בדרך חזרה הגוף שלי בוער
עוצרת לתדלק, תמיד בסוף חסר
והכביש הזה ארוך, אף פעם לא נגמר
גורדי שחקים וחלומות, הופכים לחול מדבר
ועזה נראית מרחוק כמו תל אביב, תמיד בסוף הנסיעה אני בוכה דמעות של נגב מערבי,
מרחוק, מישהו כבר פותח את השער, זוג אופניים אדומים שנשכחו על המדרכה,
מחזירים לי את האוויר, הכי חשוב זה משפחה
סער ליבן, עזה תל אביב
בכפר עזה – שכונת הצעירים, ממ"דים דבוקים לאשקוביות. שרידי דשאים. כל כך מוכר. אני יודעת איך היה נראה כאן קודם. מנסה לא-לדמיין איך שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים.
לא קטנים.
את מה לזכור מכאן? משפחה אחת? איש אחד? הבן של…? זו שניצלה עם ילדיה? הברוש והאקליפטוס? הגדר הפרוצה? שלט שלוה בריאות שמחה מחוררות?
הִנֵּה, עַכְשָׁו עוֹרְכִים גַּם נִסּוּיִים בְּדִי אֶן אֵי הָאֵקָלִיפְּטוּסִי,
כְּחֹמֶר לִשְׂרֵפָה, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יֹאמְרוּ, הָבוּ לָנוּ חֹמֶר לְשְׂרֵפָה.
וּמָה אֲנַחְנוּ, חַיִּים
מֵרֵיחַ הַחֶרְשָׁה אַחֲרֵי הַגֶשֶׁם, מֵאוֹתוֹ רֶגַע מְדְיָק
שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים: כָּךְ, וְאִי אֶפְשָׁר אַחֶרֶת
וּמָה אֲנַחְנוּ, שֶׁרֵיחַ הַחַרְשָׁה אַחֲרֵי הַגֶשֶׁם הָרִאשׁוֹן, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתֵינוּ,
הֲנוּכַל לִנְשֹׁם בְּשָׂפָה אַחֶרֶת,
הנוכל עוֹד לְלְחש: אַקְלִיפְּטוּס אֲהוּבָתִי,
בּשֶׂם אַטְמוֹסְפִירָה, קְטרֶת וָאדִי מִתַּמֶּרֶת. אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתֵינוּ.
גֶשֶׁם רַךְ עוֹטֵף אֶת הַחֶרְשָׁה עַכְשָׁו
הִרְהוּר שָׂדֶה נִרְדָּם בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ
אנחנוּ חַיִּים
ישראל נטע, השיר על הארץ
המגרש גרוטאות הזה, הוא היה כאן כבר קודם, נכון? וכל המכוניות האלה… תפסיקי להתיילד. תראי, מכונית מדממת ליד רופא בתפקיד.
דִּבּוּר הַמַּתְחִיל: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי צַעַר
וִיהִי כֵן
וְדִבּוּר הַנִּמְשָׁךְ מָה,
וְדִבּוּר הַנִּשְׁתָּק שְׁתִיקַת הַפַּאסְט פֶרְפֶקְט בֵּיבִּי וְדִבּוּר הַנִּגְמָר הִנֵּה רֹאשִׁי
מִתְגַּלְגֵל לְרַגְלַיִךְ אַדְמוֹנִי עִם עֵינַיִם וּמְחֹרָף מַעֲרָכוֹת וְהַכֹּל.
דִּבּוּר הַמַּתְחִיל: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ
בּהוּ בָּהָה וְתְהוּ נִשְׁאַר
עִם הַדִּבּוּר הַמְיִתָּר, הַנִּשְׁבָּר.
דִּבּוּר הַמַּתְחִיל: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אֵינֶךְ מְחַיֶכֶת יוֹתֵר
וְדִבּוּר הַמַּפְרִיד מָה,
וְדִבּוּר הַמַּפְלִיג בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִים שֶׁאֵין בָּהּ שַׁיָּרוֹת בִּכְלָל וְהַכְּלָבִים
אַלְמִים מִכְּאֵב.
דִּבּוּר הַמַּתְחִיל לְאַט לְאַט: דִּבּוּר הַחְלִין הָרַךְ
וְהַדִּבּוּר הַקָּשֶׁה, אִם רַק תִּרְצִי.
דִּבּוּר הַמַּתְחִיל וְצַעֲקַת הַמַּתְחִיל
וּגְרוֹנוֹ הַנִּחָר
דִּבּוּר הַמַּלְבִּישׁ אֶרֶץ כְּאֵב שַלְמַת חָרוּז וּמֶטָאפוֹרָה
דִּבּוּר הַמַּתְחִיל: אוֹמְרִים לוֹ שְׁתק.
ישראל נטע, השיר על הארץ
במחנה שורה – שורה ארוכה, ארוכה. אני מתחבטת בין טומאת מת לעבודת הקודש. מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה… וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
גווילים נשרפים, ואותיות פורחות באוויר, וּבְעִקָּר: הַשָּׂפָה הַהוֹלֶכֶת וּמִתְפָּרֶדֶת בתמונת עשרות ספרי תורה שאותיותיהן פורחות וכמה סופרים תופסים בהן ומחזירים אותן למקומן. הו, איזה ביטוי, הרוח המרחפת. חושך ואור משמשים בערבוביה מרחפים על פני התהום.
בַּזֶּה אַחַר זֶה אִבַּדְנוּ אֶת הַסִימָנִים הַחִיּוּנִיִים:
מִסְפָּרִים בַּזְכָּרוֹן שֶׁל הַסֶלוּלָר, סִיסְמְאוֹת אִינְטֶרְנֶט,
מַפּוֹת שֶׁלְחָן עִם כְּתָמִים מְפַרְסָמִים מֵהַהִיסְטוֹרְיָה
חֲמֵשׁ מֵאוֹת מֶגָה זִכְרוֹנוֹת מָרִים,
וּבְעִקָּר: הַשָׂפָה הַהוֹלֶכֶת וּמִתְפָּרֶדֶת,
הַחֶלְקִיקִים הָאֱלֶמֶנְטְרִיים.
וּבְסוֹפָם שֶׁל הַדָּבָרִים, הַכֹּחוֹת הַפִיזִיקְלִיִים הָעַתִּיקִים
יְשַׁכְּכוּ אֶת הַכְּאֵב הַקָּדוֹשׁ
הַחֹל, וּמֵי הָאַפְרַיִם שֶׁל הַשִׁכְחָה וְהָרוּחַ הַמְרַחֶפֶת –
הוֹ, אֵיזֶה בְּטוּי, הָרוּחַ הַמְרַחֶפֶת.
ישראל נטע, השיר על הארץ
זהו שם הספר של משורר הנגב המערבי, ישראל נטע, שנתן לי יד לאורך הסיור של משלחת העדות של הרבנות הישראלית (מכון הרטמן, המדרשה באורנים) לנגב המערבי ולמחנה שורה.
הלוואי ונהיה עדים נאמנים למראות שראינו, לעדויות ששמענו, ללבבות הנשברים.
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתֵינוּ. אֲנַחְנוּ חַיִּים
