יש לי צרור דעות ותובנות על יהודים אמריקאים. נראה לי שתמיד היו. אני לא מומחה לתחום, אבל את הדעות והתובנות – שפעמים רבות סותרות אלו את אלו – ליקטתי אחת אחת, מהילדות ברחובות ירושלמיים שהאנגלית מצויה בהם, מבית הספר ובית המדרש, ממגע יומיומי עם בני משפחה וחברים מאמריקה, מביקורים בבתי כנסת ומנייני תפילה בכמה מקומות בחוף המזרחי ומשנות עבודתי כעיתונאי לעניינים יהודיים.
הדעות והתובנות התרבו והתגוונו – והן עדיין סותרות, לפעמים מבולבלות – מאז קיץ 2017, אז התיישבתי בניו יורק, באופן זמני, עם משפחתי. אני עובד ומתגורר כאן, אוכל וקונה, שולח את בנותיי לבית הספר – כמעט הכל יחד עם יהודים אמריקאים. המון יהודים אמריקאים. מה הם עושים טוב? מה הם עושים לא טוב? הרשימה מתארכת, ועל הכל יש כמובן תשובות: מחינוך וזהות ועד תפילות ומזון.
יש לי הרבה דעות ותובנות, אלא שאני לא היחיד. השנים האחרונות – שנים של שפל ביחסי היהודים האמריקאים והיהודים הישראלים, שנים של דאגה אמיתית וכנה – מתאפיינות גם בהטפת-יתר משני הצדדים. לכולם יש דעות מוצקות, הם מטיפים לנו, אנחנו מטיפים להם, והשיח בין היהודים משני צדי השלולית האטלנטית הפך להיות אידיאולוגי, מוסרני, לפרקים מתיש. שיח מחריש. הם רוצים להציל אותנו מנפילה לתהום, מאובדן הדמוקרטיה, אנחנו רוצים להציל אותם מאובדן היהדות, והכל בווליום גבוה.
אני לא מזלזל בגודל השעה, להיפך. ודווקא משום כך אני מציע משהו אחר: במקום להביע דעה, לספר סיפור. במקום להגיד דברים חשובים, לנסות לשמוע משהו מסקרן. במקום לדבר על יהודים אמריקאים, לדבר איתם, לדובב אותם.
פניתי למספר אנשים ונשים, אנשי מעשה מתוך הקהילות היהודיות בארצות הברית, וביקשתי ראיון. ראיון עומק, תחת הכותרת "שאלון אמריקאי". אין בין המרואיינים פוליטיקאים, ולא ראשי ארגונים (למעט אחד, שהפך לנשיא הקרן החדשה לישראל תוך כדי המפגשים איתו, ובכך גם שבר כלל נוסף של הסדרה – להתרחק מעט מפוליטיקה ישראלית). יש בעיקר מנהיגים ופעילים בולטים שחיים את החיים היהודיים דרך השטח או דרך עולם מקצועי כלשהו. אנשים ונשים שיוצרים יצירה יהודית בארצות הברית, בהגדרתה הרחבה, ללא הבדל גזע, תפישה דתית, או השתייכות לזרם.
בראש ובראשונה בקשתי לשוחח עם המרואיינים על העולם שלהם: עם עיתונאית אני משוחח על עיתונות יהודית ועל השיח הרעיל שמנהלים ביניהם יהודים בטוויטר, עם רבה רפורמית על רבנות ועל תפילה, ועם קצין דת בצבא אני משוחח בין היתר על מסוקי אפאצ'י ועל שיתוף פעולה בין-דתי. הראיונות מתכנסים יחד, כך אני מקווה, לכדי פרופיל מעודכן של היהודים האמריקאים ב-2018 ו-2019 ושל הנושאים העומדים על סדר יומם: שבטיות מול התבוללות, קשר עם הקהילות, אנטישמיות, קשר עם ישראל. בשיחות מושמעות גם דעות ורעיונות מאתגרים, והרי מטרתן אינה לייצר הרמוניה מזויפת. בה בעת, לא הכל כל כך כבד: השיחות מאירות צדדים מסקרנים של היהדות האמריקאית, כמו למשל האופן בו הטכנולוגיה משנה את פני בתי הכנסת, או פינות נסתרות כמו טעמה הדלוח של מנת קרב כשרה. ומעבר לכל אלה, בראש ובראשונה – אלו מפגשים כנים עם אנשים ונשים מסקרנים..
היחסים עם ישראל ועם היהודים בישראל עולים, כמובן תוך כדי הראיונות, אבל זהו לא הציר המרכזי. כאמור, אין כאן כוונה להטיף, לא ליהודי ארה"ב ולא ליהודי ישראל. המטרה שלי היא לספר סיפור שנע בין שני מרכזים יהודיים עצומים, מגוונים ותוססים – אחד בישראל, אחד באמריקה. לספר את הסיפור הזה, כמראיין ישראלי, זוהי חובה נעימה למדי.
הראיונות נערכו באנגלית, והם מתפרסמים גם באנגלית (במהדורה האנגלית של הארץ), וגם בעברית, בבלוג "על דעת הקהל" של מכון הרטמן. ב"על דעת הקהל" יופיעו בעברית גם ראיונות מיוחדים עם אנשים נוספים. פרסום הראיונות בשתי השפות כרוך במאמץ גדול מאוד, אבל הוא יעזור, כך אני מקווה, להדגיש כי זו שיחה שכולם מוזמנים אליה, ישראלים ואמריקאים, לפני ואחרי שמגבשים דעה.
