תמכו בנו
במותם ציוו את החיים
מערך שיעור ליום הזיכרון בעקבות הצפייה בסרט "ובכל נפשך" על רס"ן רועי קליין ז"ל

נקודת מבט אחרת על משמעות הזיכרון

.

שיר הרֵעוּת / מילים: חיים גורי, לחן: סשה ארגוב

 

  • "אך נזכור את כולם" – האם ניתן לזכור את כולם?
  • אילו דרכי זיכרון אתם מכירים?

 

פתח דבר

הסרט "ובכל נפשך" מציג את סיפורו של רס"ן רועי קליין ז"ל, ואת הדרך של אחותו יפעת לזכור את דמותו.

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל אנחנו מבקשים לעורר דיון על הדרכים שבהן אנחנו זוכרים את החללים, על היחס שבין זכרון מותם לזכרון חייהם, ובשאלה כיצד מצליחות המשפחות השכולות להמשיך את חייהן בצל הזיכרון.

המקורות שלהלן והשאלות המנחות הם הצעה אפשרית לפתח את הדיון בכיתה לאחר הצפייה בסרט. הלימוד בעקבות הסרט מבוסס על עבודתן של עפרה שרן ואביטל ולט אביגד מהתכנית לחינוך יהודי חוויתי מחזור ג', תשע"ז.

הסרט ניתן לצפייה באתר VOD יהודי . אתר VOD יהודי מיועד לנשות ואנשי חינוך ומחקר בלבד. השימוש באתר בחינם לבתי ספר השותפים בתכנית בארי – יש להירשם באופן אישי דרך "רישום לאתר".

 

מקור 1: חוק יום הזיכרון

ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם […] תחילתו של יום הזיכרון היא משקיעת החמה אור ליום ד באייר וסיומו עם צאת הכוכבים למחרתו.

ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות, בהן תושבת כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; יקוימו אזכרות ועצרות עם; ייערכו טקסי התייחדות במחנות צבא הגנה לישראל ובמוסדות החינוך; תכניות השידורים יביעו את ייחודו של היום.

ביום הזיכרון לא יקוימו עינוגים ציבוריים. בליל יום הזיכרון יהיו בתי קפה סגורים מתחילת יום הזיכרון ועד לזריחת השמש למחרתו.

מתוך "חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל", ג' בניסן תשכ"ג – 1963:

  • אילו ערכים חברתיים אפשרו לדעתכם את קיומו העקבי והמכובד של החוק הזה עד היום?
  • מה מצווה החוק מעבר להתייחדות עם זכר הנופלים?
  • אילו ערכים ניתן לגזור מניסוח החוק?

 

מקור 2: דוד  גרוסמן – מתוך ההספד על בנו, אורי גרוסמן

"בלילה שבין שבת לראשון, בעשרים לשלוש בלילה, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום אמרו שזה מקצין העיר, ואני הלכתי לפתוח, וחשבתי לעצמי – זהו, החיים נגמרו. אבל כעבור חמש שעות, כשמיכל ואני נכנסנו לחדר של רותי והערנו אותה כדי לומר לה את הבשורה הקשה, רותי, אחרי הבכי הראשון, אמרה: "אבל אנחנו נחיה, נכון? אנחנו נחיה ונטייל כמו קודם ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה ושנמשיך לצחוק כמו תמיד ואני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה". וחיבקנו אותה ואמרנו שנחיה".

דוד גרוסמן, מתוך ההספד על בנו אורי ז"ל

  • דוד גרוסמן סיפר בהספד על ההתמודדות של משפחתו הפרטית עם השכול, אך מעצם היותו אישיות ציבורית – הפך ההספד לפומבי, למקור ללמידה ולהשראה. האם יש בו מסר גם אלינו, גם לאלה שלא חוו שכול אישי-משפחתי?


מקור 3: רועי קליין – מתוך דברים שכתבה אחותו

אני נפרדת ממך אח אהוב שלי. יוצאת למסע לפגוש חברים שלך, את הצבא שלך, את התורה שלך. אותך. אולי בשביל להבין אולי בשביל להצליח להיפרד.

אני מתגעגעת אליך אח אהוב שלי. למדתי להכיר אותך מחדש דרך כל האנשים שנגעת בחייהם. כל מי שפגשתי היה משוכנע שכיר את רועי האמיתי. בכל דבר השקעת את כל כולך. אני מבינה עכשיו שאתה לא רק אחי הקטן. אבא ואמא נעה שרה והילדים שלך רועי וגלעד ויואב חולקים אותך עכשיו עם כולם. פתאום הרבה מכירים אותך, את מי שהיית, את מה שקרה.

הפכת להיות הגיבור של כולם ולי נשארו רק זיכרונות תמונות וכאב.

יפעת, אחותו של רועי קליין ז"ל, בפתיחת הסרט

  • רועי קליין יזכר כמי שבמעשה גבורתו הציל חיים רבים. סיפור מותו, קפיצתו על הרימון וקריאתו "שמע ישראל" הפכו לסמל לגבורה ולהקרבה. מה מבקשת האחות לזכור באחיה רועי דרך מסעה?
  • "למדתי להכיר אותך מחדש דרך כל האנשים שנגעת בהם בחייהם" – איך ניתן להכיר מחדש אדם מוכר כמו אח – דרך אנשים אחרים?

 

מקור 4: "במותם ציוו לנו… בלה בלה" מתוך הבלוג של אסתי סגל

מיום כיפור ההוא, הימים שסביב יום העצמאות הפכו בשבילי לימים הנוראים. בעשור הראשון ואולי קצת אחר כך, הייתי רצה מטקס לטקס ומבית קברות אחד למישנהו, בתחושת חובה ואשמה נוראית, אבל בעיקר מתוך רצון למצוא משמעות ונחמה לכאב הנורא ולחלל הגדול שבתוכי. הייתי נערה צעירה מאוד ותמימה מאוד, והאמנתי. אבל מול הקלישאות הריקות והריטואל החוזר של עוד מלחמה ועוד מבצע, הכאב התחלף בזעם, והזעם התחלף ביאוש נורא, ואחר כך ביאוש שקט, והפסקתי. החרמתי את הטקסים ולאט לאט הפסקתי גם להגיע לאזכרות, דבר שחסך לי את הויכוח הפנימי הנורא של במי לבחור, לאיזו אזכרה ללכת.

אבל המשכתי להדליק נרות ולהקשיב לשירים ולהסתכל בתכניות הזיכרון. אני רוצה להיות חלק מהקולקטיב. אני רוצה לנסות לשאוב נחמה. אבל הקיטש של הדמעה בקצה העין למשמע "אחי הצעיר יהודה" ו"תמיד אותם נראה הולכים" והקלישאות המזוייפות (ממיטב ארסנל הקיטש הלאומי) של מנהיגנו המשיכו לצרוב בי חללים. בעיקר הורסים אותי שני משפטים: במותם ציוו לנו… ו – עוד נזכור את כולם…

במותם לא ציוו לנו דבר, מלבד כאב נורא וגעגועים איומים להוריהם ולקרובים להם, שאחרי מותם שלהם לא ישאר מי שיזכור, כי ממש לא נזכור את כולם.

אסתי סגל, במותם ציוו לנו… בלה בלה , 2009

  • "אך נזכור את כולם" -מה דעתה של אסתי על מילותיו של חיים גורי בשיר הרֵעוּת? האם אתם מזדהים עם דבריה? מתנגדים?

 

מקור 5: מרים פרץ: ממשיכה לשיר גם כשקוברים

"שישמע חמאס אני מסוגלת לשיר, ובמשפחות השכולות עוד ישירו וירקדו. אנחנו כאן כיוון שהכוח שלנו הוא לא בכמות הטנקים או המטוסים שיש לנו, הכוח שלנו הוא בחיים שלנו. אנחנו ממשיכים לחיות, אנחנו ממשיכים לשיר, ואנחנו ממשיכים לרקוד גם כשקוברים את בנינו. פרעה לא יכול לנו, היוונים והגרמנים לא יכלו לנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה.

העם הזה נלחם רק על דבר אחד: על הבית שלו, על זכותנו לשיר, לרקוד, לשמוח, לטייל ,לשחות בים, לחיות חיי חירות בארץ הזו."

מרים פרץ במופע של שוואקי בקיסריה, Ynet 2014

  • מרים פרץ, כלת פרס ישראל לשנת תשע"ח, שכלה שניים מבניה והיא בחרה בחיים. איך דמות כמו מרים פרץ יכולה להוות מודל לחיקוי לאופן בו ראוי לחיות בצל השכול? האם זה הציווי מבחינתה? מה דעתכם על בחירתה?