על רקע אינספור התגוששויות בזירה הציבורית הישראלית בין ערכים יהודיים לערכים דמוקרטיים, כדאי לעיתים להרים מעט את המבט ולהתבונן אל האופק – לא רק אל עבר עתידה של מדינת היהודים, אלא גם אל עתידה של היהדות עצמה, לנוכח קיומה והתפתחותה של מדינת ישראל.
הקמת מדינת ישראל מאתגרת את המסורת היהודית, והאתגר הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת: להבין מחדש את תפקידה של הדת ביחס לחברה היהודית כולה. במדינת ישראל נוצר לראשונה מצב יציב של חברה אזרחית בעלת זהות יהודית מוצקה, שמרבית אוכלוסייתה אינה רואה עצמה כפופה לסמכות הדתית. כדי להבין עד כמה מצב זה מאתגר את המסורת הדתית יש לחזור ולהתבונן על האופן שבו תפסה הדת את תפקידה בעבר.
התרבות היהודית הדתית כפי שאנו מכירים אותה עוצבה בעיקרה בתקופת חז"ל, לאחר שעם ישראל איבד את ריבונותו המדינית. היא עוצבה כ"תורה שבעל פה", כדת החובקת את כלל מסגרת החיים המשפטית והקהילתית. קודמתה, "דת המקרא" או "התורה שבכתב", שימשה כמסגרת רבת השראה המתווה דרך לעם שיש לו מדינה. הכרוניקה הדרמטית המתוארת בספרי התורה והנביאים מספרת על מאבק מתמיד להישרדותה התרבותית של "דת המקרא", בזיקה למאבק ההישרדות הפתלתל של הממלכה העברית לדורותיה. החזרה לציון ובניית הבית השני כללה הפנמה הולכת וגוברת של מנהיגי הרוח כי מעתה והלאה על המסורת הדתית להנחות את ניהול החיים היהודיים במצב בו אין בידנו ריבונות מדינית. מסגרת זו של הדת, כתורה שבעל פה, היתה לגורם המנחה ומלכד את העם, לנוכח האתגרים הרבים שיצר פיזורו בקרב מדינות העמים.
את ההיגיון ההיסטורי הזה, אליו התאים המודל החז"לי ככפפה ליד, שיבשה התנועה הציונית, כאשר עלה בידה, לפני שבעים וחמש שנה, להקים בית לאומי ריבוני לעם היהודי בארץ ישראל. יתרה מזאת, התנועה הציונית עשתה זאת על אדני ערכי הלאומיות המודרנית, שהם חילוניים ביסודם, ובנוסף לכך, כמו להכעיס, גם על אדני הרעיון הדמוקרטי כפי שנתגבש באירופה ובארצות הברית מן המאה ה 17 ואילך.
הפנמת משמעותו הדתית של חוסר הריבונות שבו נתון היה עם ישראל דרשה תהליך שהתפתח במשך כמה וכמה דורות. באופן דומה, הפנמת משמעותו הדתית של הריבונות הישראלית כמצב יציב אף היא דורשת תהליך ארוך של התפתחות והתגבשות. תהליך זה ניצב בלב חזונו של הרב דוד הרטמן ז"ל, אותו ביטא בחיבורו החשוב "מסיני לציון" (1992), חיבור העוסק בתפיסת היהדות ובמשימתה העיקרית לעת הזאת.
על פי הרטמן, היהדות הינה "ברית" בין עם ישראל לאלוהיו, שבמסגרתה מתחייב העם ליישומה של התורה בחיים הריאליים. אך יישומה של התורה בחיי העם לא נעשה בשיטה של "העתק-הדבק" מן האותיות אל המציאות החיה ("תורה שבכתב"), אלא דרך הפעלת שיקול דעת אוטונומי של מנהיגי הדור ושימוש בפרשנות יצירתית של הכתובים העתיקים ("תורה שבעל פה"). כדברי הרטמן:
טעמה הנצחי של התורה הוא בהיותה אתגר אלוהי, שמולו חייבת להתייצב בכל דור קהילת ברית, הבוטחת בשיפוטיה המוסריים והשכליים האוטונומיים לגביי יישומה של התורה בחיים.
הרטמן רואה בחז"ל דוגמא ומופת לאופן שבו "קהילת הברית" מפעילה את שיפוטיה האוטונומיים על מנת לעצב את תרבותה הדתית, תוך פירוש יצירתי של המקורות הקדומים. בנוגע לברית זו בהקשר של אתגרי מדינת ישראל ניסח הרטמן מעין "כלל אצבע" לכיוון שצריך להנחות את מעצבי ההלכה בדורנו:
עצב את ההלכה כך שתהיה בת-אימוץ לעדה היהודית כולה, בהתקבצה למדינה העצמאית בזמן הזה. גישת יסוד כזאת כלפי המערכת ההלכתית היתה מציבה נר לרגליה את השאיפה לפתוח לכל יהודי ויהודי פתח של שותפות במצוות.
על פי הרטמן, ראיית טובתה של כלל החברה היהודית במדינת ישראל היא שצריכה לשמש עיקר מנחה מרכזי למעצבי ההלכה בדורנו. הרטמן ראה לנגד עיניו תרבות יהודית דתית שכל יהודי החי בישראל יחפוץ להיות שותף בה, לא מכוח כפיה ומפחד החוק, אלא מתוך קרבה ערכית וזהותית. יהדות זו לא תעסוק רק בענייני הפולחן הדתי העתיק כי אם גם בשאלות מוסריות עכשוויות השייכות לשדות החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים, הביטחוניים והתרבותיים. יהדות זו תהיה המשך רציף ונאמן לברית ההיסטורית בין עם ישראל לאלוהיו, ברית שבה המנהיגות הרוחנית של העם מחוייבת לערכים העתיקים, ובו בזמן – להפעלת שיקול דעת אקטיבי בעיצוב פניה של היהדות לזמן הזה מתוך כבוד עצמי, תבונה ואחריות.
תפיסה זו דומה במידה מסוימת לחזונו של חיים נחמן ביאליק לעיצוב התרבות העברית, כפי שניסח אותו בחיבורו הידוע "הלכה ואגדה" (אודסה, 1917). בחיבור זה מציג ביאליק את שני המושגים הלקוחים מעולמם של חז"ל כמאפיינים את שני פניה של היצירה התרבותית. ה"אגדה" הינה "קול המונָה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה", ואילו ה"הלכה" היא "מקום החניה, סִפוק התביעה לפי שעה והשתקתה". כלומר האגדה היא חזון היצירה וההלכה היא דיוק הביצוע בפועל. ביאליק קורא ליתר אקטיביות בפיתוח ה"הלכה", עיצובם של אורחות חיים עבריים, על פרטיהם ודקדוקיהם, לאור חזון התרבות העברית: "יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים".
לכאורה, אין דמיון בין חזונו של דוד הרטמן לזה של ביאליק. הראשון מדבר על ה"הלכה" במסגרתה של הדת היהודית, כביטוי של נאמנות לקב"ה, ובהקשרה של מדינת ישראל, ואילו השני במובן חופשי, יצירתי וחילוני, במסגרתה של התרבות העברית המתפתחת. על פניו נראה ששתי ה"הלכות" הללו אינן נפגשות. ובאמת, במציאות הישראלית, לא פעם נראה ששתי הרכבות התרבותיות, זו של התרבות העברית החופשית וזו של הדת היהודית האמונית, לא רק דוהרות אל עבר מחוזות שונים אלא אף מצויות במסלול ישיר של התנגשות.
אך אם נתבונן טוב יותר נוכל לראות שהיסוד הדומה בין השניים – קריאה לאקטיביזם ולקיחת אחריות בשדה עיצוב התרבות – עשוי דווקא לייצר מרחב שבו אנרגיות היצירה התרבותית של שני היסודות הללו ימצאו כר למפגש פורה ורב ערך. אפשרי הדבר שעיצוב הלכתי דתי המהווה לקיחת אחריות על כלל החברה הישראלית לגווניה, ברוחו של דוד הרטמן, יפגוש בעיצוב דפוסיה החדשים של התרבות העברית, ברוחו של חיים נחמן ביאליק, באופן משלים ומפרה ולא כהתנגשות חזיתית של שתי תפיסות עולם מנוגדות. כך ייווצר אתוס תרבותי עשיר ומשותף לחברה בישראל.
גם מקורות ההשראה של ביאליק והרטמן דומים, שכן אצל ביאליק, כמו אצל הרטמן, מפעלם של חז"ל ניצב כדוגמא מופתית ומקור השראה רב ערך ללקיחת יוזמה כוללת בשדה העיצוב התרבותי. דור לפני הקמתה של מדינת ישראל ניבא ביאליק את האתגר הגדול העומד לפתחה בשדה התרבות העברית; דור לאחר הקמתה שירטט הרטמן חזון זה בתוך תחומה של היהדות הדתית. כיום, דור לאחר מכן, אנו מבקשים לקדם את התממשותם המשותפת של שני החזונות המרשימים הללו, לטובת עתידה של היהדות והתרבות העברית כאחד.
אולם כאן נשאלת השאלה: מהי אותה "יהדות של מדינה" שבה יחפצו כלל היהודים לקחת חלק? כיצד עליה להיראות? מהו התהליך דרכו תוכל להתפתח? כיצד תוכל להתוות למדינת ישראל הדמוקרטית דרך ראויה בסוגיות שאינן נוגעות לשאלות הפולחן הדתי? כיצד יתגבש מעמדה הסמכותי וההסכמי בהקשרה של הציבוריות הישראלית? האם תהיה זו יהדות של רעיונות מעוררי השראה, של "אגדה" בלבד, או שמא גם של החלטות והכרעות "הלכתיות"?
ברור שהדרך ליישומו של חזון כזה נראית רחוקה ומרובת אי בהירויות, במיוחד לנוכח המונופול הדתי האורתודוקסי המושת על ענייני היהדות במדינת ישראל. כיום מעורבותה של היהדות במדינה נעשית בעיקר דרך אמצעי שליטה וכפיה חיצוניים הנתמכים היטב בשיטה הפוליטית הקיימת בישראל, והמכוונים לתכלית עיקרית אחת: שימורה וביצורה של ההלכה היהודית הקיימת, תוך הרחבת נוכחותה הציבורית ככל הניתן.
אך הרמת הראש מעל למציאות הפוליטית השלטת, והפניית מבט אל חזון "קהילת הברית" של דוד הרטמן וחזון ה"ההלכה והאגדה" של חיים נחמן ביאליק, מאפשרים לנו לדמיין תפקיד הרבה יותר משמעותי ורלוונטי ליהדות. תפקיד שתומך בהתפתחות החברה הישראלית כחברה אזרחית דמוקרטית הנותנת לעצמה דין וחשבון מוסרי וערכי. אם נוכל לדמיין תפקיד כזה ליהדות, אפשר שנצליח גם לקחת חלק פעיל בהתממשותו, יחד עם רבים אחרים שכבר עמלים בכך.
אמת, מציאות אחרת בנוגע למעורבותה של היהדות בענייני המדינה נראית כיום רחוקה מהאופק, במיוחד לנוכח היוזמות וההסדרים הפוליטיים הנרקמים חדשות לבקרים בכנסת ישראל. במקביל, ככל שנמשך התהליך בכיוון זה כך גם מתגברת ומתחדדת הרגישות הציבורית בקרב הרוב הלא הלכתי לכל ביטוי כפייה דתית. תסריט האימים של "מדינת הלכה" שלא תהיה עוד דמוקרטית באופייה, מחריד את שלוותם הפוליטית של אזרחים ישראלים רבים. ועם זאת, לנוכח ההתעוררות האזרחית המוגברת להגנה על יסודותיה הדמוקרטיים של המדינה, לה אנו עדים כיום, כדאי גם להצביע על השינוי הרצוי בדבר תפיסת היהדות בהקשרה של המדינה. על עניינים כגון אלה אמרו חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". וניתן גם להוסיף על כך ממילותיו השנונות של ישעיה ברלין: "הביצים נשברו, וההרגל לשבור ביצים מתפשט, אבל החביתה נותרה סמויה מן העין".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
