השיעור בנושא סובלנות הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית
כאשר חברה מורכבת מקבוצות אשר מחזיקות בדעות מנוגדות זו לזו, קיימת סכנה שיפרוץ ביניהן סכסוך, כפי שאירע במלחמות הדת הגדולות בין נוצרים קתולים ופרוטסטנטים במאות ה־ 16 וה־ 17 באירופה, שהתאפיינו באכזריות גדולה ובשפיכות דמים. במסגרת המלחמות הללו ניסתה כל קבוצה להכריח את בני הקבוצה האחרת לאמץ את אמונתה, משום שהיא הייתה האמונה הנכונה לדעתם.
הפילוסוף האנגלי הנודע ג'ון לוק טען שהמחשבה שניתן להכריח אדם אחר להחזיק בדעה מסוימת באמצעות איום נוגדת את התבונה, משום שכלל אין לנו שליטה על האמונות שלנו: "הרי אין אדם מסוגל, ואפילו רצה בכך, להאמין משום שזולתו מאלץ אותו להאמין!"
לכן, לוק טען שיש חשיבות עליונה לערך הסובלנות, שפירושו הנכונות להכיר בזכות קיומן של דעות ואמונות שונות של הזולת ולסבול אותן. ערך הסובלנות הוא אחד משלושת הערכים המרכיבים את התרבות הפוליטית הדמוקרטית, יחד עם ערך הפלורליזם וערך ההסכמיות. חשוב להדגיש כי סובלנות באה לידי ביטוי דווקא במקרים שבהם אדם מתנגד לעמדה של הזולת, ואף על פי כן הוא מאפשר לו להחזיק בה ולחיות על פיה. במילים אחרות, הוא מוכן לסבול אותה (מלשון "סבל"). במיוחד בחברות דמוקרטיות שמדגישות את ערך החירות, ושיש לאזרחים שחיים בהן
חופש לחשוב ולפעול כראות עיניהם, מחויבים כלל האזרחים לאמץ, במידה כזו או אחרת, את ערך הסובלנות שקידם לוק. ערך זה מאפשר שוק חופשי של דעות, רעיונות והשקפות, ומאפשר תחרות חופשית בין דעות, רעיונות והשקפות.
הסובלנות היא הימנעות מתגובות אלימות מילוליות או פיזיות בעת מחלוקת, וכן הימנעות מהפעלת סמכות שלטונית כלפי עמדות ביקורתיות או מרגיזות. הסובלנות תורמת לשמירת היציבות בחברה, בעיקר בחברה שסועה על ידי מחלוקות רבות וחריפות, בכך שהיא מאפשרת לנהל ויכוח אידאולוגי חופשי.
את השיעור נתחיל במשחק "הרוח נושבת", בשני חלקים:
א. בשלב ראשון נשחק את המשחק כך שכל התלמידים יושבים במעגל, ואחד התלמידים עומד במרכז (מספר הכיסְאות כמספר התלמידים פחות אחד). התלמיד שעומד מכריז "הרוח נושבת אל כל מי ש…" ומשלים את המשפט בתואר שמאפיין חלק מהתלמידים שיושבים במעגל (למשל: "אל כל מי שיש לו משקפיים", "אל כל מי שלומד חמש יחידות בפיזיקה"). אותם תלמידים שהקטגוריה שהוכרזה חלה עליהם חייבים לקום ממקומם ולתפוס כיסא אחר שהתפנה, עד ששוב נותר תלמיד במרכז המעגל שאין לו כיסא להתיישב עליו, והוא הופך להיות המכריז שבמרכז המעגל: "הרוח נושבת אל כל מי ש…".
ב. כעת נעבור לשחק אותו משחק אבל בשינוי אחד חשוב. בסבב השני, המאפיין שמכריז/ה התלמיד/ה שבמרכז המעגל חייב להיות מאפיין אידאולוגי. למשל: "הרוח נושבת אל כל מי שמאמין באלוהים", "הרוח נושבת אל כל מי שתומך במפלגת העבודה", וכן הלאה.
דונו בשאלות הבאות:
ג. כאמור, סובלנות היא ערך חיוני לכל דמוקרטיה משום שבלעדיה לא יכול להתקיים ריבוי של דעות והשקפות עולם. חשוב להדגיש שסובלנות אינה תכונה טבעית, מכיוון שהיא דורשת מאיתנו לחיות בעולם שבו נשמעות דעות שאנו מתנגדים להן בתוקף, כפי שנרמז בשורש המילה: ס־ב־ל. לכן, הסובלנות דורשת מאיתנו מידה של פתיחות לשמוע דעות של אחרים, אבל בה בעת גם מידה של ריסון עצמי שבחסותו הצד החזק מאפשר לצד החלש להשמיע את דעתו – גם במקרים שבהם היא גורמת לו לסבול.
בחרו בנושא שנוי במחלוקת אידאולוגית בין תלמידי הכיתה. התחלקו לקבוצות שתהיינה מורכבות מתלמידים בעלי עמדות שונות. חשבו: מהם ה'קווים האדומים' שלכם? על מה תסכימו להתפשר? במה כרוכה הפשרה?
במסורת היהודית קיימות גישות שונות ביחס לסובלנות. במקורות יהודיים רבים ניתן למצוא עמדות שמבטאות חוסר סובלנות, משום שאינן מוכנות לסבול שום גישה ששונה מהשקפת העולם שהן בעצמן מבטאות ביחס לשאלות אמוניות ודתיות. אולם המסורת היהודית מכילה גם עמדות סובלניות יותר, לפיהן יש לאפשר לכל אדם להשמיע את עמדתו, גם כאשר היא עומדת בניגוד לדעה הרווחת או המקובלת, ואפילו במקרים שבהם היא מערערת על יסודות האמונה והדת.
"החלש אין לו קיום עם המתנגד אליו"
קראו את דבריו של המהר"ל (רבי יהודה ליווא בצלאל, 1520-1609) והשיבו לשאלות שמופיעות לאחר מכן:
כשנביא דעתנו וטענותינו מבלי להביא גם את טענות החולקים עלינו, יתקבלו דברינו אצל אוהבי האמת באופן חלש, וכוח השכנוע שלהם יהיה מועט, והחשד כלפינו יהיה יותר גדול. וראוי שמי שירצה לברר את האמת, שלא יהיה כועס על בעל מחלוקתו, או שונא לו, אלא ראוי שיהיה מודה לו, חומל עליו ומדבר עימו בנחת…
ואם לא יעשה כך ולא יקבל דברי החולקים עליו באהבה, אלא רק ידחה אותם, דבר זה בוודאי יעיד על חולשת דבריו, כי החלש איו לו קיום עם המתנגד אליו. ולכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו, מתוך אהבת החקירה והידיעה… אף אם הדברים שנאמרו הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר "אל תדבר וסתום פיך", שאם כן לא יהיה בירור הדת… כי אם עושה את זה הוא מעיד בכך על חולשת הדת.
אלה שישכחו את חוויית הגֵרות סופם שיענו את הגֵר
כעת, קראו את דברי הרב יונתן זקס על סובלנות דתית במקורות היהדות והשיבו לשאלות שמופיעות לאחר מכן:
לאורך ההיסטוריה, הדתות המונותאיסטיות הגדולות לא נמצאו בחיל החלוץ של הסובלנות. רק על הרקע הזה ניכרת הרדיקליות העצומה של סיפורי בראשית. הם מספרים לנו כי האדם שמחוץ לברית – הגר, ישמעאל, עֵשָׂו – גם הוא אנושי, גם הוא אהוב, גם אותו מברך אלוהים.
"וְגֵר לֹא תוֹנֶה [מלשון הונאה] וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
(שמות כב, כ).
"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
(שמות כג, ט).שימו לב שמצוות אלה ניתנו סמוך ליציאת מצרים. מובלע בהן הרעיון הרדיקלי שטיפוח האיכפתיות כלפי הזר הוא הטעם לכך שבני ישראל נאלצו לחיות בגלות ולעבוד עבודת פרך לפני שנכנסו לארצם לבנות בה חברה ומדינה. מי שלא הרגיש על בשרו מהו להיות גר בארץ נוכרייה, לא יצליח להתייחס כראוי לזרים בארצו. וכדי שלא תשכחו את ההרגשה הזאת, ציוויתי אתכם להזכיר לעצמכם ולילדיכם, מדי שנה בחג הפסח, אתטעם העוני והמרירות. אלה שישכחו את חוויית הגֵרות סופם שיענו את הגֵר; ואם צאצאי אברהם מענים את הגרים, לשם מה בחרתי בהם כבני בריתי?
מהן גבולות הסובלנות?
ללא סובלנות, לא תוכל להתקיים חברה דמוקרטית שאזרחיה נהנים מחופש לחשוב, להתבטא או לפעול על פי רצונם. אולם מצד שני, הסובלנות אינה יכולה לשמש ערך עליון או בלעדי. במקרים מסוימים יש הכרח להגביל את הסובלנות, משום שיש דעות שעלולות לאיים על עצם קיומה של החברה או על זכויות היסוד של חבריה, ובמקרים מסוימים נדרשת החברה לאסור על השמעת העמדות הללו.
קרל פופר, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20, ניסח זאת כך:
פרדוקס החירות הוא הטיעון שהחופש, במובן של העדר כל שליטה מרסנת, מוליך בהכרח לריסון רב מאוד, שכן כך הבריון נעשה בן־חורין לשעבד את שפלי הרוח…
ידוע פחות הוא פרדוקס הסובלנות: סובלנות בלי מְצָרִים מוליכה בהכרח להיעלמה של הסובלנות. אם ננהג סובלנות בלי מצרים אפילו באלה שאינם סובלניים, אם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית מפני התנקשות של הלא־סובלנים, או אז יישמדו הסובלניים, והסובלנות עימהם.
עלינו לתבוע לעצמנו, בשם הסובלנות, את הזכות שלא לנהוג סובלנות בחסרי הסובלנות. עלינו לטעון שכל תנועה המטיפה לאי־סובלנות מעמידה עצמה מחוץ לחוק, ובהסתה לאי־סובלנות ולרדיפות עלינו לראות דבר פלילי, ממש כמו שעלינו לראות כמעשים פליליים הסתה לרצח.
כפי שראינו, בחברה סובלנית נדרש איזון בין החירות של האזרחים להאמין במה שירצו ולהשמיע מגוון רחב של דעות והשקפות עולם, לבין הצורך לשלול את החירות הזו על מנת להבטיח שהחברה לא תאבד את אופייה הסובלני.
נסו לחשוב על מקרה שבו עשויה להתעורר מחלוקת סביב השאלה האם להיות סובלניים כלפי עמדה כלשהי:
מאמר דעהסובלנות | מלילה הלנר־אשד
כשאנו מוכנים לשאת, להכיל ולסבול דעה או התנהגות שאינן מקובלות עלינו, אנו נוקטים ואוחזים במידת הסובלנות. הסובלנות אינה אדישות או עמדה ש'הכול הולך'. ההפך הוא הנכון: סובלנות באה לביטוי דווקא כשיש לנו עמדות וערכים שאנו מאמינים בהם כ'אמת', ועומדים מאחוריהם באופן מובהק, ובכל זאת בסיטואציות מסוימות אנו מוכנים להגיב באופן מתון, להתפשר ולוותר על זכות המחאה והתגובה המתנגדת.
הסובלנות קשורה ליכולת 'לסבול' בשתי משמעויותיה בעברית: לשאת או לסבול משא, וכמו כן לחוות את הסבל הנגרם מהכלת העמדה שאני מתנגדת לה. במקרא אנו מוצאים את הקריאה למידת האל הקרויה 'נושא עוון', שמשמעו בעל יכולת לשאת ולסבול כל עוון וגם בעל היכולת להכיל ולסלוח.
סובלנות פירושה הנכונות שלנו, כבעלי עמדות חזקות וברורות, להכיל ולסבול דעה המנוגדת לערכינו מתוך אחיזה בערך גדול יותר, כמו למשל הצורך להבטיח את עצם קיומה של מערכת היחסים, רקמת הקבוצה או החברה. הסובלנות היא עמידה מחוץ לאזור הנוחות שלנו שכן משמעה הנכונות לשאת וגם לסבול מכך שמישהו משמיע עמדות מסוימות.
במשנה (מסכת יבמות, פרק א, משנה ד) אנו קוראים על היחס בין בית שמאי ובית הלל – שתי המפלגות הגדולות שהתקיימו בעם ישראל במאה הראשונה והשנייה והחזיקו בעמדות מנוגדות בנושאים שונים, ממטפיזיקה ועד פרטי פרטים הלכתיים של מעמד אישי. עם זאת, אומרת לנו המשנה: "אף על פי שאלו [אוסרין ואלו מתירין, אלו] פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי". קיים מתח בין העמדות האידאולוגיות ובין החיים. אף על פי ששני הזרמים מתנגדים זה לזה בעניינים החשובים להם עד מאוד, הם אינם נמנעים מלשאת אלה את נשותיהם של אלה. ערך שמירת אחדותה של החברה וערך הכבוד לבני החברה היהודית, במקרה זה, מאפשרים את החיים המשותפים. זוהי סובלנות.
הסובלנות ניצבת בין מידות אזרחיות חשובות: בין הפלורליזם – הערך המעודד ריבוי דעות ותמיכה במגוון עמדות – ובין הזכות, ולעיתים החובה, למחות. כמובן שהסובלנות היא מידה יחסית, והיא אינה יכולה להיות אבסולוטית. היכולת לסבול עמדה מסוימת עלולה להגיע לגבול שאינו ניתן להכלה, ואז יש קרע, הצבת גבול או אלימות הפורעת את המאזן של הסובלנות. מן הכיוון האחר, משהו עשוי להשתנות במצב העניינים, ולגרום לכך שמה שהיה נסבל אך בקושי, ניתן עתה להכלה ללא כל דילמה.
סובלנות תובעת מתינות ואורך רוח, ובחיי מצאתי שהרצון שלי לחבר בין קבוצות מקוטבות בחברה, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, ישראלים ופלסטינים, מחייבת אותי לפתח סובלנות ואורך רוח ולהעניק להם מעמד של ערך רב חשיבות כדי שאפשר יהיה ליצור דיאלוג מקרב בין מחנות מקוטבים.
ד"ר מלילה הלנר־אשד היא מנהלת תוכנית משכילות, במרכז דוד הרטמן
