מה משותף לאריק איינשטיין ולתהילים קל"ז?
יושב בסן פרנסיסקו על המים / אריק איינשטיין, שלום חנוך
יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק?ממול האווזים שטים בין הסירות
וגשר הזהב יפה כמו בסרט
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
היית אומרת שמפה את לא חוזרתיושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק?רואה את ד"ר ג'יי קורע רשתות
וקארים עבדול ג'אבר נוגע בשמיים
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
כל כך יפה בסן פרנסיסקו על המיםיושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק?פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה
לשבת ב"כסית" ולצחוק עם מוישה ועם חזקל
תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כנרת
אני אוהב להתאהב בארץ ישראל הקטנה
חמה ונהדרתיושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק?
בשני השירים מתואר מקום יפה על מים. בשניהם שולטים צבעי כחול וירוק – בפזמון נאמר הדבר במפורש ובמזמור ניתן לתאר זאת מהשילוב של נַהֲרוֹת בָּבֶל עם עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ. בשני השירים געגועים למקום אחר, למעשה לאותה ארץ – ארץ ישראל, בשיר העיר שאליה מתגעגע המשורר (לצד התבור והכינרת) היא תל אביב, ובמזמור מושא הגעגוע הוא ירושלים והמקדש.
בשתי היצירות מבטאים המשוררים תחושת זרות:
"יפה בסן פרנסיסקו על המים אז איך זה שאני מרגיש רחוק".
במזמור ניתן לחוש את תחושת הזרות כבר במילה הרביעית. המשורר יושב על נהרות בבל אבל קורא למקום בו הוא נמצא שָׁם. הניכור באמצעות שָׁם חוזר בפס' 3, ונרמז בפס' 2 – עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ – בתוך בבל, ולבסוף נאמר בפרוש בפס' 4 – אַדְמַת נֵכָר.
זרות נוצרת גם בשל המתח בין הנהרות השלווים – הכחול והירוק לבין הבכייה.
אפשר שמכנה משותף נוסף מבצבץ; בשלב זה הרעיון ברור יותר בשיר ופחות במזמור – אם ירוק ויפה בסן פרנסיסקו אז למה הוא מתגעגע? ואם הוא אכן מתגעגע אז למה להישאר בסן פרנסיסקו? האם המצב שבו נמצא הדובר בשיר יימשך זמן רב? מה הוא ירגיש בעוד עשר שנים? בעוד חמישים שנים? מה ירגישו ילדיו? נראה שמצב של שהייה במקום אחד וגעגוע לאחר איננו יכול להיות מצב הנמשך לאורך זמן רב, או שבחלוף הזמן המשורר יתגעגע פחות, או שהוא יחזור לארץ, או שהדור הבא – ילדיו של המשורר יחושו בסן פרנסיסקו כעירם שלהם בה נולדו וגדלו.
למעשה נרצה להציע ששאלה דומה מפעמת גם בתהילים קל"ז: האם אפשר לשמר זרות לאורך זמן?
אם כל כך רע – איך אפשר לחשוב על טוב?
אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי איך במצב כל כך טראומטי, כל כך קרוב לחורבן ולאובדן אפשר לחשוב על שמחה?
ייתכן שצריך להבין את זמן המזמור בריחוק מסוים מן החורבן: שהלוא, מתוארת ישיבה – שָׁם יָשַׁבְנוּ; ואולי כבר מצאו הגולים את ביתם במקום החדש וקיימו את דברי ירמיהו:
ד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לְכָל-הַגּוֹלָה–אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם, בָּבֶלָה. ה בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. ו קְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ. (כ"ט 4 – 6)
ואם כך אפשר שהבקשה לשיר איננה תביעה אכזרית של שובים בבליים הרומסים את כבודם ורגשותיהם של הגולים ומכוונים להעמקת כאבם במקום שביים, אלא בקשה להתוודע אל התרבות החדשה שהתיישבה בקרבם.
אפשר שחיזוק לפירוש זה ניתן לקבל מהמילה שְׁאֵלוּנוּ, ואולי גם מהעובדה שאין במזמור תיאור של תגובה או ענישה על הסירוב לשיר. אם אינטרפרטציה זו נכונה, הרי שלפנינו ישיבה מפויסת על יובלי הפרת. וייתכן שמתרחש מעין תהליך של החלפת תרבויות אולי משהו נוסח "פסטיבל שירי עמים". עם עבור הזמן חוזרים הגולים לחיים נורמאליים, מקיימים שמחות ואף שרים בהם. שירתם מוצאת חן בעיני שכניהם הבבלים והם מבקשים מהם להשמיעם.
אם כל כך טוב למה כל כך רע?
במילים אחרות – אם האווירה כל כך מפויסת, איך נסביר את הקללות האיומות המוטחות בסוף המופנות אל בני אדום ואל בבל:
ז זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. ח בַּת-בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.
על פי האינטרפרטציה שאנו מציעים, המצב של השלמה, קרבה וחילופי תרבויות הוא בדיוק המצב שממנו חושש המשורר וכנגדו נלחם בשבועתו. המרחק מהטראומה גדל – כך פירשנו את שָׁם יָשַׁבְנוּ בלשון עבר. עתה מתעורר פחד שהשלמה עם מציאות, תלווה באובדן הניכור ותגרום גם לאובדן הזיכרון של ציון. כדי להתגבר על כך מחייה המשורר את הטראומה ואחת מדרכיו להחייאת הטראומה היא ליבוי השנאה כנגד מי שגרם לה.
נבין את הפסיכולוגיה של ההישרדות –
עמים רבים שהוגלו – כולל אנשי ממלכת ישראל הצפונית – נטמעו בארצות גלותם. הסכנה עבור המשורר היא אמיתית. ישעיה השני אומר בס"ה 11 –
יא וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהוָה הַשְּׁכֵחִים אֶת-הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ. יב וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא-חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם
ויחזקאל בכ' 32 אומר
לב וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.
שכחת המולדת ואובדן תחושת הניכור היו התגובות הנורמאליות של העמים שהוגלו לאשור ולבבל. כולם התגעגעו לביתם, אלא שרוב העמים, וודאי למן הדור השני, השתלבו בתוך ארצות גלותם וראו עצמם שייכים אליהן. התגובה היהודית הייתה ייחודית – היא התעקשה לשמר את חווית הטראומה הראשונית על מנת לבלום את השכחה.
מדוע צריך המשורר להשביע כך את עצמו?
הקללות הראשונות במזמור מופנות כלפי המשורר עצמו:
אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ו תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי.
אם אמנם הישיבה על נהרות בבל היא מפויסת ויש מעין חילופי פולקלור הדדיים, אז הפנייה אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר איננה מופנית כהתרסה כלפי הבבלים, אלא פנימה אל הגולים עצמם. ואכן הבשבועה בה מקלל המשורר את עצמו נאמרת לגוף ראשון –
אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ו תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
ולא "אם נשכחך", "תשכח ימיננו", "תדבק לשוננו" וכו'. (נזכיר כי בגוף ראשון רבים נפתח המזמור: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן וכך עד פס' 4).
השבועה העצמית היא אמצעי נוסף בו נוקט המשורר כנגד שכחת ירושלים – הוא מפנים אותה, הופך אותה לחלק ממנו. ירושלים היא ימינו ולשונו ותיזכר בכל השמחות העתידות לבוא בארצות הגלות. אם ירושלים מופנמת, חלק מהנפש, מהזיכרון, מהתודעה – ניתן לחיות בנכר בריחוק פיזי ממנה. המשורר סיפק דרך לחיות בגלות ועם זאת לשמר את הזהות הלאומית: מעולם לא הפסיקו להזכיר את ירושלים – בתפילות, במועדים השונים, בשמחות, וכך עוצב גורלו של העם היהודי בשונה מגורלו של כל עם אחר – התאפשר קיום יהודי בגולה.
אם כל כך טוב – מה המחיר?
לתהליך של הפנמת ירושלים יש גם תוצאות שהן אולי פחות מבורכות. נשים לב מה מבקש המשורר ומה אין הוא מבקש:
המשורר מבקש שגם האל יזכור. יזכור ויעניש.
הוא איננו מבקש שהאל יחזירו לציון.
המשורר מתחייב שיעלה את ירושלים על ראש שמחתו אבל איננו מבקש לעלות לירושלים. המכניזם של ההפנמה מאפשר לחיות עם ירושלים מבלי להיות בה ומבלי לחזור אליה.
ההעמדה של להעלות מול לעלות היא אירונית במיוחד נוכח סיפור אחר מאותה תקופה – לפני שנגיע אליו, מילה על המשורר שלנו.
מי חיבר את מזמור קל"ז?
מפרשי המזמור מסכימים כי מדובר בלוי. שהלוא אחד מתפקידי הלויים היה לשיר ולנגן בבית המקדש. כך על פי דבהי"א ט"ו 16
טז וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת-אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי-שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים-בְּקוֹל לְשִׂמְחָה.
ודבי"ב ז' 6–
ו וְהַכֹּהֲנִים עַל-מִשְׁמְרוֹתָם עֹמְדִים וְהַלְוִיִּם בִּכְלֵי-שִׁיר יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְהֹדוֹת לַיהוָה כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ…
מלויים שהוגלו מבקשים הבבלים לשמוע את שירי ה' והם מסרבים ותולים את כינורותיהם על ערבי הנחל. לוי שר אפוא על ירושלים, לוי הוא המעלה את ירושלים ולוי הוא גם זה שאינו עולה אליה.
ומי לא עלה? … הלוויים
בעזרא ח' 15 – הפרק המתאר את עליית עזרא באמצע המאה החמישית לספירה – כ 80 שנה אחרי הצהרת כורש מסופר:
א וְאֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבֹתֵיהֶם וְהִתְיַחְשָׂם הָעֹלִים עִמִּי בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ מִבָּבֶל. {ס} ב מִבְּנֵי פִינְחָס גֵּרְשֹׁם {ס} מִבְּנֵי אִיתָמָר דָּנִיֵּאל {ס} מִבְּנֵי דָוִיד חַטּוּשׁ. {ס} ג מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה … וָאֶקְבְּצֵם אֶל-הַנָּהָר הַבָּא אֶל-אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא-מָצָאתִי שָׁם. טז וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל לִשְׁמַעְיָה וּלְאֶלְנָתָן וּלְיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן וּלְנָתָן וְלִזְכַרְיָה וְלִמְשֻׁלָּם רָאשִׁים וּלְיוֹיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן מְבִינִים. יז ואוצאה (וָאֲצַוֶּה) אוֹתָם עַל-אִדּוֹ הָרֹאשׁ בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם וָאָשִׂימָה בְּפִיהֶם דְּבָרִים לְדַבֵּר אֶל-אִדּוֹ אָחִיו הנתונים (הַנְּתִינִים) בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם לְהָבִיא-לָנוּ מְשָׁרְתִים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ. יח וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד-אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ אִישׁ שֶׂכֶל מִבְּנֵי מַחְלִי בֶּן-לֵוִי בֶּן-יִשְׂרָאֵל וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁמֹנָה עָשָׂר. יט וְאֶת-חֲשַׁבְיָה וְאִתּוֹ יְשַׁעְיָה מִבְּנֵי מְרָרִי אֶחָיו וּבְנֵיהֶם עֶשְׂרִים. {ס}
וודאי היו סיבות סוציו-אקונומיות למיעוט מספרם של הלויים בעליות מבבל לירושלים, ולהיעדרותם מקבוצת העולים הראשונה שנקבצה אל עזרא. אולם ייתכן שהם היו מחלוצי המפתחים של התפיסה שהעניקה את היכולת לשימור חיים יהודיים בארצות הגולה. תפיסה שאיפשרה ונתנה מקום לסיבות האחרות וגיבתה אותן.
לוי בן המאה העשרים ושטר של חמישים ש"ח
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלויים בבית-המקדש כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרב עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני במלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על מה שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.
מתוך לימוד תהילים קל"ז והידיעה ההיסטורית שמרבית יהודי בבל לא עלו אליה לאחר הצהרת כורש, ראוי לתהות: האומנם מתוך הקטסטרופה ההיסטורית של חורבן בית שני מצויים הלויים בגולה? הלוא כבר בימי שיבת ציון כמה עשרות שנים לאחר חורבן הבית הראשון – נשארו הלווים מרצונם בגולה ולא עלו לירושלים (כמו חלקים נרחבים אחרים בעם).
ביטוי נאה ניתן במילותיו של עגנון ליכולת לחיות עם ירושלים המופנמת והמונכחת במימד המטה-מציאותי, בתיאור שירת הלויים בחזון הלילה. עם זאת, נזכור כי עגנון עלה לארץ ישראל, כאן חי ויצר ואת פרס הנובל קיבל כסופר ישראלי.
האם בסופו של דבר התמלאה בקשת השובים הבבליים לשיר?
הגולים אמנם אומרים אֵיךְ נָשִׁיר ותולים במחאה את כינורותיהם. אבל בכל זאת נולד שיר – הלוא הוא מזמור קל"ז.
האם לפני הבבלים גם כן שרו הלויים הגולים? החריפות העצומה שבסוף המזמור מעוררת את החשד שבכל זאת היה כאן שיר. נראה שבמקום הסירוב יש כאן מעין אמירה – "אתם רוצים שנשיר?! יש לנו שיר עבורכם!!" הסירוב הופך להסכמה מאד אגרסיבית.
"אשרי" מופיע במקרא כ 40 פעם. מתוכם 24 פעמים בתהילים ותמיד בהקשר חיובי כמו אַשְׁרֵי תְמִימֵי-דָרֶךְ, אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהָיו; אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. ייתכן שהבבלים הכירו תבנית זאת בשירי הגולים. הם אינם מבינים את השפה – וייתכן שאל מול בקשתם לשיר הושמע כאן שיר קללה. הגולים שרים לפי דרישת הבבלים – בין אם בפועל באוזניהם ובין אם לא – קללה נגדם. ואם אמנם כך שירתם הביעה מחאה אירונית של מדוכאים על פי פירוש אחד, או של גולים המבקשים לשמר על זהותם הלאומית, על פי פירוש אחר.
