המושג "ציונות" אולי נראה מובן מאליו לרוב הישראלים, אך למעשה הוא עשוי להתפרש בכמה דרכים שונות לחלוטין. בשיחה עמו עומד פרופ' חיים גנז על הפירוש הרווח כיום לציונות, זה המעמיד במרכזו את הבעלות הקניינית של העם היהודי על ארץ ישראל, ולעומתו מציג פירוש אחר המעוגן בתאוריה של מוסר מדיני וכפוף לעקרונות השוויון האוניברסאליים
במגילת העצמאות מופיעים שלושה טיעונים מתחום המוסר המדיני המיועדים להצדיק את כינונה של המדינה היהודית. הראשון מעוגן בקשר ההיסטורי בין היהודים לארץ ישראל. לפי טיעון זה, היהודים, שמולדתם היא ארץ ישראל, הוגלו ממנה בכח הזרוע, אך גם בהיותם גולים מארצם המשיכו לשאת אליה עיניהם במטרה לחזור אליה. הטיעון השני המופיע במגילה מסתמך על הזכות האוניברסלית להגדרה עצמית: כל אומה זכאית להגדרה עצמית לאומית ולעמוד ברשות עצמה. הטיעון השלישי נוגע לצורך הדחוף בכינונה של הגדרה עצמית יהודית כתוצאה מרדיפות היהודים – אלו שגברו במאה התשע-עשרה ושהגיעו לשיאן בשואה. היחס בין שלושה טיעונים אלו והדגשים השונים הניתנים להם מאפשרים כמה פירושים שונים לרעיון המדיני הציוני.
ציונות קניינית
הפירוש הרווח ביותר כיום לציונות הוא הפירוש אותו אני מכנה "קנייני", ובמרכזו עומד הטיעון בדבר הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל. לפי פירוש זה, ליהודים היה קניין על ארץ-ישראל בזמן העתיק, ומפני ששמרו על שאיפותיהם לחזור אליה וחתרו בכל דור לעשות זאת – כפי שמספרת הכרזת העצמאות – ארץ-ישראל לא חדלה אף פעם מלהיות קניינם. בן-ציון דינור, מההיסטוריונים המובילים של "האסכולה הירושלמית", היה אחד הדוברים הבולטים של עמדה זו, המנוסחת שוב ושוב בכתביו. כך למשל הוא כותב:
"היהודים לא נמצאו מעולם במצבה של אומה בלי ארץ, של אומה נטולת מולדת. הם היו תמיד, אף בימי הגלות, במצבה של אומה שדודה ועשוקה שאדמתה נגזלת ונחמסת, והיא אינה פוסקת מלטעון ומלקבול על עשקה, ומלתבוע את השבת גזלתה" ("ישראל בגולה", יא).
הפירוש הקנייני לציונות מבקש להעניק הצדקה לכינון ההוויה הלאומית והפוליטית היהודית בארץ-ישראל, וכמו כן להגדיר את מעמדם של היהודים כבעליה של ארץ זו – כטריטוריה וכמחוז מדיני. פירוש זה גורר את המסקנה שערביי הארץ הם מחזיקי רכושו הגזול של העם היהודי, ואולי אף גזלני הרכוש הזה.
יתרה מזאת, באמצעות הקשר היהודי אל ארץ-ישראל הציונות הקניינית מבססת לא רק את בעלות היהודים עליה אלא אף את התזה הציונית בדבר היות היהודים לאום. שכן בסוף המאה ה-19 לא היו ליהודים מאפיינים של לאום: טריטוריה משותפת, תרבות משותפת, ומורשת משותפת שחברי הקבוצה מבקשים להמשיכה. בעזרת הקשר ההיסטורי עם ארץ-ישראל מתמודדת הציונות הקניינית עם בעיה זו. לפי שיטתה, ליהודים ככלל אכן לא היו בפועל מאפיינים של לאום, ואולם, אין הדבר משליך על שאלת לאומיותם, שכן מאפיינים אלו חסרו שלא מרצונם. כפי שטוענת הכרזת העצמאות, היהודים גורשו מהטריטוריה והתרבות חובקת-כל המשותפות שלהם בכוח הזרוע ותמיד חתרו לחזור אליהן; בכך לא רק שימרו בעלותם על ארץ ישראל, אלא אף גרמו לארץ-ישראל לשמר את לאומיותם.
הפירוש הקנייני הפך ללא ספק להיות הפריזמה הרווחת ביותר בציבור הישראלי ובפוליטיקה הישראלית דרכה מובנת היום הציונות. בשביל כולנו, שילדותנו וחינוכנו עברו עלינו במסגרת הזרם המרכזי של הציונות, מדובר בסיפור מכונן. אפילו מחבריו של מניפסט אנטי-מתנחלי כמו זה של 'השמאל הלאומי' שהתפרסם לאחרונה וזכה לתהודה ציבורית גדולה, נשבעים לטיעון הזה: "אנחנו משוכנעים שבן-גוריון צדק, שאנחנו כאן כי התנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ האהובה שלנו". ואכן, הפוליטיקה הישראלית, בייחוד בארבעים השנים האחרונות, מתנהלת על-פי תפיסה זו של הציונות; מפעל ההתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים מגשים אותה בפועל. כאמור, בתפיסה זו מקבל הטיעון ההיסטורי משקל מרכזי ופירוש קנייני, בעוד הטיעונים בדבר רדיפות היהודים והזכות האוניברסאלית להגדרה עצמית משמשים כ"שחקני חיזוק" שוליים בלבד.
אך נסיונה של הציונות הקניינית לבסס את הלאומיות כמהות היהדות ולספק הצדקה לבעלות היהודית על הטריטוריה של ארץ ישראל אינו יכול להצליח, ויש שיקולים מכריעים לדחות אותו. ראשית, וחשוב מכל – תפיסת הציונות כקניינית גורמת לישראל להפר באופן יומיומי את זכויות האדם של הפלסטינים החיים בארץ הזו. שנית, הפירוש הקנייני של הקשר ההיסטורי מסתמך על כזבים: היהודים – כפי שסבורים היום אף היסטוריונים ציוניים מובהקים – לא באמת גורשו מארץ-ישראל ולא באמת חתרו לשוב אליה במהלך הדורות. ואכן, קיומם של מרכזים יהודים גדולים מחוץ לארץ ישראל גם כיום, לאחר הקמת המדינה, מעידים על כשלון התיזה של דינור: למרות שאף אחד לא מונע מהם לבוא לארץ ישראל, יהודי התפוצות בוחרים כיום במודע וברצון להישאר בארצותיהם. נוסף על כך, שום תיאוריה של מוסר מדיני לא יכולה באמת להכיר בזכויות קניין של קבוצות על טריטוריות, וודאי שאין הן יכולות להכיר בזכויות קניין כאלה ביחס לקבוצות שנמוגו מטריטוריות לפני מאות שנים בעוד שקבוצות אחרות מאכלסות אותן מאז.
שלושה טיעונים להצדקת המדינה. דוד בן גוריון חותם על מגילת העצמאות
ציונות שוויונית
כנגד הציונות הקניינית, ברצוני להציג פירוש אחר לציונות, אותו אני מכנה "ציונות שוויונית". גם פירוש זה מתבסס על שלושת הטיעונים המופיעים במגילת העצמאות: הקשר ההיסטורי, הזכות להגדרה עצמית ורדיפת היהודים, אך באופן שונה לחלוטין מהאופן בו מתבססת עליהם הציונות הקניינית.
לפי תפיסתי, הזכות להגדרה עצמית לאומית היא זכות שוויונית בין אומות מולדת שונות, בעוד הקשר ההיסטורי בין אומה לטריטוריה מסוימת קובע רק את המקום הגיאוגרפי הספציפי שבו תתממש זכות אוניברסלית זו. במילים אחרות, הזכות להגדרה לאומית והקשר ההיסטורי מעצבים יחד את אופן החלוקה של טריטוריות העולם בין אומות שונות: כל אומה זכאית להגדרה עצמית, בדרך כלל טריטוריאלית; הקשר ההיסטורי של אומות עם טריטוריות המולדת שלהן מסדיר את מקום מימוש הגדרתן העצמית, אך אינו קובע היקפים טריטוריאליים. במקרה בו כמה קבוצות מקיימות קשר עם טריטוריה מסוימת – לכולן צריכות להיות זכויות לאומיות שוות במסגרת המדינה השולטת באותה טריטוריה. בניגוד לציונות הקניינית, לפי תפיסה זו הקשר ההיסטורי אינו מעניק זכות קניינית או בעלות על הקרקע כי אם מייצר שיקול בקביעת מקום מימוש הזכות האוניברסלית הפוליטית להגדרה עצמית.
עם זאת, עקרונות הצדק הגלובלי הללו הינם בעייתיים למימוש בפועל מכיוון שאין מוסדות בין-לאומיים המנסחים את חוקיהם באופן מדויק, אוכפים אותם ושופטים על-פיהם. לכן באופן עקרוני, אין ראוי ליישם עקרונות אלו בפועל ולהעניק טריטוריה לאומה מסוימת (במקרה שלנו – האומה היהודית) אם היא לא יושבת בה בפועל. מימוש כזה יגבה מחיר מהאומה שכן יושבת באותו זמן בטריטוריה הזו (במקרה שלנו – האומה הערבית), וזאת מבלי שיש מוסדות המסוגלים לחלק את המחיר הזה על פני כל אומות העולם, שעליהן חל הצדק הגלובאלי. במילים אחרות, למרות שלפי עקרונות הצדק הגלובלי ראוי היה להעניק ליהודים מדינה בארץ ישראל, מימוש הזכות הזו בפועל הינו בעייתי.
ואולם, כאן בא תורו של הטיעון השלישי של הכרזת העצמאות: זה המבוסס על רדיפות היהודים. המצב בו היו נתונים היהודים הצדיק באופן חריג נטילת טריטוריה על-ידי העם היהודי, שכן במצב חירום, ואם מוצו כל האפשרויות האחרות, יש רשות לעשות דברים שבמצב רגיל הינם בעיתיים מבחינה מוסרית ומשפטית (ממש כשם שפצוע אנוש מורשה להתפרץ לבית מרקחת כדי לגנוב תרופה שתושיע אותו ממוות). אם כך, וכיון שמכל הטריטוריות הקיימות ארץ ישראל היא המתאימה ביותר לאור הקשר ההיסטורי בין היהודים לבינה, מוצדק היה ליהודים לכונן בה את הגדרתם העצמית. מבחינה זו, חלוקת הארץ בין הערבים לבין היהודים פגעה אמנם בערבים – אך באופן שניתן היה להצדיקו, ולפחות להבינו, מן הבחינה המוסרית והמשפטית.
ברי כי לפי הגיון הטיעון דלעיל, הגבולות שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק של 1949 ("גבולות 1967") הם הגבולות המוצדקים של המדינה היהודית. גבולות אלו נקבעו כשהצורך היהודי בהגדרה עצמית בעקבות הרדיפות היה בשיאו: כמה שנים אחרי השואה וסירוב הערבים להכיר בסיטואציה החריגה שיצרה. בשנת 67' לא התקיים יותר המצב הזה; ההצדקה היחידה להתנחלות בשטחים מעבר לגבולות 67' יכולה להינתן רק על בסיס התפיסה הקניינית של הציונות, הגורסת כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ואין היא יכולה להישען על עקרונות הציונות השוויונית.
לפירוש השוויוני לציונות יתרונות רבים על פני הפירוש הקנייני: שלא כמו הפירוש הקנייני, הוא מעוגן בתיאוריה של מוסר מדיני הניתן לביסוס; הוא מקבל את העובדה ההיסטורית שבמאה ה-19 היהודים לא היו אומה במלוא מובן המילה, בניגוד לפירוש הקנייני המתכחש לכך; הוא גם פטור מההיסטוריוגרפיה הכוזבת המתארת את חתירתם התמידית של יהודים לחזור לארץ ישראל. מעל כל זאת, הציונות השוויונית נותנת תקווה לסיום הסכסוך בין ישראל לשכניה. היא מעניקה זכויות שוות ליהודים ולערבים בארץ ישראל, ואף מחייבת שוויון גם בין היהודים לערבים שבתוך מדינת ישראל, בה נהנים היהודים מהזכות האוניברסאלית להגדרה עצמית.
המאמר נערך בעקבות שיחה של מערכת 'דברים אחדים' עם פרופ' גנז
