שתי אסופות מאמרים שראו אור לאחרונה מבקשות להישיר מבט אל הקרע בעם ולנסות לקיים שיח שיוכל להיטיב עם אוכלוסיית ישראל לגווניה, וזאת באמצעות טקסטים פרי עטם של אנשי ציבור. היוזמה וההתכווננות בשתי האסופות גם יחד נחוצות והכרחיות. קיום שיח רב־קולי על סוגיות של יהדות, דמוקרטיה וזהות ישראלית הוא צורך בוער, שאינו מקבל מענה בשיח היום־יומי. משתיהן עולים קולות חשובים ורעיונות רבי־ערך. עם זאת, אמנם שתי האסופות מבקשות לדבר בלשון דמוקרטית באמצעות הבאת קולות מגוונים של החברה, אך העמדה העולה מהן חושפת עיוורון כלפי אוכלוסיות שונות כמו גם נקודת חולשה דמוקרטית: בעוד קולותיהם של מי שמבקשים ליטול זכויות של קבוצות שלמות באוכלוסייה מובאים בשם הדמוקרטיה, קולות אחרים (להט"בים, פריפריה) נעדרים מן האסופות.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

האסופה אמנה ישראלית: 75 הרהורים על עתיד מדינת ישראל (ידיעות ספרים, 2023), מגיבה על מאורעות השעה ומכנסת מסות קצרצרות ופרגמטיות העוסקות בשאלה – מה אפשר וצריך לעשות כדי להגיע לאמנה ישראלית שתהווה מצע משותף לבירור מחלוקות. העורכים ירון קנר, שחר ליפשיץ ואריאל בנדור מציינים כי לצד הדגש החברתי, הרקע לדיון הוא הרפורמות המשפטיות העומדות על הפרק, שאם ייכנסו לתוקף, יובילו ל"שינויים מהותיים במשטר המדינה" (עמ' 11).

היוזמה וההתכווננות בשתי האסופות גם יחד נחוצות והכרחיות. קיום שיח רב־קולי על סוגיות של יהדות, דמוקרטיה וזהות ישראלית הוא צורך בוער, שאינו מקבל מענה בשיח היום־יומי. משתיהן עולים קולות חשובים ורעיונות רבי־ערך

ההתמקמות בזירה החברתית נוסף על עריכה חכמה מאפשרות ביטוי של עמדה פוליטית, דמוקרטית במהותה, שהעורכים מסמנים ביחס למשבר. זוהי עמדה המציבה כבסיס ערכִּי את ההכרח בהשמעת קולות שונים, ובפרט את קולות המיעוט. העמדה הזאת מתגלמת בבחירה למקם בפתח הקובץ את מאמרה של ד"ר ראויה אבורביעה, משפטנית העוסקת בצומת שבין משפט, מגדר ומיעוטים. אבורביעה קוראת להכרה בסיפור של ה"אחר" כדי לראות את האנושי שבו. לטענתה, התקווה לחיים משותפים בארץ נשענת על האפשרות לצקת משמעות אחרת לסיפור הישראלי־פלסטיני, כזו שתפרק את הדיכוטומיות שמלוות את החברה – "בין מדכא למדוכא, בין כובש לנכבש" (עמ' 20). הצעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, ממשיכה קו זה כאשר הוא קורא לבסס את המדינה "על יסודות החירות והבטחת חופש המצפון" (עמ' 87­-89), כמנוסח במגילת העצמאות, ובכך הוא מדגיש את היסוד הדמוקרטי כהכרחי וכבסיסי עבור קיומה של המדינה.

אולם לצד דברים אלה מובאים קולות אחרים, הסודקים את החזון הדמוקרטי שעליו מבקשת להישען האסופה. שתי דוגמאות מייצגות לכך הן מאמריהם של הרב שמואל אליהו ושל העיתונאי והפרשן ד"ר אבישי בן חיים. הרב שמואל אליהו הוא רבהּ של העיר צפת ואב בית הדין למניעת הטרדות מיניות במגזר החרדי־דתי. הוא קורא לאחד את העם על בסיסו של ספר הספרים במדינה שצריכה להיות מושתתת "על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" – הוא מצטט ממגילת העצמאות, ומדגיש: "הם לא כתבו דמוקרטיה" (עמ' 35-37). נוכח הניסוח הנחרץ, חשוב להצביע על המשמעות של פועלו ושל דבריו: יסודהּ של פעילות למניעת הטרדות מיניות נעוץ בערכים דמוקרטיים. מטרת החוק למניעת הטרדה מינית היא שמירה על כבוד האדם, על חירותו ועל פרטיותו, וקידום שוויון בין המינים – זאת גם אם הרב מסרב להכיר בקשר שבין דמוקרטיה ובין פועלו. מנגד, ראוי להתייחס גם לטקסט הנעדר מן האסופה: הרב אליהו התבטא בגלוי נגד השכרת דירות לערבים (בגילוי דעת מן העשור הקודם) ונגד ארגוני להט"ב (בשנה החולפת). עמדות אלה, היוצאות בגלוי נגד אוכלוסיות במדינה, אינן מופיעות בטקסט המציג את הרב לקוראי האסופה. היעדר הגילוי הנאות על מכלול דבריו ומעשיו הופך להשתקה של ממש כשנעדר מן האסופה לא רק האזכור של התבטאויותיו נגד ערבים, אלא גם קולם של מנהיג או מנהיגה מקרב הקהילה הלהט"בית.

הצעתו של ד"ר אבישי בן חיים לוקה בבעיות דומות (עמ' 82-84). בן חיים מציג חזון של השלטת מודל כוחני ומסוכן, הנשען על הטענה הפשטנית שלפיה ישנה "עמדה מזרחית" להתמודדות עם קונפליקטים: "הפוליטיקה של האֵם המזרחית, שנוקטת מדיניות של העלמת עין כדי לשמור על שלמות המשפחה". כשבן חיים קורא לגישה שבה "איש לא עולה על בריקדות, בייחוד כשאין הדבר נוגע ישירות לעצם קיומו", זוהי הצעה חמורה. עולה ממנה כי בשם שמירה על אותו שלום בית מדומיין, לא עולים על בריקדות כשיש, למשל, חשש לפגיעה בעֶקרון־הבלם של הדמוקרטיה, עֶקרון הפרדת הרשויות. כשמושב כנסת עתידי יוציא מחוץ לחוק נטיות להט"ביות, ימנע מנשים השכלה גבוהה או יכתיב לבוש ראוי לפי הגדרתו שלו – ולא יהיה מי שיפסול את החוק הזה – ימשוך בן חיים בכתפיו ויקרא להעלמת עין. הכול בשם שמירה על החברה.

כפי שהעורכים מבקשים להעניק לאסופה טון דמוקרטי באמצעות פעולת העריכה הכוללת הצבת טקסט של אישה ממוצא פלסטיני בפתח הקובץ, וכן בעצם הבאת דבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, ששמירה על ערכים דמוקרטיים היא נר לרגליו הן כיום כאדם פרטי, והן כאיש ציבור לשעבר שהיה אמון על המערכת השומרת עליהם – כך אומר את דברו גם היעדר ההתייחסות לעמדות השומטות את הקרקע מתחת לשיח שבו יש מקום למגוון צורות חיים ולמגוון אוכלוסיות. כך הכוונה הטובה כמו גם הקולות החשובים, מייצרים אמנה ישראלית חסרה, שהדיאלוג שלה עם השבר החברתי חלקי בלבד.

האסופה #יהודיתדמוקרטית: יוצרים שביל זהב ישראלי (ידיעות ספרים, 2023), בעריכת אריאל פיקאר ויעל גוראון, מכנסת מאמרי עומק מפורטים על מצבם של החברה הישראלית ושל עתידה. האסופה מבוססת על קבוצת דיון שפעלה טרם המשבר החוקתי הנוכחי וטרם ביטויו של הקרע הנוכחי בעם. בכך היא חושפת את רובדי־הרבדים של הקרקע המבעבעת, שעל בסיסה מתגלע כעת משבר בסדר גודל אפּי. חשיבותה באור שהיא שופכת על המשבר הזה ובגילוי הארכיאולוגי של בסיסו. הקובץ חושף פער דרמטי בין עמדות שמרניות הקוראות לשמר את הסדר החברתי הקיים, כמעט מבלי לתת את הדעת על כך שהמשבר הנוכחי הוא תוצרו, ובין הצעות רדיקליות ליצירת סדר חברתי חדש שיתמודד באופן אחר עם הפערים בחברה. זהו פער שמעורר שאלות על האפשרות ליצור שיח אמיתי, כזה שבמסגרתו יש לבחון ולנסח מחדש את השאלות הבסיסיות העומדות לדיון כשמבקשים לגבש "שביל זהב" עקרוני וערכי עבור החברה הישראלית. דווקא משום עומק הדיון, חבל שגם בו חסרים קולות הרלוונטיים לו כל כך.

היוזמה וההתכווננות בשתי האסופות גם יחד נחוצות והכרחיות. קיום שיח רב־קולי על סוגיות של יהדות, דמוקרטיה וזהות ישראלית הוא צורך בוער, שאינו מקבל מענה בשיח היום־יומי. משתיהן עולים קולות חשובים ורעיונות רבי־ערך

מושג המפתח "שביל זהב", שנמצא בכותרת המשנה של הקובץ ולקוח ממאמרו של הרב ושר החינוך לשעבר, שי פירון, נועד להבהיר את מטרת האסופה: הכרעה ערכית ורעיונית הצומחת מתוך הכרה במציאות המרובדת, שלאורה תוכל לפעול החברה בישראל, על הקבוצות השונות המרכיבות אותה. ההכרעה הזאת היא "שביל זהב". זהו חזון יציב, שאינו נפגם גם כשהרטוריקה גולשת אל מחוזות רומנטיים, כששביל הזהב מסומן כמוביל "ליצירתה של יהדות ישראלית עוצמתית ולוהטת" (עמ' 46).

למרות הנימה הרומנטית, הקובץ מציע הסתכלות מפוכחת למדי בחברה מן הפרספקטיבה היהודית־ישראלית. כוחה של האסופה בהתבוננות שהיא מאפשרת בדינמיקה שמאחורי עמדות שונות וקבוצות שונות באוכלוסייה. כך אנו נחשפים לדיונים המוליכים למסקנות על הרצף השמרני, ולאחרים המבקשים לנסות לכתוב סיפור אחר, שיוכל להוביל להכרעה ערכית ורעיונית מקורית, שונה מזו שאנו מכירים ושמשום פגמיה מתנהל הדיון הזה מלכתחילה.

בצדו השמרני של השיח מופיע מאמרה של תהלה פרידמן, פעילה חברתית לשעבר וחברת כנסת בסיעת "כחול לבן" לשעבר. פרידמן, שמבקשת לבחון את השיח הליברלי, תוהה אם העיסוק בנקודות המפגש והדמיון שבין החברות השונות באוכלוסייה לא הלך "רחוק מדי". כחלופה היא מציעה לשוב ולהדגיש את הקולקטיב היהודי כבעל זכות לקיום של מדינת ישראל. נוכח הצעתה, ראוי לתהות אם פעולותיה כפעילה חברתית הצליחו עד כדי ערעור עצם הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית. אם לאו – דומה שהבעיה הבוערת אינה איבוד כוחו של הרוב; ואם אכן כך – האם לא ראוי לנסות לקיים שיח חדש, על בסיס הנרטיב החדש שהיא טוענת שמתגבש כאן?

לצד העמדות השמרניות, כאמור, ניתן למצוא גם הצעות מעניינות ופורצות דרך, הנשענות על דיון מעמיק לא פחות. יעל גוראון, מעורכות הקובץ, קוראת לאפשר תרבות חילונית נגישה בשבת בתמיכה ציבורית, שכן התרבות, לטענתה, היא משאב חיים הכרחי במדינה דמוקרטית לכל אדם ועבור כל קבוצה. הכרה מוסדית בצורך בגיבוש קהילה סביב תרבות, ולאו דווקא בהקשרים דתיים, כפי שמציעה גוראון, משמעותה שינוי סדרי עדיפויות ברמה החינוכית והתרבותית הארצית: יש בה קריאה לתקצוב יצירתיות, מחשבה ביקורתית והתבוננות עמוקה ביחיד ובחברה – אלה יסודותיהן של התרבות והאומנות.

יפה בניה, אשת חינוך ופעילה חברתית בזירת השיח המזרחי והפמיניזם המסורתי, מציעה להמיר מאבקי כוחות הנוטים לשרור בין קהילות ביחסי אכפתיות, ולהחליף שיח כוחני של "אני או אתה" בשיח שבו האחר איננו אובייקט אלא סובייקט. הדאגה לאחרים אין משמעותה ויתור על כוח, היא טוענת, אלא יש בה יכולת להבחין בין כוח ובין כוחנות, ולהשתמש בראשון כדי לחולל שינוי חברתי אמיתי.

על שום הרדיקליות של ההצעות הפשוטות הללו, הקוראות להתבונן בכל אדם, וגם בכל קהילה, כמכלול מורכב ושלם עם צורך בקשר עמוק עם הסביבה, ועל שום התעוזה לחשוף לעומק את קולותיהן של עמדות שונות – חשובה הימצאותה של האסופה הזאת במרחב השיח.

לצד זאת, חשוב לשים לב להיעדר הבולט של קולות הרחוקים מן הדיון המפורש בזיקה שבין יהדות לישראליות. קולות כאלה נוטים להידחק לקרן זווית בדיונים שזהו מרכזם: קולות אנשי ציבור מהקשת הלהט"בית, למשל, ואף קולות של מיעוטים אתניים החולקים עמנו, כעובדה נוכחת, את מרחב ארץ ישראל. בהיעדרם, ועל אף הדיון המעמיק שכל מאמר מעמיד בנפרד, משתתף הקובץ בדיוק בפעולה שביקש לדחוק – בהשתקה, במיוחד כשהיעדרם של הקולות החשובים מן השיח אינו מקבל התייחסות כלשהי מצדם של העורכים.

עת של קיטוב חברתי, ראויים הניסיונות שלפנינו ליצור בסיס ערכי ועקרוני לשיח בין קבוצות שונות באוכלוסייה, שיח שיוכל להוביל לסיפור אחר של החברה הישראלית. אולם היעדר קולותיהם של מיעוטים שונים פוגם בניסיון הזה ומעקר אותו מעוצמתו

בעת של קיטוב חברתי, ראויים הניסיונות שלפנינו ליצור בסיס ערכי ועקרוני לשיח בין קבוצות שונות באוכלוסייה, שיח שיוכל להוביל לסיפור אחר של החברה הישראלית. אולם היעדר קולותיהם של מיעוטים שונים פוגם בניסיון הזה ומעקר אותו מעוצמתו.