/ מיזם התנ"ך

למה לא מספרים כלום על נחמיה
עזרא ונחמיה הם צמד מקראי כמו קין והבל או דוד ויהונתן רחל ולאה וכיו"ב. שניהם היו מנהיגים בתקופת שיבת ציון – במאה החמישית – ועל שם כל אחד מהם נקרא ספר בסוף חלק ה"כתובים". הפתיחה של תולדות עזרא נדיבה למדי במתן מידע על האיש, ואילו על נחמיה איננו מקבלים כל רקע. אמנם ספר עזרא לא נפתח בקורות האיש עזרא, אולם עם הופעתו על במת ההיסטוריה בעזרא ז' הוא מוצג במלוא תפארתו, שושלתו, עיסוקו, תפקידו ופועלו בעשרת הפסוקים הראשונים של הפרק. לעומת זאת, ספר נחמיה פותח באופן תכליתי וממוקד מאד – הוא מספר כבר בשני הפסוקים הראשונים על משלחת מיהודה המגיעה עם בשורה רעה לנחמיה היושב בשושן בירת האימפריה הפרסית.
סיבה אפשרית לפתיחה זו, שנעדרת בה הצגת הגיבור, היא אופי הכתיבה המיוחד של שבעת הפרקים הראשונים של ספר נחמיה. בפרקים אלה נחמיה כותב בגוף ראשון מעין יומן או ספר זיכרונות. ייתכן שבכתיבה כזו אין הוא מוצא לנכון להציג את עצמו. מעניין שגם עורך הספר לא חשב למלא את הפער ואיפשר לספר להתחיל מזיכרונות נחמיה, אולי משום שפתיחה מסוג זה אופיינית לנחמיה הפועל הנמרץ שהעשייה היעילה והנחושה כל כך מייחדת אותו.

בכל זאת, קצת רקע?
מה בכל זאת ניתן ללמוד על האיש? למעשה חוץ ממקום אפילו הזמן לא ברור שכן כך נמסר בפס' 1: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ-כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה שנת עשרים למה? או למי? נראה שתחילת פרק ב' מסייעת – וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת-הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא-הָיִיתִי רַע לְפָנָיו
ואם כך אנו כבר יודעים על האיש נחמיה:
א. שהיה לו תפקיד בחצר המלכות הפרסית כמשקה המלך.
ב. שהוא חי בשנת עשרים למלך ארתשסתא.
ניזכר בכרונולוגיה של שיבת ציון:
חורבן יהודה התרחש ב 586-
כורש מלך על האימפריה הפרסית בין השנים 538 – 530 ובשנתו הראשונה כמלך האימפריה הוא מעניק את הצהרת כורש המפורסמת.
כנבוזי מלך בשנים 530 – 522
דריוש מלך בשנים 522 – 485
ארתחשסתא מלך בשנים 485– 424
האירוע בו נפתח ספר נחמיה הוא אם כן, בשנת 464 לפנה"ס (שנת עשרים לארתחשסתא).
עובדה זו מעוררת תמיהה גדולה:

עכשיו נזכרים לבכות?
לכאורה לא מובן על מה נחמיה בוכה בשנה העשרים לארתחשסתא היא שנת 464. חנני מגיע מירושלים ומספר לו:

וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ.

ותגובת נחמיה:

ד וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם.

על מה נחמיה בוכה וצם? הלוא עברו מאז חורבן יהודה 80 שנה. עכשיו נזכרים לבכות על שארית הפליטה? על חומות ירושלים המנותצות?

בכיו ותפילתו של נחמיה אינם בשל החורבן של 586-
נחמיה לא התאבל ולא בכה על חורבנה של ירושלים בימי נבוכדנצר ו"הנשארים מן השבי" הנזכרים בדברי חנני אינם שרידיהם של תושבי יהודה מימי החורבן של 586 לפנה"ס. חנני מספר כנראה לנחמיה על אירוע בו נשבו חלק מיושבי ירושלים והחומות שהחלו להיבנות נפגעו. ומכאן מבין נחמיה שהמצב ביהודה קשה.
סיפור האירועים על הקשיים בבניית בית המקדש ובביצור ירושלים מצוי בעזרא פרק ד', ממנו נצטט את פסוקים 1 – 7 ו 24:

א וַיִּשְׁמְעוּ, צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן: כִּי-בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם–כִּי כָכֶם, נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם; ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ, פֹּה. ג וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ, וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל–לֹא-לָכֶם וָלָנוּ, לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ: כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ, הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ד וַיְהִי, עַם-הָאָרֶץ–מְרַפִּים, יְדֵי עַם-יְהוּדָה; ומבלהים (וּמְבַהֲלִים) אוֹתָם, לִבְנוֹת. ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים, לְהָפֵר עֲצָתָם–כָּל-יְמֵי, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וְעַד-מַלְכוּת, דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ו וּבְמַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּתְחִלַּת, מַלְכוּתוֹ–כָּתְבוּ שִׂטְנָה, עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.
ז וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא, כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו, עַל-אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא, מֶלֶךְ פָּרָס; וּכְתָב, הַנִּשְׁתְּוָן, כָּתוּב אֲרָמִית, וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית.
כד בֵּאדַיִן, בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא, דִּי, בִּירוּשְׁלֶם; וַהֲוָת, בָּטְלָא, עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס

מסתבר שלבניית בית המקדש מפריעים "צרי יהודה ובנימין" קבוצה שבה צאצאיהם של גולים שהביאו האשורים להתיישב בישראל במאה השמינית והשביעית לפנה"ס. מסתבר שבימי מלכי פרס מכורש ועד ארתחשסתא קבוצה זו פועלת אצל מלכי פרס ומשתדלת למנוע את המשך בניית המקדש ואת ביצור ירושלים. ביניהם לבין שבי ציון המתיישבים בירושלים אירעו התנגשויות, חלקן אלימות.
בין בשנים 460 – 448 מנהלת האימפריה הפרסית מלחמה עם מצרים שמרדה בה. בתוך מלחמות אלה, בעידודם של רחום (מאותה קבוצה) ושאר מלשינים, גוברת החשדנות כלפי בניית החומה המקיפה את ירושלים. ארתחשסתא, הגיב למכתבי השיטנה של רחום ושאר המלשינים, בצו זמני המורה על הפסקת הבנייה לפי שעה; אולם, הוא גם הזהיר לא לפגוע בעיר. בניגוד לרוח הצו הזה, צרי יהודה ובנימין הפסיקו באלימות את הבנייה תוך שריפת מה שכבר שוקם.
חנני מספר, אפוא, לנחמיה על המצב בירושלים במחצית המאה החמישית: חומת העיר מפורצת והשערים שכבר הוקמו הועלו באש ובעימות עם צרי יהודה ובנימין אף נלקחו חלק מבני ירושלים בשבי. הדהוד לנסיבות אלה ניתן לקרוא גם בסיפור אחר אותו מעלה נחמיה בזיכרונותיו, מהימים בהם שימש פחה בירושלים. הוא פונה בתוכחה אל עשירי העיר הנושים בעם ומבקשים לכבוש את בני העם ובנותיו לעבדים בשל חובותיהם הכספיים. נחמיה גוער בהם על כך ומזכיר להם:

וָאֹמְרָה לָהֶם אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת-אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ וְגַם-אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת-אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ-לָנוּ וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר (נחמיה ה' 8).

אפשר שנחמיה מזכיר אירוע של פדיון שבויים יהודיים שנשבו במהלך העימותים עם צרי יהודה ובנימין
על מצב זה של העיר שהחלה להיבנות ומתנכלים להקמתה נזעק נחמיה.

מה רוצה נחמיה?
ראשית מעניין לציין שפעולותיו הראשונות של נחמיה, איש המעשה הפועל ללא רתיעה, הן רגשיות וטקסיות – הוא בוכה, מתאבל וצם. ולבסוף נושא תפילה לאלוהים עליה מסופר בשבעה מתוך אחד עשר פסוקי הפרק. פעולות המכוונות לטיפול מעשי בנסיבות עליהן מספר חנני תבואנה רק בפרק ב', לאחר סיפור התפילה.
התפילה נפתחת במילה "אנא". מה בעצם רוצה נחמיה? מה מטרת התפילה?
נאסוף את ה"אנא" וה"נא"

5- 6: וָאֹמַר אָנָּא יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא … תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל-חַטֹּאות בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית-אָבִי חָטָאנוּ.

נחמיה מבקש את הקשב האלוהי.

8: זְכָר-נָא אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת-מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים.

נחמיה מבקש את הזכירה האלוהית של תנאי בריתו עם עם ישראל.

9 – 11: אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת-שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה-נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה.

שוב מבקש נחמיה הקשבה ומבקש מאלוהים: לגרום להצלחת עמידתו של נחמיה לפני איש אחד.

אז, "תכלס", מה הוא רוצה?

אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת-שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה-נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ (פס' 11).

מה תפקיד 4 המילים האחרונות? נראה שאין הן חלק מהתפילה ותפקידן להסביר מי האיש שלפניו נחמיה מבקש להיות לרחמים. אפשר שכמו אסתר בשעתה, נחמיה חושש לבוא לפני המלך עם בקשות עבור עמו.
נחמיה מבקש מה' שמשימתו לפני מלך פרס תצלח. בפרק ב' הוא יבקש מהמלך ארתחשסתא לשלוח אותו לירושלים להיות בעצם פחה – מושל העיר מטעם מלך פרס – ולדאוג לבניית העיר.

ככה לא בונים חומה! ככה משכנעים?!?
איך משכנע נחמיה את ה' בפנייתו אליו? נראה שהוא עושה דווקא את ההיפך משיכנוע – פס' 6 – 8 נשמעים ממש לרעת העניין. הרי נחמיה רוצה לשכנע את ה' שיסייע לו בשליחותו, והנה הוא מתוודה ומבקש מה' שיזכור חטאים ועונשים. למה נחמיה מזכיר חטאים ואת אמירת ה' שיפיץ את ישראל בעמים. למה הוא מעוניין להזכיר לה' את הפצת ישראל בעמים בשל חטאיהם? הרי הוא רוצה לבקש משהו, לא לקטרג על עצמו?! משום מה, נחמיה בחר להקדיש כחצי מתפילתו לאזכור חטאי ישראל ועונשם ורק בפס' 9 – 10 הוא מצייר מהפך ולפיו חלק מההבטחה האלוהית היא היפוך הנסיבות – לאחר הפצתם בני ישראל שבים וה' מקבצם ומביא אותם אל המקום שבו בחר לשכן שמו:

ט וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם והבואתים (וַהֲבִיאֹתִים) אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת-שְׁמִי שָׁם. י וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה.

למה הולך נחמיה בדרך פתלתלה שכזו? למה לא פשוט לבקש?
כמה תשובות אפשריות כאן ולכולן נקודת מוצא משותפת לפיה תפילה איננה פנייה אל ה' לצורך התמקחות, אלא מבע וביטוי גלוי של רחשי הלב:
ייתכן שתודעת החטא מתעוררת לאור ההחמרה במצבה של ירושלים. אפשר שבהכרח עולה ההשוואה עם נסיבות החורבן שנתפס כעונש בשל חטאי העם והנה גם עתה בימי נחמיה חווה העיר כישלון בניסיונות לכוננה. ההשוואה מעוררת את תודעת החטא, ונחמיה נותן לה ביטוי בשיח הכן שהוא שופך לפני אלוהיו.
ייתכן שנחמיה מרגיש קטן מול המשימה האדירה שהוא מבקש לקחת על עצמו ולכן אולי התפילה דרושה לו להזדככות ולביטוי פנימי,
ואולי הוא מרגיש צורך לשכנע, את עצמו ואת אלוהיו, שמגיע לו, שמגיע לעמו.

מהפך
אפשר וכל התשובות שהצענו נכונות ומעורבבות זו עם זו וקשה להצביע על תשובה אחת נכונה ומדויקת. ניתן להוסיף עליהן תשובה נוספת – נחמיה מבקש לחולל שינוי, מהפך במצבה של ירושלים והוא מזכיר לה' שמהפך, המותנה במהפך בהתנהגות העם, היה גם חלק מהבטחותיו:

זְכָר-נָא אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת-מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים. ט וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם והבואתים (וַהֲבִיאֹתִים) אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת-שְׁמִי שָׁם.

נראה שחל שינוי ביחסו של אלוהים לעמו אם זוכה העם לקיבוצו מחדש על אדמתו. ואם אמנם הוחל בתהליך זה כפי שהבטיח ה', נחמיה זקוק לסיוע משמים כדי להמשיך ולבנות את ירושלים.
אם כך, נחמיה מציג את התפיסה שחל מהפך בגורלו של עם ישראל ונראה שגם שהוא עצמו מונע ע"י תכנית שייעודה לחולל שינוי במצבה של ירושלים המושפלת והנכנעת. מוטיב השינוי, ההיפוך מעסיק את נחמיה; ואמנם מוטיב זה חודר לחלקים נוספים בשיח שלו לפני אלוהיו; שכן, בעוד חלקים בתפילה בא לידי ביטוי מצב של היפוך נסיבות –

העבדים המתהפכים
כל העוברים שינוי זוכים בתפילה לכינוי "עבד". נחפש את העבדים בקטע:
משה נזכר פעמיים בקטע בכל פעם כנושא תפקיד שונה – פעם כמי שצווה על חוקים ומשפטים ופעם כמי שניתנה לו הבטחה

חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא-שָׁמַרְנוּ אֶת-הַמִּצְו‍ֹת וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת-מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. ח זְכָר-נָא אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת-מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים. ט וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם והבואתים (וַהֲבִיאֹתִים) אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת-שְׁמִי שָׁם

נחמיה עובר שינוי – ממי שמתוודה על חטאי העבר ומבקש רק קשב, למי שיש לו תקווה לפעולה בעתיד ומבקש הצלחה.

תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ … וּמִתְוַדֶּה עַל-חַטֹּאות בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית-אָבִי חָטָאנוּ.
וְהַצְלִיחָה-נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה.

העם עובר שינוי – ממי שמתפללים עליו למי ששותפים לתפילה ויותר מזה ממי שאמורים לשמור חוק למי שחפצים לירוא את ה':

אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ …. חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא-שָׁמַרְנוּ אֶת-הַמִּצְו‍ֹת וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ
אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת-שְׁמֶךָ.

מה משמעות החדירה של רעיון המהפך לאלמנטים נוספים בתפילת נחמיה?
נחמיה חי בתקופה בה זכה עם ישראל למהפך – לשוב ולבנות את ירושלים ואת המקדש, ויש להמשיך את הצעדים המגשימים מהלך זה למרות הקשיים. נראה שנחמיה חש כי עליו מוטלת האחריות לשינוי במצבה הקשה של ירושלים, וכי לשם כך הוא עצמו יעבור שינוי בחייו – ממשקה המלך בשושן הבירה למנהיג בירושלים. והוא מבקש חסות ותמיכה אלוהיים למהלכים אלה, אותם הוא רואה כחלק מהגשמתה של תכנית אלוהית.

טריקים ידועים מימי משה ושלמה
נחמיה משתמש במסורות קודמות כדי להעצים את תפילתו, להשתכנע ולשכנע.
כך למשל הוא מזכיר את תאריו של ה' כשומר הברית והחסד:

ההקשר בו מזכיר נחמיה את תארי האלוהים הוא פסוקים שבהם מתוארים חטאי עם ישראל ואילו ההקשר של אזכור תארי אלוהים בתורה הוא אהבת ה' את עם ישראל ופדייתו מיד פרעה מלך מצרים. נראה כי הדהוד זה אל ההקשר של תארי האל בספר דברים רומז לבקשת נחמיה כי גם בדור של שבי ציון תקרין אהבת ה' וכמו גאולת מצרים הנזכרת בדברים ז' 5 הם יזכו לגאולה מלאה (רמז למשימתו של נחמיה בירושלים) ואולי אף בקשה סמויה לעבור בשלום את התייצבותו הסמויה מול מלך זר אחר – ארתחשסתא מלך פרס.

בפס' 10 מזכיר נחמיה במפורש את הבקשה לפדות עם ישראל ומשתמש בטריק הידוע של כינוי הקנין, מייד לאחר שהוא מצטט את ההבטחה האלוהית:

ט וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם והבואתים (וַהֲבִיאֹתִים) אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת-שְׁמִי שָׁם. י וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה.

כאילו אומר נחמיה: מדובר בעמך ובעבדיך, אלוהים, ומתוך אחריות להם אתה מחויב להמשיך את תהליך הפדות של קיבוצם במקום אשר "בחרתי לשכן שמי שם", שהוא עתה במצוקה.
גם הבטחה זו ששם נחמיה בפי ה' לקוחה מהתורה:

ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. ד אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. (דברים ל' 3, 4)

נחמיה נסמך על מסורות אותן הוא מצטט מן התורה ועל מנהיגיו גדולים של העם כמשה ואף שלמה:

נ וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ-לָךְ וּלְכָל-פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ-בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם. נא כִּי-עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל. נב לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחֹת אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ. (מל"א ח 52).

המילים המובלטות בתפילת שלמה באות בהקשר של תפיסת בית המקדש כמקום של סליחה ל"עמך" (!) החוטא. בואריאציה על מילים אלה משתמש נחמיה כפסוקי מסגרת הפותחים וחותמים את תפילתו:

ו תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל-חַטֹּאות בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית-אָבִי חָטָאנוּ
….
יא אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת-שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה-נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים.

אפשר שנחמיה מבקש לראות עצמו כממשיך הן של חיזוק ירושלים ע"י שלמה הן של השלטת חוקי התורה כפי שניתנו למשה.

האם נחמיה הצליח?
הזמן שעבר מאז שמע נחמיה את בשורותיו של חנני ועד שפנה למלך הוא כארבעה חודשים (בפרק א מסופר שחנני הגיע בחודש כסלו ובתחילת פרק ב' על פניית נחמיה לארתחשסתא בחודש ניסן של אותה שנה) כלומר נחוצות היו הכנות וגיוס של תעוזה לפנות למלך פרס. אולם האומץ השתלם – נחמיה אכן מונה כפחת יהודה ומילא את תפקידו 12 שנים במהלכן בנה את חומות ירושלים הנהיג סדרים חברתיים והשליט את חוקי התורה.

אמירותיו המרכזיות של נחמיה בתפילתו ואמצעי ספרותי חשוב נוסף

תפילת נחמיה
(ה) וָאֹמַר אָנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: (ו) תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ: (ז) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: (ח) זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים: (ט) וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִואֹתִים {וַהֲבִיאוֹתִים} אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם: (י) וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה: (יא) אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה.

לתפילת נחמיה מסגרת ברורה: בתחילתה ובסופה אותה בקשה שיש בה ביטוי חוזר: תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ.
בתפילה חוזר הצליל שמ/שם והוא מופיע פעמים רבות בתפילה. הופעת הצליל מבטאת את הבקשות והרעיונות המרכזיים של תפילת נחמיה:
א. גם כשאנו מפוזרים בקצה העולם (שם) – ה' הוא אלוהינו (אלוהי השמים ששומרנו).
ב. אמנם בעבר לא שמרנו את מצוות ה', אך משאנו שומרים אותם אותן אלוהים כשומר ברית לשומרי מצוותיו – יקבצנו משם למקום אשר יבחר לשכן שמו שם
ג. הסיבה לחזרה מהגולה היא הרצון לעבוד את ה' – לשמור את מצוותיו ולירוא את שמו.
הרווח בהצגת רעיון בעזרת אמצעים ספרותיים הוא שהרעיון חודר גם בדרך סמויה שהקורא לא בהכרח מודע לה והוא מחלחל לתוכו ומופנם אצלו.

הרחבה
הרעיון לפיו לאחר חורבן בית ראשון לא חטא עוד עם ישראל בחטא המרכזי שגרם לחורבן – חטא האלילות, מצוי בסיפור במסכת יומא ס"ט ע"ב. הסיפור נותן ביטוי ציורי וסיפורי לתהליך היסטורי: כאשר ישראל שבו מגלות בבל, התפללו אל ה' שימסור בידם את יצר הרע של עבודה זרה, שהרי הוא שגרם להם למעול בה' לגלות ולהיהרג. בעקבות תפילתם של חכמי ישראל, ניתן היצר הרע בידם והם שמו אותו בדוד של עופרת. (וראו התייחסות לסיפור בשלושה אתרי אינטרנט:
http://ravsharki.org/content/view/1559/629/
http://www.chazal.co.il/maamar.asp?id=105
http://www.atid.org/journal/my/docs/aminadav.pdf עמ' 70 – 72