מספרים לנו שיש כאוס במדינה. למראה התורים הארוכים העקלתונים לבדיקות, למשמע ההוראות המשתנות תדיר, בהחלט אפשר לקבל כזה רושם. אני לא חושב שיש כאוס, אבל יש תחושה של כאוס, של חוסר שליטה, כלומר ליתר דיוק, אנרכיה. חוסר שלטון. הסיבה היא בפשטות שאנחנו ניצבים בישראל, כמו בכל העולם, מול כוח טבע שלמדינה אין ממש מענה כלפיו.
לבד מהשיעור שניתן לנו בענווה ובגבולות הכוח האנושי, נדמה לי שתחושת הערעור העמוקה שאנחנו חווים קשורה להסתמכות שלנו, במודע או שלא במודע, על המדינה כדי ש"תעשה דברים" ותקיים מסגרת יציבה שבתוכה ננהל את חיינו.
כשנפגש נפוליאון עם גתה בארפורט ב-1808 (אחרי שכבש אותה מידי הפרוסים) הוא התלונן בפניו על התיאטרון הצרפתי: "למה הם עוסקים בגורל? הגורל של ימינו הוא פוליטיקה!" נפוליאון התכוון לומר שהכוח הדרמטי ביצירות האמנות ניטל מן האלים או הגורל, והועבר למדינאים, או נכון יותר למנגנון הפוליטי והביורוקרטי. למדינה. חשבו על סיפוריו של קפקא או על 'מיכאל קולהאס' של קלייסט.
מה שהפחיד את מחברי הטרגדיות היווניות הייתה ידו של הגורל, של המוירות (Moirai), האלות שקבעו לכל אדם את מהלך חייו ואת רגע מותו. באותה צורה הרומאים חששו מ-Fortuna, אלת המזל והגורל, והעבריים הקדומים חששו כמובן מאלוהים. מה שמפחיד אותנו הוא מנגנוני האכיפה והביורוקרטיה של המדינה. בין גלגלי השיניים שלהם, לא של אלות הגורל, אנחנו עלולים להיטחן.
אבל בדיוק כמו היחס לאלים או לגורל בימי קדם, כפי שהמדינה מפחידה אותנו, היא גם עוטפת אותנו ברשת של משמעות ומאפשרת לנו לא רק לבנות, אלא גם להבין את חיינו. היא מספקת סדר מינימלי, תשתית שעל גביה אפשר להניח תוכניות לעתיד – כלומר תפיסה של אוטונומיה וסוכנות.
הפחד שאלה יילקחו מאיתנו על ידי המנגנון הביורוקרטי של המדינה הוא הצד השני של המרחב שאותו מנגנון (כשהוא אינו פשיסטי או בולשביקי) מכונן סביבנו. בימים האלה המנגנון הזה מתפקד באופן חלקי בלבד והמרחב לאוטונומיה סביבנו מצטמצם. אנרכיה אינה רק חופש, אלא חוסר אונים ומגבלות.
רווקים בעלי אמצעים ובריאות טובה מרגישים זאת הרבה פחות כמובן. הורים לילדים קטנים ומי שאין לו מקורות הכנסה הרבה יותר. זאת תחושה נוראית של ערעור המובן מאליו וצמצום היכולת שלנו לפעול. האלים מענישים אותנו, היינו אומרים פעם. המדינה לא מתפקדת, אנחנו חשים כיום.
