חטא העגל, שהתרחש בפרק ל"ב, יצר משבר עמוק ביחסים שבין ה' לעמו. בפרק ל"ג עמדנו על חומרת המשבר ואולי אף על תחילת התיקון, עתה הגיעה העת להשלים מהלך זה ולחדש את הברית בין ה' לעם ישראל.
איך מחדשים את הברית?
הסימן המוחשי לחידוש הברית הוא פיסול שני לוחות אבנים, במקום הלוחות שמשה שיבר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (פסוק א').
הטקס לחידוש הברית יהיה דומה לטקס הראשון (פרק י"ט),
אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנישואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנישואים הראשונים. הקרע אמנם מתאחה, אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.קאסוטו, עמ' 306
מה, אם כך, בכל זאת השתנה ביחסים?
תלינו את שטר הגט
אסנת אלדרתָּלִינוּ אֶת שְׁטַר הַגֵּט
מֵעַל הַמִּטָּה הַזּוּגִית
אֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים
מִתַּחַת לְ'אַתְּ מֻתֶּרֶת'
וּלְ'אַתָּה מֻתָּר'
וַאֲסוּרִים כָּל כָּךְ בְּאַהֲבָתֵנוּ.מתוך מגזין גְּלוּיָה, https://gluya.org/we-hung-the-get/
הלוחות הראשונים, כמו שטר הגט, "תלויים" עדיין בין העם לאלוהיו, הקרע עדיין קיים, ואפשר שתמיד יהיה חלק מהיסטוריית הקשר.
מה השתנה בקשר בין העם לאלוהיו?
משמח להיווכח שבחידוש הברית, באמצעות מתן הלוחות השניים, יש דמיון רב למעמד הברית הראשון במעמד הר סיני. הדמיון בין הברית הראשונה לבין הברית המתחדשת מעלה על הדעת שהתיקון שלם:
1. בשני המעמדים משה עולה אל הר סיני וניצב על ראש ההר: וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה (פרק י"ט, פסוק כ'); וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל־רֹאשׁ הָהָר (פרק ל"ד, פסוק ב').
2. בשני המעמדים ה' יורד בענן על ההר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר… וַיֵּרֶד ה' עַל־הַר סִינַי אֶל־רֹאשׁ הָהָר…(פרק י"ט, פסוק ט"ז ופסוק כ'); וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן (פרק ל"ד, פסוק ה').
3. בשני המעמדים משה ניצב עם ה' על ההר: וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה (פרק י"ט, פסוק כ'); וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה' (פרק ל"ד, פסוק ה').
4. בשני המעמדים משה נמצא בהר סיני אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה (פרק כ"ד, פסוק י"ח; פרק ל"ד, פסוק כ"ח). בפרק ל"ד ישנה תוספת: לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (פסוק כ"ח);
5. בשני המעמדים משה מצטווה לעלות לבדו אל ההר. אמנם במעמד הראשון אהרון יכול לעלות עד למקום מסוים: לֶךְ־רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל־יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל־ה' פֶּן־יִפְרָץ־בָּם (פרק י"ט, פסוק כ"ד); ובמעמד השני משה נדרש לעלות לבדו: וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא (פרק ל"ד, פסוק ג').
יחד עם זאת, הדמיון מזמין לעמוד גם על ההבדל בין המעמדות, והוא משמעותי מאד –
אמנם שני הלוחות נכתבו על-ידי ה': וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת (פרק ל"ב, פסוק ט"ז); וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (פרק ל"ד, פסוק א'); אך הפעם לא הוענקו לוחות הברית מה'. בדבריו למשה לקראת מתן הלוחות השניים אומר ה' למשה: פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים (פסוק א'), הפעם משה יפסל בעצמו את הלוחות.
זאת ועוד, לא עוד אלוהים יתגלה לנגד כל ישראל, כפי שהיה במעמד הר סיני, בו כל העם שותף למעמד: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (פרק כ"ד, פסוק י"ז); את המעמד השני – חווה רק משה: וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה' (פרק ל"ד, פסוק ה').
מה משמעות ההבדלים הללו?
ניתן להבין את ההבדלים בין המעמדות כרצון של ה' בריחוק מהעם. לא הוא היוצר את הלוחות, ואין הוא מתגלה לעיני כל העם אלא למשה בלבד. אולם ניתן גם להציע אפשרות נוספת: יש הטוענים כי ללוחות השניים עדיפות, דווקא משום שפוסלו בידי אדם – בידי משה. זו גם הסיבה שהלוחות השניים לא נשברו ביום נתינתם אלא התקיימו במשך דורות רבים. מדוע? משום שקיימת שותפות היצירה בין כותב התורה (כלומר אלוהים על פי הסיפור בספר שמות) ובין חכמיה, לומדיה ומפרשיה. מצעה הגשמי של התורה, הוא מכאן, מהעולם הזה, תוכנה הרוחני המכוון אותנו, הוא משם, מהעולמות העליונים, מהקב"ה. מעתה ואילך, ניתן כוח בידי נושאי התורה, כאן בעולם הזה, לדרוש ולחדש, לפי כללי הדרש, ולהורות כיצד יתממשו חוקי התורה, הלכה למעשה, בחיי היום יום של בני ישראל מקבלי התורה.קליין, י. "לוחות הברית האנושיים", 929 תנ"ך ביחד, https://www.929.org.il/page/84/post/2250
ההבנה שיש צורך בתיווך אנושי בין הדרישות האלוהיות לבין בני האדם יכול אולי להסביר פן נוסף המתחדש עם נתינת הלוחות השניים וכריתת ברית שנייה.
י"ג המידות של ה': האם חשיפת תכונותיו למשה יעזרו בתיקון הקרע?
וַיַּעֲבֹר ה' עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא
ה' ה'
אֵל רַחוּם וְחַנּוּן
אֶרֶךְ אַפַּיִם
וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים
נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה
פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים
(פסוקים ו'-ז')לפי הפשט, מספר המידות הוא שבע, ולפי חז"ל – י"ג מידות. החלוקה כאן היא לפי הפשט.
מידות האל מכילות שני סוגי מידות: "מידות רחמים" ו"מידות דין" בלשון חז"ל. לפי מרגליות:
שם ההוויה הכפול "ה' / ה' " המקדים את המידות מציין את אחדותן של שתי המערכות האלה בתוך האלוהות האחת, ושולל קיום שְׁנִיּוּת בתוכה ("אל רע" לעומת "אל טוב").עולם התנ"ך: שמות, עמ' 204.
את המידות יש להבין כמעין מערכת כללים, או נורמות, המיושמות רק על-ידי ה'.
האם האל המציג עצמו בפני משה הוא יותר אל של רחמים או יותר אל של דין?
במידה רבה התשובה לשאלה זו יכולה לקבוע האם אלוהים מציג עצמו כאל שנכון לסלוח לעמו או אל שימצה עימו את הדין.
סיומן של מידות האל לא מבשר טובות – ה' פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים – ה' מעניש בעוון עד לדור השלישי (הנכדים) והרביעי (הנינים). ה' מזהיר את האדם בנוגע לגודל אחריותו כלפי שלושת הדורות שיבואו אחריו.
מצד שני, ישנן חמש מידות של חסד ושתי מידות של דין. ועל כן נראה שה' הוא יותר אלוהי החסד מאשר אלוהי הדין. זאת ועוד רק החֶסֶד נזכר פעמיים בין המידות חסד הוא טובה שניתנת לזולת מרצונו של הנותן – ולא משום שהנותן חייב לתת ולא משום שהטובה מגיעה למקבל.
נראה, אם כן, שה' מציג בפניו את מידותיו כשדווקא החסד מקבל מקום.
ועוד ענין מבשר טוב – במפגש שבפרקנו יסתיים הדו-שיח בין ה' למשה פָּנִים אֶל־פָּנִים, כפי ששוחחו בפרק ל"ג (פסוק י"א). ה' אף עובר עַל־פָּנָיו של משה (פסוק ו'), כפי שהבטיח: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם (פרק ל"ג, פסוק י"ט).
וַיְמַהֵר מֹשֶׁה (פסוק ח') – כיצד משה מנצל את המומנטום?
משה מזהה את ההזדמנות לחזור על בקשתו מפרק ל"ג: וַיֹּאמֶר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ־נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ (פרק ל"ד, פסוק ט'). משה מקדים לבקשתו ואומר: אם אני מוצא חן בעיניך, כלומר אני יכול למצוא בעיניך את חיני, למצוא בתוכך את העין הטובה מופנית כלפיי – אז…? יֵלֶךְ־נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ. משה כולל את עצמו בתוך העם ומשתמש לראשונה במילה וְסָלַחְתָּ (סלח נא). המילה "סליחה" בתנ"ך תמיד מופנית כלפי האל, ולא כלפי האדם, כלומר: הסליחה היא תכונה אלוהית. משה מבקש מה' את אחת התכונות שמגדירה אותו עצמו – הסליחה. ה' עונה לבקשתו, אך לא אומר שהוא סולח לעם: וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל־עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא־נִבְרְאוּ בְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל־הָעָם אֲשֶׁר־אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת־מַעֲשֵׂה ה' כִּי־נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ (פסוק י') – האם משמעותה של חידוש הברית עם העם משמעו סליחה על עוונות העם, שהפר את הברית? זהו ללא ספק מענה לבקשתו של משה בפרק ל"ג: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ, הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (פסוק ט"ז). בפרק ל"ד מכנה ה' את העם, כעמו של משה. מעמדו של משה בתוך העם יהיה נעלה באופן יוצא מן הכלל, שכן אף אדם לא זכה (ולא יזכה) בהתגלות כזאת.
משה, בזכות תכונותיו ומאפייניו, הצליח להביא את העם ואת ה' לידי חידוש הברית. הללויה. האמנם?
האם קרע ביחסים, גם אם תוקן, משפיע על המשך הקשר?
מיד לאחר ההתפייסות וחידוש הברית משמיע ה' אזהרות חמורות. מדוע?
(יא) שְׁמָר־לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת־הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
(יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן־יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ.
(יג) כִּי אֶת־מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת־אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן.
(יד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא.
(טו) פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ.
(טז) וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת־בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.
(יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה־לָּךְ.
בצד החגיגיות של התחדשות הברית, נראה שהחוקים והאזהרות הללו, משקפים את הלמידה מהניסיון: לא קל לשמור את הברית. לא קל לשמר את הנאמנות. כשיגיעו לכנען, לסביבה גדושה בפיתויים, הדבר יהיה קשה אף יותר. וכך מוזהר העם מפני העתיד: פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (פסוק ט"ו). ה' שב להיות בקרב עמו ושב להיות מוליכו בדרך לארץ המובטחת, אבל המודעות ליכולת של העם להיענות לחולשה ולהיכשל, בונה את היחסים העתידיים.
הפקודה שְׁמָר־לְךָ היא פקודה במשמעות כפולה: זכור והיזהר לקיים, מעין איום. ההדגשה של האל כאֵל קַנָּא: כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא (פסוק י"ד), משמשת כמעין משקל-נגד למידות הרחמים שנזכרו רק כמה פסוקים קודם לכן. האל הוא קודם כל ולפני הכל, אֵל קַנָּא. קנאה היא רגש נורמלי ולעיתים אף בריא בזוגיות, אשר יכול גם להחמיא לבני הזוג, ולתת להם תחושה של ביטחון ובלעדיות ייחודית בקשר; אך כאשר הקנאה מייצרת רגשות קשים ומתח בין בני הזוג, היא עלולה להיות הרסנית. האם יש לפנינו קשר בריא, או שמא קשר הרסני? שאלה למחשבה.
קָרַן עוֹר פָּנָיו?
לאחר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, ללא לחם ומים (פסוק כ"ח) משה יורד אל העם ולוחות הברית בידו. על פניו של משה ניכרת רושמה של ההתגלות והקרבה האלוהית שזכה לה: וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (פסוק כ"ט). הנושא של קרינת פני משה חוזר שלוש פעמים בפסוקים כ"ט-ל"ה.
לפי הוולגטה (=תרגום לטיני עתיק) ולפי התרגום היווני של עקילס, למשה צמחו קרניים. יכול להיות שתרגום זה הושפע מתיאור דמויותיהם של אלכסנדר מוקדון ומלכים סלוקים נוספים, שתוארו כעטורי קרניים.
מיכאלאנג'לו, שיצר את הפסל "משה", המעניק גדולה לקברו של האפיפיור יוליוס השני ב-1515, מפרש את הביטוי קָרַן עוֹר פָּנָיו, בדומה לוולגטה ולתרגום היווני של עקילס, כקרניים (horns).
קָרַן נגזר מן השם קֶרֶן, כלומר: קרן אור, כך גם בחבקוק: וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (פרק ג', פסוק ד').
לפי השקפתם של עמי מסופוטמיה, היה זיו (melammu) זורח מפניהם של האלים, הדומים בצורתם לפני בני אדם, והנבדלים מהם דווקא בזיו זה.קאסוטו, עמ' 313. האור הזה שרה גם על מלכים, כוהנים ומקדשים, ולפיכך ניתן למצוא בכתובות של מלכי אשור דברי התפארות על כך שה"יראה והכבוד" שלהם הממו את אויביהם, גרמו להם לפיק ברכיים – וכך הובסו בקרב.מלול, בתוך: עולם התנ"ך: שמות, עמ' 209-208. כך מפרש גם רש"י:
לְשׁוֹן קַרְנַיִם, שֶׁהָאוֹר מַבְהִיק וּבוֹלֵט כְּמִין קֶרֶן.
בציור של ז'אן לאון-ז'רום, ניתן לראות הד לפירוש זה:
פסוקים ל"ד-ל"ה מסבירים כיצד נהג משה בלבישת ובהסרת המסווה. משה אינו עושה כל שימוש אישי בפניו הקורנות, וכאשר הוא פועל עצמאית, נתון עליהן מסווה. פניו הקורנות נראות לעיני כל רק כשמשה משמש כצינור ואמצעי בלבד. אפשר שגם על כך זכה משה למחמאה שניתנה לו בספר במדבר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה (פרק י"ב, פסוק ג').
הרחבה
כיצד נראו לוחות הברית?לפי המאמר של ד"ר ענת חן.
יש מעט מאוד מידע על צורתם של לוחות הברית.
מספר שמות ניתן ללמוד שהיו שני לוחות, העשויים אבן, אבל צורתם אינה ברורה: שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (פרק ל"א, פסוק י"ח).
אנחנו רגילים לראות תיאור של שני לוחות שחלקם העליון מקושת. אבל
לפי התלמוד הבבלי, צורת הלוחות הייתה דווקא ריבועית: "אורכן שישה טפחים ורוחבן שישה ועוביין שלושה" (בבא בתרא, י"ד, א').
במאה השלוש עשרה, הנרי השלישי מלך אנגליה הוציא פקודה מיוחדת ובה הוא מצווה על אות מיוחד (טלאי) שהיהודים חייבים לשאת על בגדיהם ובה נאמר כך:
כל יהודי ישא על חזהו, על לבושו העליון, בכל מקום אשר ילך או ירכב, הן בעיר והן מחוצה לה כעין שני לוחות לבנים, עשויים פשתן או קלף.
וגם המלך אדוארד הראשון, בשנה השלישית למלכותו היא שנת 1275, הוציא צו:
כל אחד מהם [היהודים] אשר מלאו לו שבע שנים, ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב ובצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו.
באיור מאותה התקופה ניתן לראות יהודים עונדים את הטלאי של לוחות הברית. כך נראה גירוש יהודי אנגליה, בכתב יד מאויר משנת 1355. שלושה יהודים עונדים את הטלאי עם לוחות הברית המעוגלים. וכנראה מישהו מטעם השלטונות או מטעם עצמו מכה בהם.
בהגדת סרייבו, כתב יד מספרד מהמאה הארבע עשרה, משה עומד גבוה על ההר ומחזיק את הלוחות, עומד למסור אותם. בני ישראל עומדים מסביבו. הלוחות הינם שני לוחות מלבניים מחוברים כמו כריכה של ספר.
בשנת תשמ"א דיבר הרבי מליובאוויטש בפומבי על הצורך לתקן את הטעות הנפוצה של ציור לוחות מקושתים, ולהקפיד לציירם מרובעים, כפי שחז"ל תיארום.
ואכן בשנת תשע"ה שינתה הרבנות הראשית את הלוגו שלה וריבעה את הלוחות וכיום הסמל שלה נראה כך:
בעיר בת ים (בסמטה היוצאת מרחוב אנה פרנק) מוצב פסל מעניין של הפסל אבנר בר חמא, המציג את לוחות הברית ומוטיבים יהודים נוספים:
י"ג מידות ה' (פסוקים ו'-ז'): מדוע רואה המסורת בפסוקים אלה י"ג מידות ומדוע הן מכונות "מידות הרחמים"?
פירוט המידות ומשמעותן:מרגליות, בתוך עולם התנ"ך: שמות, עמ' 204.
1. אֵל רַחוּם וְחַנּוּן – ה' נוהג "לפנים משורת הדין" – מרחם וחונן את החייבים בדין, אף כי אינם ראויים לכך.
2. אֶרֶךְ אַפַּיִם – מחכה לאדם הראוי להיות נידון לחובה, ונותן לו ארכה לחזור בתשובה.
3. וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת – מרבה חסד ונאמן. החסד הוא המידה העיקרית הנדרשת מבעלי ברית ביחסיהם ההדדיים – התנהגות "לפנים משורת הדין", מתוך ויתור הדדי מוסכם.
4. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים – שומר חסדו בקיום בריתו לאלפי דורות, כלומר: לעד.
5. נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה – סולח לכל חטאי האדם.
6. וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – בשום אופן ה' לא ייתן לאדם השב וחוטא להיפטר מעונשו המגיע לו.
7. פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים – ה' מעניש בעוון האבות עד לדור השלישי והרביעי.
כפי שניתן לראות, לפי פשט הכתוב ישנן שבע מידות בלבד. מדוע רואה, בכל-זאת, המסורת בפסוקים אלה י"ג מידות?
קיימת מחלוקת במדרש (מדרש תהלים צ"ג: ו') האם מספר המידות בפסוקים אלו הוא 13, 11, או 10. הגמרא מזכירה רק את הדעה שהן 13, ודעה זו התקבלה לדורות:
אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״ (ראש השנה, י"ז: ב').
לפי חלוקה זו,
מדוע מכונות מידות ה' "מידות רחמים", שהלא יש בהן פקידה לדורות? פקידת החטא אינה נתפסת כחרון אף אינסופי אלא כ"פריסה לתשלומים" של העונש המגיע לאדם.
ניטשה אמר שריבון דגול ניכר או באכזריות גדולה או ברחמים עצומים. על פי פשוטו של מקרא, המידות מתארות את אלהים כמלך דגול מעין זה. הוא מסוגל לרחם ולחון את אוהביו, להעניק חסד גדוש לשומרי מצוותיו אך גם לפקוד עוון אבות על בנים על שילשים ועל רבעים לשונאיו.בר-און, "כיצד הפכו מידותיו של האל ל"מידות הרחמים" "
את מידות הרחמים מזכירים בתפילה בזמן שמבקשים לעורר את רחמיו של אלוהים. בסליחות – בימי צום, וכן בתקופות שונות (בחודש אלול או סופו, בעשרת ימי תשובה ובימי בין המצרים), ובתפילות ימים נוראים. בתפילות יום כיפור, י"ג המידות מוזכרות בכל תפילה. בתפילת הימים הנוראים, קוטעים את המשפט "ונקה לא ינקה" באבו, ומסיימים את ציטוט הפסוק אחרי המילה "ונקה". הדבר נסמך על מדרש נועז של חז"ל הקובע כי "מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים" (בבלי שבועות, ל"ט: א').
ביבליוגרפיה
בר-און, "כיצד הפכו מידותיו של האל ל"מידות הרחמים" "
