/ מיזם התנ"ך

הפתיחה הבלתי פותחת
שלוש פתיחות התמזגו בפתיחה של ספר שמות – פרשה חדשה, פרק חדש וגם ספר חדש. אולם למרות ההתחלה המשולשת הזו נפתח הספר (הפרשה והפרק) בו"ו החיבור, כאילו לא פתיחה יש כאן אלא המשך לדברים קודמים:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה.

את מה ממשיך ספר שמות? למעשה יש בשמות א' 1 – 7 חזרה וסיכום של בראשית מ"ו 8 – 27 ונ' 26. פסוקים אלה מציינים את ירידת יעקב ובניו למצרים, ואת מות יוסף.

מה בכלל עושים בני יעקב במצרים? תשובה במישור האלוהי
למה בעצם בני ישראל ירדו למצרים?
הפעם הראשונה בה נאמר כי צאצאי אברהם יהיו במצרים (אף כי לא ננקב במפורש בשמה של הארץ) היא בברית בין הבתרים בבראשית ט"ו 13:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל

מדוע יש להמתין תקופה ארוכה כל כך עד שיוכלו צאצאי אברהם לרשת את הארץ המובטחת לו ולזרעו?
גם על כך עונה אלוהים באותו מעמד רב הרושם –

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: (פס' 16).

מכאן, שעל בני אברהם להמתין עד שיחטאו יושבי ארץ כנען ומכסת חטאיהם תספיק להענשתם בלקיחת הארץ מהם.
אבל למה שיעבוד? למה וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם? מדוע לא יוכלו להמתין בארץ כנען ובתנאים נוחים?
מסתבר שהמתנה בארץ כנען בתנאים נוחים עלולה להביא את בני יעקב להיטמעות ביושבי הארץ ולמעשים בלתי ראויים. נוכל ללמוד זאת מכמה סיפורים בספר בראשית –

בראשית ל"ה 2: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם:
בראשית ל"ח 1 – 2: יְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ
בראשית ל"ה 22: וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל…

ברור, אם כן, שהישיבה בנוחיות בארץ כנען מחבלת בייעוד של בני ישראל. אבל מדוע דווקא במצרים?
מסתבר כי המצרים שמרו על מנהגי היבדלות מזרים ועל כן בארץ מצרים לא יוכלו בני יעקב להיטמע:

בראשית מ"ג 31 – 32: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם: וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם:
בראשית מ"ו 31 – 34: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן:

אנו נראה להלן שאפילו במצרים יש לתרבות המקום השפעה על בני ישראל, אבל אפשר שבשל מנהגי ההיבדלות של המצרים היה תהליך זה מואט ומוחלש, יחסית לכנען.

ירידת בני ישראל מצרימה, אף שהייתה חלק מתכנית אלוהית, כפי שראינו מסיפור הברית בין הבתרים, נעשתה בכוח נסיבות אנושיות וטבעיות – קנאה ושנאה בין אחים שהובילו למכירת יוסף מצרימה, בצורת שהביאה לירידת כל משפחתו מכנען למצרים וכיו"ב. גם את קורות ישראל במצרים ואת השעבוד נרצה לברר במונחים אנושיים – כלומר מניעים ונסיבות הקורים מתוך צרכיהם, רגשותיהם ופעולותיהם של בני אדם – הן בני ישראל והן המצרים.
ראשית, נרצה לברר:
מדוע, למרות שהירידה מצרימה הייתה מתוכננת רק לצורך הישרדות בשנות הרעב נשארו שם בני ישראל כל כך הרבה זמן?

זמן ומקום
המקום ברור – ספר שמות נפתח בסיפורם של בני יעקב במצרים. ומה לגבי הזמן – מתי?
אנו יודעים שימי השעבוד במצרים לא יכולים לעלות על כ 80 שנה; שהרי לפי שמות א' 8 עולה מלך חדש שמתחיל את השעבוד ולפי ב' 23 עולה מלך חדש שעימו יתעמת משה, ובימיו ייצאו בני ישראל ממצרים.
כמה זמן עבר מאז שירדו בני ישראל למצרים ועד תחילת תהליך שיעבודם?
משמות י"ב 40 – 41 אנו למדים:

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

אם כך במשך 350 שנה (80 – 430) יושבים בני ישראל ממצרים אך לא משום שהשתעבדו או משום שנאסר עליהם לצאת את מצרים, אלא מרצונם.^{1 על קשיים כרונולוגיים בנושא זמן ישיבת של בני ישראל במצרים ועל פתרונות בתר מקראיים לקשיים אלה ראו זקוביץ יאיר ושנאן אביגדור, גם לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב 2009, עמ' 154 – 161. וכן Sarna M Nahum, Exploring Exodus, New York 1996, pp. 7 – 14.}

תזכורת – מה בכלל עושים בני יעקב במצרים? תשובה במישור האנושי
כזכור, ירדו בני יעקב לשבור בר במצרים, כלומר לקנות מזון:

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. (בראשית מ"ג 3).

לאחר שהתגלה יוסף בזהותו האמיתית לפני האחים הוא שלח לקרוא לאביו. יעקב התכונן לרדת למצרים ואז התגלה אליו ה' ואמר לו:

ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ (מ"ו 3 – 4).

מה קורה לבני יעקב במצרים? מה קרה כשהסתיימו שנות הרעב?
נשים לב שבתחילה באו בני ישראל למצרים כדי להיות גֵרים בה – כלומר אנשים שרק גָרים בארץ שאיננה שלהם – והם גרו באזור מוגדר ונבדל:
וכך מתדרך יוסף את אחיו לקראת פגישתם עם פרעה –

לג וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. לד וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן. (בראשית מ"ו 33 – 34)

ואמנם כך מבקשים נציגי האחים מפרעה:

ד וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. (מ"ז 4 – 5).

אולם אנו למדים מהמשך המפרק על תהליך ההשתקעות בארץ מצרים:

כז וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד (מ"ז 27).

מדוע אינם חוזרים? שנות הרעב הסתיימו זה מכבר – שבע השנים, המיוצגות בחלום פרעה בפרות רעות המראה ובשיבולים השדופות, כבר חלפו –

כח וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה (מ"ז 28).^{2על הסיבות השונות הניתנות במקרא לשיעבודם של בני ישראל במצרים ראו Zakovitch Yair, "and you shall tell your son…", Jerusalem 1991, pp. 15 – 45.}

האם שמרו בני ישראל על קשר עם כנען?
מטבע הדברים, נראה שהקשר עם כנען היה חזק וחי בדור הראשון של הישיבה במצרים. ניתן ללמוד על התרופפות של הקשר עם ארץ האבות דרך סיפור מותם של יעקב ואחר כך של בני יוסף:

ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם. ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן …. וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא (בראשית נ' 7 – 8, 13).

אולם במות יוסף כבר לא עולים לקברו בכנען, הזיקה לארץ אמנם נשמרת אך לא מתממשת בשלב זה:

כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. כו וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם (בראשית נ' 24 – 26).

האם שמרו בני ישראל את אמונתם בה'?
בסיפור אין אמירות מפורשות שישיבו על שאלה זו, ורמזים לתשובה נצטרך ללקט – חלקם מהסיפור עצמו וחלקם מהקשר רחב יותר.
כשכורעים בני ישראל תחת הנטל של השעבוד אין הם זועקים לה'; הדבר מובלט לאור נוכחותו של ה' בפסוקים המתארים את שוועתם:

כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה. כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים (שמות ב' 23 – 25).

האנחה והזעקה אינן מופנות אל האלוהים, ואף על פי כן הוא שומע זוכר יודע ורואה.
היעדרותו של אלוהים מחיי בני ישראל ניכרת גם מהשיח בין משה לבין אלוהים. כשהתגלה ה' למשה ושלח אותו להיות מנהיג ומושיע מקשה משה ושואל:

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם (שמות ג' 13).

אם כך בני ישראל אינם יודעים מיהו ה'.
מחוץ לספר שמות ישנם כתובים האומרים במפורש שבני ישראל עבדו את אלוהי מצרים.
רמז לכך ניתן למצוא בפסוק כמעט אגבי:

ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם (ויקרא י"ז 7).

ספר יהושע מציין במפורש:

יד וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת-ה' (יהושע כ"ד 14).

וכך גם מתאר את הדברים הנביא יחזקאל:

וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. ח וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (יחזקאל כ' 7 – 9).

מדוע נשארו בני ישראל במצרים? מדוע הם אינם חוזרים לארץ אבותיהם?
אחת הדרכים שיובילו אותנו בניסיון לפצח שאלה זו היא באמצעות בדיקת המושג "מצרים" המקראי ובייחוד משמעותו עבור עמי האזור. במצרים של ימי המקרא התקיימה תרבות עתיקה ומפותחת. שיאה של התרבות היה באלף השני לפני הספירה, ואפיינו אותה לא רק עוצמה צבאית אלא גם הישגים בתחומי הבנייה והאדריכלות, האמנות, החקלאות, הספרות והמדעים. הבאים מצרימה וודאי מתרשמים מתפעלים ומושפעים ממראותיה מאורח חייה ומהישגיה של מצרים. התופעה של מהגרים מארצות פחות מפותחות המתבוננים בתרבותה ובקסמה של מדינה חזקה המקרינה שפע, עוצמה ועושר איננה תופעה מוזרה או בלתי מוכרת גם בימינו. דוגמאות לכך ניתן למצוא בשירים בני זמננו המכילים שורות כמו:

הדוד סאם מביט אלי מתוך שטרות ירקרקים
נשיא שחקן סוחר סמים עושים ביחד עסקים
הכל אפשר אם משלמים, להיות אפילו אלוהים
עולם מושלם צבעים יפים ורק אנחנו עוד בוכים
(אמריקה, ברי סחרוף ורמי פורטיס)

או:

אבל בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלביזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח
(לונדון, חוה אלברשטיין וחנוך לוין)

או:

רואה את ד"ר ג'יי קורע רשתות
וקארים עבדול ג'אבר נוגע בשמיים
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
כל כך יפה בסן פרנסיסקו על המים
(סן פרנסיסקו, אריק איינשטיין ושלום חנוך)

אי אפשר שלא לציין כי לצד מפגש מתרשם ואף מתפעל מלונדון או מארה"ב, ניתן למצוא בשירים גם מבט אירוני מפוכח ואף מתגעגע ארצה. אפשר משום שלכותבי השירים בני המאה העשרים יש מדינה, הם חיים בישראל ומרגישים את שייכותם אליה; ואולי גם משום שבתקופה פוסט מודרנית תמיד תוצג מציאות במלוא מורכבותה. אם נפנה את המחשבה אל בני ישראל של ספר בראשית: הם באים מארץ כנען אל השפע החומרי והתרבותי שבמצרים ועומדים מול עצמתה של אימפריה. כל זאת בשעה שלהם אין עדיין ארץ (בשלב זה היא רק מובטחת), וודאי הם נהנים ממעמדם בארץ גושן הפוריה, מקרבתו של יוסף אל השלטון ומאורח חיים והטבות שלא היו מנת חלקם בכנען שסבלה רעב. קשה, על כן, שלא להבין את השתקעותם והיאחזותם של בני ישראל במצרים מעבר לשנות הרעב. דווקא שיר המבטא ביקורת כנגד מקבילה אפשרית בת ימינו למצרים – ארה"ב – מסביר גם את הקשר התלותי למעצמה זו:

אמריקה
מילים ולחן: אריאל הורוביץ

הו ילד של אמא אולי הגיע הזמן
לנתק את החבל לנשום לבד חמצן?
היא את המוח שוטפת – את הכיס ממלאת
את ידך מכופפת – איך תוכל להימלט?

היא אם ריקה – אמריקה

היא ייצרה את הנעל שאתה בה הולך
ואתה לא יודע שכל הזמן אתה דורך
על אלפי ילדים שבעולם השלישי
במפעליה עובדים בלי יום אחד חופשי

היא אם ריקה – אמריקה

היא אותך מחנכת היא מצפון העולם
היא תמיד מחייכת והנימוס שלה מושלם
את האדום היא השמידה – את השחור שיעבדה
על הצהוב היא הורידה את הפצצה המחרידה

היא אם ריקה – אמריקה

הו ילד של אמא – חשבת מה יקרה
כשפתאום ייגמר לה מהסידור הזה?
איך תחייה את חייך ותצא אל הקור כשאתה כל ימיך מתחת לסינור?

היא אם ריקה – אמריקה

המהפך: איך הצליח פרעה לשעבד עם שלם ואף לנסות להשמידו?
שאלה זו תקפה הן כשהיא מכוונת אל המצרים והן כשהיא מכוונת אל בני ישראל. מסופר שבני ישראל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א' 7). אפשר שהארץ הנזכרת בפסוק כבר איננה ארץ גושן בלבד, אלא ארץ מצרים. ואולי בני ישראל מרחיבים את אחיזתם במצרים. מסתבר כי נוצרים קשרים בין המצרים לבני ישראל:

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם (ג' 22)
דַּבֶּר-נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (י"א 2)

אנו אפילו שומעים על נישואין בין ישראלית ומצרי:

וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי (ויקרא כ"ד 10)

ולעיל אף עמדנו על כתובים מקראיים הרומזים ואף אומרים מפורשות שבני ישראל לקחו חלק בפולחן ובדת המצריים.
איך אם כך בשנות שלטונו של מלך אחד, לאחר מאות שנים של חיים בשיתוף זה לצד זה, הסכימו המצרים להתעלם מקשריהם עם בני ישראל לשעבדם ואף לשאוף להשמידם? ואיך הסכינו לכך בני ישראל?

אנחנו והם – דרכים ברכישת מעמד
נתבונן על המשפט הראשון שמציג את פרעה ואחרי כן על המשפט הראשון שהוא אומר:

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף.

כל מלך שקם אחרי קודמו הוא חדש. מדוע לציין במפורש חָדָשׁ?
אפשר שמבקש הכתוב לרמוז ששושלת חדשה קמה במצרים. פירוש זה מוצע הן ע"י פרשנים מסורתיים (ראו אצל ראב"ע הארוך), והן ע"י חוקרי מקרא (ראו סרנה, פירוש עולם התנ"ך על שמות עמ' 20). כיצד עשוי פירוש זה לשפוך אור על התנהלותו של הפרעה החדש? נראה כי מי שהלגיטימיות שלו עלולה להיות מוטלת בספק, מי שמבקש לתפוס את מעמדו ומשקיע בכך מאמץ, עושה זאת לעיתים באמצעות גיבוש השייכות והזהות אל מול האחר. אין זו תופעה בלתי מוכרת שבני אדם, פעמים דווקא ברגעי חולשה חוסר ביטחון וערעור, בונים את מעמדם על חשבונם של אחרים.
המלך החדש מתנער מהדברים להם יוחסו חשיבות ומשקל בימי השושלת הקודמת – הוא לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף. המלך החדש בונה לעצמו את מעמדו וייחודו.
נוכל לראות תופעה אנושית זו אצל פרעה החדש גם מהמשפט הראשון שהוא עצמו אומר, כל מילה בדבריו משמעותית:

פרעה מלך מצרים איננו יכול פשוט להשמיד את בני ישראל, הוא זקוק למבצעי דברו ולתמיכת העם המצרי. אפשר שחשש שהשמדת בני ישראל תעורר התנגדות – הן בקרב המצרים והן אצל בני ישראל, ועל כן בעזרת תעמולה מתוחכמת הוא מנצל את הקבוצה הזרה שבקרב המצרים כדי לעורר שייכות מצרית ונאמנות לו עצמו – המציל את מצריים מהתופעה המפחידה.

ובכל זאת מדוע מצליחה כ"כ התעמולה? מדוע איננו שומעים על התנגדות – לא מצרית ולא ישראלית?

סדר חייב להיות
לפי אחת מאפשרויות הפירוש גם כאן פותח פרעה בצעד מתוחכם שקשה להתנגד לו:

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס

לבני ישראל מתקופתו של יוסף היה מעמד מיוחד. הם ישבו בארץ גושן שהיתה לאחוזתם. הם נאחזו בה, פרו ורבו מאד ויוסף דאג לכלכלתם. אשר המצרים נאלצו למכור את אדמותיהם לפרעה בתיווכו של יוסף בתמורה ללחם ולזרע (בראשית מ"ז 1 – 27). עתה עולה פרעה חדש שב"סך הכל" מבטל מעמד מיוחד זה. כל המיעוטים הם חלק מצבא העובדים בבנייה במצרים – מדוע עם זה מרגיש עצמו מיוחס ולא שותף?
אם אכן זה היה המהלך של פרעה – קשה מאד להתנגד לו – איך ניתן להתנגד למהלך החוקי של העלאת מס לפרעה? גם המצרים וגם בני ישראל עשויים להתקשות להביע התנגדות ליוזמה כזו, העשויה להיתפס כתיקון עוולה, צודקת וללא אפשרות להתגונן מפניה.
כוונת פרעה היא לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, אבל למראית עין הוא "רק" שם עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים.

הדרגה
בכדי להבין כיצד העמיק השעבוד וכיצד הפך לכוונת השמדה, נשים לב להדרגתיות הן בתהליכי השעבוד וההשמדה והן למידת המעורבות של המצרים.
בתחילה מועסקים בני ישראל ע"י שרי מיסים ועובדים בעבודות ציבוריות – בניית מחסני תבואה (שמות א' 11).
בשלב הבא יש זליגה מעבודות שירות תחת השגחתם של שרי מיסים לעבודה בבתים ובשדות כשהמצרים כולם מעבידים אותם (שם 13).
כיצד זה התרחש? ראשית בני ישראל הם כמו כולם הם אינם עוד בעלי מעמד מיוחד. שנית, יש תהליך של וַיָּקֻצוּ (12). מה שהתחיל כתהליך מלמעלה – בהוראת פרעה ובפיקוח שריו הופך לתהליך מלמטה – מצרים עתה מוצאים הזדמנות להרוויח מהנסיבות. היות ועומדת מאחורי כל המהלך כוונה של השלטון – אין כל הגנה משפטית שתבלום את המתרחש. המעבר מהחוקי אל הבלתי חוקי מתאפשר גם בשל היותם של בני ישראל הפקר.
גם כאן נשלים את ההתבוננות על התהליכים האנושיים: המצרים הראשונים שלקחו לעצמם עובדים לבתיהם ושדותיהם הפרטיים, היו אולי ממונים בכירים וזוטרים על העובדים באתרי הבנייה של ערי המסכנות. אפשר שלאט לאט התרחבה התופעה כלפי האוכלוסייה חסרת ההגנה. משלב זה כמעט ניתן לשמוע את הביטוי: "מה אני, פראייר?" העובר בין המצרים שטרם לקחו לעצמם עובד ישראלי. ועתה:

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ (13).

גם הצו להרוג את בני העברים איננו מתחיל בצו המוני המופנה אל כל המצרים, כי אם אל הנשים המיילדות, שעל פי חלק מהמפרשים הן מצריות. רק לאחר שנכשל מהלך זה והעם ממשיך להתרבות (ואולי אף ממשיך להעצים את ה וַיָּקֻצוּ המצרי) מפנה פרעה את הצו לכל בני עמו.

המיילדות
פסוקים לא מועטים מוקדשים לפרשת המיילדות. ניתן למצוא על פרשה זו נקודות מבט מעניינות אצל פרשנים וחוקרים שונים.^{3נפנה אל שניים מהם – נחמה ליבוביץ – עיונים בספר שמות, ירושלים תשל"ח, עמ' 29 – 33, וכן ראו את דבריה באתר http://www.jafi.org.il/education/torani/hebgilion/shmot.html ו עוד ראו אצל אלחנן סמט – http://www.daat.co.il/daat/tanach/samet/sh1-2.htm ליוור יעקב, "מלך, מלוכה", אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשכ"ג, טור 1082.} כדי להבין את מלוא המשמעות של מעשי המיילדות, נידרש שוב להבנת מושג, כשם שנדרשנו להבנה כזו לגבי המושג "מצרים". כאן הכוונה למושג "פרעה". פרעה מלך מצריים איננו מלכת אנגליה בת זמננו. מדובר בשליט כל יכול, שכוחו כמעט ואיננו מוגבל. וכך כותב יעקב ליוור:

השקפה מיוחדת על המלכות היתה במצרים. למן ראשית ידיעותינו על תולדות מצרים נחשבת שם המלכות כיסוד המרכזי של סדר הבריאה וכמהות אלוהית. המלך הוא אל ממש ובתעודות רבות נקרא מלך מצרים בפשטות אל…^{4ליוור יעקב, "מלך, מלוכה", אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשכ"ג, טור 1082.}

הפרת צו של פרעה משמעותה הפרת סדרי עולם, הפרת צו של מי שנתפס כאל. כיצד העזו המיילדות לפעול בניגוד לצו זה:

וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם (17)?

הכתובים נותנים מענה:

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים.

נשים לב שאלוהים – מחולל הניסים הרבים עליהם מסופר בספר שמות, נעדר מפרקנו. ורק בסיפור המיילדות הוא נזכר ואז הוא מצויין שלוש פעמים:

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים …. כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים … כא וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.

כיצד נבין תשובה זו לאור פירושנו כי המיילדות הן מצריות?
וכך מפרש שד"ל:

וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלוהי אמת או אלוהי שקר) הלוא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו יהיה מאיזה עם שיהיה.

יראת אלוהים היא, אפוא, דרישה מכל אדם שנברא בצלם, והיא יכולה לייצג עבורנו מצפון, צו מוסרי קטגורי, עמוד שדרה מוסרי המנחה את התנהגות האדם.
מדוע האמין פרעה לתשובת המיילדות:

כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ?

אפשר שהמיילדות ידעו לכוון בדיוק לפחדיו של פרעה – העם הזה מתרבה כמו חיות באופן מבהיל ולא טבעי. אין זה בלתי סביר, על כן, שדרכי הלידה שלו וכוח עמידותן של היולדות שונים מהמוכר והידוע.

הרחבה: על חסידי אומות העולם ועל פקודה בלתי חוקית בעליל
פרשת המיילדות מעוררת אסוציאציות לנסיבות אנושיות פרטיות כמו גם לאירועים היסטוריים לאומיים. במונחים של ימינו היו המיילדות זוכות לתואר חסידי אומות העולם.
מעל 23,200 בני אדם לא יהודיים רובם מאירופה קיבלו מממשלת ישראל באמצעות ארגון "יד ושם" את התואר "חסידי אומות העולם" משום שהצילו יהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייהם. כך נמסר באתר ויקיפדיה על תואר זה:

החוק קבע הגדרה חדה ומפורטת למונח חסידי אומות העולם. על-פי המקובל בשפת יום יום הכוונה היא לאישיות מוסרית אשר בעת צרה ומבחן נטתה אהדה, חסד ועזרה ליהודים. בהקשר לחוק הזיכרון השואה והגבורה ברור כי לא די באהדה, בחסד ובעזרה, שהרי המחוקק הציב דרישות נשגבות יותר, באומרו: "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". משמע, לדרגת חסיד אומות העולם במובן החוק מגיע רק מי שעשה מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. לכאורה שני התנאים הללו חד הם שכן על-פי חוקי הנאצים כל המסתיר יהודי או מגיש לו עזרה מתחייב בנפשו. מי שהגיש עזרה מתוך בצע הכסף אינו ראוי לתואר חסיד אומות העולם במובן החוק, למרות שהסתכן בהצילו יהודים.הקריטריונים העיקריים להכרת מציל כחסיד אומות העולם הם ארבעה:מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה.הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי.המציל לא דרש ולא קיבל תמורה כתנאי להצלה.הבקשה נתמכת בעדויות של ניצולים או חומר ארכיוני אמין.

לא רק כקרבנות נדרש העם היהודי לאסוציאציות העולות מדמותן של המיילדות, אלא גם כעם היושב על אדמתו ומפעיל כוח צבאי כנגד אוכלוסייה אזרחית. אירוע שהסעיר את מדינת ישראל הוא הרג עשרות אזרחים ערבים בכפר קאסם בשנות החמישים. אירוע קשה זה העלה את השאלה בדבר ציות לפקודות שהוגדרו מאוחר יותר בבית המשפט כ"פקודות בלתי חוקיות בעליל".
על הטבח בכפר קאסם מסופר באתר shooving:

טבח כפר קאסם הוא אחת הפרשות המפורסמות ביותר בנוגע ל"טוהר הנשק", זאת בשל הפרסום הרב הניתן לאירוע והמשפט בו נקב פסק הדין העקרוני באשר ל"פקודה בלתי חוקית בעליל" בתאריך 28 לאוקטובר 1956 (ביום פרוץ מלחמת סיני) הודיע אלוף הפיקוד המרכז על מדיניות שנקבעה לגבי האוכלוסייה הערבית שאמורה לאפשר לתושבי האזור להמשיך בחייהם כרגיל תוך שמירה מוחלט על השקט בגזרה זו. לפי בקשתו של אחד המח"טים ניתנה לו הרשות להרחיב את העוצר שהיה קיים אז, על כל שעות הלילה. זמן העוצר נקבע משעה 17:00 בערב עד 06:00 בבוקר למחרת. המח"ט הורה למג"דים לשמור על עוצר ביד חזקה, לרבות פתיחה באש, הוא הוסיף כי מוטב לו הרוג אחד מאשר הסתבכות במעצרים. כאשר שאל אחד המג"דים כיצד ניתן להבדיל בין מסתנן לבין תושב שייצא מביתו, ענה המח"ט "אללה ירחמו". אחד ממפקדי הגדוד העביר למ"פים את שעות העוצר והבהיר להם שאין לפגוע באנשים בבתיהם אבל יש לירות במטרה להרוג כל מי שימצא מחוץ לתחום ביתו. כאשר נשאל לגבי נשים וילדים השיב- "בלי סנטימטים". ביום הטבח 29 לאוקטובר 1956 מוכתר הכפר קיבל הודעה מסמל מחלקת החיילים על הטלת עוצר בשעה 16:30 משמע חצי שעה לפני תחילתו. מוכתר הכפר טען כי 400 פועלים עובדים מחוץ לכפר וכי לא יוכל להודיע לחלק ניכר מהם את השינוי בשעות העוצר. הסמל לקח על אחריותו את העברת החוזרים לכפר לאחר תחילת העוצר. בשעה 17:00 נכנס העוצר לתוקף. עשרות רבות של בני הכפר שדבר העוצר לא היה ידוע להם חזרו מהשדות ברגל ובכלי רכב שונים. שתי חוליות של משמר הגבול פתחו באש על השבים מעבודתם ברוב המקרים הורדו החוזרים מכלי רכבם ולאחר שזוהו כללית כאנשי כפר קאסם נפתחה עליהם אש. 43 ערבים נהרגו מיריותיהם של שתי חוליות אלה. ארבעה אזרחים ערבים אחרים נהרגו בחלקים אחרים של הכפר. בין ההרוגים היו גם ילדים וילדות ותשע נשים. רק לאחר שעה של ירי כאשר דהאן (המ"מ) דיווח על המספר הגבוה של ההרוגים נתן המג"ד הוראה להפסיק את האש וכך נסתיימה שפיכות הדמים. לאורך כל מבצע סיני וכשבוע אחריו הוטלה צנזורה על מה שאירע. רק בתאריך 12 לנובמבר 1956 פורסמה הודעה רשמית בדבר מספר הנפגעים מקרב תושבי הכפרים ששבו לביתם אחרי התחלת העוצר. כאשר התפרסמו פרטים נוספים מסר ב-2 לדצמבר 1956 דוד בן גוריון ראש הממשלה הודעה בכנסת: "העם היהודי וכל טובי האנושות התפארו תמיד-ובצדק בהוקרת חיי אדם. 'לא תרצח' הוא צו העליון שנמסר לנו מהר סיני,ואין עם בעולם שמחשיב יותר מהעם היהודי יוקר חיי אדם, מבלי הבדל מין, דת, גזע, לאום…כל אדם הם קדושים.. עקרונות אלה נפגעו באופן מזעזע במקרה זה, ואני בטוח שהכנסת כולה תצטרף להרגשה שניסתי להביע בדברי אלה, ולא יעשה עוד כך בישראל". במקרה הנ"ל חשובים היו עוד יותר פסק הדין וגזר הדין שניתן ע"י בית הדין הצבאי, בפסק הדין שנהפך לאחר מכן לפסק דין עקרוני של משפט המדינה והמשפט הצבאי,קבע בית הדין כי: אין חוק המרשה להרוג מפרי עוצר. החוק מרשה לשומרי העוצר להפעיל כוח ואף לפתוח באש כאמצעי אחרון אך לא כדי להרוג. כלל הוא שאסור לאיש צבא להרוג בלי דין ובלי משפט איש בלתי מזוין שמסר את עצמו לידיו. חייל חייב בציות לפקודות מפקדיו ופטור מאחריות פלילית לתוצאות הביצוע. אך יוצא מהכלל זה פקודה בלתי חוקית בעליל, שהחיל פטור מציות לה ונושא באחריות פלילית לתוצאות ביצוע. פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה בעלת אופי פלילי ברור ,כזו ש"דגל שחור מתנוסס מעליה", משמע שהאדם הסביר יכול לזהותה ככזו במסיבות הנתונות. בהתייחסות לטוהר הנשק קבע בית הדין "על כל מפקד וחייל לדעת כי נשק מיועד ללחימה באויב ולא לרצח אוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. שמונת הנאשמים הכתימו את טוהר נשקו של צבא הגנה לישראל." בעקבות הטבח הועמדו לדין והורשעו שבעה חיילי משמר הגבול ומפקדם: המג"ד מלינקי נידון ל 18 שנות מאסר; המ"מ דהאן – 15 שנות מאסר; מפקד החוליה עופר שלום – 15 שנים וחמישה נאשמים ל 7 שנות מאסר. כל אלה אף הורדו לדרגת טוראי.

מורה שיחליט להרחיב את הדיון במעשה המיילדות יוכל להיעזר בשיר "לגמור כמו ברנר" של אריאל הורוביץ. להלן הבית הראשון, שמעורר אסוציאציה מיידית לסיפורנו:

אם הייתי חי בדיקטטורה אפלה
האם היה לי אומץ לעמוד מולה
לרוץ אל השוטרים – לזרוק להם קללות
כשהם על הסוסים ויש להם אלות
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא
אין טעם לכאלה שאלות

נראה לנו כי דווקא יש טעם לכאלה שאלות ומחשבות בעקבות לימוד פרשת המיילדות ובעקבות שמות ב'.

אמירה דידקטית פדגוגית: אמפתיה
קו השזור לכל אורכה של יחידה זו הוא היכולת להבין את הסיפור ואת הדמויות בו מתוך התבוננות בתהליכים אנושיים המתחוללים אצל כולנו. נבהיר – יכולים היינו לקרוא את הכתוב תוך השמעת צקצוק שפתיים וביקורתיות כלפי בני ישראל היושבים במצרים ומאבדים את זהותם. יכולנו להשמיע ביטויים קשים (ומוצדקים) כלפי מעשיו הבלתי אנושיים של פרעה. לעניות דעתנו, יש מקום לתת לביטויים כאלה – הן לגבי פרעה והן לגבי בני ישראל – להישמע בכיתה. אולם אם נסתפק רק בעמדה שיפוטית זו, נימצא מרחיקים את עצמנו ואת ותלמידנו מהסיפור. שכן דברים טיפשיים, רעים, קשים עושים רק האנשים שבסיפור. אין זה נוגע לנו; אנחנו רק יכולים ממרום כיסאנו להצביע על הנלעגות, הסכלות, חוסר הנאמנות, האכזריות, וכו' וכו' כך נוכל להיאטם ולהרגיש שלנו, כמובן, אין סיכוי שזה יקרה.
אבל האמת היא שאנחנו בנסיבות שונות, אם כי בדרך כלל לא כל כך קיצוניות, גם קרבנות וגם מקרבנים. סיטואציות של פגיעה באנשים ודחייתם ע"י רוב הזקוק להרגיש את גיבושו וזהותו אינן זרות. משום כך המהלך שהצענו מתייחס בכמה דרכים אל הצורך לראות את המתרחש אצל הדמויות בסיפור, ובהן:
א. בחינת מניעי הדמות המעלה מאפיינים מוכרים המניעים כל אדם.
ב. הבנת משמעותם של מושגים כמו 'מצרים' ו'פרעה' היכולים לקשר אותנו הקוראים אל מושגים דומים בחיינו.
כדי שהתהליכים המתוארים בסיפור אכן יעוררו לא רק ביקורת מתוך ריחוק, נעזרנו בשתי מיומנויות לימוד מרכזיות – התבוננות בכתובים בתוך הקשרם (בחלק המבואי) וקריאה מדוקדקת בכתובים (בעיקר בחלק העוסק בשלבי השעבוד ובצווי פרעה ומניעיו). התייחסות רחבה ומודעת יותר בכיתה למיומנויות אלה נציע ביחידות הבאות.
מורה המבקש להעלות למודעות את תהליכי החשיבה והניתוח שהנחו את הלימוד, יוכל להיעזר בציור המובא כאן מתוך הכלי "התמצאות במרחב" של ההעשרה האינסטרומנטלית:

בעזרת תמונה זו ניתן להסביר את המושג "אמפתיה". אמפתיה איננה הזדהות (אף כי אולי יש בין שני המושגים גם חפיפה מסוימת), אלא היכולת להבין את מקומו של האחר – מחשבותיו ורגשותיו, מתוך הכרה ומגע עם התחושה העמוקה שגם אתה עצמך היית, או היית יכול להימצא בסיטואציה אנושית שתעורר רגשות ומחשבות דומים.^{5על חשיבות האמפתיה בהוראת ההיסטוריה ראו http://www.e-mago.co.il/Editor/history-1523.htm}
ביטוי ציורי להבניית תפיסתנו את פרעה המשעבד ואת בני ישראל שמצאו עצמם בסיטואציה של משתעבדים, ניתן לראות בציור שלעיל.
נדמיין עצמנו הולכים אל מול האישה השואלת אותנו אם לפנות שמאלה לרח' Y. כדי להשיב לה עלינו להיכנס בדמיון לרגע לנעליה ולהשיב לה בניגוד לכיוון בו אנו נמצאים. עלינו להבין את הכיוונים על פי תפיסתה, אחרת נטעה אותה. שהלוא אם אנחנו הולכים מולה, נכון ששמאלה יהיה רח' Y; אולם עבור האישה עלינו לומר – לא, עלייך לפנות ימינה למקום מבוקשך. נשים לב – איננו הופכים להיות האישה, איננו זזים ממקומנו שמולה, אלא רק מעמידים עצמנו בראש לרגע בעמדתה, משום שאנו קשובים לצרכיה.
כך ביקשנו לעמוד על מהלכיו של פרעה כמו גם על התנהלותם של בני ישראל במצרים. ביקשנו ללמוד את הפרשה לא רק ממקום נוח של לומד, שופט ומרוחק, אלא מתוך הכרת הסיטואציה האנושית וההבנה שאפשר שבנסיבות דומות היינו עלולים למצוא עצמנו במצב של שיתוף פעולה עם פרעה (כמצרים) או משועבדים חסרי אונים (כעברים).