אובדן מלכות שאול – הסיפור והוויכוח
אובדן מלכותו של שאול קשור בשני סיפורים:
הסיפור הראשון – בפרק י"ג, שלפי המסופר בו התעכב שמואל להגיע להקרבת העולה טרם יציאת שאול לקרב נגד הפלשתים. הואיל ודחקה השעה לצאת לקרב, הקריב שאול בעצמו את העולה – ועל מעשהו זה הודיעו שמואל:
נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' (שמ"א י"ג 14-13).
הסיפור השני – בפרק ט"ו – יהיה מוקד דיוננו. פרק זה מספר אף הוא על מלחמה – מלחמה בעמלק, שה' ציווה עליה באמצעות שמואל:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (ט"ו 3-2).
המלחמה מסתיימת בניצחון מוחלט של שאול, אולם הוא איננו מקפיד לקיים את הצו האלוהי כולו, כפי שצוּוָה:
וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ (ט"ו 9-7).
ועל כך מגיב האל:
וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה (ט"ו 11-10).
לאורך הדורות הסיפור מעורר ויכוח על העונש שקיבל שאול מפני שחס על אויבו. יחיעם שורק כתב מאמר ציני נוקב בנושא זה, הפותח במילים: "מתי היה הג'נוסייד הראשון בהיסטוריה ועל ידי מי בוצע?" בניסיונו לענות על השאלה מגיע שורק לסיפורנו בשמ"א ט"ו, וכך הוא מתאר את תגובתו של שמואל כלפי שאול: "סיפור הפשלה הנוראה של שאול, שגילה מעט רחמים כלפי המלך העמלקי, הייתה העילה למריבה הקשה, ה'ברוגז' בין שמואל לבינו".את המאמר כולו וכן תגובות עליו ניתן לקרוא: http://hagada.org.il/2005/05/15/%D7%96%D7%9B%D7%A8-%D7%A2%D7%9E%D7%9C%D7%A7/
שאול – חומל ולכן מנהיג לא ראוי??!!
מהי בעצם השאלה שעליה מתווכחים? בניגוד למוסכם היום כי השמדת-עם היא פשע, שאול מצווה:
לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (ט"ו 3).
אמנם הצו מנומק: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם (ט"ו 2, ובכך מתייחס לסיפור המופיע בשמות י"ז 16-8 ובדברים כ"ה 19-17), אבל גם תגובת הנקם על מעשי עמלק ביציאת מצרים מעלה שאלה מוסרית בדבר הצדק שבהענשת דורות מאוחרים על חטאי אבותיהם.ראו שמעון בר אפרת, שמואל א', מקרא לישראל, תל אביב וירושלים, תשנ"ו, עמ' 197-196. שאול לא ביצע את הצו הקשה במלואו, ועל כך נענש בהדחה מכס המלכות. האין הוא ראוי לפרס על כך? מדוע הוא נענש על כי חמל על חיי אדם?
שאלת הצו על השמדת עמלק, סיבותיו וצדקתו לא תידון כאן,המעוניינים יכולים לקרוא על כך ב http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet2/21-2.htm וכן בשיחתו של מיכה גודמן על עמלק (ראו רשימה ביבליוגרפית בסוף המאמר). אבל משמעותית ורלוונטית לעניינינו היא שאלת הדחתו של שאול מכס המלכות בעקבות אי מילוי שלם של הצו להשמיד את עמלק; ושאלה זו היא הסיבה המרכזית לבחירתנו בצומת זה בחיי שאול. לכאורה השאלה מובילה להתנגשות בין ערכינו היום לבין ערכי המקרא, ואולם הקורא בקשב את הסיפור אפשר שיגיע למסקנה אחרת.
מדוע הודח שאול בעקבות מלחמתו בעמלק – בעיה במנהיגותו של המלך הראשון
ראשית נבהיר כי שאול לא נתקף בפרץ של הומאניות וחמלה. את פעולותיו לא הניעו רגשות כאלה. הוא והעם שאתו הכו את עמלק כולו – כולל כנראה נשים וילדים, ו"חמלו" רק על אדם אחד – על מלך עמלק. הם "חמלו" גם על השלל הטוב, ואת צו החרם מילאו לגבי השלל הבזוי והמאוס בלבד:
וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ (שמ"א ט"ו 9-7)
אם כך, מעט מאוד מהצו האלוהי לא קוים – רק המלך נותר בחיים ורק חלק מהרכוש העמלקי לא הוחרם. על מה יצא אפוא קצפם של ה' ושל שמואל?
נבחן כיצד מתייחס שאול לאי קיום הצו האלוהי במלואו.
תחילה הוא מדווח:
וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה' (פס' 13)
זה איננו דיווח של אמת, ושמואל מעמת את שאול עם העובדות:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ (פס' 14).
תגובת המלך מאכזבת:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ (פס' 15).
להזכירנו, אלו הם דברי המספר בפס' 9:
וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים.
המנהיג, שאמור להוביל את העם ואחראי לפעולותיו, מסתתר מאחורי מעשי העם ואינו מקבל על עצמו את חובותיו כמנהיג. אף שהמספר מתאר את השארת אגג והשלל העמלקי כפעולה של שאול ושל העם, מטיל שאול את האשמה על העם. הוא איננו מבין כי הסרת האחריות למעשי העם (ולמעשיו שלו) משמעותה השתמטות מהמנהיגות, ופירוש הדבר – מעילה בתפקידו כמלך.
שמואל מעמידו על חומרת מעשיו בחריפות:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' (פס' 19-17).
שמואל אף מקפיד לדבר בגוף נוכח – אתה נמשחת למלך, הצו ניתן לך, אתה נשלחת, אתה לא שמעת, אתה עטת על השלל, אתה עשית הרע.
וגם לאחר כל זאת שאול עדיין איננו מבין את תפקידו ואחריותו וממשיך באותו הקו:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל (פס' 21-20).
רק לאחר ששמואל מבהיר לו: יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ (פס' 23), שאול מבין כי לא יוכל לטאטא את חטאו, אך נראה לו כי די בהודאתו ובהסבריו כדי לשנות את דבר האל:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' (פס' 25-24).
שאול הוא מלך השומע בקול העם ולא בקול ה' (כדאי לבדוק את הופעת השורש ש-מ-ע בפרקנו). לא קל להניא צבא שלם לוותר על השלל, ושאול לא יכול לאכוף את הצו האלוהי המורה על החרמת כל רכוש עמלק, משום שגם הוא וגם העם חשקו בשלל. שאול לא הפגין מנהיגות כלפי הצבא, שעליו היה מופקד, ולא כלפי הנביא, שלנוכח תוכחתו ניסה להסיר מעליו אחריות למעשיו ולמעשי העם שעליו היה מופקד.
הסיבה הראשונה, אם כן, להדחתו של שאול איננה משום שגילה הומאניות יתירה, אלא משום שלא גילה מנהיגות והציג את עצמו, לאחר דיווח שקרי, כמובל ולא כמוביל.
האם נוכל למצוא בשאול רוח של הומאניות וחמלה בשל העובדה שהשאיר את אגג מלך עמלק בחיים?
הראינו לעיל ששאול "חמל" על אגג מלך עמלק ועל הרכוש המשובח של עמלק בניגוד לצו האלוהי המפורש לא לחמול:
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו (פס' 3).
וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר (פס' 9).
מאמרם המפורסם של חז"ל, "כל המרחם על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים",ראו תנחומא פרשת מצורע וכן קהלת רבא פרשה ז'. מתייחס לשאול שריחם על אגג (הנתפס בעיניהם כאכזרי), אך התאכזר אל כוהני נוב שריחמו על דוד כשהציג את עצמו בפניהם כמי שבא בשליחות שאול וסיפקו לו אוכל ונשק (שמ"א כ"א כ"ב).
לפי דרשת חז"ל, לא רק הריגת כוהני נוב אלא אף ה"חמלה" של שאול על אגג נתפסות כמעשים שגויים. ההשוואה בין שני המעשים נסמכת על הקבלה בין האמור בצו האלוהי על עמלק (שלא קוים) לבין מעשה ההרג של דואג האדומי בכוהני נוב בפקודת שאול:
| הצו האלוהי לשאול בפרשת עמלק | תיאור מעשי ההרג של כוהני נוב |
| עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמ"א ט"ו 3) | וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב (שמ"א כ"ב 19) |
מניין שאגג היה אכזר, ועל כן בלתי ראוי לחמלתו של שאול?
לפני ששיסף שמואל את אגג הוא פנה אליו ואמר לו משפט קצר המכיל עולם ומלואו:
כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ.
שמואל השתמש בדבריו אל אגג על סף הוצאתו להורג באמצעי ספרותי של תקבולת – שהקנה לדבריו ריתמוס קליט:
כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ,
כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ.
מה ביקש שמואל למסור לאגג כמה רגעים לפני ששיסף אותו? ברור שיש כאן מידה כנגד מידה, ואולם שמואל לא אמר: "כשם שאתה הרגת – כך תיהרג".
ראשית, אין הוא אומר כי אגג הָרַג. חרבו היא שהרגה. החרב היא שעשתה את המלאכה, ובעליה – אגג – מנותק מהמעשה, כאילו הפך למכונת מלחמה נטולת רגש אנושי והבנת משמעות המעשים.
שנית, שמואל אינו אומר "הרגת", אלא "שיכלה נשים". ניסוח שכזה מסיט את המבט מההרוג אל הנשים השכולות – אימהות, רעיות ובנות – שנותרו בחיים להתאבל ולכאוב את אובדנן שנגרם מחרבו חסרת הרחמים ונטולת הרגש של אגג.
י' פולקמן, אחד מגדולי המפרשים את ספר שמואל,Fokkelman, J.P., Narrative Art and Poetry in the Books of Samuel, Assen 1993. אומר בפירושו לפסוק זה, כי גם לנבל הגדול ביותר בעולם יש אמא, ושמואל הפונה אל אגג מעורר במלך העמלקי האכזר ניצוץ של כאב ומודעות לסבל שגרם. הוא מטיח בפניו: "אימך תיוותר שכולה!". אולי דרך תיאור כאבה של אימו, רגע לפני מותו, יתחבר ההורג קהה הרגש אל מעשיו ויקלוט את מלוא משמעותם.
סיכום
שאול לא יכול להיתפס כרחמן וכחומל. הוא לא חמל על העם העמלקי – ולעומת זאת, חס על חיי מלכם האכזר. הוא איבד את מלכותו לא משום שהיה אנושי ורחמן, אלא משום שלא ידע להוביל ולהנהיג, השתמט מאחריותו והטיל את אשמת אי מילוי הצו האלוהי על העם.
מהסיפור בשמ"א ט"ו עולה אולי תובנה נוספת: לעתים אנו נוטים לשפוט את הדמויות המקראיות על פי אמות המידה והנושאים הרלוונטיים המעסיקים אותנו היום, הקוראים את הסיפור כ-3,000 שנה לאחר שסופר. לעתים המעורבות אינה מאפשרת לנו לקרוא את הסיפור ולהבדיל בין מה שאכן נמצא בו לבין מה שאנו משליכים עליו. כך אנו עשויים אמנם "למצוא את עצמנו" בכתובים המקראיים, אבל למעשה להחמיץ את עומק מסריהם וכוונותיהם.
ביבליוגרפיה נבחרת
יואל בן נון, משא אגג וחטא שאול בעמלק:
http://www.ybn.co.il/mamrim/m2.htm
מיכה גודמן, דינה בת יעקב – סיפור מההפטרה:
http://reshet.tv/Shows/haftara/videomarklist,176536/
מיכה גודמן, מחיית עמלק – סיפור מההפטרה:
http://reshet.tv/Shows/haftara/videomarklist,174174/
משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל, כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, תשס"ח, עמ' 83-80:
http://books.google.com.au/books?id=kWRBnic_Ii8C&printsec=frontcover&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false
