השנה נציין 145 שנה להולדת חיים נחמן ביאליק. בעבר צויין יום הולדתו במערכת החינוך באופן מובלט וחגיגי. בחרנו להחזיר את האיש ופעלו לשיח הכתתי כחלק מהשיחה המתמשכת על התרבות היהודית הישראלית – שורשיה, בוניה ופניה.
לפניכם 3 הצעות לדיונים קצרים על האיש ויצירתו.
כהקדמה ניתן להקרין את הסרטון הבא שמתאר מעט את האיש כאושיה תרבותית ומספר מעט על חייו:
הצעה 1 – מה היתה תחילתו של חיים נחמן ביאליק?
מתאים לחטיבת הביניים, כיתות ז-ח
במדרש מספרים לנו לא פעם על חייהם של חכמים, לפני שהפכו לחכמים. רבי עקיבא שהיה רועה צאן, אליעזר בן הורקנוס שעבד אדמה עד גיל מבוגר ודוגמאות נוספות (ניתן להיעזר גם בספורים מתוך ספר הלימוד חיים בתוך סיפור). תחילת הדרך לא תמיד רומזת על הכיווון בו יתפתחו האנשים.
בשיעור שלפניכם נקרא על ילדותו של ביאליק כפי שהוא עצמו סיפר באוטוביוגרפיה שלו 'ספיח'. הבאנו פסקה מתוך 'ספיח' בה מתאר ביאליק את הקושי העצום שלו ברכישת הקריאה. הוא מתאר את הבלבול, והכאב אבל גם את הדמיון העצום והיצירתיות שעוררו את זעמם של המורים – אך עזרו לו להתמודד עם הכאב.
את הדיון אפשר לפתח בשלושה כיוונים:
דרך הדיון נעסוק גם באתגרים וקשיים של התלמידים, בהתמודדות עם לקויות למידה וקשיים אחרים בכיתה. מה עוזר? איך מתגברים? מה היה מציע ביאליק?
במהלך הקריאה כדאי לשים לב לתיאורים האישיים, ליחס המורים וליחס הסביבה. במקומות שמופיעה בועת מחשבה אפשר לנסות לצייר את האותיות כפי שהילד ביאליק מדמיין אותן. במקום שיש בועות מחשבה אפשר לדון בכיתה או בחברותות.
לסיכום אפשר להזכיר את שיר הילדים שרוני סומק מצטט בסרט, ולקשר את זה לחוויה המתוארת כאן. אולי יהיו ילדים עם קשיי למידה שירצו לשתף בהתמודדות שלהם.
להורדת הקטע מותאם לחלוקה לתלמידים לחצו כאן
מתוך ספיח
עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן [המורה] את לוח ה"אלף בית" שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי"ן והגימלי"ן עם ה"קֻבּוּצים" שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי"ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל"מַניֶבְרוֹת"; ואלו, הגימלי"ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל"מרש". עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו."את מי אתה מבקש?" שואלני הסגן.
"את המתופף…" אומר אני ועיני מפשפשות.הסגן הניח מידו את ה"טַיְטיל" (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות… פתאֹם נתעורר ואמר: "רד!"הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:
"רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…" [אסל – מתקן לנשיאה של שני דליים על הכתפיים]
"אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…"
"הרי זו אל"ף", מעיד הסגן.
"הרי זו אל"ף", שונה אני אחריו.
"מה זאת?" שואל שוב הסגן.
"אסל וּשני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.
"לא, אמור: אל"ף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אל"ף, אל"ף".
"אל"ף, אל"ף…"
וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי…
…צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ"ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה… הדל"ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן… וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה…
כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות. כתי-כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו….
אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ…
– הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו. איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?
חברי שב"חדר" לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם. כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה. שוגה הייתי באותן הצורות שב"סִדּוּר", בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע. לבי היה נוטל מהן כמה שיכול, תּוֹכָן עִכֵּל וּקְלִפָּתָן פָּלַט; וּכשהיו התינוקות יוצאים לשׂחק בחצר – הייתי מבקש וּמוֹצא לי מחבואה, יושב בדד וּמשׂחק לי ביני לבין עצמי…
להלן כמה דוגמאות לאומנים שעובדים עם אותיות כבסיס לאמנות שלהם:
אפשר להזמין תלמידים לבחור ציטוט משיר או אימרה של ביאליק ולעצב את אותיות הפתיחה בהשראת האומנות.
גם בתלמוד ניתן לראות התייחסות לצורתן של אותיות ולא רק למשמעות שלהן.
אמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:
בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶה לַמָּרוֹם (לקבל את התורה) מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ?
אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת.
הצעה 2 – גילוי וכיסוי בלשון
(מתאים לכיתות ט-י)
ביאליק, המשורר הלאומי, כותב במאמרו "גילוי וכיסוי בלשון" על המילים כחיץ בין הכוונה למשמעות. הוא מדבר על כוחן של מילים אך בעיקר על המוגבלות של שפת המילים להנהיר את העולם. בסוף המאמר הוא מרחיב את המושג שפה, הרבה מעבר למילים.
נפתח את השיעור בסבב בו תלמידים מספרים על רגעים בהם הרגישו שמילים לא מספיקות כדי להגיד או להבין אירוע/חוויה. נבקש מהתלמידים לנסות לתאר צבע / ריח / צליל במילים בלבד.
נתמקד בכותרת: גלוי וכיסוי בלשון. מה הלשון מגלה? מה היא מכסה? מדובר במאמר של משורר ואיש ספר. מה לדעתכם עמדתו לגבי כוחן של מילים?
נקרא את המאמר (יש כיתות בהן אולי עדיף לפתוח באביתר בנאי שמתמצת את המסר במספר משפטים פשוטים)
אביתר בנאי על גלוי וכיסוי בשפה ( https://youtu.be/cWHC47zrlzg )
(שיר עם מסר דומה על כוחן של מילים לתעתע במקום להבהיר
בשיר של יענקלה רוטבליט: https://youtu.be/J6t1z5XBs3k )
מתוך "גילוי וכיסוי בלשון", 1915
בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים.
על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדבורו, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.
הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם…
עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים וראוי לה שלא באה לעולם.
הצעה 3 – הרלוונטיות של ביאליק
(מתאים לכיתות י-י"ב)
לכתות גבוהות אפשר להציג אחד מן הסרטונים הבאים סביב השאלה של הרלוונטיות של ביאליק לתלמידים בשנת 2018/19
