השיעור בנושא קול הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית.
"קול" היא המילה שמייצגת את ההצבעה בבחירות. אזרחי המדינה מצביעים, ובכך נותנים את "קולם" למועמד או למפלגה שהם חפצים שתייצג אותם בכנסת או ב"בתי נבחרים" במדינתם. בחירות מתקיימות בכל המדינות בעולם, אך הדמוקרטיה מתאפיינת בין השאר ב"בחירות שוות", כלומר קולו של כל אזרח שווה. קולו של המשכיל שווה לקולו של חסר ההשכלה, קולו של העשיר שווה לקולו של העני וכיוצא בזה. השוויון בזכות ההצבעה משקף את ההכרה בערך השוויון בדמוקרטיה. כולנו שווים בזכותנו להשפיע על המדיניות.
גם בדמוקרטיה שהתקיימה ביוון העתיקה הייתה לאזרח הזכות להשתתף באסיפת העם ולהצביע לפי צו מצפונו. ביוון העתיקה הדמוקרטיה הייתה ישירה (כל התושבים נכחו והשתתפו באסיפת העם שבה התקבלו ההחלטות. אולם, בשונה מימינו, ביוון זכות ההצבעה והשמעת הקול הייתה נתונה רק לגברים חופשיים, בני 20 ומעלה. לנשים, זרים או עבדים לא היו חלק באסיפה וזכות הצבעה.
הזכות להצביע ולתת את הקול למועמד זה או אחר היא זכות בסיסית שניתנת בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, לכל אזרח ואזרחית (בישראל מרגע הגיעם לגיל 18). ישנן 30 מדינות דמוקרטיות בעולם שבהן ההשתתפות בבחירות איננה זכות אלא חובה, ביניהן אפשר למנות את קפריסין, בלגיה, אוסטרליה ועוד.
זכות זו נקנתה לאחר מאבק רב שנים, שסיסמתו הייתה One Person One Vote – "אדם אחד, קול אחד" או "קול אחד לכל אחד". המאבק קרא להעניק זכות בחירה שוויונית למיעוטים שונים ולקבוצות אוכלוסייה מודרות, כגון נשים, או בעלי "גזע" שונה (השחורים בדרום אפריקה למשל, בשנות האפרטהייד).
"האזרח הדמוקרטי", שמצביע ונותן את קולו בבחירות, אמור להיות אזרח מתעניין ומעורב בחיים הציבוריים. מצופה ממנו שישתתף בבחירות ויבחר מתוך אחריות ואכפתיות. ככל ששיעור ההשתתפות של האזרחים בבחירות גבוה יותר, כך יש לתוצאות הבחירות תוקף רב יותר. כאשר שיעורי ההצבעה בבחירות נמוכים מאוד, קיימת סכנה שהשלטון הנבחר ייצג רק מיעוט מן העם. מכאן שאדישות פוליטית היא מסוכנת לדמוקרטיה. אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת הראשונה (1949) עמד על 86.9%, ולכנסת ה-23 (2020, הבחירות השלישיות תוך שנה) עמד אחוז ההצבעה על 71.5%.
מהי חשיבות ה'קול' בדמוקרטיה ולמי יש 'קול' בשלטון הדמוקרטי? בשאלות אלה ואחרות נעסוק בשיעור שלפניכם.
קולה של הכיתה
במסגרת שאלה בית ספרית האם להאריך את ההפסקה גדולה ברבע שעה ולסיים את יום הלימודים רבע שעה מאוחר יותר, נדרשת כיתתכם להוסיף את קולה להכרעה הבית ספרית.
התחלקו לקבוצות של ארבעה והקדישו 10 דקות למחשבה על הדרך הטובה, היצירתית והמשקפת ביותר לייצג או להשמיע את "קולה של הכיתה".
חיזרו למליאה, והציגו את הצעתכם.
לאחר שכל הקבוצות הציעו את הצעתם, ערכו הצבעה ובחרו את ההצעה הזוכה! לאחר קבלת ההחלטה ענו על השאלות הבאות:
"כי יצעק אלי, ושמעתי"
כידוע, ביחס לשמיעת קולו של האחר, מי שצועק חזק יותר – נשמע יותר. בדוגמה אחרת – מי שקרוב יותר ל"אוזן השומעת" (למשל העשיר שתורם לפוליטיקאי) – זוכה ליותר קשב לדעתו ולצרכיו. לכן, השאלה איזה קול חשוב יותר לשמוע – הנזקק באמת או בעל ה"קול החזק", היא שאלה קריטית לקיומה של חברה מוסרית השואפת לצדק. בתורה מוזכר פעמים רבות קולם של העשוקים, העניים והחלשים. בפסוקים שלפנינו מובאות כמה דוגמאות ל"קולותיהם של החלשים" והתגובה להם.
וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כסותה [כְסוּתוֹ] לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.
ביאורי מילים
גֵר – תושב זר. מי שאינו אזרח. לֹא תוֹנֶה – אל תרמה. וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ –ּ לא תציק, תפגע בו. לֹא תְעַנּוּן – אל תענו, תפגעו. וְחָרָה אַפִּי – אכעס.
לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
ביאורי מילים
לֹא תַעֲשֹׁק –ֹ תגזול, תנצל. שָׂכִיר – עובד בשכר יומי. מֵאַחֶיךָ – מבני עמך. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ – עליך לשלם לו את שכרו בסוף יום העבודה. וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ – (אם לא תשלם את שכרו) תשקע עליו השמש, העני ילך לישון בלי שקיבל שכרו. וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ – העני מצפה לשכר. יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' – יתפלל לאלוהים שיושיע אותו. וְהָיָה בְךָ חֵטְא – אתה תיחשב לחוטא.
שאלות לדיון:
היסטוריית ה"קול" בבחירות
הבחירה הראשונה על פי "קול" המוכרת לנו, התרחשה בספרטה שביוון, במאה השביעית לפני הספירה. הבחירה ל"גרוסיה" – "מועצת הזקנים", התבצעה על ידי צעקות. המועמדים להצטרפות לגרוסיה, היו נסגרים – כך שלא נראו – בחדר סמוך לאסיפת אזרחי העיר (שכללה גברים. לוחמים לשעבר ובהווה), שמותיהם הוקראו בזה אחר זה ולאחר כל שם היו חברי האסיפה מריעים בקולם. המועמד שזכה לקריאות החזקות ביותר ולתרועות הקולניות ביותר, הוא זה שנבחר, והיה מצטרף לגרוסיה לכל ימי חייו.
מכאן, ככל הנראה, נלקח הביטוי "קול" בהצבעה.
הגרוסיה, מועצת הזקנים, שאליה נבחרו אותם שזכו ברוב קולות, הייתה למעשה הגוף המחוקק של ספרטה, וכן הגוף המבקר ש"פיקח" על שני המלכים שמלכו בו זמנית בספרטה! שיטת משטר מיוחדת זו, שבה מתקיים בד בבד שלטון מלוכני (שני מלכים), אוליגרכי (מועצת הזקנים – הגרוסיה) ודמוקרטי (אסיפת העם), הייתה ייחודית לספרטה. שיטה זו הייתה רק בחלקה דמוקרטית. כמאה שנים מאוחר יותר, בין המאות השישית לחמישית לפסה"נ, הפכה אתונה (יריבתה של ספרטה) להיות הדמוקרטיה הראשונה הידועה לנו – הדמוקרטיה האתונאית.
אלא שגם באתונה הדמוקרטית, לא כל האוכלוסייה נהנתה מהזכות לבחור ולהיבחר. זכות זו הייתה שמורה רק לגברים אזרחים, מעל גיל עשרים, לאחר ששירתו בצבא. נשים, עבדים, ילדים ומהגרים לא היו בעלי זכות לבחור ולהיבחר.
למעשה גם כשקמו הדמוקרטיות המודרניות באנגליה, צרפת וארצות הברית לא נהנו כל התושבים מזכות הבחירה. יותר ממחצית מהתושבים – הנשים, המיעוטים והעבדים – היו חסרי זכות הצבעה, ולא שותפו בהכרעות המדיניות.
שאלות לדיון
One Person One Vote
הביטוי באנגלית One Person One Vote , ובתרגומו המקובל "קול אחד לכל אחד", שימש כסיסמת הקריאה לבחירות שוויוניות לכול, מסוף המאה ה-19 ואילך. בהדרגה, הפך הביטוי לסיסמת המדינות שתבעו את עצמאותן במאה ה-20. תביעה זו להעניק זכות בחירה שווה, כלומר כוח שווה לכל האזרחים, עוגנה בהחלטות בתי המשפט במדינות הדמוקרטיות.
אחד משיאיו של המאבק למען זכות ההצבעה לכול התקיים בדרום אפריקה. שם, המיעוט הלבן נהנה מזכויות יתר על פני שאר האוכלוסיות – השחורים והצבעונים, והמדיניות שנהגה שם כונתה אפרטהייד, והגיעה לסיומה רק בשנת 1990.
שאלות לדיון
אלטנוילנד של בנימין זאב הרצל
בספרו אלטנוילנד, "אוטופיה", שכתב בנימין זאב הרצל ב-1902, הוא תיאר את חברת המופת העתידית שתקום בארץ ישראל. בעלילה מדומיינת זו יצק הרצל את חזונו לדרך שבה ראוי לה לחברה לנהוג. החברה נקראת "חברה חדשה" ובקטעים הבאים נלמד על מערכת הבחירות הראויה בחברה זו (על פי דמיונו של הרצל).
א . שוויון זכויות לנשים:
קראו את הסברו שנותן דוד ליטווק, גיבור הסיפור, לאורח (מחו"ל) בביתו, על חוקי החברה ביחס לנשים:
…יש עליה (על האישה) חובות, והיא ממלאה אותן, משום שיש לה גם זכויות. בחברתנו החדשה יש להן לנשים שיווי זכויות עם הגברים… יש להן הזכות לבחור ולהיבחר, דבר זה מובן מאליו. באמונה עבדו איתנו יחד בבניין מוסדותינו. התלהבותן לרעיוננו הגדול נתנה כנפיים לרוחם של הגברים, וכפיית טובה מגונה ביותר היינו נוהגים אילו הקצינו להן מקומן על יד שולחן המשרתים או בהרמון שאינו מעורר כבוד…
המצב שאנו שרויים בו כבר הוכן במאה הקודמת. בכמה וכמה מדינות היו גופים מייצגים בעניינים מקומיים או פרופסיונליים (מקצועיים) שבהם שותפו הנשים כבוחרות וכנבחרות, ושם הוכיחו תבונתן וחריצותן, לא בזבזו זמן ולא הרבו בפטפוטים יותר מן הגברים. לא הייתה אפוא, כל סיבה שלא להשתמש בניסיון מועיל זה.
שאלות לדיון
ב . שוויון זכויות לאזרחי המדינה
קטע אחר מתוך "אלטנוילנד" של הרצל עוסק בשוויון הזכויות לאזרחי המדינה העתידית (בהן גם הזכות לבחור ולהיבחר).
קראו את הקטע וכן את הציטוט מתוך מאמרו של פרופ' שלמה אבינרי, על מערכת הבחירות שמתאר הרצל בספרו:
על עיקר זה אנו עומדים וממנו לא נזוז, שכל המתמסר שנתיים ימים לשירות החברה החדשה, כפי שנקבע בתקנות, ובמשך שתי השנים הללו התנהג ביושר, רשאי להיות חבר בה, בלא הבדל לאום או דת.
"הגזענות כפי שחזה הרצל", מאת שלמה אבינרי
…אחד ההיבטים המרתקים ביותר בספר (אלטנוילנד) הוא תיאור מערכת בחירות – שאמורה להיערך בארץ בשנת 1923 – המתמקד בזכויות תושביה הלא-יהודים. בניגוד למה שנטען לפעמים כנגד הציונות כאילו התעלמה מקיומם של ערבים בארץ, הרי בספר יש לא רק מודעות לקיומה של אוכלוסייה ערבית; המדינה היהודית מבוססת על כך שכל תושביה – ללא הבדל דת, גזע ומין – נהנים משוויון זכויות ומזכות בחירה. מדובר לא רק בערבים, אלא גם בנשים, שכן בזמן כתיבת הספר בשום מדינה מערבית דמוקרטית לא הייתה זכות בחירה לנשים.לא זו בלבד שלערבים בארץ יש זכות בחירה, אלא שאחדים מהם גם מכהנים בתפקידי מפתח בחברה: בהם אחד מגיבורי הרומאן, מהנדס ערבי מחיפה בשם ראשיד ביי. אם לנקוט את לשון זמננו, הרצל חזה מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, גם מדינת הלאום היהודי וגם מדינת כל אזרחיה.במערכת הבחירות של 1923 מופיעה מפלגה חדשה: היא נוסדה על ידי אדם שעלה ארצה באחרונה והקים מפלגה התובעת לבטל את זכות האזרחות – ואת זכות הבחירה – של כל מי שאינו יהודי. את מייסד המפלגה הגזענית היהודית מכנה הרצל בשם הרב ד"ר גאייער (משמעות המילה בגרמנית: עוף האוכל נבלות), והוא משרטט אותו ואת האידיאולוגיה הגזענית שלו כתמונת-ראי של המנהיג הווינאי האנטישמי ד"ר קארל לואגר.טענתו של גאייער פשוטה: זו מדינה יהודית, ורק ליהודים צריכה להיות מוקנית זכות האזרחות. האחרים יכולים להישאר כתושבים נסבלים, אך זכויות פוליטיות שוות אינן מגיעות להם…לאחר מאבק עיקש, מנצחים הליברלים וגאייער המובס עוזב את הארץ בבושת פנים.
התחלקו לקבוצות ונהלו דיון במי מהמקרים הבאים מגיעה, לדעתכם, זכות בחירה?
ערכו הצבעה בכיתה בין הקבוצות השונות – האם התקבל רוב להצעה שונה מהחוק הנוהג היום בישראל, לאחת או יותר מהשאלות?
מאמר דעהקול | אורית אבנרי
"התשמע קולי?" משוררת רחל בשירה "זמר נוגה", ובכך מצליחה לתמצת שאלה קיומית שמעסיקה את כולנו. אנחנו רוצים שמישהו ישמע את קולנו, כי הוא פרטי ומאוד שלנו. בשביל שנוכל להשמיע קול אנחנו צריכים מישהו שיאזין, מישהו שיתייחס אליו, מישהו שיגיב (או שלפחות אנחנו נפרש את המציאות כתגובה לקולנו). "שמע קולנו" אנו פונים בתפילה אל האל, וכאשר חנה במצוקה קשה ומתפללת לבן, הכתוב מדגיש: "וחנה מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א, יג). מתוך תהומות ייאושה, אבד קולה. אי-השמעת הקול מסמלת את הפחד מכך שאין מי שישמע אותה.
באירוע המכונן של הברית בין עם ישראל לבין אלוהיו, במעמד הר סיני, המילה "קול" דומיננטית מאוד. "ויען כל העם קול אחד" (שמות כד, ג). תיאור זה מבטא איזו אחדות אידילית, וכן "אינכם רואים זולתי קול… קול גדול ולא יסף" (דברים ד, יב; ה, יט), שמבטא קול ברור וחד-משמעי שיצא מפי הגבורה. אבל שמתי לב לדבר מעניין שמתרחש בתנ"ך. המילה "קול" מופיעה הרבה מאוד פעמים. אבל כמעט תמיד בצורת יחיד. הפעמים הספורות ביותר ש"קול" מופיע ברבים – "קולות" מתייחסים אך ורק לקולותיו של האל (וזה תמיד במעמד התגלות נורא הוד – למשל "ויהי קולות וברקים וענן כבד". שמות יט, טז). חוץ מפעם אחת יחידה בתהילים שם נמצא את "מקולות מים רבים" (תהילים צג, ד. אבל גם שם תגיע מיד השוואה לאל: "אדיר במרום ה'"). אני חושבת לעצמי על המעבר בין קול של כל יחיד ויחידה לבין קולות רבים, ואיך אפשר לשמוע אותם יחד ואיך אפשר לדבר אותם יחד? עוד אני חושבת על המעבר מקול לשפה ותקשורת בין אנשים; מהברות חסרות פשר לצלילים שמנפיקים מילים ומשפטים. ולכך מצטרפת מחשבה שעולה בעקבות "שפה אחת ודברים אחדים" שנאמר בהקשר לסיפור מגדל בבל:
כל אחת צריכה שתהיה לה היכולת להשמיע את קולה. ולהשמיע זה אומר שמישהו ישמע, שיהיה לקול הזה השפעה וקיום בעולם. לחיות בחברה רב גונית, דמוקרטית, משמעו שיש לכל יחיד קול. גם בהצבעה לפרלמנט כמובן, אבל בייחוד בהבעת הדעות במרחב הציבורי מתוך ידיעה ברורה שיש מי שמקשיב, ושזו זכות ברורה מאליה. כך, דמוקרטיה משמעה התפתחות מ"קול אחד" שם בתחתית ההר, וניסיון לדבוק במידה האלוהית המקראית שמאפשרת להשמיע קולות ברבים, תוך הבנה שכולם יוצאים משורש אחד פנימי מאוד ועלום מאוד. לשם כך צריך להשקיע מאמצים ביצירת מקום שבו יש לנו אמנם שפה אחת משותפת. אך היא מאפשרת דברים אחדים, בריבוי. עלינו להפנים את המשמעות העמוקה של חברה דמוקרטית שחובתה לאפשר קולות רבים בתוך השיחה האחת, שכן הם כולם נחוצים כדי להקיף את הפנים השונות של המציאות סביבנו. המודעות הזו היא שמאפשרת את השיחה, את ההקשבה, את המקהלה ואת קיום החברה כולה.
ד"ר אורית אבנרי היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן וראשת מרכז הכתיבה במרכז שלם.
