רעיון התשובה של חז"ל הוא רעיון מהפכני ואדיר ממדים בגודלו ובעוצמתו. האתוס של הלכות תשובה נשען על שתי רגליים: כובד האחריות ומרחבי התקווה, ודומה שאת הפרוייקט כולו ניתן לתמצת בעקרון 'מקסימום אחריות, מקסימום תקווה'.
יצירת איזון בין תביעת האחריות ובין פתיחת אפשרויות תיקון ושינוי היא חוכמה חינוכית ודתית מן המעלה הראשונה. משנות חינוכיות, אידיאולוגיות ותיאולוגיות רבות חוטאות בהפרת האיזון הזה, בהדגישן קוטב אחד על חשבון משנהו. העצמת קוטב האחריות באמצעות יצירת מערכת סנקציות חריפות (חינוך באמצעות טרור, "עבודה מיראה") משיגה ריסון כללי וציות לזמן מה, אך מועדת להתמוטטות. היא מוותרת על החניך או על המאמין לאחר כישלון ראשון. לעומת זאת, הדגשת קוטב התקווה מצמיחה הנעה חיובית, אך מובילה לזילות ביחס לחובות מוסריות ולקשר הבלתי הפיך שבין מעשה ותוצאתו.
בעלייתו להר סיני בפעם השניה זוכה משה להתגלות ייחודית, בעקבות בקשתו לדעת את דרכי האל ולראות את כבודו. לפי פשטו של מקרא, ה' נענה באופן חלקי בלבד. הוא לא מגלה לו באופן ברור מהן דרכיו אך מעיד "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם"; הוא מסרב להראות למשה את פניו – "כי לא יראני האדם וחי" – אך מאפשר לו לצפות באחוריו.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי… וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה… וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.
זהו מעמד הר סיני הפרטי של משה. ההתגלות המרהיבה מתוארת במעשה אמנות ספרותי יוצא מגדר הרגיל וחושפת מסכת של גילוי וסתר. גילוי: ה' נענה לתביעתו של משה להיראות; סתר: משה לא יראה את פניו. גילוי: משה רשאי להתייצב ולפקוח את עיניו; סתר: ה' יסוכך על עיניו בכפו. גילוי: כשה' יעבור משה יראה את אחוריו; סתר: ראיית האחור פירושה להביט מבלי להכיר. "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני". על אלו יש להוסיף את התנהגותו של משה ברגע ההתגלות: לאחר שביקש לראות את האל, הוא נופל על פניו כשה' אכן עובר לפניו. האיש שחשף את אלוהים מוסיף לסתר מיוזמתו.
שיאה של ההתגלות וחשיבות משמעותה לדורות נעוצות בשלוש עשרה מידות. ניטשה אמר שריבון דגול ניכר או באכזריות גדולה או ברחמים עצומים. על פי פשוטו של מקרא, המידות מתארות את אלהים כמלך דגול מעין זה. הוא מסוגל לרחם ולחון את אוהביו, להעניק חסד גדוש לשומרי מצוותיו אך גם לפקוד עוון אבות על בנים על שילשים ועל רבעים לשונאיו.
אלא שבמסורת היהודית כל י"ג מידותיו של האל שבפסוק מכונות "מידות רחמים". פקידת החטא אינה נתפסת כחרון אף אינסופי אלא כ"פריסה לתשלומים" של העונש המגיע לאדם. בתפילת הימים הנוראים אנחנו עושים שימוש כמעט שערורייתי במידות הרחמים, כשאנו קוטעים את המשפט "ונקה לא ינקה" באבו, ומסיימים את ציטוט הפסוק אחרי המילה "ונקה". הדבר נסמך על מדרש נועז של חז"ל הקובע כי "מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים" (בבלי שבועות, לט ע"א). אלהים לא עסוק בהפגנת ריבונות, אלא מורה דרך לחוטאים. לחוזר בתשובה מובטחת סליחתו של של אלוהים ואילו רק מי שעומד במריו יענש. מקסימום אחריות, מקסימום תקווה.
אחת השאלות הנכבדות היא מיהו המכריז את יג' המידות בפסוק. לפי אפשרות אחת, המתבטאת במסורת שנשמרה בתפילה, משה הוא שקורא את המידות ברגע בו עובר האל על פניו. אפשרות שנייה, ההולמת יותר את פשט הכתובים, היא שהאל בכבודו מכריז על מידותיו בעברו לפני משה.
כיצד יש להבין את הפסוקים לפי האפשרות הראשונה? משה ניצב במעמד ההתגלות המרשים והחושפני ביותר של אלוהים. הוא עומד לראות את בורא השמים והארץ, את מנהיג היקום ושופטו, את המלך בכבודו. משה מוסר לכאורה את התיאור האותנטי ביותר של אלוהים המסתתר. והנה, תיאור זה אינו תיאורו של האל הגדול הגיבור והנורא אלא של מידות הרחמים שלו; האל אינו בעל שיעור קומה אלא בעל תכונות התנהגותיות מרשימות. משמעותה של התגלות זו ברור: אין חשיבות לידיעת תוארו הגופני של אלוהים אלא להכרת מידותיו. כוחו וגבורתו טמונים בחסד וברחמים. התגלות כזו מאפשרת תשובה. היא מציירת אל קשוב, רחום וחנון במקום אל זועם, קנא ושרירותי. תכונותיו אלו של האל מאפשרות תפילה ופותחות פתח לסליחה.
האפשרות השנייה, לפיה האל הוא שמכריז בעצמו על מידותיו, מחריפה את המסר העולה ממעמד ההתגלות. על פי המסורת, משה זכה בסליחתו של האל וירד עם הלוחות השניים בידיו ביום הכיפורים. אם האל קורא – כמעט שר – את מידותיו לפני משה, הרי שזוהי התדמית שהוא עצמו רוצה להוריש לגדול נביאיו ולעמו.
האירוע כולו מתרחש כאפילוג לסליחה דרמטית של ה' לישראל על חטא העגל. מבחינה עלילתית, מידות הרחמים מחליפות את שאגת ההרס של חיסול העם שהאל תכנן. אילו היה מתממש התרחיש המקורי, היה הקב"ה קורא את מידותיו: "ה', ה' אל קנא ונוקם" וכיוצא בזה. בחרטתו ובסליחתו הוכיח האל שהוא מגביר את רחמיו על רוגזו. קריאת י"ג המידות על ידי האל עצמו היא אפוא שירת הניצחון העצמי של אלוהים שגבר על עצמו. אל כזה קורא לבני בניו של משה לחזור ולפעול למען סליחתו, שכן יש תקווה.
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו
הגמרא מציעה פירוש מיוחד במינו למעמד ההתגלות:
"ויעבר ה' על פניו ויקרא" –אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.
"ה' ה'" – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.
"אל רחום וחנון" – אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלוש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר: "הנה אנכי כרת ברית".
לפי ר' יוחנן, המעמד מתאר באופן כמעט גרוטסקי את יחסי משה ואלהים. הוא מאבד מכל וכל את אופיו הדרמטי המאיים והופך למשחק תפקידים משעשע למדי. ה' משחק לפני משה במעין חילופי תפקידים. הוא מעמיד מיצג ליטורגי בו הוא המתפלל, ואילו משה מביט בו מאחור כמתפלל פסיבי נוסף העומד מאחורי שליח הציבור. ב"הצגה" זו מאבד ה' את מעמדו האלוהי ועומד לפני משה כדמות בשר ודם. ויתור על מעמדו של אלוהים מוצדק מפני שהוא נועד להעניק נוסחת פלא למשה ולישראל: עשו כסדר הזה והסליחה מובטחת. ר' יוחנן אוחז, למעשה, בשתי האפשרויות הפרשניות לפסוקים. האל הוא שעבר וקרא את מידותיו במעמד ההתגלות ההיסטורי, אולם, מעשה זה הוא אב טיפוס התנהגותי לכל ישראל.
התלמוד מקנה משמעות חדשה לעצם ההתגלות. ר' יוחנן מתמודד עם בעיית ההנהגה האלוהית בעולם: אף אדם לא ראה את פניו של האל, ומפעולותיו בעולם ניתן להפיק תארים שונים ההולמים אותו. תיאור חופשי של פעולת אלוהים לעולם לא היה מתנסח כמידות שתאר משה. האל הפועל במקרא, כמו האל הפועל בעולם, אינו מתאים באופן פשוט לתיאור "אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד".
ר' יוחנן ור' יהודה מבקשים לומר שתיאור ההתגלות של אלוהים למשה אינו תיאור אונטולוגי ואינו תיאור אפיסטמולוגי. זהו תיאור הסכם, או בלשון המקרא והתלמוד – "ברית". האל כמו אומר למשה: "את פניי אין איש מכיר, אך התדמית אותה אני מבקש לעצב עבורך היא של אל רחום וחנון. לתדמית זו, העשויה לעלות מסליחתי על חטא העגל, אני מתחייב מעתה ואילך. מחויבותי תלויה בתזכורת שלך ושל ישראל. העמידו שליח ציבור וקראו מידותיי – ומובטח לכם שלא תושבו ריקם'.
תיאור מעין זה של ההתגלות, ש"אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו", מעצב מחדש גם את משמעותה של התפילה כיום, בתנאי ההתגלות הנוכחיים של האל בעולמו. ימי המשבר הנוכחיים מקשים עלינו להתכנס ברוב עם, להעמיד שליחי ציבור ולהזכיר את י"ג המידות. המצב הנוכחי מגביר את התחושה שהופקרנו על ידי אלוהים ואדם. הכאוס אינו מאיים רק על יציבות השגרה, אלא על העוגן הקיומי שמקנות לנו אמונותינו. אנחנו מתקשים לתת אמון בשלטון ובמערכות הבריאות; אנחנו לא מסוגלים לתת אמון באלוהים; אנחנו מתקשים לתת אמון באפשרות שבמרחק שתי תקוות מן המגיפה יתקיים עולם בטוח מבחינה בריאותית, יציב מבחינה כלכלית ומלא גם ביופי.
אולם דווקא בשעה כזו כדאי להיזכר בהקשר המקורי של סיפור לידתן של י"ג המידות. בתוך הפוסט-טראומה של שבירת הלוחות, לאחר שחרון האף האנושי של משה והלוויים וזה של אלוהים הגיע לשיאו, עומד הקהל – הנשים, הגברים והטף – בלב המדבר, ארבעים יום וארבעים לילה, וממתין. הוא ממתין לא רק לסליחה האלהית, אלא להתגלות מחודשת של בורא עולם. לא תהיה זו התגלות חגיגית בקולות וברקים, באש, ענן וקול שופר. תהיה זו התגלות פרטית למשה, שאינה חושפת את פני האלהים אלא רק את אחוריו. לאחר מכן יחכה העם עוד ארבעים יום לקבלה מחודשת של לוחות ברית, אשר בפעם הזו אינם כתובים באצבע אלהים אלא מפוסלים ביד אדם. רק לאחר עיצוב מחודש של הברית עם הקדוש ברוך הוא יוכל המסע אל הארץ המובטחת להמשיך.
דווקא בשעה כזו עלינו להפנים את העקרון התרבותי המקופל בימי התשובה. עלינו ליטול על עצמנו מקסימום אחריות ולטפח בעצמנו ובקהילותינו מקסימום תקווה, ומובטח לנו כי לא נשוב ריקם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
