השבוע, קרן הראל גורדון, מספרת לנו מנקודת מבטה על קדושת חג החנוכה ופרשת וישב.
אנו עומדות בפתחה של שבת פרשת וישב, פרשה שיש בה תילי תילים של דרשות ומסרים עמוקים. הערב, אנו נעמוד יחד כל אחת ואחת בביתה, עם משפחתה ונדליק נרות חנוכה. נר ראשון.
בואו רגע נאמר כמה מילים של תורה על החג הנהדר הזה, שיש בו גבורה, זהות, אור והרבה תורה שבעל פה.
חנוכה הוא חג של חז״ל, לא חג של המקרא וככזה הוא מיוסד על כוחה של המסורת העוברת מדור לדור. גם בתוך התורה שבעל פה, יסופר לנו החג בתוך ההקשר של מסכת שבת הרי אין לנו מסכת חנוכה. מכאן שיש לבקש למצוא את החיבורים גם בין הקדושה של חנוכה ובין הקדושה של שבת, ההקבלה שבין נרות השבת ונרות החנוכה, המשמעות שמבקשת השבת לתת לנו בבית, והמשמעות שמבקשת חנוכה לתת לנו מתוך הבית החוצה.
בגמרא במסכת שבת, מובאת ברייתא העוסקת במצוות הדלקת נר חנוכה:
"תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד״.
עיקר המצווה של חנוכה היא ההדלקה בבית. לצורך העניין, ההדלקה בבית הכנסת היא לשם פרסום הנס אך כדי לצאת ידי חובה אנחנו צריכות להדליק בבית. תחשבו על העניין הזה שהמקום היחיד שבו אפשר לצאת ידי חובה הוא בבית (או במקום שאת פועלת בו כבית – ישנה בו, אוכלת בו, לוקחת חלק בהוצאות שלו). שלא כמו חגים רבים אחרים שהמצווה מתרחשת בבית הכנסת (שופר בראש השנה), או בחוץ (סוכות) או בכל מרחב אחר. בחנוכה אומרים לנו – המצווה היא בבית.
ומה אנחנו עושות? אנחנו מדליקות נר. המשמעות העמוקה של הדלקת נר בתוך הבית היא האמירה שלנו שלבית יש כוח מאיר. כוח מחזק. כוח של פיזור החושך.
לצערנו יש פעמים שהבית שלנו לא מייצר את החוויה הזו, ולכן נבקש למצוא את המקום שכן נותן את תחושת השייכות, הביטחון, והאור.
אבל האמת היא שבכל בית, ובמיוחד בימים אלו שאנחנו מבלות כל כך הרבה זמן בבית, לפעמים קצת קשה לראות את האור והטוב. לפעמים אנחנו לא תמיד מרגישות הכי בבית גם בבית שלנו. ולכן בא חג החנוכה ומזכיר לנו שצריך ואפשר להשרות קדושה בתוכנו פנימה.
אומר לנו האדמו״ר מסלונים בנתיבות שלום על חנוכה :
״מצוות הימים להמשיך בחזרה את השראת השכינה על ביתו. השראת השכינה היא בכל מקום הראוי להשראתה, ואם נתהוו פרצות בביתו של יהודי המונעות את השראת השכינה, הרי מצוות החג היא נר איש וביתו. לתקן את בדק הבית ולהכשירו להיות מקום ראוי להשראת השכינה, שאז ישוב נר ה׳ להאיר על ביתו״.
ויש עוד עניין. הגמרא בשבת כא: אומרת:
"תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ".
המיקום המדויק של הדלקת הנר הוא בפתח הבית. במעבר בין הפנים והחוץ. במפגש בין הפנימי לחיצוני. זוהי נקודה שמועדת לפורענות, או מאפשרת הזדמנות. כשאנחנו נכנסות הביתה וסוגרות את הדלת, אנחנו מתכנסות, נאספות, מרגישות ביטחון והגנה. הימים של החורף ושל הסגר בחוץ מזמנים את זה אבל לפעמים זה גם מאתגר ומגביל. מן הצד השני, לעומת זאת, להיות במרחב בחוץ יכול לפתוח, ולחבר הזדמנויות, זה מרחיב, אבל גם חסר גבולות, חסר שליטה.
הכול אפשרי לכאורה אבל האם אנחנו מרגישות מוגנות, בטוחות? וכאן בא נר חנוכה, עם ההלכה להדליק בפתח הבית ומזכיר לנו את החשיבות של הפתח. כמו אברהם שישב בפתח האוהל מחבר בין האמונה ששוכנת באוהל אברהם ובין העולם החיצוני. האפשרות להחזיק ביסודות, אבל הוא גם קורא אל האורחים להיכנס. כך גם נרות חנוכה. מזכירים לנו את הכוח שיש לנו בפנים ואת החשיבות לעמוד בפתח ולהאיר החוצה.
אם ניקח את זה למקום הפנימי שלנו, חנוכה מזכיר לנו להדליק נרות של אור ואמונה, נרות של חיוביות בכל מקום שהוא הפתח שלנו. בכל מקום בתוכנו, שהוא מקום של מפגש בין הפנים והחוץ. מה אנחנו אוכלות, מה אנחנו שומעות, מה אנחנו אומרות, למה אנחנו נחשפות.
בואו נדליק נרות של קדושה בכל הפתחים שלנו, קדושה הולכת וגוברת שתנבע מתוך הכוחות הפנימיים שלנו ותאיר כלפי חוץ.
אם אחזור לדברים שאמרתי בתחילה, על החיבור שבין שבת לחנוכה הרי לנו החיבור. שבת מזכירה לנו, כל שבוע מחדש, שאנחנו מבקשות להנחיל קדושה בעולם. שאנחנו מבקשות לראות מעבר לעולם המציאות (וכבר דיברנו על זה בפרשת בראשית השנה). והנה גם חג החנוכה מזכיר לנו את האפשרות לחדש כל שנה ושנה את הקדושה של הבית.
חנוכת הבית הפרטי שלנו. "מִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד".
הנרות מסמלים את הנשמה, את הנפש שמבקשת להביא אל העולם כוח, אמונה, תקווה. ואם היינו צריכות להכריע בין נרות חנוכה ובין נרות שבת – אומרת לנו ההלכה – קנו נרות שבת כי יש בהם עניין של שמירה על שלום בית. כי לחזק את הבית הוא המסר של חנוכה.
הבית החיצוני והבית הפנימי ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״.
מאחלת לכולן חג של התכנסות בבית ועמידה בפתח כלפי רשות הרבים עם המילים – ״הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם״.
