בשבועות האחרונים התעוררה סערה תרבותית סביב הסדרה הסאטירית "היהודים באים" שלאחרונה נמתחה כלפיה ביקורת עזה ואף הוגשה תביעה להסירה מלוח השידורים הציבורי.
הסדרה כוללת מערכונים אודות אבות ואימהות האומה והיא מפרשת באופן סאטירי סיטואציות ממרחבי ההיסטוריה היהודית והישראלית מראשית ימי התנ"ך ועד ימינו, תוך שימוש בכלים של הלעגה, גרוטסקה, אירוניה והומור.
חברי כנסת, רבנים ואישי ציבור קראו להסרת התכנית ואף החלו במחאה חריפה נגד תאגיד השידור הציבורי. במכתב שהפנו ליועץ המשפטי לממשלה, תבעו חכ"ים מש"ס ומימינה לפתוח בחקירה נגד התכנית: "בגין הפרסומים הקשים הפוגעים ברגשותיהם של מיליונים ישראלים יהודים ושאינם יהודים…". רבנים פנו לשרי ממשלה בבקשה לפעול להורדת התכנית תוך הבעת זעזוע עמוק על "רמיסת כבוד ישראל לעיני כל חי במעטה של צחוק וליצנות, המכסה ומסתיר שנאה….".
עצרת מחאה שהתקיימה מול משרדי תאגיד כאן, נתנה ביטוי רחב למחאתם ולהסתייגותם של רבים, ביניהם חברי כנסת, ראשי ישיבות ורבני ערים, "מזלזול בקודשי ישראל ופגיעה בנכסי האומה", על פי הגדרתם.
צפו במערכון הסאטירי של סיפור קין והבל במסגרת היהודים באים
המחאה נגד התוכנית היהודים באים מעוררת כמה שאלות יסודיות הנוגעות לחיים במדינה יהודית ודמוקרטית: האם לספר הספרים של העם היהודי, לנכסיו התרבותיים ולקורותיו יש בעלים בלעדיים או שאלה שייכים לכולנו וגם היום הזכות לפרש ולדרוש את התכנים הללו נתונה בידי כולנו? מה משמעותה של פגיעה ברגשות דתיים של קבוצות בחברה הישראלית ועד כמה היא עדיפה על עיקרון חופש הביטוי? מה תפקידה של סאטירה בחברה דמוקרטית? איך יראו חיינו אם לא נוכל לכתוב ולהציג סאטירות? מה תפקידו של ערוץ שידור ציבורי? כיצד הוא יכול ליצור איזון בין צרכי קבוצות רבות בחברה שלנו ושאלה נוספת, האם אנחנו יודעים להתווכח מבלי לפגוע ולהעליב, לאיים או להשפיל?
לפניכם מגוון תגובות ודעות של אנשים ונשים שהשמיעו את עמדותיהם בסוגיות אלה.
תגובה מס' 1 – אברי גלעד
…כשאנחנו מגיעים למרחב הציבורי, כמו "כאן 11" או כל פרהסיה ציבורית אחרת במדינה יש כללים אחרים בעיני. לא רק שכלל הציבור מממן את היצירה הזאת, אלא כלל הציבור צורך אותה, וגם אם זאת סאטירה נושכת, היא לא יכולה לירוק בפנים.
הרבה צופים, בעיקר דתיים, של ערוץ 11 מרגישים פגועים עד עצם נשמתם מכמה מערכונים של היהודים באים. אני לא מתווכח איתם. לפי גובה הלהבות אני מבין שנחצו גבולות. כמובן שיש גם מדליקי להבות למטרת חימום אישי, ברור, אבל יש תחושה בעונה הזאת של היהודים שמישהו החליט לשים את הרגשות הדתיים מטרה ללעג ולביזוי. אני מניח שאלה שהחליטו כך אינם מסוגלים להבין את הרגש הזה וחושבים שהוא פרימיטיבי, ילדותי, טיפשי, קדמוני, בר ביטול. לי עצמי אין רגשות דתיים כלל, לא גדלתי בבית עם רגשות כאלה ולא פיתחתי אותם מעולם, אבל יש לי כבוד עמוק למי שיש לו רגשות כאלה.
אני מצטער ומגנה כל פגיעה מכוונת בשביל הדאחקה בציפור הנפש של אדם אחר החי בתוכנו. יש מקום לביקורת, אפילו קשה, אבל עם כבוד. לא עושים מערכון על אלוהים בישראל כמו שלא עושים מערכון על מוחמד במצרים. או בכל מקום אחר בעולם.
תגובה מס' 2 – הרב אמנון בזק
אין שום ערך חיובי בביזוי ציני של סיפורי התנ"ך ושל הקב"ה בכבודו ובעצמו, אפילו לא הומור, אלא רק התנהגות ילדותית העושה שימוש בבדיחות גסות באופן הפוגע ברגשותיהם של רוב רובם מתושבי מדינת ישראל.
אין נושא בעולם שאי אפשר להציג אותו באופן מגוחך ונלעג. אפשר לנהוג כך כלפי השואה, כלפי חללי צה"ל, כלפי זקנים, נכים ועוד ועוד. תמיד יהיו כאלה שיחשבו שזה מצחיק ולגיטימי, ולא יהיה אכפת להם מהעובדה שהם פוגעים בציפור נפשם של אחרים.
אולם, לא ייתכן שבמסגרת תאגיד השידור הציבורי, הממומן על ידי אזרחי מדינת ישראל, תהיה התנהגות כזו. יש עדיין דברים מקודשים בעיני רובה של האומה והם לא אמורים להיות בסיס להומור גס ורדוד. יש גבול עד כמה ניתן לאפשר על חשבון הציבור למיעוט קטן ומתנשא להפוך אותם ללעג ולקלס.
יש גישות שונות, כיצד להבין את התנ"ך ולהתייחס אליו, ואני בהחלט תומך בשיח בנושא זה, כל עוד הוא נעשה בצורה מכבדת ועניינית. אל מול הפיכת דמויות התנ"ך לבזויות ונלעגות על ידי תאגיד השידור הציבורי צריכים כל אוהבי התנ"ך לשלב ידיים בתביעה להפסיק את התופעה הזאת אחת ולתמיד.
אתר סרוגים
תגובה מס' 3 – הרב יובל שרלו
אני מאמין כי הסאטירה בעיקרה היא כלי מאבק של החלש נגד בעלי העוצמה, והשימוש בה כנגד גדולי האומה שבתנ"ך הוא אכן מעשה מחפיר, שגורם לזילות בכלל – לא גדולי האומה הם הנפגעים, אלא אנחנו כציבור, שזו רמת ההתייחסות שלנו ליסודות המהותיים של זהותנו היהודית.
אולם, בשל העובדה שאיני רוצה להעניק לאיש את הסמכות לקבוע מה ישודר ומה לא – אני מעדיף לבלוע את החרפה הזו, ולא לעודד השתקות, גם של דברים שאני מתנגד להם מאוד.
ההבנה צריכה לחלחל כי משעה שהטיעון ששידור ציבורי אינו רשאי לשדר דברים שפוגעים בתפישות עולם מסוימות תתקבל – נמצא שגם דברים רבים שאנו אומרים פוגעים בציפור הנפש של אנשים אחרים, ופעולות ההשתקה תלכנה ותגברנה.
תגובה מס' 4 – ישי רוזן צבי
״היהודים באים״ באים לחלץ את הסיפור ממחלצותיו ומהילת הקדושה שלא מאפשרת לראות כלום, ומציגים אותו עירום. זה דומה במובנים רבים למה שעושה סאטירה לפוליטיקאים ומנהיגים – פוגעת להם בהילה שהכוח מעניק להם מעצם טבעו, ומחזירה אותם להיות בני אדם.
כתבי הקודש פועלים עלינו, וסמכויות דתיות פועלות עלינו בהמון דרכים במדינת ישראל היום. כתבי הקודש הם חלק ממשוואת הכוח במדינה. כל ילד בגן לומד אותם כחלק מחינוך חובה, כל חייל מקבל אותם בטירונות, והלכותיה של המסורת שבנויה עליהם הוטמעו במערכת החוקים של מדינת ישראל (בענייני נישואין וגירושין או גיור, למשל). כאן בדיוק נכנסת משוואת הסאטירה: ככל שמשהו יותר חזק, ויש לו יותר כוח שמופעל עלינו – מותר וראוי לנו לצחוק ולהתבדח עליו. זהו כוחם הנגדי של אזרחים כלפי השלטונות, וכלפי הדברים שמפעילים עליהם שליטה "מלמעלה", בין אם מדובר באנשים, במוסדות או במסורות.
המקרא מתורגם באופן שהוא הופך לכלי חינוכי, נורמטיבי, ביקורתי, אבל בכיוונים שונים ואף הפוכים מאלה שהמוחים מעוניינים בהם. הם רגילים למקרא שאפשר לשלוט במסריו (אמונה, קדושת ישראל, זכותו על הארץ…) והנה אלה נפרצים לכל עבר. ועוד בפרהסיה, ובאופן שווה לכל נפש.
אבל זו בדיוק הסיבה שמחנכות ומחנכים שיש להם עניין בתנ״ך ובלימודו צריכים להיות שמחים בתוכנית – כי היא מאפשרת לא.נשים להתחבר לחומרים הללו באופן חדש, מעניין ולא מנכר. ומי יודע אולי אפילו להופכו לרלוונטי.
תגובה מס' 5 – בת אל קולמן
אילו חלילה וחס התנ"ך היה נערך ונחתם בימינו, חלקים גדולים ממנו היו מושמטים ומצונזרים. ראשים היו נערפים, מעשים נלוזים היו מגוירים, שקרים לבנים היו מוצאים את דרכם להיות אמת (אלוהית ובלעדית כמובן). היינו מקבלים ספר מסורס ואבות ואימהות נטולי פגם – שרה לא הייתה צוחקת ומפקפקת בדבר האל, אברהם לא היה מנסה להרוג את בנו, רבקה לא הייתה רוקחת מזימות, יעקב לא היה משקר כדי לזכות בברכות, שאול לא היה משתגע מקנאה ומבקש לרצוח את יורשו העתידי, ברור שדוד לא היה מציץ לבת שבע וחוטא, אלוהים לא היה מתעמר באיוב, הנביא הושע לא היה לוקח אשת זנונים לאישה כאקט נבואי (כלומר המילה זונה בכלל לא הייתה קיימת). ועל שיר השירים בכלל אין מה לדבר. לא קודש ולא קודש קודשים. היה יוצא בחוץ.
בסוף יש פה מאבק חשוב על מי ראוי לבוא בשער "היהדות", יש פה מאבק על הזהות ומי יכול להיות חלק בעיצוב שלה, מאבק על האפשרות להשתתף בגיבוש הצביון היהודי־ישראלי שלנו, גם דרך תרבות פופולרית. לי ברור שלכולם יש מקום בתוכה. גם ליוצרים מוכשרים כשדים טפו עליהם, הלוואי על כולנו.
לפניכם חלק מתגובתו של אסף בייזר, מכותבי המערכונים של היהודים באים, על הביקורת שהופנתה כלפיהם:
אנחנו יהודים מאמינים.
אנחנו מאמינים שהתנ"ך הוא של כולנו: דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, אורתודוקסים, רפורמים, חכמים וטיפשים. לכולנו הזכות לקרוא בו, להגות בו, לאהוב אותו ולכעוס עליו. יותר מזה – התנ"ך הוא מתנת העם היהודי לאנושות כולה. הרשות לקרוא בו ולקיים איתו דיאלוג נתונה לכל אדם.אנחנו יהודים מאמינים.
אנחנו מאמינים שביקורת חילונית על התנ"ך היא לא ביקורת "חיצונית" על מורשתו של האחר, אלא חלק מדיאלוג פנימי. את סיפורי המקרא שמענו מהורינו עוד לפני שידענו לדבר, את התנ"ך למדנו עשר שנים בבית הספר, את חגי ישראל חגגנו עוד לפני יום הולדתנו הראשון (וכל זאת מבלי להזכיר את "דמי החבר" ששילמנו בגיל 8 ימים). גיבורי המקרא הם חלק בסיסי בזהות שלנו, בעצם הגדרתנו, והדיאלוג שאנו מקיימים איתם כיום הוא דיאלוג שלנו עם אבותינו ועם זהותנו. הם לא פרות קדושות של מישהו אחר. הם בשר מבשרנו ואנחנו בשר מבשרם.אנחנו יהודים מאמינים.
אנחנו מאמינים שמותר לצחוק על התנ"ך. הצחוק פורק מתחים, מאפשר התמודדות עם פחדים ויוצר מכנה משותף ותחושת שייכות. הצחוק עדיף על עלבון, על התנשאות, על תוכחה וכמובן – על אלימות. גם בתנ"ך עצמו ניתן למצוא הומור (אם כי לא מספיק, לטעמנו), ואפילו רבי עקיבא נהג להעיר את תלמידיו המנומנמים באמצעות בדיחות על משה רבנו ויוכבד אימו.אנחנו יהודים מאמינים.
אנחנו מאמינים שאבותינו המוקדמים היו בני אדם, כמונו וכמוכם, ולא דמויות מושלמות ונקיות מפגמים וחולשות. הם זכו באלמוות ובתהילת עולם דווקא בזכות אנושיותם ודמיונם הרב לנו. אנחנו מאמינים שביקורת כלפי מנהיגי העבר של העם היהודי, נביאיו ומלכיו, ואפילו כלפי אלוהים – היא לא חילול הקודש או ביזוי. להפך – ניהול דיאלוג ביקורתי איתם, בהתאם לערכים בהם אנו אוחזים היום, היא הדרך שלנו לשמור עליהם רלוונטיים לחיינו, ולהמשיך לקיים איתם מערכת יחסים, גם 3,000 שנה אחרי מותם.
מתוך הפייסבוק של אסף בייזר
פעילות
למורה: אנו ממליצים להשתמש ב- Padlet ככלי לאיסוף והצגת התגובות השונות.
