שיעור זה הוא חלק מהקורס "תפילה" בהנחיית ד"ר חנה פנחסי, פרופ' אבי שגיא וד"ר רננה רביצקי פילזר. לחזרה לקורס לחצו כאן.
לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.
אחת ההנחות הרווחות בשיח ובהגות על אודות התפילה היא ההנחה הבאה: תפילה מניחה כהנחה הכרחית את קיומו של הנמען האלוהי. כך שבלא אל אין משמעות לתפילה. בשיעור זה אציג את הגישה שלפיה התפילה אינה מותנית בנמען, כלל ועיקר. התפילה היא מחווה אנושי, המתבטא את יכולתו של האדם להתייצב נוכח חייו, לשפוט אותם, לצפות לתיקון, או לאשרם. האדם הוא יש מתפלל כי האדם הוא יש החורג תדיר מהמציאות שבה הוא נתון. הוא לעולם לא אובייקט הכפות למציאות. בכוחו להתייצב מול המציאות. התפילה היא פעולת סובייקט ולפיכך שאלת הנמען היא משנית. ברור כי אדם המאמין ימען את תפילו לאל. אבל האל הוא הנמען לא מפני שמן ההכרח שלתפילה יהיה נמען אלוהי; ההכרח נובע מכך שהאדם הוא מאמין ולכן הוא מפנה תפילתו לאל. מי שאינו מאמין אינו פוסק מלהתפלל. עבורו התפילה היא רגע של התייצבות מול עצמו ומול חייו.
בשיעור זה נעיין בכמה שירים של משוררים עבריים שבטאו עמדת יסוד זאת.
