בשיר השירים נאמר: שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, כְּאׇהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה (א, ה). על כך כותב התרגום: כַּד עֲבַדוּ עַמָא בֵית יִשׂרָאֵל יָת עִגלָא אִתקְדַרוּ אַפֵּיהוֹן כִּבנֵי כוּשׁ דְּשָׁרְיָן בְּמַשׁכְּנֵי קֵדָר [כאשר עבדו עם בית ישראל את העגל, התקדרו פניהם כבני כוש השוכנים באוהלי קדר]. במקור אחר נאמר: "בֵּרַךְ לְשֵׁם וּלְבָנָיו שְׁחוֹרִים וְנָאִים […] בֵּרַךְ לְחָם וּבָנָיו שְׁחוֹרִים כָּעוֹרֵב […] בֵּרַךְ לְיֶפֶת וּבָנָיו כֻּלָּם לְבָנִים וְיָפִים".[199] באופן דומה כך שנינו במשנה: "הַכּוּשִׁי, וְהַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה".[200] התלמוד מפרש משנה זו וקובע: "כושי – אוכמא, גיחור – חיוורא, לבקן – סומקא […] לבן לא ישא לבנה, שמא יצא מהם בוהק, שחור לא ישא שחורה, שמא יצא מהן טפוח".[201]
הביטוי "אוכמא" מציין אדם שחור כהה במיוחד, שעליו נאמר במקורותינו שמברכים עליו "ברוך משנה הבריות", וכך שנינו: "ראה את הכושי ואת הגיחור אומר: ברוך משנה הבריות",[202] רש"י מסביר: "כושי – שחור הרבה". בהמשך התלמוד נאמר: "הרואה פיל, קוף וקפוף, אומר: ברוך משנה את הבריות".[203] צירוף זה שבין האדם השחור ביותר לבעלי חיים מסוימים מאפיין את יבשת אפריקה. חכמי המשנה ידעו שיש יהודים שעורם שחור כהה, שאינו כצבע השחור הסטנדרטי אלא שחור משחור. בתלמוד מובא שלל תיאורים של האמורא שמואל, מגדולי אמוראי בבל. בין היתר נאמר לב שהוא אוכמי.[204] מדיון זה עולה בבירור כי לא היה צבע שליט של עור יהודי, וצבע עורם של יהודים משתרע בין הצבע הלבן הבוהק בלבנוניותו ובין הצבע השחור משחור.[205] לפי המקורות התלמודיים, כהן שחור יתר על המידה, או כהן לבן יתר על המידה, פסולים להקריב קרבן. משמע, היו ישראלים שצבעם נע במנעד שבין לבן חזק לשחור חזק. באופן דומה, היו גם כהנים שצבעם היה תחום במנעד הצבעים הזה.
לסיכום: סיפורן של הגאוגרפיה וההיסטוריה של יהדות אתיופיה ותימן הועלם והודר, בגין פרדיגמה אירו־צנטרית. כתוצאה מכך חיים יהודיים שלמים סולקו מהתודעה ומהזיכרון היהודי.[206] קהילות יהודי אתיופיה נמחקו כליל מהתודעה ומהזיכרון, ונתפסו כתופעה משונה וחריגה; הם נתפסו כנוצרים, שבדרך זו אחרת אימצו מנהגים יהודיים, אבל הם אינם יהודים במקורם. גם קהילות יהודיות בתימן שנתפסו כיהודיות, נתפסו כקהיליות משניות. כך אפוא יהודים מאזורי תימן ואתיופיה שהיו חלק מלב ליבו של הקיום היהודי סולקו מהמרכז: יהדות אתיופיה הועלמה כליל, ויהדות תימן זכתה לבוז ולעג. מאמר זה משקף מאמץ לגלול את האבן מעל פי באר המים החיים ולחשוף את קיומה של יהדות אפריקה התוססת והחיה שעמדה בקשרי תרבות ומסחר עם העולם היהודי. יהדות זו הייתה חלק מהעולם היהודי, והיא הודרה וסולקה מהעולם היהודי.
ניר שגיא
המרכז לחקר יהדות אתיופיה
הקריה האקדמית אונו
* אבקש להודות לשופטי המאמר על הערותיהם המועילות, ולעורך הלשון רפאל זֵר על עבודתו המקצועית שתרמה רבות לשיפור הצורה והתוכן.
[1] אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים: יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, ירושלים תש"ג, עמ' 172.
[2] לאונרדו כהן וסטיבן קפלן, "מקור חדש על יהודי מווינה בחצרו של מלך אתיופיה", פעמים 94–95 (תשס"ג), עמ' 211.
[3] חיים זאב הירשברג, ישראל בערב: קורות היהודים בחמיר וחג'אז מחורבן בית שני ועד מסעי־הצלב, תל אביב תש"ו, עמ' 2.
[4] אגרת תימן, לרבנו משה בן מימון, ההדיר אברהם שלמה הלקין, האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות, תשי"ב, עמ' ix.
[5] הירשברג (לעיל, הע' 3), עמ' 3.
[6] סיפור דוד הראובני, עורך אהרן זאב אשכולי, ירושלים ת"ש, עמ' ב.
[7] ירושלים, מכון בן צבי. כרך א, תשס"ט; כרך ב, תשע"א; כרך ג, תש"ע; כרך ד (א), תשע"ג; כרך ד (ב), תשע"ג.
[8] ספר הודו, שם, א, עמ' 6.
[9] המהדיר נבוך ביחס לשמות אלהנד, בלאד אלהנד או דיאר אלהנד, וכך הוא כותב: "וכפי הנראה, החליפו ביניהם פחות או יותר, ולא הצלחתי להבחין בשיטה מיוחדת לגבי הגדרת התחום הגיאוגרפי שעליו רומז זה או זה" (ספר הודו, שם, א, עמ' 5).
[10] ספר הודו, שם, א, עמ' 5.
[11] ראו שם, שם.
[12] ערוך השלם, מהדורת קוהוט, וינה תרפ"ו, כרך ג, עמ' 183, הערך "הֹדוּ".
[13] אסתר רבה (מהד' וילנה), פרק א, ד.
[14] חמש מגילות עם פירוש, מהדורת יוסף קאפח, קריית אונו תשל"ג, עמ' שכב.
[15] תנחומא (מהד' בובר), קדושים, י, עמ' 78.
[16] קהלת רבה, ב, ה.
[17] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ב, עמ' 490–491 (ההדגשה מידִי. נ"ש).
[18] שם, א, עמ' 7 הערה 18. המהדיר מניח שים המערב הוא האוקיינוס ההודי, אבל זו הנחה לא סבירה כי האוקיינוס ההודי מצוי במזרח, בהתאם לדברי אבן ח'רדאדבה: "אחר כך הם מפליגים בים המזרחי מקלזם אל אלג'אר ואל ג'דה"; ראו "האתר של אלינער ברקת", "הסוחרים היהודים הרד'אנים: בחינת תפקידם במסחר והשפעות מקומיות ועולמיות", בתוך אתר המרשתת "חכמות בנתה ביתה".
[19] ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 90–91.
[20] שם, עמ' 91 הערה 14.
[21] איגרות הרמב"ם, מהדורת יצחק שילת, מעלה אדומים תשנ"ה, עמ' תקנט.
[22] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ב, עמ' 121.
[23] שם, ד, עמ' 7.
[24] אברהם אליהו הרכבי, תשובות הגאונים: זכרון לראשונים וגם לאחרונים, חלק ראשון: זכרון לראשונים, ברלין תרמ"ז, עמ' 317 סימן תכד. ההדגשה מידִי, נ"ש.
[25] ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 91, הערה 14.
[26] יעקב ספיר, אבן ספיר, ב, ליק־מגנצא 1874, "בית עדן", עמ' ד. גם תמה על אחד המכתבים שבו צוין שמרבאט, המצויה היום בעומאן, קרובה לעדן, והרי בין מרבאט לעיר עדן 1170 ק"מ (ראו ספר הודו [לעיל, הע' 7], ב, עמ' 95, הערה 32).
[27] מהד' כנה ורמן, ירושלים תשע"ה, ח, 21, עמ' 244.
[28] יהודה אלחריזי, תחכמוני, מהדורת יוסף יהלום ונאויה קצומטה, ירושלים תש"ע, עמ' 91.
[29] שם, עמ' 427.
[30] אלדד הדני, מהדורת אברהם עפשטיין, פרעסבורג 1891, עמ' 35.
[31] שלמה דב גויטיין, "תעודה מן הנמל האפריקני עידׄאב מתקופת ראש הישיבה יהושע בן דוסא" (מארכיונו של המכון לחקר קהלות ישראל במזרח התיכון), תרביץ כא (תש"י), עמ' 185–191.
[32] ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 232, הערה 2.
[33] יעקב ספיר, אבן ספיר, חלק א, ליק־מגנצא 1886, כח ע"א.
[34] קֹבץ על יד, כרך ד, ברלין 1888, עמ' 24. בגוף הטקסט שם המקום הוא סואקים. חילוף זה בין השמות מוכר בספרות בת הזמן.
[35] גויטיין, "תעודה מן הנמל האפריקני עידׄאב" (לעיל, הע' 31), עמ' 185.
[36] ספר מסעות של ר' בנימִן ז"ל, מהד' מרדכי אדלר, לונדון תרס"ז, עמ' סב.
[37] ראו דוגמה בספר הודו (לעיל, הע' 7), ד, עמ' 50.
[38] מיכאל אביטבול, "על יהודים ויהדות באפריקה השחורה: רשמיו ומסעותיו של הרב מרדכי אבי צרור", פעמים 67 (תשנ"ו), עמ' 9.
[39] ראו כבוד המלכים: האפוס הלאומי האתיופי, תרגום רן הכהן, תל אביב תשס"ט, עמ' 265.
[40] רבי אברהם בן הרמב"ם, פירוש התורה, מהדורת סלימאן דוד ששון, לונדון תשי"ח, עמ' לז.
[41] יהושע בלאו (מהדיר), תשובות הרמב"ם, א, ירושלים תשי"ח, סימן קלד, עמ' 254.
[42] הדסה שי (מהדירה), פירוש רבי תנחום בן יוסף הירושלמי לתרי עשר, ירושלים 1991, צפניה ג, י.
[43] ראו לעיל, סמוך לציון להערה 33.
[44] גויטיין שם (לעיל, הע' 31).
[45] לוי גינצבורג, אגדות היהודים, חלק חמישי, ירושלים תשס"ט, עמ' 96.
[46] מדרש עשר גלויות, מובא בתוך: שמואל מירסקי (מהדיר), סדר עולם, ניו יורק תשכ"ו.
[47] יהודה אבן־שמואל, מדרשי גאולה, תל אביב תש"ג, מאמר הגאֻלה לר' סעדיה גאון, עמ' 126.
[48] פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה, מהדורת יוסף קאפח, ירושלים תשכ"ג, ויקרא טז, ח, עמ' קא הע' 9.
[49] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ג, עמ' 263.
[50] שם, ב, עמ' 346.
[51] על עניין זה ראו אביטבול, על יהדות ויהודים באפריקה השחורה (לעיל, הע' 38), עמ' 5–24.
[52] אלדד ברין, "היהודים של קצה העולם: היהודים בטימבוקטו ובסביבתה לאורך הדורות", עת־מול 225 (2012), עמ' 2. ראו גם אביטבול, על יהודים ויהדות באפריקה השחורה (לעיל, הע' 38), עמ' 14.
[53] דוד נוישטדט, "קוים לתולדות הכלכלה של היהודים וישובם במצרים בימי הבינים", ציון ב (תרצ"ז), עמ' 223.
[54] אליהו אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, ירושלים 2022, כרך ראשון, עמ' 195–196.
[55] ראו אשתור, שם, שם.
[56] ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, 491, הערה 87.
[57] שם, ג, עמ' 123.
[58] שם, ג, עמ' 123, הערה 39.
[59] ראו שם, א, עמ' 29.
[60] עבד אל־רחמאן אבן־ח'לדון, אקדמות למדע ההיסטוריה, תרגום עמנואל קופלוביץ, ירושלים 1966, עמ' 40 (ההדגשה מידִי. נ"ש).
[61] זנג משמעו כושים.
[62] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ב, עמ' 220, הערה 4.
[63] שם, ג, עמ' 123, הערה 38 (ההדגשה מידִי. נ"ש).
[64] שם, ג, עמ' 123, הערה 39.
[65] בראשית רבה, מהד' וילנא, כג, ז.
[66] אבן עזרא לישעיהו יח, ב, ד"ה "השולח".
[67] פירושי רבנו סעדיה גאון על התורה (לעיל, הע' 49), עמ' יט, הע' 11.
[68] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ב, עמ' 49, הע' 167.
[69] ר' סעדיה גאון, בראשית: הפירוש הארוך, מהד' משה צוקר, ניו יורק וירושלים תשמ"ד, בראשית ב, י–יא.
[70] פירושי רבנו סעדיה גאון על התורה (לעיל, הע' 49), עמ' יד.
[71] בימי הביניים האזורים מיונו לפי אקלימים.
[72] אבן־ח'לדון (לעיל, הע' 61), עמ' 48.
[73] שם, הע' 5.
[74] פירוש הרמב"ן על התורה, בראשית, שם. יש לציין כי השם "מצרים" אצל הרמב"ן אינו זהה עם מצרים של היום, שכן את גבולות מצרים של ימינו קבעו האימפריות המערביות ששלטו בה.
[75] ראו אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה (לעיל, הע' 55), עמ' 241, על הזיהוי בין חווילה לזוילה.
[76] פירושי רבנו סעדיה גאון על התורה (לעיל, הע' 49) לבראשית י, ד, עמ' כב.
[77] לעיל, הע' 49, עמ' לז, הע' 2.
[78] ר' סעדיה גאון, בראשית: הפירוש הארוך (לעיל, הע' 70), עמ' סט, הע' 7. המהדיר כותב זאת בשם רבינו סעדיה גאון וכן בשם ר' יהודה אבן־בלעם.
[79] עפשטיין, אלדד הדני (לעיל, הע' 30), עמ' xxxi, הע' 1.
[80] מאור האפלה, מהדורת יוסף קאפח, ירושלים תשי"ז, עמ' ריט. במכילתא על אתר: "כּוֹב", ויש גם גרסאות אחרות, כגון "נוב".
[81] הרכבי, תשובות הגאונים (לעיל, הע' 24), עמ' 108, סוף סימן רכט.
[82] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ד, עמ' 59.
[83] איגרות הרמב"ם (לעיל, הע' 21), א, עמ' תח.
[84] שם, עמ' קיג.
[85] שלמה דב גויטיין, התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח: מבחר מחקרים, ירושלים תשמ"ג, עמ' 75–84.
[86] איגרת תימן, בתוך איגרות הרמב"ם (לעיל, הע' 21), עמ' קמו. המהדיר ציין כי מדובר בקבוצת כוכבים. ברם, טעות בידו, שכן בימי הביניים שיום אזורים גאוגרפים נעשה לעיתים קרובות על פי שמות כוכבים.
[87] שם, שם.
[88] שם, עמ' פב.
[89] ראו למשל בבלי סנהדרין, צד ע"א.
[90] לכאורה, הביטוי כנענים מציין סוחרים. ברם, יש לדחות אפשות זו בפירוש דברי הרמב"ם, שכן בדבריו כאן הוא מבחין בין הכנענים לבין סוחרים.
[91] איגרות הרמב"ם (לעיל, הע' 21), עמ' קטז.
[92] אבן־ח'לדון (לעיל, הע' 61), עמ' 104.
[93] מאור האפלה (לעיל, הע' 81), עמ' קיט.
[94] מדרש הגדול, ירושלים תשכ"ז, בראשית כה, ה.
[95] ראו בראשית כה, ד.
[96] ראו נחום סלושץ, מסעי בארץ לוב, א, תל אביב תרצ"ח, עמ' 120–121, 134.
[97] ראו בראשית י, ו, ז, כה.
[98] שלמה דב גויטיין, האסלם של מוחמד: כיצד התהוותה דת חדשה בצל היהדות, ירושלים תשט"ז, עמ' 66.
[99] איגרות הרמב"ם (לעיל, הע' 21), עמ' שנ.
[100] שם, עמ' תיד.
[101] תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו (לעיל, הע' 41), סימנים שח, שט.
[102] תשובות הרמב"ם, שם, שט.
[103] תשובות הרמב"ם, שם, שי.
[104] את דברי הרמב"ם מצטט ר' מנחם המאירי, בבלי גיטין, נט ע"א.
[105] ר' סעדיה גאון, בראשית: הפירוש הארוך (לעיל, הע' 70), בראשית כא, א.
[106] אצל סלושץ, מסעי בארץ לוב (לעיל, הע' 96), מובאת המפה בתחילת החלק הראשון של הספר.
[107] בנימין משה לוין (מהדיר), אוצר הגאונים, ירושלים תש"ג, יב, בבא קמא, חלק התשובות, עמ' 54.
[108] ערוך השלם (לעיל, הע' 12), ד, עמ' רצט, הערך "כפר". וראו גם פירוש המשנה לרמב"ם, כלאים א, ו. יש לשים לב כי במקורות רבים אחרים יש אתרים המסומנים במפות ישנות כ"נוה כופרה" ראו סלושץ (לעיל הערה 96) , עמ' 4 במפה שכותרתה 'מפת ארץ לוב'. אכן הרמב"ם באיגרת תימן מציע לחכמי תימן לברוח למדבבר סהרה (בלשונו: "אלצחארי") ול"אלקפארא (אגרת תימן, עמ' צב). יש לציין גם כי היה מושל במצרים בשם כאפור האח'שידי, ששמו העממי היה כאפור הכושי (ראו אבן -ח'לדון (לעיל הערה 61), עמ' 143, הערה 3. המהדיר של הטקסט מציין כי השם היה כאפור האתיופי. אבל המונח 'אתיופי' מציין כושי בשפה היוונית. לא סביר להניח שערבים ישתמשו במונח הטכני היווני. ובכל מקרה המשמעות היא זהה.
[109] פסיקתא רבתי, מהד' איש שלום, וינה 1880, פסקה לא ("ותאמר ציון"), עמוד קמז.
[110] ראו אלינער ברקת (לעיל, הע' 18), נספח 1.
[111] מאור האפלה (לעיל, הע' 81), עמ' רעז.
[112] ראו גויטיין, התימנים (לעיל, הע' 86), עמ' 24. גויטיין בהתאם לתפיסתו הקובעת שהשם "עדן" מציין את עדן של ימינו ולא אזורים נרחבים הרבה יותר.
[113] ראו בנימין משה לוין (מהדיר), אוצר הגאונים, ירושלים תר"ץ, ב, שבת סה ע"ב, עמ' 63. וראו דברי הערוך לעיל, הע' 109.
[114] אברבנאל למלכים א י, א.
[115] ראו ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 230, והערה 18.
[116] ראו ספר אלדד הדני [לעיל, הע' 30], עמ' xix. השימוש של עפשטיין במונח קולוניא הוא משפה מערבית אירופאית).
[117] גינצבורג, אגדות היהודים (לעיל, הע' 45), חלק יא, משה במדבר, עמ' 1.
[118] אביגדור שחן, זה סיני!, ירושלים תשע"א, עמ' 170.
[119] רבי אברהם בן הרמב"ם, פירוש על ספר בראשית (לעיל, הע' 40), עמ' קיד.
[120] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ג, עמ' 196–197, 199.
[121] ערוך השלם (לעיל, הע' 12), ג, עמ' 304–305, הערך "זנגביל".
[122] ספר מסעות של ר' בנימִן (לעיל, הע' 36), עמ' מא.
[123] ר' סעדיה גאון, בראשית: הפירוש הארוך (לעיל, הע' 70), עמ' 270.
[124] שם, שם.
[125] כך כותב בעל מאור האפלה: "שבא ודדן, אלו שמבני אברהם קראם בשם שבא ודדן שמבני חם. בני אברהם הם ערב – אלערבא. בני חם הם אלהנד ואלסנד" (מאור האפלה [לעיל, הע' 81], עמ' קיט–קכ).
[126] ספר מסעות של ר' בנימִן (לעיל, הע' 36), עמ' מח.
[127] אשכולי , סיפור דוד הראובני (לעיל, הע' 6), עמ' עו.
[128] שם, עמ' עג.
[129] ראו לדוגמה אשתור, תולדות היהודית במצרים ובסוריה (לעיל, הע' 55), כרך ב, עמ' 300–308. בעניין זה אעסוק באחד ממאמרַי הבאים.
[130] אשתור, שם, כרך א, עמ' 86.
[131] אשתור, שם, עמ' 96.
[132] ספר מסעות של ר' בנימִן (לעיל, הע' 36), עמ' מו–מז. ההדגשות מידִי. נ"ש.
[133] בנימין משה לוין (מהדיר), אוצר הגאונים, ירושלים תש"ב, יא, נזיר, עמ' 199–200.
[134] ראו עוד שם בהמשך התשובה.
[135] ירוחם פישל (מהדיר), שערי תשובה (תשובות הגאונים), לייפציג תרי"ח, סימן צט, עמ' 10.
[136] קֹבץ על יד, ד (לעיל, הע' 34), עמ' 24.
[137] אשכולי, ספר הפלשים (לעיל, הע' 1), עמ' 169.
[138] מנחם בן־ששון, "חזיון דניאל לימות המשיחים ומתנגדיהם", בתוך: רם בן־שלום, אורה לימור ועודד עיר־שי (עורכים), ורב יעבוד צעיר: מיתוסים וסמלים בין יהדות ונצרות, שי לישראל יעקב יובל, ירושלים תשפ"ב, עמ' 117 (ההדגשה מידִי. נ"ש).
[139] שחן, זה סיני! (לעיל, הע' 118), עמ' 137.
[140] רבי אברהם אבן מיגאש הלוי, כבוד אלהים, קושטנטינא שמ"ה (1585), עמ' קכד; אני מצטט מתוך: הרב דוד שלוש, נדחי ישראל יכנס, נתניה תשמ"ח, עמ' 29.
[141] אבן־ח'לדון, אקדמות למדע ההיסטוריה (לעיל, הע' 61), עמ' 41.
[142] ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 8.
[143] שם, א, עמ' 237, הערה 21.
[144] יוסף הלוי, "מסע בחבש לגילוי הפלשים", הקדמה והערות סטיבן קפלן, פעמים 58 (תשנ"ד), עמ' 15.
[145] ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 237, הע' 21.
[146] שם, שם.
[147] פסיקתא רבתי (לעיל, הע' 109), פסקה יז ("ויהי בחצי הלילה"). ההדגשה מידִי. נ"ש.
[148] ראו ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 232.
[149] שם, שם.
[150] עניין זה נדון בהרחבה בספר הודו, שם, א.
[151] בסוגיה זו ארחיב במקום אחר.
[152] מרדכי אביר, "הסחר הבין־לאומי והיהודים בתימן במאות 15–19", פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל 5 (תש"ם), עמ' 17 (ההדגשה מידִי, נ"ש), שהרי אין בדבר כל פלא; די להסתכל במפה ולהבחין בכך שהמרחק בין תימן לאתיופיה קטן בהרבה מהמרחק שבין הודו האסייתית לתימן.
[153] שם, עמ' 6, הערה 4. ההדגשה מידִי, נ"ש.
[154] כבוד המלכים (לעיל, הע' 39), עמ' 18.
[155] ראו בת־ציון עראקי־קלורמן, "מפגשים באריתראה ובאתיופיה: יהודי תימן ועדן, מיעוט בתוך מיעוט בשלטון הקולוניאלי האיטלקי", פעמים 122–123 (תש"ע), עמ' 56.
[156] אביר, "הסחר הבין־לאומי" (לעיל, הע' 152), עמ' 4.
[157] ירמיהו יובל, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות, תרגם יוסי מילוא, ירושלים 2014, עמוד 358.
[158] שם, הערות לפרק 17, עמ' 534, הערה 61.
[159] ספיר, אבן ספיר (לעיל, הע' 33), חלק א, ק ע"ב – קא ע"א.
[160] ראו אברהם יערי, "שלוחי ארץ ישראל בהודו", בתוך: דף לתרבות יהודית, יהודים ויהדות בהודו – עבר והווה, גליון 275 (תשס"ה) עמ' 15.
[161] קֹבץ על יד, כרך ד (לעיל, הע' 34), עמ' 53.
[162] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ג, עמ' 384.
[163] שם, הערה 38.
[164] גויטיין, התימנים (לעיל, הע' 86), עמ' 200. ראו שם, הע' 6.
[165] אביר, "הסחר הבין־לאומי" (לעיל, הע' 152), עמ' 28.
[166] גויטיין, התימנים (לעיל, הע' 86), עמ' 43.
[167] שם, שם.
[168] יוסף הלוי, "מסע בחבש" (לעיל, הע' 144), עמ' 16.
[169] שם, עמ' 34.
[170] ספר הודו (לעיל, הע' 7), ב, עמ' 246. המהדירים כותבים שם בהע' 68: "דינם של כלים אלה […] כמה מן הגאונים, כלומר, ראשי הישיבות הבבליות של המאה השמינית והתשיעית דנו בכלים אלה בתשובותיהם".
[171] גויטיין, התימנים (לעיל, הע' 86), עמ' 79.
[172] אשכולי, ספר הפלשים (לעיל, הע' 1), עמ' 199, הע' 1.
[173] יהודה אבן־שמואל, מדרשי גאולה (לעיל, הע' 47), עמ' 22.
[174] ראו ירמיהו, פרקים מג–מד.
[175] פירוש סעדיה גאון על התורה, מהדורת יוסף קאפח, עמ' סט, הע' 7.
[176] אשכולי, ספר הפלשים (לעיל, הע' 1), עמ' 199.
[177] שם, עמ' 10.
[178] שם, שם.
[179] ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 18.
[180] אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה (לעיל, הע' 55), כרך ב, עמ' 443.
[181] ספר הודו (לעיל, הע' 7), א, עמ' 7.
[182] שם, ג, עמ' 226.
[183] שם, הע' 21.
[184] שם, ג, עמ' 305, הע' 33.
[185] אשכולי, ספר הפלשים (לעיל, הע' 1), עמ' 180 הע' 4א.
[186] ספר יוסיפון, מהדורת דוד פלוסר, ירושלים 1980, כרך שני, עמ' 10. כך היה ידוע בעידן הקדום. ראו גם שם עמ' 12, הערה 32.
[187] ראו שם, עמ' 61.
[188] אשכולי, ספר הפלשים (לעיל, הע' 1), עמ' 5.
[189] יוספוס פלאוויוס, נגד אפיון, מהדורת אריה כשר, ירושלים תשנ"ז, כרך א, עמ' 162–163.
[190] שם, עמ' 163.
[191] ראו ספר חנוך (לעיל, הע' 48), לג, א, ו.
[192] משה גיל, "עיונים בספר חנוך", בתוך: אהרן אופנהיימר ואריה כשר (עורכים), דור לדור: משלהי תקופת המקרא ועד חתימת התלמוד: קובץ מחקרים לכבוד יהושע אפרון, ירושלים ותל אביב 1995, עמ' 157.
[193] ראו ספר חנוך, כט, א-ב; ל, ב-ג, ועוד.
[194] משנה תורה, הלכות כלי המקדש, א, ג.
[195] מאור האפלה (לעיל, הע' 81), עמ' רעז. גויטיין סבור כי אלגווה נמצאת במחוז עדן (גויטיין, התימנים [לעיל, הע' 86], עמ' 24), אבל הוא מזהה בטעות את מחוז עדן עם העיר עדן שבימינו. ברם עדן היה מחוז גדול.
[196] סלושץ, מסעי בארץ לוב (לעיל, הע' 96), א, עמ' 121.
[197] שם, עמ' 144.
[198] שם, שם.
[199] פרקי דרבי אליעזר, פרק כד.
[200] משנה בכורות ז, ו.
[201] בבלי בכורות מה, ע"ב.
[202] בבלי ברכות נח, ע"ב.
[203] שם, שם.
[204] ראו לדוגמה בבלי נדרים נ, ע"ב.
[205] ראו עוד ספרו של אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו?: האדם השחור כאחר בתולדות התרבות היהודית, חיפה 2002. במקום אחר אציג דיון ביקורתי בספר זה, אבל כבר מן המקורות שנדונו כאן ברור שהתפיסה שמציג מלמד, שלפיה המסורת יהודית רואה בשחור נחות, אין לה על מה לסמוך.
[206] ביטוי חריף להעלמה זו הוא העדר מפה גאוגרפית־תרבותית שתציג תמונה מלאה של היישוב היהודי באזורים אלה. המפה העתיקה הקיימת היא מהמאה הי"ז. היא אינה נותנת ביטוי לנוכחות היהודית ועניינה גאוגרפי גרידא. המפה הנוכחית מבוססת על הפרויקט הקולוניאליסטי שעיצב את אפריקה במאה הי"ט.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
