יט הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל
עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.כ אַל תַּגִּידוּ בְגַת
אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן
פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים
פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.
כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ
אַל טַל
וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם
וּשְׂדֵי תְרוּמֹת
כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים
מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.כב מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים
קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר
וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.
כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן
הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם
בְּחַיֵּיהֶם
וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ
מִנְּשָׁרִים קַלּוּ
מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.כד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל
אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה
הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים
הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.
כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה.יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.
כו צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן
נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד
נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.
כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.
קינת דוד היא אחד הכתובים המקראיים המפורסמים ביותר. היא נקראת פעמים רבות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ונחשבת לאחת מפסגות המבע של אובדן והספד. על פי שמ"ב א' 18, נכתבה הקינה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר – ספר שהכיל כנראה שירות עתיקות של העם שנמצאו ראויות להישמר (ראו גם יהושע ' י' 13).
הקינה נאמרה לאחר שדוד שמע מהנער העמלקי על הקרב בגלבוע ועל מות שאול ויהונתן.
כיצד יש להבין את הקינה שבפי דוד?
שאול רדף את דוד ללא לאות ולא אחת ניסה להרגו. מדוע אפוא הצטער דוד על מותו?
דוד ידע ששאול מבקש את נפשו וחשש ממנו, כפי שאפשר ללמוד משמ"א כ"ז 1:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ.
ומשמ"א כ"ו 11-10 אפשר להסיק כי דוד אף ייחל למות שאול:
וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגֳּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה. חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'.
עתה, משנראה כי ייחולו של דוד התגשם, ושאול אכן מת, ולא מידי דוד – האם אפשר לראות בקינתו ביטוי כן של צער ואובדן?
לאור ההיסטוריה המורכבת של יחסי דוד ושאול…
אילו הרגשות ומחשבות מתעוררות בדוד בשמעו על מות שאול ויהונתן בקרב על הרי הגלבוע?
קשת התשובות על שאלה זו רחבה – והיא משתרעת, קרוב לוודאי, מרגשות של עצב וצער, דרך שיקולים של רווח פוליטי ועד להקלה ואפילו לשמחה.
האם אפשר למצוא בקינה ביטוי לרגשות אלו? האם יש בקינת דוד הערכה לנופלים? צער על אובדנם? ביקורת על פועלם? רמז לצורך להחליפם?
האם הקינה כנה?
אפשרות א': לא, הקינה איננה כנה
לפי אחד הפירושים, כבר הפסוק הראשון בקינה עשוי לרמוז לביקורת שיש לדוד על התנהלות המנהיגות שהוא שואף לרשת. לפי פירוש זה, יש לקרוא את הפסוק כתמיהה רטורית: האם ישראל הוא כצבי הנָס על נפשו מפני האויב ונופל חלל על ההרים?
הביטוי אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים אף הוא יכול להיקרא כתמיהה המבטאת ביקורת על מי שנחשבו גיבורים אבל נפלו כצביים.
האם אפשר לבאר פסוקים נוספים ברוח זו?
ייתכן שהפסוק השני (פס' 20) – אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים – רומז לכך שלא כדאי שייוודע לפלשתים על מנוסת ישראל מהמערכה ועל נפילתו של מלך ישראל, משיח ה', שביקש מנער עמלקי למוטטו על חרבו. כלומר, דוד מבקש שלא לבשר על המפלה המבישה בערי פלשתים, אבל בעצם קינתו הוא מפרסם את הביזיון, את התבוסה המבישה.
אפילו השבחים שהוא חולק לשאול והבכי עליו רומזים לביקורת: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן (פס' 24). הזהו השבח הראוי למלך שהוביל את עמו בשדה הקרב ונפל במלחמה? המשך הפסוק מבליט עוד יותר את הפער בין שאול המלביש את הנשים ומקשטן לבין כישלונו בקרב: אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה.
ומה באשר לפס' 22-21 – כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם?
גם פסוקים אלו עשויים להתפרש על פי אותו הקו:
המקונן מבקש לצייר את גודל התבוסה באמצעות המגן המוזנח, שלא נמשח בשמן ונכשל בהגנה על הלוחמים (המשיחה נועדה לגרום לחִצים, ולשאר כלי הנשק המכים במגן, להחליק עליו). מגניהם של שאול ויהונתן נגעלו בדמם ובחלבם שלהם עצמם (ואולי נרמז כאן גם לשאול שנפל על חרבו); כלי נשקם של שאול ויהונתן – הקשת והחרב – חדלו לפעול.
על פי הפירוש הקורא את קינת דוד כתמיהה המבטאת ביקורת, לבוש הקינה היא למעשה תחפושת. תחפושת זו נועדה לשרת את מטרתו של דוד להכתיר את עצמו למלך על ישראל ולהסב את המלוכה מבית שאול לבית דוד. ייתכן שרמז למגמה זו נמצא בפס' 18, החוצץ בין הפתיחה לקינה לבין תחילתה: וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר. אי אפשר שלא לתת את הדעת להזכרה החוזרת של כלי נשק בקינה (מגן, קשת, חרב) לעומת הסיום: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה. כלומר, כלי המלחמה (המייצגים את המנהיגים, בני שבט בנימין) ששימשו עד עתה – נפלו, והגיע הזמן להחליפם בכלים חדשים (במנהיגים בני שבט יהודה). מעתה יאחזו בני יהודה בקשת ויובילו את מלחמות ישראל.
נראה שפוטנציאל דידקטי גדול טמון בשאלה אם אפשר לקרוא את קינת דוד כביקורת פוליטית, ובשאלה עד איזה שלב אפשר לפרש כך את השירה.
לצד הפרשנות שלעיל, נציג עמדה שונה, הרואה בשירת דוד קינה אמתית, אך אינה מתעלמת מיחסו המורכב של דוד אל שאול. על פי עמדה זו, תחושות האובדן והצער אינן שוות בכל חלקי הקינה.
אפשרות ב': כן, הקינה כנה
אחת הדרכים לבדוק אם קינת דוד היא קינה כנה היא בירור השאלה: על מי בעצם קונן דוד? על שאול? על יהונתן? על כל ישראל? ומאיזה פסוק אפשר לענות על שאלה זו?
הקינה נפתחת בחידה ובקלישאה:
החידה היא – מיהו או מהו הצבי שנפל על במות ישראל.
ייתכן שהכוונה היא לבעל החיים האצילי, דק הרגליים ובעל זוג הקרניים הישרות. דימוי של לוחם הקשור בבעל החיים הזה נמצא בשמ"ב ב' 18: וַיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָי כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה. ואם כך, הצבי הוא דימוי אפשרי ללוחם מסוים או לכלל הלוחמים.
ואולם למילה "צבי" עוד פירוש – המובחר והמפואר. כך למשל בישעיה י"ג 19: וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה,
ובישעיה כ"ג 9: ה' צְבָאוֹת יְעָצָהּ לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי לְהָקֵל כָּל נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.
על פי פירושים אלו, מדובר כאן על לוחם מובחר. אך למי הכוונה? לשאול? ליהונתן? ללוחמים מנכבדי העם? או אולי לצבא כולו?
ייתכן שהחידה תיפתר בהמשך הקינה, ואולם כבר עתה יש לחידה תפקיד מובהק: היא מחלישה את אפקט הקלישאה – אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.
המשפט אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים אופייני לקינה:
יש בו אֵיךְ, האופייני לסוגה זו (למשל – בפתיחה למגילת איכה), שכן בכל קינה טמונה הנחה שהיה דבר שאיננו עוד, והמקונן משתאה אל מול האובדן.
ועוד, יש בו הפועל נ-פ-ל המאפיין קינה על מי שאיננו (ראו למשל בקינה אחרת של דוד, שמ"ב ג' 34, 38).
המשפט אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים יכול להיאמר בכל זמן, על כל קרב, והוא שגור וחסר ייחוד. לעומתו, החידה היא מיוחדת, מסקרנת ובלתי מפוענחת.
המשפט אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים משמש "פזמון חוזר" התופח והולך בהמשך השיר. המשפט חוזר ומופיע בפס' 25 ואחריו תוספת: אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה; וגם בפס' 27, בלוויית תוספת שונה: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.
אֵבֶל דרך חפצים, מקומות ואנשים אחרים
בתחילת הבית השני בקינה (פס' 20) מדובר על בנות הפלשתים, ואחר כך (פס' 21) על הרי הגלבוע. מדוע?
אולי משום שקל יותר לדבר עליהם מלדבר ישירות על מי שהמקונן מתאבל עליהם וכואב את אובדנם.
ייתכן שהקושי של המקונן וחוסר האונים שלו נוכח האובדן באים לידי ביטוי בציוויים שאינם רֵאליים ובבקשות לא מציאותיות. ציוויים אלו מובעים בארבע מילות אַל בפס' 21-20:
אַל תַּגִּידוּ בְגַת
אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן […]אַל טַל
וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם […]
ואולם הפלשתים שמעו על תוצאות הקרב עוד לפני ששמע עליהן דוד, שהרי רק שלושה ימים אחרי הקרב הגיע אליו הנער העמלקי ובפיו הבשורה המרה (שמ"ב א' 2-1). ואם כך, הבקשה שלא להגיד בגת איננה ממשית. הציווי אַל טַל וְאַל מָטָר הוא ציווי מחוץ לתחום שליטתם של בני האדם, ועל כן גם הוא איננו ממשי. הביטוי השירי הוא כיסוי לחוסר האונים שדוד מרגיש , מעין ניסיון נואש לשנות סדרי עולם שיבטלו את מה שכבר קרה והוא שריר וקיים.
אם כן, עד פס' 21 לא מדובר ישירות על מושא הקינה, וגם בסוף הפסוק הזה דוד אינו מקונן על שאול באופן ישיר, אלא דרך מגִנו של המלך: כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. אחד הפירושים לאמירה זו הוא שמגנו של שאול נגעל בדם ולא יימשח עוד בשמן, קרי: מגנו של שאול הפסיק למלא את תפקידו.
וכך – גם משחדל דוד לדבר בעקיפין, על בנות הפלשתים ועל הרי הגלבוע, והוא מזכיר סוף-סוף את מושא קינתו, הוא עושה זאת דרך מֶטוֹנִימְיָה, כלומר – באמצעות ציור לשוני המתאר, מייצג ומסמן תופעה. במטונימיה חל היסט מן ה"דבר עצמו" אל חפץ או פרט הנמצאים בקרבתו או מלווים אותו, ועל כן גם מייצגים אותו. במקרה שלפנינו – כשדוד כבר מזכיר את שאול, הוא אינו מדבר על האדם עצמו, אלא על מגנו של המלך שנותר מיותם ומגואל בדם.
גם בפסוקים הבאים בקינה עדיין אין הבעה מפורשת וישירה של הצער והאובדן. על פי אחת האפשרויות לפירוש פס' 22, בפסוק זה דוד מזכיר את פועלם של שאול ויהונתן לפני הקרב בגלבוע: מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. כלומר, בפסוק זה הקינה הופכת לשיר תהילה לגבורתם ולהישגיהם הצבאיים בעבר. אך ראוי לשים לב שגם כאן המקונן מזכיר את נשקם של הגיבורים ולא אותם עצמם.
למעשה, האנשים עצמם – שאול ויהונתן – מוזכרים לראשונה רק בפס' 23. ההלל הנשמע בפסוק זה – מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ – מתאר אותם לא באמצעות מֶטוֹנִימְיָה אלא באמצעות דִימוּיָים למלך בעלי הכנף ולמלך החיות.
מיהו הצבי ישראל?
אם כן, האם פוענחה שאלת הפתיחה – האם קינת דוד היא אכן קינה על שאול ויהונתן?
נראה שעדיין אין בידינו תשובה על כך. ראוי לעמוד על הבדל בין פס' 24 (המדבר על שאול) לפס' 26 (המדבר על יהונתן): בפס' 24 בנות ישראל הן הבוכות על שאול ומְצֵרוֹת על הטוב שהרעיף עליהן ונלקח מהן עם מותו; לעומת זאת בפס' 26 דוד הוא המצר, הקינה היא אישית וישירה, שמו של יהונתן נזכר פעמיים, והפנייה היא פנייה ישירה אליו.
הכינוי אָחִי הוא כינוי לאדם קרוב. בשיר השירים אֲחֹתִי הוא אף כינוי השמור לאהובה בפי האהוב (ראו למשל שה"ש ד' 9, 10). גם המילים נָעַמְתָּ ואַהֲבָתְךָ הן ביטוי לקשר האישי העמוק בין דוד ליהונתן.
ההיבט האישי מודגש בחזרה משולשת על המילה לִי ובפנייה הישירה אל יהונתן המת:
יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים (פס' 26-25).
שיאה של הקינה הוא אפוא הפנייה אל יהונתן, ולאור הבנה זו נוכל לפענח את המילה הפותחת את המזמור ולגלות מיהו הצְבִי שנפל על במות ישראל. שתי ראיות אפשר להביא לטענה שהצְבִי – התפארת, המובחר והחמדה – הוא יהונתן:
הראשונה היא ההקבלה בין פס' 19 – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, לפס' 25 – יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.
והשנייה היא החוקיות העולה מן ההתבוננות בשמות בחלקי הקינה:
| פסוקים 21-19 | פסוק 22 | פסוק 23 | פסוקים 26-24 |
| צבי שאול | יהונתן שאול | שאול ויהונתן | שאול ויהונתן |
על פי חוקיות זו: א–ב, א–ב; ב–א, ב–א – הצבי הוא כינויו של יהונתן. ואם פירוש זה נכון, החידה נפתרה, ופתרונה מלמד שהקינה היא שיר הספד המביע את הכאב ואת תחושת האובדן של דוד על מות יהונתן.
הפסוק האחרון בקינה מזכיר את שני הגיבורים, את המלך ואת בנו: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה. וכפי שראינו, כלי המלחמה הנזכרים בקינה: המגן, הקשת והחרב, משמשים כמֶטוֹנִימְיָה ליהונתן ולשאול.
על פי הפירוש שהוצע לעיל, דוד מהלל את גבורת שאול ואת פועלו למען ישראל, ואולם את התבטאויותיו האישיות, הקשות להבעה ולחשיפה, הוא שומר לרגע השיא, לקראת סוף השירה, ומפנה אותן ליהונתן בלבד. על פי הבנה זו של הקינה, אכן יש בה ביטוי לרגשות כנים של דוד – לצער על מות שאול ולהערכה לפועלו, אבל את הכאב האישי ואת תחושת האובדן אין הוא מפנה אל שאול אלא אל רעו ואוהבו – אל יהונתן.
כוונות פוליטיות או אֵבֶל אמתי – האומנם דיכוטומיה? אלתרמן מול זך
האם פירוש זה מתעלם מן האפשרות שדוד הבין שֶׁמוֹת שאול סולל את דרכו למלוכה? לא בהכרח. יתרה מזאת, אין הכרח להתייחס בשלילה לשאיפתו של דוד למלוך ולקשור אותה באופורטוניזם, ברדיפה אחר כבוד ואחר כוח לשם כוח. בשירו "הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ" הציע נתן אלתרמן פירוש אחר:
הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ
נתן אלתרמןהִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ
הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה,
עֵת הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ
וְגּלְבֹּעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.
וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,
לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,
וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם
מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחֱרָץ.
הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,
וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם
בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ
וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ.
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי
וְיִהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה-קְרָב.
וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי –
מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.
וַיְסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ –
אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.נתן אלתרמן, עיר היונה, תל אביב, תשמ"ו, עמ' 184.
את השיר על תום הקרב בהרי הגלבוע, על "היום שאחרי" נפילת שאול על חרבו, כתב אלתרמן על רקע מלחמת השחרור. במלחמה זו נהרגו כ-6,000 איש, אחוז אחד מאוכלוסיית היישוב העברי בארץ ישראל באותה עת. השיר מבטא את הכאב והאובדן וגם את הצורך של היישוב להתחזק ולהמשיך במאבק להקמת מדינת ישראל. צורך זה מתואר בשיר כדרבון כואב ונחוש. אלתרמן בחר לכתוב על ההכרח להמשיך במאבק על הקיום מתוך האובדן והשכול באמצעות סיפור מותו של שאול ותפקידו של דוד. לאחר ששאול נפל על חרבו, דוד הוא שיירש את המלוכה והוא שיקים את העם וישקם אותו. ואמנם על פי הסיפור במקרא, שחרר דוד את ישראל מעול הפלשתים וכונן ממלכה חזקה. שאיפתו של דוד לתפוס את מקומו של שאול שנפל בקרב יכולה להיתפס לאו דווקא כרדיפת שררה או כחתרנות אלא גם כקבלת אחריות וכהתגייסות של מי שיש לו נכונות ויכולת להנהיג. על פי קריאה זו, דוד היה מוכן להירתם להנהגת העם ולהובילו, בשעה של תבוסה ומשבר, ממפלה לתקומה.
משורר ישראלי אחר – נתן זך – בחר לראות בדוד דמות קרה ומפוכחת יותר. על פי תפיסתו, מותו של יהונתן – בנו הבכור, האהוד והמוכשר של שאול – סלל את דרכו של דוד אל כס המלוכה.
וכך כתב זך באחד מבתי שירו "השיר על אחי יהונתן":
… קוֹנְנוּ נָשִׁים עַל אֲחִי יְהוֹנָתָן
צַר לִי עַל יְהוֹנָתָן הַקָּטָן.
כְּשֶׁאֶעֱלֶה אֲנִי בַּמַּדְרֵגוֹת הַגְּבוֹהוֹת
עוֹד אֶזְכֹּר אֶת אֲחִי יְהוֹנָתָן בִּדְמָעוֹת.נתן זך, שירים שונים, תל אביב, תש"ך,, עמ' 80. השיר מופיע גם בספרה של מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית הדשה – אנתולוגיה, עמ' 258. השיר במלואו מופיע בסוף היחידה.
ביבליוגרפיה
1. י' אבן, מילון מונחי הסיפורת, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 134.
2. ע' ביננפלד, "קינת דוד", ארכיון השיעורים באתר מכון מאיר (http://www.machonmeir.org).
3. ש' בר אפרת, שמואל ב' (מקרא לישראל),ירושלים ותל אביב, תשנ"ו, עמ' 15-10.
4. מ' גרסיאל, "שמואל ב' א'", בתוך: אברמסקי ש' (עורך), שמואל ב' (עולם התנ"ך), ירושלים ורמת גן, תשמ"ט, עמ' 16-14.
5. צ' מוצן, "'הצבי ישראל על במותיך חלל' (שמ"ב א' 19) – הלל או תמיהה? הצעה לביאור קינת דוד", בית מקרא, גיליון נב, ב (תשס"ז), עמ' 40-22.
6. א' קומם, "קינת דוד – הרטוריקה של האבל והשכול", דפים למחקר בספרות, 10 (תשנ"ו), עמ' 225-203, וגם באתר מקראנט http://mikranet.cet.ac.il.
7. י' קיל, ספר שמואל (תנ"ך עם פירוש דעת מקרא), ירושלים תשמ"א, עמ' שטז–שכא.
8. Fokkelman J. P., Reading Biblical Poetry, Louisville–London 2001, pp. 5–13.
