תמכו בנו

/
EN

תמכו בנו

הצטרפו לניוזלטר שלנו

אברהם סוצקבר: גדול משוררי היידיש בישראל

רק ישראלים מעטים מכירים את שמו של אברהם סוצקבר, שחי בקרבם מעלייתו ארצה ב-1947 ועד למותו השנה. סוצקבר, שחולץ מיערות וילנה הכבושה במסוק סובייטי לאחר שבנו ואימו נרצחו, הביא עימו לארץ את שרידי אוצרות התרבות היהודית בליטא, השתקע בתל אביב והמשיך ליצור ולכתוב ביידיש עד סוף ימיו. השפה שהפכה אותו לאחד מגדולי משוררי ישראל, כותבת מרים טרין, היא גם שהפרידה בינו לבין בני ארצו.

אברהם סוצקבר (סוצקעווער) נולד בסמורגון, רוסיה הלבנה, ב–15 ביולי 1913, ונפטר ב–20 בינואר 2010 בתל אביב. סוצקבר היה כבן 97 במותו, מגדולי המשוררים של המאה ה–20 וכמעט בלתי ידוע בקרב תושבי המדינה אשר בחר כביתו השני ובה חי את רוב חייו. את גדולתו ידעו להעריך מי שמסוגלים היו לקרוא את יצירתו במקורה – ביידיש. באופן אירוני, השפה אשר בה הפך למשורר חשוב, היא זו שגם הפרידה בין סוצקבר לבני תקופתו וארצו.

לארץ ישראל הגיע בספינת מעפילים בספטמבר 1947. עזיבתו את ליטא, ובעיקר את עירו האהובה וילנה, היוותה עבורו משבר אישי גדול. סוצקבר גדל בוילנה מגיל שמונה, חונך וספג ידע שעיצב את דרכו האמנותית לאורך כל חייו. הוא אמנם דיבר יידיש כ–מאַמע–לשון, אך בגימנסיה היהודית בוילנה התנהלו הלימודים בפולנית. דרך הפולנית גילה את עולם הספרות, ורק מאוחר נחשף לאוצרותיה של תרבות היידיש החילונית.

אברהם סוצקבר 1913-2010
(תמונה: וויקיפדיה)

בהיותו כמעט בן עשרים הצטרף לתנועת צופים יידישיסטית בשם די בין (הדבורה) ובא במגע עם מקס ויינרייך, ממקימיה של "האקדמיה ללשון יידיש" אשר נוסדה בשנות העשרים של המאה הקודמת. התנועה, שמרכזה שכן בירושלים דליטא, וילנה, ביקשה לקרב את הדור הצעיר של יהודי הגולה לטבע ולעבודה בטבע, והותירה רושם עז על סוצקבר הצעיר, שעשה את צעדיו הראשוניים כמשורר יידי. בהמשך שנות השלושים התקרב לקבוצת יונג-ווילנע של אמנים וסופרים יידיים, וזכה לפרסום מסוים במסגרתה. אלא שסוצקבר לא השתלב ביונג-ווילנע לחלוטין, ותמיד שמר על אופיו האינדיבידואליסטי; שירת הטבע שלו לא ביקשה לשרת אף מטרה אידאולוגית, למעט ייפי השירה.

סוצקבר היה אסתטיקן בכל נפשו. הוא יצר שפה אישית המבוססת על סמלים ואימז'ים, לרוב כאלו הלקוחים מעולם הטבע, ובעיקר מעולם ילדותו המוקדמת בסיביר (בה שהה בין 1915 לבין 1921). בשירתו המוקדמת, זו שמלפני מלחמת העולם השנייה, החל סוצקבר לפתח תורה שלמה בדבר משמעות השירה עבורו כמשורר.

תוך שנים אחדות העמידה השואה את תפיסותיו בפני מבחן. לאחר שלא הצליח לברוח מזרחה, נכלא סוצקבר יחד עם יהודי וילנה בגטו. בפונאר נרצחה אמו; בגטו – בנו התינוק. סוצקבר המשיך לכתוב נוכח ההשמדה ואף התחזק באמונתו שהכתיבה היא שתציל אותו. הוא דבק בשירה, אולם הרגיש שעליו להעניק לכתיבתו משמעות אחרת. כעת הפכה השירה למשימה בעלת אחריות מוסרית: סוצקבר החל לכתוב כדי לשמר את זכרם החי של הקרבנות. כמשורר, ראה חובה לשרוד ולהמשיך לכתוב למען הקולקטיב.

בשיריו מתקופת הגטו והפרטיזנים ניכרת אחווה עזה כלפי בני עמו. בכתובים אלו ניתן גם למצוא רמזים לכך שלתפיסתו, ארץ ישראל היא המקום היחיד לעתיד מובטח לו ולאחיו. גם בכך היה מפנה חד עבור המשורר אשר לא גדל, לא חונך ולא ראה את עצמו כציוני בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

בשל קשריו עם סופרים בעלי מוניטין בברית המועצות ובזכות פרסומו כאחד מגדולי משוררי יידיש של תקופתו, אורגן עבור סוצקבר בתחילת שנת 1944 – תקופה בה פעל כפרטיזן ביערות סביב וילנה – מבצע הצלה יוצא דופן. מסוק מיוחד נשלח עבורו ועבור אשתו, במטרה לחלצם למוסקבה. הניסיון הראשון כשל, אולם ב–12 במרץ 1944 הצליח אברהם סוצקבר לעזוב את היערות לכיוון הבירה הסובייטית.

עם שחרור וילנה, בקיץ 1944, חזר סוצקבר לעירו, אולם כבר לא מצא בה מנוח. בחורבות הגטו הוא הצליח לאתר את אוצרות התרבות היהודית של וילנה, לרוב כתבי יד וספרים בעלי ערך, אותם החביא כשגויס על ידי הגרמנים למשימת סידור ומיון הפריטים לפני העברתם לגרמניה. לאחר השחרור אסף סוצקבר את האוצרות ההיסטוריים לארכיון סוצקבר–קאצ'רגינסקי, שקיים עד היום בניו יורק ובספריה הלאומית בירושלים.

בעת נדודיו באירופה המשוחררת, החל בוילנה, דרך ורשה וכלה בפריז, הבין סוצקבר שעתידו אינו שם. הוא השתכנע שפניו ארצה – אולם יחד עימו ביקש לקחת גם את התרבות שהכילה בתוכה את כל אלה שאינם עוד אבל ממשיכים למלא את עולמו הרוחני. סוצקבר האמין בעתיד אישי ולאומי בארץ ישראל – אולם רק כשהיידיש עימו.

בספטמבר 1947 הגיע ארצה, עם אשתו ובתו אשר נולדה במוסקבה. כבר בתחילת 1949 הופיע הגליון הראשון של כתב העת די גאלדענע קייט, שעתיד להפוך לכתב העת המרכזי ביידיש לענייני ספרות ותרבות יידיש. סוצקבר היה עורכו הראשי עד לגליון האחרון, בשנת 1995.

למרות גילגוליו האישיים של סוצקבר, אשר הותירו חותם ברור בשירתו, הוא נותר נאמן למקור ההשראה הראשונה והעיקרית שלו – לטבע, לכוחותיו ולקסמיו. כשם שהוא עצמו עבר בחייו תחנות שונות שתמיד מוקמו במסגרת טבע ונוף ייחודית, כך גם שירתו ספוגה נופים אלה. בין הסמלים והנופים השונים ניכר רצף בשפתו השירית ובהשקפתו כמשורר על היצירה, על יופיה ועל כוחה.

את המפתח לרצף זה, אשר יבהיר עד כמה העבר קשור להווה וכל עתיד יכול לצמוח מתוך העבר בלבד, ניתן לראות באחד הסמלים המובהקים של סוצקבר: השלג. זהו שלג סיביר של ילדותו והשראתו הראשונית, זהו שלג פונאר בחורף 1941, אך זהו גם השלג על פסגת החרמון. ויותר: בשלג יש גם מן הזוהר של הפנינה – והפנינה אצל סוצקבר היא סמל לשלמות המילה.

סוצקבר, שכל חייו עסק בשלמות המילה, הצליח לעשות זאת דווקא ביידיש. הוא הבריח את השלגיות משירת היידיש אל מעבר לים, ושמר את גרעין הפנינה שבה דווקא במדבר העברי.

מרים טרין, דוקטורנטית בחוג ליידיש באוניברסיטה העברית, מלמדת לשות וספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב ובבית שלום-עליכם.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics