מאמר שפרסמה ד”ר נחמה ורבין בוחן את הקנאות שבמוות על קידוש השם ומגדיר את הקנאי כמי שמתקשה להכיר בנפרדותו ממושא אהבתו. על הקשר שבין אהבה, אמונה וקנאות
הקנאות נתפסת בדרך כלל כהשקפת עולם קיצונית המבקשת לעקור מן השורש כל התנהגות המוגדרת בידי הקנאי כחילול וביזוי הקודש. אולם החוקרת נחמה ורבין טוענת שאת המניע העמוק לקנאות אין לחפש במרחב היחסים שבין המאמין הקנאי לבין מחלל הקודש, אלא דווקא בזירת יחסי האהבה המתקיימים בינו ובין האל.
רבי חנינא בן תרדיון מועלה על המוקד.
פרט מתוך מנורת הכנסת, בנו אלקן, 1956
צילום: תמר הירדני, 2008, ויקיפדיה העברית
במאמרה, עזה כמוות אהבה: מוות על קידוש השם ,המופיע בכרך הראשון של כתב העת ראשית שבהוצאת מכון הרטמן, מציבה ורבין את האהבה בין המאמין לאל במרכזה של המוטיבציה הקנאית, ומגדירה את הקנאי כמי שמתקשה לשאת את תחושת נפרדותוממושא אהבתו או אפילו להכיר בה. את האיפיון הזה היא בוחנת באמצעות עיון באחד מביטוייה הייחודייים של הקנאות, תופעת המוות על קידוש השם. יחסו של המאמין אל מותו הקרב והדרך בה הוא מפרש את ייסוריו, טוענת ורבין, משקפים את תפיסתו העצמית ביחס למושא האהבה שלו, האל.
הרצון לקדש את השם באמצעות ייסורי המוות, היא מסבירה, אינו מרומם את אהבתו של המאמין לאלוהיו אל פסגת נשגבותה, אלא דווקא מבטא קנאות הנובעת משאיפתו של המאמין להתמזג עם האל, מושא אהבתו, ולבטל בכך את עצמיותו.
ורבין מבחינה במאמרה בין חמישה סוגי מאמינים, ומגדירה אותם לפי יחסם אל ייסורי הגסיסה המלווים את המוות על קידוש השם. הטיפוס הראשון הוא של המאמין שאינו חש את כאב עינוייו. מאמין זה מנותק מסבלו, ולכן אין יסורייו יכולים להיחשב כקורבן המעיד על גודל מסירותו. עינוייו של הסוג השני, המאמין המאזוכיסט, תורמים דווקא לאושרו וקשה לפיכך לראותם כהקרבה נעלה. הדגם השלישי הוא של המאמין שחש את כאב ייסוריו אך נמנע מלייחס להם חשיבות. אלא שביטול חשיבות הייסורים, אומרת ורבין, מבטל גם את גודל המסירות הנגזרת מהם.
הסוג הרביעי, המוגדר על ידי ורבין כ"אוהב מופתי" ושאת קנאותו היא בוחנת לעומק, הוא המאמין התופס את ייסורי גסיסתו ואת מותו הקרב כקורבן שמבטא אהבה ומסירות מופתיות לאל. סוג מאמין זה, שמייצגו המרכזי הוא רבי עקיבא, השש אלי הזדמנות לומר בכל מאודו "בכל נפשך", הוא דווקא הסוג הקנאי ביותר. זאת משום שהוא רואה בהקרבה הגופנית חיזוק גדול לרוחו ולאמונתו. האוהב המופתי, המרטיר, מוצא בייסוריו התעלות רוחנית המקרבת אותו אל מושא אהבתו ומשרתת בכך את שאיפתו לטשטש את נפרדותם.
את הסוג החמישי של המאמין המת על קידוש השם מוצאת ורבין בכתביה של סימון וייל, ומגדירה אותו על פי האופן שבו מיוצגת אהבתו אל האל. המאמין הוויילי אינו רואה במוות על קידוש השם כל יתרון, סימן לאהבה או ערוץ להתעלות, היא כותבת. במקום זאת הוא חווה את ייסוריו בתחושת ייאוש ונטישה על ידי האל ורואה במותו הקרב את הריחוק הגדול ביותר האפשרי ממושא אהבתו זה.
לפי נקודת המבט שמציעה וייל, כותבת ורבין, דווקא מאמין כאיוב, שאינו משתוקק לאסון, יכול לחוות אותו במלוא מרירותו. לכן, מתוך מצולות ייאושו הייתה שמורה דווקא לו, בדומה לישו ובניגוד לרבי עקיבא ולמרטירים, האפשרות לזכות לאיחודהאוהב השלם ביותר עם האל.
רק מאמין כאיוב, לפיכך, מאמין שאינו קושר בין מושג האהבה ומושג הקורבן, שמתנגד בכל מאודו לייסוריו, שמוחה, שמסרב לוותר על עצמו, על חייו ועל כל אשר לו ולראות באובדנו קורבן אהבה לאל, דווקא מאמין כזה, המבקש לשמר את נפרדותו ממושא אהבתו, משקף בכך את סוג האהבה היחיד שיכול להקנות לו את האיחוד האוהב השלם ביותר עם האל, איחוד הנחווה כנטישה מרה. המאמין הקנאי, המקבל את ייסורי האל באהבה, המשתוקק להקריב למען האל קורבנות הולכים וגדלים כדי לצמצם את המרחק ביניהם ולממש, לכאורה, את האהבה הגדולה ביותר שבאפשר, המאמין המשתוקק למות על קידוש השם, המפרש את הציווי "בכל נפשך" כ"אפילו נוטל את נפשך", והרואה בכך את המימוש העליון של אהבתו אליו, לעולם לא יוכל לממש את האהבה הגדולה ביותר שבאפשר אל האל.
