השיעור בנושא וולונטריות הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית.
הכלכלה של מדינות דמוקרטיות מתבססת מלכתחילה על שני מגזרים: מגזר ציבורי ומגזר עסקי. במהלך השנים הצטרף אליהם גם "המגזר השלישי" (המגזר ההתנדבותי / ארגונים הפועלים ללא כוונת רווח) הלוקח חלק פעיל בתחומי חיים רבים. מטרתם של ארגונים אלה היא לרוב לקדם עשייה סביב ערכים ונורמות חשובים (בתחומי חינוך, רווחה, תרבות, בריאות ביטחון ועוד).
במדינת ישראל קיימות מעל 13 אלף עמותות פעילות. כוח העבודה שלהן מונה (בשנת 2016) מעל 473,000 עובדים בשכר, וכמעט 480,000 מתנדבים!
המדינה מיוסדת על מערכת של זכויות וחובות המאפשרות התנהלות תקינה של החברה. ההתנדבות איננו חובה, אך מהווה ערך חשוב ומרכזי.
הווֹלוּנְטְָרִיּוּת (רוח ההתנדבות) מעשירה את החברה בערכים של עזרה הדדית, חמלה וחינוך ליוזמה. אך מעבר לכך, מחקרים כבר הוכיחו שרוח ההתנדבות נותנת מענה לצרכים אנושיים שונים: הצורך בהשתייכות, הצורך בהישגים והצורך בכוח והשפעה. פעילות זו תורמת לגיבוש הזהות העצמית, מגבירה את תחושת האחריות האישית והחברתית, ומעודדת שייכות ומעורבות בקהילה. כלומר, אם לומר זאת בשפה עסקית, יש כאן win-win (כלומר רווח לכל) – פעולה שבה שני הצדדים יוצאים מורווחים – המתנדב, וזה שקיבל סיוע. במידה רבה קורה דבר דומה בחברה דמוקרטית. חברה שיהיה בה בסיס וולונטרי חזק תהיה במידה רבה תומכת, חזקה ויצרנית.
לאור זאת, עולות השאלות הבאות:
בשאלות אלה נדון בשיעור שלפנינו.
היגדים תלויים באותיות גדולות על ארבעת קירות הכיתה:
כל תלמיד מתבקש לעמוד ליד הקיר שעליו כתובה האמירה שהוא מזדהה ביותר.
לפניכם שלושה קטעי לימוד סביב הסוגיה שלנו. התחלקו לקבוצות (כל קבוצה תעסוק באחד מהטקסטים הבאים):
מקור א
האזינו לשיר "כולנו זקוקים לחסד" שכתב נתן זך והלחין אילן וירצברג בביצועה של נורית גלרון, וקראו את מילותיו:
כולנו זקוקים לחסד | נתן זך
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע,
לִרְכֹּש חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּש מִתּוֹךְ מַגָּע,
לָתֵת בְּלִי לִרְצוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזוֹרַחַת
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בּוֹאִי ואַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִים יוֹדְעִים אֵיךְ,
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמַה שֶׁנִתַּן אֵי־פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,
שֶׁיֵשׁ לְכָל זֶה טַעַם
גַם כְּשֶׁהַטַעַם תַּם,
בּוֹאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְמֹחַ,
כְּדֵי שֶיִהְיֶה לָנוּ טוֹב
כְּדֵי שֶיִהְיֶה לָנוּ כֹּחַ,
אוֹמְרִים יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
שֶׁאֲפִלוּ לִימוֹנִים פּוֹרְחִים בָּהּ,
שֶׁבָּהּ גַם מַחְסוֹר, גַם כְּאֵב
כְּאִלוּ תָּּמִיד קוֹרְנִים בָּהּ,
בּוֹאִי וְאַרְאֶה לָּךְ מָּקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לַחְלֹם.
שאלות לדיון:
מקור ב
בכל חברה מתוקנת קיימים חוקים וכללים מחייבים. כך למשל, על פי חוק אסור לנסוע באור אדום; חוק אחר קובע שיש לשלם מיסים, ומפרט מתי יש לשלם וכמה. אך החברה מצפה גם שאזרחיה ימלאו חובות שהיא אינה מגדירה בחוק. לדוגמה – מתן צדקה: אף שפעולה זו חשובה מאוד לחברה, היא נתונה לבחירתו החופשית של כל אדם; כל אחד מחליט לעצמו מתי לתת צדקה לנזקקים, למי וכמה. גם המשנה שלפנינו מציינת פעולות שחשוב לעשותן, אבל למילוין אין מידה מחייבת.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:
הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:
כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
ביאור:
אֵלּוּ דְבָרִים – במצוות האלו, שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר – לא נקבעה מידה, חובת מינימום, הַפֵּאָה – החובה להשאיר חלק מתבואת השדה לעניים, וְהַבִּכּוּרִים – הבאת הפירות הראשונים שהבשילו לבית המקדש, וְהָרְאָיוֹן – העלייה לרגל לבית המקדש, וּגְמִילוּת חֲסָדִים – עשיית חסד עם הזולת, וְתַלְמוּד תּוֹרָה – והמצווה ללמוד תורה. כְּנֶגֶד כֻּלָּם – שוות ערך לכל השאר. חשיבותה גדולה מאוד.
שאלות לדיון:
מקור ג
למה שיהיה לנו אכפת מאחרים? למה שנשקיע זמן ומשאבים בפעולות למען הזולת שאינן מועילות לי? אין תשובה אחת לשאלות האלה. יש החושבים שעלינו להיות אנוכיים ולדאוג קודם-כל ובעיקר לעצמנו, ושכל פעולה שנעשה לטובת עצמנו, בסופו של דבר תתרום ממילא גם ליצירתה של חברה ראויה.
בביטויים הקיצוניים של תפיסה זו – הזולת, האחר, ייתפסו כמפריעים להגשמה-העצמית שלי. כזאת הייתה גישתה של הסופרת והפילוסופית האמריקאית איין ראנד:
באתי לכאן כדי לומר שהנני אדם אשר אינו קיים למען הזולת. הדבר צריך היה להיאמר. העולם הולך ונכחד בגלל הילולת ה"הקרבה העצמית".
[…] כפי שהחיים הם תכלית לעצמם, כך כל אדם חי הוא תכלית לעצמו, לא כאמצעי למטרותיהם או לרווחתם של אחרים – ולכן, האדם חייב לחיות למען עצמו, לא להקריב את עצמו למען אחרים ולא להקריב אחרים למען עצמו. המשמעות של לחיות למען עצמו היא כי השגת אושרו שלו היא המטרה המוסרית העליונה של האדם.
[…] האינטרסים האישיים של האדם יכולים להיות מסופקים רק באמצעות יחסים חברתיים שאין בהם הקרבה.
[העמדה הפילוסופית שלי] דוגלת ותומכת בגאווה ב-אנוכיות רציונלית…
רק על בסיס של אנוכיות רציונלית – על הבסיס של צדק – אנשים יכולים לחיות יחד בחברה חופשית, שלווה, משגשגת, טובה, רציונלית.
ביאור:
אנוכיות – אהבה עצמית מופרזת, ללא התחשבות בזולת; רציונלי – שכלי, מבוסס על התבונה.
שאלות לדיון:
להלן ציטוטים מתוך הקטע. הסבירו כל ציטוט במילים שלכם, והעלו טיעונים בעדו ונגדו:
הציגו את הרעיון שעלה מתוך הקטע שלכם והביעו דעתכם עליו:
הצעה לפרויקט בעקבות השיעור:
התחלקו לקבוצות. כל קבוצה תכין דף מידע על עמותה/אגודה אחת לכלל תלמידי הכיתה.
לסיום כתבו פיסקה המנמקת כיצד עבודתה של עמותה/אגודה זו משפיעה על החברה שלנו.
אולי תוכלו גם אתם להצטרף לעשייה באחת העמותות ולעשות חסד עם הזולת.
מאמר דעהוולונטריות | רננה רביצקי פילזר
וולונטריות – התנדבותיות/רוח ההתנדבות – היא עשיית מעשים מתוך רצון חופשי ובחירה; בניגוד לעשייתם מתוך הכרח או כפייה. במבט מודרני, המעריך מאוד את הרצון האינדיבידואלי ואת החירות האישית, ברור כי עשייה מבחירה ניצבת בדרגה גבוהה יותר ונחשבת משמעותית יותר מעשייה הכפויה על האדם מבחוץ. כבר ר' חסדאי קרשקש, פילוסוף יהודי חשוב שחי במאה ה-14 בספרד, טען כי האדם הוא אדם, באשר יש לו רצון. קרשקש ביקר בחריפות את העמדה הפילוסופית שקדמה לו, שזלזלה ברצון, ברגשות ובשאר שיפוטים לא רציונליים המשתנים עם הזמן, והאדירה את הידיעה ואת האמת הקבועה והבלתי משתנה. לדעתו, צלם אלוהים שבאדם ומהות האנושיות הוא הרצון שמכתיב חיים שיש בהם דינמיות, השתנות והתקדמות. הוא אומנם מדגיש כי רצוננו לא בהכרח יקבע את המציאות שכפויה עלינו, אך הוא רואה את תודעתנו כתודעה של חירות ואת הרצון והוולונטריות כרכיבים מהותיים שקובעים את אנושיותנו.
ניתן היה לחשוב כי תודעת בחירה היא ההנחה שאנו בוחרים את דרכנו בחופשיות בכל רגע מחדש והעולם פתוח בפנינו. לא כך הם פני הדברים, שכן גם כאשר אנו בוחרים בחירה משמעותית באורח חיים, במדינה, קהילה או מרחב תרבותי, אנו נכנסים למערכת שיש בה חוקים, נורמות, דפוסים או מצוות, ולאחר הבחירה הראשונה – ניצבים אנו בפני גבולות, מחויבויות ומסגרות. כאן עומדת בפנינו מחדש ההכרעה – לא בין רצון חופשי וכפייה, אלא בין מעשים שנעשים מתוך מחויבות למסגרת שבחרנו ולחוקיה, לבין אלה הנעשים מתוך הזדהות והתעוררות פנימית ובחירה התנדבותית. במבט מודרני, שוב נניח כי עשייה התנדבותית ניצבת בדרגה גבוהה יותר ונחשבת משמעותית יותר ממילוי הנחיות או חוקים, שהם חלק מהמסגרת שאנו חיים בה: כמו כן נניח כי בחירה לעזור לעני גדולה מההיענות לדרישה לשלם מיסים שיתמכו בשכבות החלשות; וכי התנדבות מחוץ למסגרת בית הספר גדולה ממעורבות חברתית הנעשית לשם תעודת הבגרות.
באופן מפתיע קובעים חכמים בתלמוד הבבלי את הקביעה ההפוכה: "גדול המְצוּוֶה ועושה יותר ממי שאינו מְצוּוֶה ועושה" (קידושין לא, ע"א). העושה מתוך מחויבות ודרישה, ערכו של מעשהו גדול מזה של העושה מבחירה ולא פחוּת ממנו. מדוע? ייתכן כי בעיניהם מחויבות לדבר מסמנת מדרגה גבוהה יותר לשאוף ולטפס אליה; אולי דווקא המעמד של היות מצווה נותן תחושת נבחרות ועליונות; שמא הם משבחים את מי שכובש את יצרו ומצליח להתמודד עם משימה שלא חפץ בה; ואולי אין הם מעריכים במיוחד את הרצון החופשי ואת יכולת ההכרעה האישית ומאמינים כי צווים חיצוניים מסמנים עבורנו את הראוי והנכון.
השיח על הוולונטריות מעמת זו מול זו תפיסות עולם מנוגדות – כורח מול חירות; צו חיצוני מול רצון פנימי; חובה מול התנדבות; חברה וקהילה מול אינדיבידואליות; מסגרת מול בחירה. השיח הזה מעורר שאלות כגון איזוהי תפיסת העולם המוצדקת? איזו מהן תגרום לריבוי מעשים טובים ואיזו לסיפוק ולמוטיבציה לפעולה? חברה דמוקרטיה מאזנת בעיניי את שתי התפיסות הללו – מחד גיסא היא מאדירה את בחירת האדם ואת הכרעתו הרצונית, בהעניקה לו חירויות וזכויות רבות, מעמד מועצם וקול בקלפי. מאידך גיסא, היא מייצרת מערכת מסועפת של נורמות מחייבות בכל תחום ונושא, אשר המזלזל בהן או המפר אותן מתחייב בעונש ואף מואשם בהרס תשתיות החברה. בד בבד אנו בוחרים וכפויים, מכריעים ומתחייבים; מתאימים עצמנו למסגרת ובוחרים בה בכל יום מחדש.
ד"ר רננה רביצקי פילזר היא המנהלת החינוכית של המרכז לזהות יהודית ישראלית ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן.
