/ מיזם התנ"ך

ירמיהו נופל לידיו של פשחור בן אימר
בפרק כ' קורים לירמיהו דברים קשים והוא משתף אותנו במר גורלו. כוהן בשם פשחור בן אימר שם אותו על "מהפכת", במשך יום תמים. המהפכת היא אולי מכשיר עינויים אולי כזה שעליו נמצא האסיר במהופך;
אפשרות אחרת היא שמדובר בצינוק.
בכל מקרה – עבר על ירמיהו לילה קשה. למה?

מתוך "בריאן כוכב עליון". אסיר בידי הרומאים על מהפכת?

מיהו פשחור ומה הוא רוצה?
שני רמזים מעניק הפסוק הראשון שמסייעים להבין למה פשחור רודף את ירמיהו:
הרמז האחד צפון בתוארו של פשחור
והשני – בהקשר שהפסוק רומז אליו.

וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן-אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא-פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה' אֶת-יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

הפסוק רומז לקשר שבין הדברים שדיבר ירמיהו לבין מעשיו של פשחור – כאשר שמע פשחור את נבואת ירמיהו נתנו על המהפכת. אם כך, נבדוק מה סופר על דברי ירמיהו בפרק הקודם.

הבנת דברים בהקשרם – מה אמר ירמיהו שכל כך העלה את חמתו של פשחור?
נתבונן בסוף הפרק הקודם:

יד וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-ה' וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-הָעָם. טו כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִי אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְעַל-כָּל-עָרֶיהָ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת-דְּבָרָי.

שני דברים ראויים לתשומת לב –
א. תוכן הדברים: עתה מנבא ירמיהו רעה שאיננה מותנית עוד ותלויה בחזרתם בתשובה של בני יהודה, אלא מוצגת כדבר עשוי וגמור, שבוודאות יתרחש.
ב. מקום אמירת הנבואה: בחצר בית ה'. אפשר שאם כל העם הגיע לחצר בית ה', בחר ירמיהו יום של חג שבו כל העם עולה למקדש. ביום זה, במקום זה הוא אומר את נבואתו הקשה.

תפקידו של פשחור בסגל הכהונה – מיהו כוהן פקיד? ומיהו כוהן פקיד נגיד?
לא כאקט סתמי של כעס ואלימות פשחור מעניש את ירמיהו. מסתבר שזה היה תפקידו. פשחור הוא כוהן המכונה "פקיד נגיד". מה פירוש התואר הזה? מה עושה כוהן שהוא פקיד נגיד? במקום אחד נוסף בספר ירמיהו אנו שומעים על כוהנים פקידים.
בפרק כ"ט מסופר על נבואה כתובה ששולח ירמיהו באמצעות עוזריו לגולי יהודה בבבל, אותם גולים שהגיעו עם יהויכין ועשרת אלפים איש לארצו של נבוכדנצר.

וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלִָם אֶל-יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל-הַכֹּהֲנִים וְאֶל-הַנְּבִיאִים וְאֶל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. ב אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה-הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִָם. ג בְּיַד אֶלְעָשָׂה בֶן-שָׁפָן וּגְמַרְיָה בֶּן-חִלְקִיָּה אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה לֵאמֹר (כ"ט 1 – 3)

בפנייתו אל גולי יהודה שבבבל אומר ירמיהו כי הם עתידים לשבת שנים רבות במקום גלותם, ועל כן עליהם לנהל את חייהם כאילו באו להשתקע לזמן ארוך. גם בני יהודה שטרם הוגלו, מנבא ירמיהו, יגיעו לבבל. בנו, אפוא, בתים ונטעו גנים בבבל, כי לא במהרה תעזבו את מקום גלותכם, מייעץ ירמיהו לגולים מימי יהויכין.
בין שאר דברי ירמיהו לאנשי הגולה הוא פונה אל איש אחד שהוא נוקב בשמו – שמעיהו הנחלמי:

כד וְאֶל-שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי תֹּאמַר לֵאמֹר. כה כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים אֶל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם וְאֶל-צְפַנְיָה בֶן-מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן וְאֶל כָּל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר. כו ה' נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית ה' לְכָל-אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל-הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל-הַצִּינֹק. כז וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעַנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם. כח כִּי עַל-כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר אֲרֻכָּה הִיא בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶן.

המידע קצת דחוס, אבל מה שניתן ללמוד מירמיה כ"ט 24 – 29 הוא שאחד מן הגולים – שמעיה הנחלמי – כתב מכתבים לכוהני ירושלים. במכתביו הוא נוזף בהם על שלא גערו בירמיהו על נבואותיו ועל דבריו לגולים.
לענייננו חשוב פס' 26. שמעיהו מזכיר במיוחד את צפניה בן מעשיה הכוהן וקבוצת כוהנים נוספת שהם, לדעתו, מועלים בתפקידם. תפקידם הוא כוהנים 'פקידים'. ובדברי שמעיה הנחלמי מצוי הסבר – ככוהנים פקידים עליהם לטפל בכל המשוגעים המתנבאים ולתיתם אל המהפכת או אל הצינוק.
אם כן, יש בידינו שני כתובים המזכירים כוהנים פקידים ומהפכת בנשימה אחת. מי הוא איפה הכוהן הפקיד? על מה הוא מופקד? מהכתובים הללו עולה שהכוהנים הפקידים, הם מעין משטרת המקדש האחראית על כך שלא יסתובבו משוגעים והמתנבאים נבואות שחורות בחצר המקדש.
'נגיד' הוא בלשון המקרא מנהיג. כך בשמ"ב ז' 8 אומר ה' לנתן הנביא שימסור לדוד:

וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מֵאַחַר הַצֹּאן–לִהְיוֹת נָגִיד, עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל.

מאיסוף כל הנתונים עד כה, ככל הנראה נוכל ללמוד כי פשחור שהיה כוהן ופקיד-נגיד הוא, ככל הנראה, מפקד משטרת כוהני המקדש ותפקידו היה לעצור אנשים המתנבאים שחורות במקדש. זה בדיוק מה שהוא עושה עם המשוגע מתנבא השחורות – ירמיהו.

הצצה אל נפשו של מי שצריך לעמוד מול כל העולם: חזק שהוא חלש, חלש שהוא חזק.
מפס' 3 – 6 עולה דמות חזקה אמיצה ונחושה מאד של ירמיהו. לאחר לילה על המהפכת, whatever that means, הוא יוצא ממקום כלאו כאילו הדבר לא נגע בו כלל. הוא פשוט ממשיך מהמקום שבו נעצר – הפקיד הנגיד עצר את ירמיהו בשל נבואתו על רעה שתבוא לעיר (י"ט 15), ומיד עם צאתו מהמעצר ממשיך הנביא מאותו מקום, והוא מכוון את דבריו גם ישירות לפשחור. ירמיהו מונע ע"י אמת המפעמת בו והוא יאמר אותה, גם אם האיש העומד מולו חזק ויכול להכאיב לו. בדבריו לפשחור עם צאתו מהמהפכת, מקביל ירמיה את עתידו של הכוהן הפקיד נגיד עם עתידה של ירושלים:
פשחור שהוא כל כך חזק עכשיו ככוהן המופקד על "שלום" המקדש וניקויו ממתנבאים ומשוגעים, וירושלים על כל חוסנה ועושרה – יהיו חסרי אונים וחלשים. פשחור יובל עם משפחתו לגלות וירושלים תיבזז.
אפשר שיש כאן מסרים נוספים הסמויים מן העין:
אם החזק, לכאורה, בהווה יהיה חלש בעתיד, אם נהפכים היוצרות, אפשר שזו גם אמירה סמויה על החלש, לכאורה, בהווה – ירמיהו.
חלש וחזק מתערבים כאן גם בדמותו של אותו אדם עצמו – ירמיהו. הנביא המוצא מהמהפכת, הנשמע כל כך יציב ותקיף – נשבר. ועתה אנו זוכים להצצה נדירה אל נפשו של מי שעומד באופן כה נועז ואומר דברים קשים לעיכול ולשמיעה. ירמיהו השופך את שיחו לפני אלוהים חושף את קשייו שלו.

בדידות – פס' 7 – 10
התחושה הבולטת ביותר בדברי ירמיהו היא הבדידות. לא רק הפקיד הנגיד מתנכל לו אלא רבים זוממים להפילו בפח.
באמצעות השורש המנחה נ.ג.ד מביע ירמיהו את בדידותו מול הקואליציה שעשו הרבים עם הממסד ואת התחושה שהוא עומד לבד מול כולם. ירמיהו מצטט את דברי המבקשים להכשילו:

כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ.

בלשון של עברית בת ימינו היינו אומרים שירמיהו מבטא את תחושתו בציטוט הרבים שנגדו כך: "בואו נגיד אותו לנגיד", ובכך עושים יד אחת עם פשחור הפקיד – נגיד כנגד ירמיהו.
תגובת העם איננה כה מפתיעה. קשה לצפות שירמיהו יהיה אדם פופולרי במיוחד בירושלים של ימי הבית הראשון. אולם תחושת הבדידות של ירמיהו איננה רק מול הקהל שבפניו הוא משמיע את דבריו, אלא גם מול אלוהים. גם בדידות זו מובעת באמצעות פועל חוזר:
בדבריו כלפי אלוהים מאשים ירמיהו את ה':

פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל

ובצטטו את העם המבקש להתנכל לו הוא אומר:

כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ

מה שהאויבים חושבים ש"אולי" יקרה, כבר נעשה בהצלחה ע"י אלוהים כלפי ירמיהו. איננו בטוחים שתחושתו של ירמיה היא שאלוהים עשה יד אחת עם המבקשים להינקם ממנו, אבל ברור שהנביא מרגיש לכוד בין דבר אלוהים המפתה אותו לומר נבואות קשות הגורמות לו לסבל לבין העם הזומם להינקם ממנו.

ירמיהו מתריס כנגד אלוהים – מתי פיתה ה' את ירמיהו? מדוע הוא מרגיש כל כך ממורמר?
נראה כי ירמיהו מתייחס לנבואת ההקדשה שלו. שם למרות רצונו פיתה אותו ה' להינבא:

וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. ה בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. ו וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי-נַעַר אָנֹכִי ז וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר. ח אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם-ה'. ט וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ. (ירמיה א' 4 – 19)

אלוהים הבטיח באותו מעמד הבטחה נוספת – להגן על ירמיהו:

וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל-כָּל-הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. יט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-ה' לְהַצִּילֶךָ. (שם 18 – 19)

אבל ירמיהו מרגיש שהאויבים דווקא יכולים לו, וכי ה' אינו עימו להצילו.

מגור מסביב – פס' 3 ו 10
פעמיים נזכר בפרק הביטוי "מגור מסביב" המופיע בספר ירמיהו עוד שלוש פעמים. נסביר את הביטוי בעזרת שירו של אריק איינשטיין "עוף גוזל". בפזמון שרה הציפור הזקנה לגוזל העוזב את הקן ומשחררת אותו לשמיים הגדולים והרחבים –

עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.

"גור לך" פירושו "פחד לך". הציפור הזקנה מבקשת להעמיד את הגוזל על המשמר, שלא ישכח בעת שיכרון בליעת החיים והטיסה בשמיים שיש נשרים וכי יפחד מהם, כדי שיידע להיזהר מהם.
"מגור מסביב" הוא, אם כך פחד מסביב.
בעמידתו האיתנה אל מול פשחור (פס' 3) ניבא לו ירמיהו כי שמו יהיה "מגור מסביב" – כל מקום סביב פשחור יהיה פחד, יקרו לו ולסביבתו דברים מפחידים כמו שמנבא ירמיהו בהמשך לפשחור ולירושלים. בפס' 11 משתמש ירמיהו בביטוי לתיאור תחושתו שלו – בכל מקום שהוא הולך דברי הרבים – דיבתם ומזימותיהם להינקם ממנו מפילות עליו פחד. האם כך מקיים אלוהים את הבטחתו לירמיה כעיר מבצר ועמוד ברזל (ירמיה א' 18)?!
פעם אחת בלבד מחוץ לספר ירמיה מופיע הביטוי "מגור מסביב" – בתהילים ל"א 14:

כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי לָקַחַת נַפְשִׁי זָמָמוּ.

תחושתו של משורר תהילים דומה מאד לזו של ירמיהו. אבל איזה הבדל – בתהילים המשכו של פס' 14 הוא:

וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי ה' אָמַרְתִּי אֱלֹהַי אָתָּה.

האם מצטט כאן ירמיהו מתהילים כדי להציב ניגוד?
אם כך הדבר מחאתו של ירמיהו מתעצמת. בתחילת מזמור ל"א אומר המשורר:

כִּי-סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה וּלְמַעַן שִׁמְךָ תַּנְחֵנִי וּתְנַהֲלֵנִי. ה תּוֹצִיאֵנִי מֵרֶשֶׁת זוּ טָמְנוּ לִי כִּי-אַתָּה מָעוּזִּי. ו בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת.

האם מבקש ירמיהו להעמיד את "פדית" אל מול "פיתית"? במזמור ה' פודה ואילו את ירמיהו הוא מפתה להיכנס למצבים קשים ואכזריים.

הראפ הירמייני
הצענו כי בין דרכי המחאה של ירמיהו הֶרמז למזמור תהילים בו שם המשורר את יהבו על ה', בעוד ירמיהו חש שאלוהים הוא בעצם אויבו. ראינו זאת דרך הביטוי "מגור מסביב" ודרך "פדית" מול "פיתית".
אנו מבקשים להציע דרך נוספת בה מבטא ירמיהו את מחאתו – הראפ. כן, אנו מודעים לכך שהראפ – המוזיקה הקצבית לא היתה ידועה בתקופת המקרא, אך האם לא ממש "מדגדג לנו באצבעות" להפוך את המילים של ירמיהו לראפ מוצלח וקליט?

פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת
חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל
הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל-הַיּוֹם
כֻּלֹּה לֹעֵג לִי.

הראפ כמו ההיפ-הופ הוא שיר מחאה. לדוגמא שיר ההיפ-הופ של הסאבלימינל והצל המצטטים גם הם משיר אחר, אך הופכים את שירם שלהם למחאה. הם לקחו שיר המייחל לבואו של חייל הביתה בשלום, והפכו אותו לשיר על הרוגי תאונות דרכים. בכך הם רצו לומר – כולנו עסוקים בהרוגי המלחמות ונפגעי פעולות האיבה, אך איננו מקדישים אותה תשומת לב להרוגי תאונות הדרכים שמספרם אף גדול מנפגעי המלחמות ופעולות האיבה:

אנחנו לא צריכים
סאבלימינל והצל ואיציק שמלי
מילים: אבי קורן לחן: שמואל אימברמן

את הגשם תן רק בעיתו.
ובאביב פזר לנו פרחים.
ותן לנו לשוב ולראותו.
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כמה עוד אפשר לשמוע הרוגים
בדרכים בכל סוף שבוע?
כמה לדבר על הדרך למנוע
ונמשיך לנהוג כאילו כלום לא ידוע.
מדוע? כל אירוע לא נחשב כמו פיגוע
סתם עוד הרוג ופצוע.
וכמו שזה בא זה הולך,
עם שלם את השפה נושך ומושך
אבל, אנו כאן להזכיר לכולם שהגיע
הזמן כבר לפתוח עיניים
הגרף לא יורד, הוא עומד על עשרים
הרוגים בכל שבועיים.
עוד יום ועוד אחת מת
נעשה משהו בנידון? לא
נתלבט, נתאם בין הרשויות
לא נתלבט זה הרגע לצאת ולתת ת'אמת!

את הגשם תן רק בעיתו…

שים לב! אם תספור את כל
קורבנות כל המלחמות
וכל הדורות כולל הזירות
שמעבר לים לא תגיע למספר
כל כך הגון ומוגזם
עשרות אלפים מתים
בישראל על הכבישים
וכל שבוע עוד עשר
ומה אנחנו עושים?
עוצמים עיניים
מנסים לא לראות
לא לשמוע, כדי
לא לטבוע בין הבעיות
שאנחנו חווים כאן באופן אישי
מאמין בתוכי שזה לא יקרה לי
אז איפה האסטרטגיה אה?
ומה עם תחבורה ציבורית?
מי יביא גואל לעם ישראל?
ומתי תהיה כבר תפנית?

את הגשם תן רק בעיתו…

כל שנותר זה רק לבקש שיחזור,
חייו בידיו, שאלוהים ישמור
שחבר גיבור יקום ויעזור
ולא יתן לו ללכת להגה שיכור.

את הגשם תן רק בעיתו…

להשמעת השיר: http://www.youtube.com/watch?v=w-qE5SOKfrE
אף שבימי ירמיהו לא המציאו עוד את הראפ וההיפ-הופ, אפשר שמקצב מוזיקלי זה נכון בכל עת לביטוי של התרסה ומחאה.

כנגד מי צועק ירמיהו חמס ושוד?
אם עד עתה הבנו את המחאה של ירמיהו כמופנית כלפי אלוהים, שאלתנו שבכותרת – כנגד מי זועק ירמיהו חמס ושוד – מתייחסת להקשרו של המשפט:

פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל-הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי. ח כִּי-מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי-הָיָה דְבַר-ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל-הַיּוֹם

מייד לאחר ה"ראפ", התלונה על הפיתוי של ה', על מצבו העגום של ירמיהו שכולם לועגים לו בגלל הפיתוי שפותה לומר את דבר ה', הוא מצהיר: כִּי-מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא; וההמשך שוב מתייחס לדבר ה' המזיק – כִּי-הָיָה דְבַר-ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל-הַיּוֹם.
את המשפט כִּי-מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס ניתן להבין בשלוש משמעויות:
א. מידי דברו על ירמיהו לזעוק חמס ושוד בשל מעשי השומעים המתנכלים לו.
ב. בדברו על ירמיהו לחשוף את החמס והשוד המאפיינים את התנהגות העם, ולהוכיחם על כך.
ג. בדברו, בשל היותו מפותה זועק ירמיהו חמס ושוד כנגד ה' הכופה עליו את השליחות.
אין זה בלתי סביר, הן לאור ההקשר והן לאור ההתרסה המפורשת של ירמיהו כלפי ה' בפס' 7, לקבל גם את האפשרות השלישית.

השינוי: אם כל כך רע למה כל כך טוב?
עסקנו בתחושת הבדידות של ירמיהו ובהתרסה הנועזת שלו אל מול ה'. ולפתע, נראה כאילו out of nowhere, מגיח לו פס' 13:

שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת-ה' כִּי הִצִּיל אֶת-נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים.

איך הגענו עד הלום? שואל את עצמו הקורא; איך מתחושה קשה של מועקה על היותו נרדף ונלחץ הן ע"י שולחו והן ע"י מושאי שליחותו, מגיע ירמיהו להלל את ה' המציל נפש אביון מידי מרעים? מה קרה?
האם מדובר כאן בקונוונציה שירית מוכרת ממזמורי תהילים לפיה גם בשיא ייאושו הפונה אל ה' מכיר בישועתו? האם עורכו של פרק זה בספר ירמיהו לא יכול היה לשאת את הנועזות של מחאת ירמיהו כנגד שולחו, ותחב את פסוק 13 בהתאם לקונוונציה הספרותית כדי למתן את המחאה?
ייתכן שפס' 13 הוא אמנם תחיבה, אבל למעשה כבר בפס' 11 – 12 חל שינוי אצל ירמיהו. כך שגם אם פס' 13 נוסף ע"י עורך הספר, התוספת איננה עומדת בניגוד חריף כל כך לפסוקים שקדמו לה.

יא וַה' אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל-כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי-לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ. יב וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת-רִיבִי.

נסביר כי למילה "עריץ" במקרא שני פירושים: האחת, בדומה לימינו – אכזר ובמשמעות נוספת – תקיף, אמיץ. ברור מכל מקום כי בפס' 11 מתייחס ירמיהו להיבט מסייע של ה', כי המשך המשפט מדבר על כישלון האויבים ובושתם הגדולה. פס' 12 מתייחס לנקמת ה' באויבים אותה יזכה ירמיהו לראות.
אם קודם הוא חש ש

הָיָה דְבַר-יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל-הַיּוֹם

עתה החרפה, הבושה והכלימה היא נחלתם של האויבים –

בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי-לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ

אם קודם חש ירמיהו את האיום של אויביו הזוממים –

וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ

עתה הוא מרגיש את נוכחותו המגנה של אלוהים וכי יראה

נִקְמָתְךָ מֵהֶם

מה, אם כן, חולל את המהפך בנפשו של ירמיהו?
נקשיב לירמיהו עצמו – נשים לב למילות הסיבה והתוצאה בדבריו:

יא וַה' אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל-כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי-לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ. יב וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת-רִיבִי.

משום שה' הוא גיבור עריץ, רודפיו של ירמיהו לא יצליחו ובשל כך ייבושו מאד.
ירמיהו יראה בנקמת ה' מאויביו כי שפך את נפשו לפני ה'.
הסיבה השנייה קצת נשמעת מוזר. ואולי לא כל כך?
נציע מספר אפשרויות להבין את השינוי שעובר ירמיהו ממרירות ומחאה לתחושת מוגנות:
א. דווקא המחאה והיכולת לבטא תחושת חוסר צדק ומרמור מאפשרים, לאחר הבעתם, להרכיב עוד זוגות משקפיים ולהתבונן על הדברים. אין זה רק ענין רגשי, היכולת לפרוק כעס מאפשרת לדובר להקשיב למילים שלו עצמו ולבחון אותן שוב.
דווקא המילים הדומות בהן השתמש ירמיהו לתאר את תחושת המילכוד שלו בין ה' לבין אויביו (פ.ת.ה וי.כ.ל) עשויות היו להפנות את תשומת ליבו גם להבדל הגדול שבין ה' לאויבים: הפיתוי האלוהי לא דומה לפיתוי של האויבים שמגמתו – לנקום. אלוהים מפתה את ירמיהו לדבר, אבל לא מתוך רצון להכשילו ולנקום בו.
כדאי לעקוב אחר הצליל כ"ל. האויבים מקווים וְנוּכְלָה לוֹ (פס' 10) ירמיהו מרגיש מול כוחו של אלוהים המפתה אותו וַתּוּכָל (פס' 7). את עוצמתו של הדיבור האלוהי המפעם בו הוא מבטא במילים עזות ונוקבות מאד, המשמשות עד היום בשפה העברית:

וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל (פס' 9).

ולבסוף הוא יודע כי רודפיו ייכשלו וְלֹא יֻכָלוּ (פס' 11).
ההיגיון מתבהר כאן – הדיבור האלוהי שלו לא יכול, ירמיהו חזק מיכולתם של הרודפים. אם ה' רוצה שירמיהו ידבר – ברור שהאויבים לא יוכלו לו, מי יוכל אל מול אלוהים? ברור, אפוא, שאלוהים וירמיהו נמצאים באותו צד של המתרס.
ב. בשפכו את ריבו לפני אלוהים מתבהרת לירמיהו ענין נוסף, אף הוא קשור לצליל כ"ל החוזר פעמים רבות בפס' 7 – 12:

ז פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל-הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי. ח כִּי-מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי-הָיָה דְבַר-יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל-הַיּוֹם. ט וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל. י כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ. יא וַיהוָה אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל-כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי-לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ. יב וַיהוָה צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת-רִיבִי.

ירמיהו טוען כי אמנם הוא מרגיש מפותה ע"י ה' וכי ה' גבר עליו, אבל מדבריו ניתן ללמוד שזו לא כל התמונה. דבר ה' הוא חלק ממנו – אפילו אם הוא לא רוצה לדבר, הוא לא יכול; הוא לא יכול להכיל את הנבואה. ייתכן, אם כך, שהפיתוי הוא חיצוני, או התחיל מבחוץ, אבל בסופו של דבר הצורך להתנבא בא מבפנים. כך הופך ירמיהו לשותף למגמותיו של האל ולייעוד שהוא הועיד לו.
ג. השותפות היא לא רק מתוך הזדהות של ירמיהו עם דבר אלוהים, אלא היא גם ההבנה העמוקה של אלוהים את ירמיהו. ירמיהו מכיר בנוכחות האלוהית שרואה ובוחנת אותו. מה בעצם רואה אלוהים? הוא רואה את הלב ואת הריב.
האל שהוא "בוחן כליות ולב" רואה את "והיה בליבי כאש בוערת", רואה את ההזדהות עם השליחות ואת הצורך להוציא את דבר ה' העצור בו. ירמיהו יודע שה' רואה את ליבו שבו אש בוערת. הראייה הזו נוטעת בירמיהו את הידיעה שמה שרואה אלוהים בליבו גורמת לאל לנקום במי שחשב שניתן להערים על ירמיהו ולפתותו כדי להכשילו.
ירמיהו שחשף באופן מתריס את הקושי שלו מול אלוהים הבין לא רק שה' אינו אויבו, אלא שיש לו אוזן קשבת ותומכת.

ושוב שינוי: אם כל כך טוב, למה כל כך רע?
מהפך נוסף מתרחש בקטע בין פס' 13 ל 14: מ"שירו" ו"ברכו" שבפס' 13 עובר הנביא ל"ארור" בפס' 14.
המעבר החד בא לידי ביטוי גם הוא במילים הדומות: אותה כלימת עולם ובושה שירמיה היה בטוח שייגרמו לאויביו מה'

רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי-לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם

מהדהדים עתה בדבריו המתארים את מה שהוא רואה כגורל שהיה רוצה לעצמו –

יז אֲשֶׁר לֹא-מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי-לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם. יח לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי.

בקטע 14 – 18, ניתן שוב לראות תחיבה של עורך (כפס' 13), ואפשר לראות בו את המשך הבעתו של ירמיהו את תחושותיו; לפיהן – גם אם ה' עימו ויסייע לו מול אויביו, הקושי בשליחות שאין הוא יכול לעצור בעדה, הוא עצום ורב, וחייו מלאי סבל. על כן מכוונת קללת ירמיהו ליום היוולדו ואל השליח שבישר לאביו על לידתו.

את מי מקלל ירמיהו בפס' 17?
בפס' 14 – 16 מקלל ירמיהו את היום בו נולד. לא ברור מי הוא מושא הקללה בפס' 17, והדבר תלוי בהבנת המילה "אשר" הפותחת את הפסוק.
בקטע 14 – 18 חמישה "אשר". ארבעה מהם משמעותם "ש"

יד אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר-יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל-יְהִי בָרוּךְ. טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת-אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד-לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ. טז וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר-הָפַךְ יְהוָה וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. יז אֲשֶׁר לֹא-מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי-לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם. יח לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי.

ניתן לפרש גם את ה"אשר" שבפס' 17 כממשיך את פס' 14 – ארור היום אשר לא מותתני מרחם, ארור היום שלא אירע בו מותי מרחם, ואם כך מי שלא מותת הוא היום, הגורל שבאותו יום לא פעל.
אפשרות נוספת היא שפס' 17 ממשיך את פס' 16 – האיש המבשר את הלידה הוא ארור באשר הוא לא מותת את הנביא מרחם. ואז "אשר" הוא "על אשר", "בגלל ש" – כמו בראשית מ"ב 21 – אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו…".

במה אשם השליח?
רד"ק מציג תהייה על כך שירמיהו מקדיש כ"כ הרבה פסוקים לקללת המבשר האנונימי:

ואף על פי שהיה מקלל ממרירות נפשו, יש לתמוה איך היה מקלל מבשר, כי אם הוא היה בחיים תשיגהו קללה ואולי היה איש טוב המבשר, והיה לירמיהו עוון על קללו אותו.

והוא מסביר:

ואמר כי נודע לו כי פשחור בן אימר היה המבשר

אפשר ששאלתו של רד"ק טובה מתשובתו שלה אין עדות וביסוס בספר. נציע על כן אפשרות נוספת, לפי יש לראות בדברי ירמיהו הימנעות באמצעות קללת היום והמבשר האנונימי לקלל את הוריו ואת אלוהיו, אבל רומז לכך באמצעות קללת השליח.
אולם בכך עדיין לא הסברנו מדוע חזר ירמיהו לעסוק במר גורלו. ניתן לראות שיש ביחידה זו תנודות חזקות במצב רוחו של ירמיה. בפס' 7 – 10 הוא התלונן על קשייו בתפקידו הנבואי, בפס' 11 – 13 מצב רוחו משתפר והוא חש הקלה ובטח בה' שיצילו ומיד בפס' 14 – 18 שוב מתדרדר מצב רוחו והוא מקונן על מר גורלו. יש חוקרים הרואים בתנודות אלו ביטוי למצבו הנפשי הקשה של ירמיה.
נציע עוד אפשרות – ייתכן שתשובה לשאלה זו טמונה בעובדה התמוהה שירמיהו מקדיש שלושה פסוקים מקדיש למבשר. אפשר שמבקש הנביא להקביל בין דבריו שלו כמבשר לבין המבשר את יום לידתו, בהפניית תשומת לב שומעיו למוזרות שבקללת המבשר. המבשר הוא רק שליח המבשר על הולדת התינוק ירמיהו. איזו אשמה יש בו? מדוע הוא מקולל? האם היה מצופה שהמבשר יגשים את קללת ירמיה וימית תינוק? וירמיהו? מה הוא? האין הוא רק שליח? הלוא ירמיהו מוסר את דבר האל – וככזה אין הוא יכול להיות מואשם על דבריו.

פרק כ' – שיח אישי המופנה לקהל שומעים
אפשר שדברי ירמיהו על עצמו אינם לא רק הבעת רגשותיו ומצוקותיו האישיים, אלא גם משרתים את שליחותו. הוא משתף את שומעיו ומספר להם – הוא התנגד מלכתחילה לשליחות – כך בפרק ההקדשה, הוא סובל מהשליחות – אבל להתנגדותו אין קיום מול ה'.
הצגת קשייו של השליח, וההבהרה שאין זה לרצונו ולטובתו לנבא את דבריו, נותנת תוקף וסמכות לשליחות. בניגוד לנביאי השקר, האומרים דברים מקובלים ורצויים, נאלץ ירמיהו, שלא בטובתו לנבא דברים הגורמים לו סבל. מדוע שיאמר דברים אלה אם אין מאחוריהם דבר ה' המפתה אותו והחזק ממנו. ניתן, אפוא, להבין את אמירתו של ירמיהו בפרק כ' כחלק מהמאבק בנביאי שקר וכחלק מהניסיון למסור את מהימנותו:
אם אדם אומר דברים כה מכבידים ומעיבים על חייו והוא מודע לכך לחלוטין – הן לסבל והן לגורם לו (הדיבור אל העם), יש סיכוי שדבריו מהימנים, יש סיכוי שאלה דברי אלוהים, שאחרת – לא יאמר הנביא דברים כה קשים וישלם את מחיר ההשפלה והסבל הכרוכים באמירתם.
אפשר שכל פרק כ' העוסק בירמיהו האדם ובמצבו האישי ושיתוף קהל שומעיו בתחושותיו וסבלו, לא בא אלא כדי לחזק את מעמדו כנביא אמת.