שיעור זה הוא חלק מהקורס "חסידות" בהנחיית ד"ר ביטי רואי. לחזרה לקורס לחצו כאן.
לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.
קישור לשיעור
תקציר:
שיעור זה מציג מבוא לתורת החסידות באמצעות הצצה לכתבי הבעל שם טוב ותלמידיו.
השיעור נפתח בהקדמה כללית המתארת את השפעתה של תנועת החסידות על ההוייה הישראלית והיהודית באמצעות אזכור פעלם של מנהיגים רוחניים ואישי ציבור שהושפעו מתורות החסידות (הרב קוק, אברהם יהושוע השל, פנחס שדה, א.ד. גורדון, בנימין שוויליף סיוון הר שפי, זלדה, שולי רנד, אביתר בנאי ואפילו ההווי הקיבוצי הישראלי!)
חלקו השני של השיעור מוקדש להתחקות אחר דמותו של הבעש"ט כאבי תורת החסידות. הוא נפתח בהבנת הגדרתה הרחבה של תנועת החסידות כבעלת פריסה רחבה בזמן (למן המאה ה18 ועד ימינו) ובמרחב הגאוגרפי. תנועה הכוללת בתוכה תתי תנועות שונות ומגוונות, בעלת מנהיגים רבים, שהמשותף לכולם הוא ייחוסם לבעל שם טוב כאבי תורת החסידות.
הרעיון המרכזי הניצב בתשתית תורת החסידות, מוצג בשיעור כפי שהוא מבוטא בעדות של ר' דב בער המעיד על טרנספורמציה תפיסתית שעבר בעקבות מפגש עם הבעש"ט, שגרם לו להבין שלימוד התורה צריך לגרום לשינוי קיומי אצל האדם שישפיע על חייו. רעיון זה בוטא לימים על ידי מרטין בובר, מגדולי חוקרי החסידות, שתיאר את החסידות כ"מיסטיקה שהפכה לאתוס"- מעבר מרעיונות קבליים מיתיים לאתוס חסידי המציע דרך חיים.
חלקו השלישי והמרכזי של השיעור מתמקד בשלושה עקרונות רעיוניים הניצבים ביסוד תנועת החסידות:
1. דבקות באלוהים
מושגי הדבקות ואהבת האל מוכרים במסורת היהודית לאורך הדורות, אולם החידוש הגדול של החסידות הוא שהדבקות ניתנת להשגה על ידי כל אדם ובכל מקום (ולא רק על ידי מלומדים ובמקומות נשגבים). בנוסף, החסידות מייחסת לערך הדבקות חשיבות עליונה, אפילו יותר מהידיעה השכלית של אלוהים (כפי שהרמב"ם דורש). כך הפרקטיקות המהותיות ביותר במסורת היהודית – התפילה, לימוד התורה ושאר המצוות – מתפרשות בחסידות ככאלו שעניינן הוא השגת דבקות באלוהים (ראו מקורות 1-8 המדגימים רעיון זה).
2. עבודת אלוהים בכל האופנים
החסידות פורמת את ההיררכיות המקובלות של הקדושה ומרחיבה את מושג עבודת האל לכל תחומי החיים: בכל מצב ואופן שהאדם מצוי הוא יכול להגיע לדבקות באלוהים – "בכל דרכך דעהו". כך למעשה מבטלת החסידות את הדיכוטמיה בין הקודש והחול ומחברת ביניהם (ביטוי לכך מצוי למשל בתורה המיוחסת לחסידי אשכנז, ראו מקורות 9-10).
3. אלוהות שנמצאת בכל
החסידות מבקשת לקדם תפיסה לפיה אלוהים מצוי בכל מקום ובכל מצב ועל כן אדם יכול להגיע לדבקות באלוהים תמיד. ביטוי לכך מצוי בביטוי מספר הזוהר: "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי מאלוהים). היו שדייקו תפיסה זו והסבירו שהימצאותו של אלוהים בכל מקום תלויה בכך שהאדם יאפשר לאלוהים להכנס לכל מקום (כמאמר הרבי מקוצק כי אלוהים נמצא היכן שנותנים לו להכנס אליו – ראו מקור 11).
המקובלים ראו בשלושת העקרונות הללו כמפתח להתייצבות האדם מול האלוהים. הם כינו אותם "עש"ן": עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש. (ראו מקור 12 להדגמת מרכזיותו של מוטיב הזמן אצל בעל השפת אמת).
מקורות נלווים
- ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא, קכ
"ואמר כי עיקר התפילה הוא דבקות להשם יתברך. והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז שמדברים בו. כי כשמתפללים בלשון שמדברים בו, אזי הלב סמוך ודבוק מאד בדיבורי התפילה, ויכול לדבק עצמו ביותר להשם יתברך. אך כבר תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר התפילה…" – מטרת התפילה היא לייצר דבקות. לכן היה טוב יותר לדעתו להתפלל בלשון לעז, כדי שאנשים יבינו את התפילה ויצליחו לייצר את הדבקות.
- ר' מנחם מנדל מויטבסק
"כי התפילה נקראת על שם הדבקות כמאמר "נפתולי אלקים" וכו' " – השורש העברי של המילה תפילה אינו פלל כפי שנהוג לחשוב (כביטוי לדין מול אלוהים), אלא פתיל – שני חבלים המלופפים זה בזה. כך התפילה אמורה לגרום למתפלל לדבוק באלוהים כשני פתילים המלופפים זה בזה.
- ר' משולם פייבוש מזבריז', יושר דברי אמת, אות כג, עמ' עז
"כך גם התפילין ותפילין לשון דבקות, כנודע מלשון "צמיד פתיל" (במ' יט, טו), והוא כמו כבש – כשב, ושמלה – שלמה, שעניינם אחד אלא שאותיותיהם נתחלפו שזה קודם לזה, ובלא זה הדבקות אז נדמה שהעולם חלל מהשם יתברך " – המקור מדגים כיצד ללא ההתפתלות המשולבת של אלוהים והאדם העולם היה ריק.
- ר' משולם פייבוש מזבריז', יושר דברי אמת, ח, עמ' נ
"ועיקר ה'תורה לשמה' היא לבוא להתדבק במי שנעלם בה כנ"ל, להיות מרכבה אליו" – לומד התורה הוא כמו מרכבה לדמות האלוהית והמטרה היא להידבק באלוהים.
- צוואת הריב"ש, כט, עמ' יא:
"וכשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה כדי לדבק עצמו בו יתברך. ואף על פי כן צריך ללמוד. אף על פי כן, שבעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך מכל מקום צריך ללמוד, שהתורה מצחצח[ת] נשמתו והיא עץ חיים למחזיקים בה…" – הבעשט מסביר שהתורה מתשת כחו של אדם ועל כן יש לנח בלימוד על מנת להצליח להשיג דבקות.
- ר' משולם פייבוש מזבריז', יושר דברי אמת, כד, עמ' עח:
"אבל מי שעובד השם יתברך בשלמות, מגלין לו רזי תורה. וזהו הרזין, איך ליקח עצה מכל תרי"ג מצוות לעבוד בהם הבורא יתברך… וזה שקרא הזוהר "את התרי"ג מצוות תרי"ג עיטין" (יתרו פ"ב ע"ב), רוצה לומר שנותנים לאדם עצה איך להידבק ביוצרו" – מתייחס לכל המצוות כעצות לדבקות.
- ר' דב בער ממזריטש, מגיד דבריו ליעקב, כד, עמ' 39-40
"עשה לך שתי חצוצרות כסף" (במ' י, ב), פירוש: שתי חצי צורות. על דבר "על הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יח' א, כו), כי האדם הוא רק דל"ת מ"ם, והדיבור שורה בו, וכשמתדבק בהקב"ה שהוא אלופו של עולם [גם מלשון האות אל"ף] – נעשה אדם. והקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם אדם, שלא היה יכול לסבול בהירותו. ואדם צריך לפרוש את עצמו מכל גשמיות כל כך, עד שיעלה דרך כל העולמות ויהא אחדות עם הקב"ה, עד שיבוטל ממציאות ואז יקרא אדם… וזהו "שתי חצוצרות כסף" – שהאדם הוא חצי צורה, שהוא רק 'דם', והקב"ה נקרא אלופו של עולם. אמנם כשמתדבקים יחד נעשה צורה שלימה. "כסף" – לשון תאוה שתהא תמיד מתאווה להקב"ה.
- ר' דב בער ממזריטש, אור האמת, כב ע"א
"צדיק נקרא זה שיש לו התקשרות לקב"ה, כמו שיש לנואף עם הנואפת שאי אפשר להפרד ממנה כך יהיה לו התקשרות בהקב"ה בתפלתו ובתורתו, שלא יוכל להפרד ממנה בכח דביקותו".
- מאירת עינים לריד"ע, עמ' שצח-שצט הערה 29, שולם פרקי יסוד עמ' 125
מסורת המיוחסת לחסידי אשכנז מבקשת להסביר מדוע אלוהים לקח את חנוך [נאמר על חנוך "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלוהים (בראשית: ה, כד)]: "מה היה ענין של חנוך שעל ידו זכה לכל זה? כי ענין אליהו ז"ל ידוע אבל חנוך למה? אמר כי קבל שחנוך היה אוכשף – כלומר תופר מנעלים ובכל נקיבה ונקיבה שהיה נוקב במרצע בעור היה מברך בלב שלם ובכונה שלמה לשם ית' […] ומעולם לא שכח אפילו בנקיבה אחת מלברך אלא תמיד היה עושה כן עד שמרוב האהבה- איננו כי לקח אותו אלהים וזכה להקראות מטטרון ומעלתו גדולה עד מאד." – הסנדלר חנוך היה בתודעת דבקות גבוה, בכל מעשה הוא חשב על העולם האלוהי וניסה לאחד בין הנקבי והזכרי האלוהי. חנוך מהווה לפי המסורת הזו דוגמא לעקרון של הבעשט כי"היכן שאדם חושב שם הוא נמצא". על פי אותה מסורת יש לפרש באותה דרך את הפסוק מקהלת "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" (קהלת: ט, י), כמבקש ללמדנו שבכל מעשה ניתן לחשוב על הדבקות באלוהים.
- תולדות יעקב יוסף, פ' וירא ד"ב ע"א (על הפסוק "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים. (בראשית ה:כא "):
אמרו רבותינו ז"ל חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"ש, שמעתי בשם מורי פירוש הפסוק (קהלת ט׳: י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין בשאול דעת וחשבון כו', הוא כך, דהמחשבה נקרא אין סוף הוי"ה והמעשה הוא אדנ"י, וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה, בעת עשיית המעשה, נקרא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו שאמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכח"ך עשה, רצונו לומר כי המחשבה נקרא חכמה כח מה ותעשה המעשה בכחך שהוא המחשבה לחבר שניהם שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כי אין בשאול וכו', ותיבת אין משמש למעלה ולמטה, ורצה לומר, שאם אינך מאמין בזה ותסתפק בזה, אז אין בשאול דעת וחשבון וכו', ודפח"ח:
- ר' דב בער ממזעריטש, מגיד דבריו ליעקב, ר, עמ' 325
כשאדם לומד או מתפלל בדחילו ורחימו [ביראה ואהבה] ומדבק ומקשר מחשבתו בבורא יתברך שמו, ומחשב שמלא כל העולם כבודו ולית אתר פנוי מניה [ואין מקום פנוי ממנו] והכל מלא מחיות הבורא ברוך הוא, נמצא כל מה שרואה הוא רואה רק חיות הבורא ברוך הוא הנמשך בו.
- ר' אריה אלתר מגור (בעל השפת אמת)
דיבר על השבת כזמן שבו האדם פותח את עצמו בפני המציאות ומגלה אותה. הוא מדבר על נוסח הקידוש "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – ומפרש את ויכולו לשון תכלת, השתוקקות. הזמן של השבת מאפשר לאדם לפתח פתחים לעולם הרוחני הזה.
