ל"ג בעומר מצויין בין פסח לשבועות. באופן מסורתי הוא נקשר למרד בר כוכבא, והמדורות הן זכר לאמצעי התקשורת של התקופה. הציונות, שהפכה את מרד בר כוכבא לסמל של גבורה וכח, הפכה את ל"ג בעומר לאחד המועדים המרכזיים בלוח השנה.
בשיעור זה בחרנו להתמקד במדורה כרעיון, ובעיקר להתבונן על מה שמכונה "מדורת השבט". דרך התחקות אחר התפתחות הביטוי הזה, ננסה לעמוד על שינויים ותמורות שחלו בחברה הישראלית.
נבקש מכמה תלמידים לספר על חוויות ממדורות שהם השתתפו בהן.
המדורה הישראלית כונתה "קומזיץ" ומזוהה מאוד עם דור הפלמ"ח. מרים זינגר, שהייתה סופרת, משוררת, עיתונאית, מרצה לחינוך והגננת הראשונה של קיבוץ דגניה, כותבת מאמר בעיתון דבר, שהתפרסם ב-20 ביוני 1947, על משמעות המילה קומזיץ בקיבוצים ובהכשרות. לפי דבריה, הכוונה היא לארוחת חצות. חברים שלא הספיקו לאכול ארוחת ערב או חברים בתפקיד נהגים שנהיו שוב רעבים לאחר שחזרו מנסיעה היו מתכנסים בחדר האוכל, אוכלים ממה שנשאר ומספרים סיפורים מבדחים. כך היא כותבת: "ובמשך רגעים אחדים ערוך השולחן. דויד'קה הנהג הביא בינתיים קופסת סרדינות שהביא אתו מן העיר – והקומזיץ התחיל. עכשיו יודעים אתם מה זה 'קומזיץ'! אבל לא המאכלים הם כאן עיקר, אלא השיחה הנאה והתחרות בסיפורים, שהם על פי רוב מבדחים את הדעת".
בתקופת הפלמ"ח נוספה למילה קומזיץ המשמעות של בילוי משותף של חברים סביב מדורה תחת כיפת השמים, ובדרך כלל בלילה. באוהלי הפלמ"ח התגבש הוויי מיוחד במינו. במשך היום התאמנו האנשים או עבדו איש-איש בענפיו ובעבודתו, ובערב בילו יחד מסביב למדורה בקריאה ובשירה, וכך נוצר פולחן ה'קומזיץ'. המדורה גררה ספל קפה ותפוחי אדמה קלויים. מראשית ימיה של החטיבה החל צומח הפולקלור המיוחד לה, שעיקרו ה'צ'יזבאט' והפזמון. באוהלי פלמ"ח החלו לשיר את שיריהם משוררים צעירים, ששאבו את השראתם מחייהם בחטיבה, ובהם זרובבל גלעד, חיים גורי וחיים חפר. בשירים רבים של הפלמ"ח נזכר הקומזיץ.
מתוך "קומזיץ" , פוסט בבלוג "נקודת ראות" של ד"ר הדר פרי
השיר "מסביב למדורה" של המשורר נתן אלתרמן מאפיין את לוחמי הפלמ"ח כאגדה בחייהם. הביטוי 'מסביב למדורה' רומז על מנהג הקומזיץ שהיה נפוץ ומזוהה איתם, אך גם על התאחדות סביב עניין משותף:
(לתלמידים יותר צעירים ניתן להציע, במקום השיר "מסביב למדורה", את "ניגונה של השכונה" של עוזי חיטמן, ולהתייחס לנוסטלגיה לתקופה של קהילתיות, זיקה בולטת של אחד לשני, לתחושה שהיתה שכולם סביב אותה מדורה.)
נחלק לתלמידים דף שיש בו מצד אחד את מילות השיר "מסביב למדורה" של נתן אלתרמן, ומצד שני מילות השיר "מדורת השבט" של יענקלה רוטבליט.
צפו בסרטון של השיר "מסביב למדורה" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: יאיר רוזנבלום, שרים: דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז). בסרטון ניתן לראות תמונות רבות מהווי הפלמ"ח.
בשלב הבא קראו את מילות השיר.
למורה: אפשר לקרוא ניתוח מעניין של השיר בהקשר הישראלי, מאת אלי אשד.
לאחר שהעמקנו מעט ברעיון המדורה, נבחן ביחד את המושג "שבט". המושג שבט מוכר היטב בתרבות היהודית. במקרא הוא תיאר חלק מן העם. היום המושג "שבטים" מוזכר בעיקר בהקשר למחלוקות ולפילוג. בשנת 2015 נאם הנשיא רובי רבלין ותיאר את החברה הישראלית. הנאום קיבל את הכינוי " נאום השבטים ". מתוך דבריו נצטט רק פסקה:
ההפרדה הזאת בין השבטים מחייבת אותנו לבחון את ההשלכות החברתיות והערכיות שלה. היא מציבה בפנינו אתגר חדש לפתח שפה משותפת, שפה ישראלית שכל איש יוכל להביע בה את עמדתו בלי לחוש שהוא מוותר על זהותו או שהוא מודר, מוקצה, מוחרם ומנודה.
שני עשורים לאחר רצח רבין נדמה שהיום, יותר מאי־פעם, החברה בישראל ניצבת בפני אתגר מורכב וקשה. התהום עודנה פעורה, השפה המשותפת עודנה חסרה. יתר על כן, דומה שהחלקים השונים בחברה הישראלית סבורים שהם יכולים לחיות בנפרד לגמרי זה מזה, בלא להיפגש עם כלל הציבור בישראל, בלא לחיות כתף אל כתף.
אנו מוכרחים לשאול בכנות מה משותף לכל המגזרים המרכיבים את החברה בישראל. האם יש לנו שפה אזרחית משותפת, אתוס משותף? האם יש לנו מכנה ערכי משותף שבכוחו לחבר את כל המגזרים הללו יחד במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?
אני סבור שמי שאינו מוכן לשאול את השאלות האלה היום איננו ציוני יותר או לאומי יותר, אלא מתעלם מהאתגר החשוב ביותר המונח לפני המפעל הציוני היום. אם חפצי חיים אנחנו, אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו, הרי אנו נדרשים להיישיר מבט אמיץ למציאות הזאת מתוך מחויבות עמוקה למצוא יחד תשובות לשאלות ומתוך נכונות לסרטט יחד, כל שבטי ישראל, חזון של תקווה ושל שותפות.
המשימה הגדולה המונחת לפתחנו היתה ועודנה בניית אמון בין המגזרים השונים בחברה. המשימה הזאת איננה, ואסור שתהיה, משימה של מחנה פוליטי כזה או אחר. בבניית אמון טמונים המפתחות לעצם קיומנו כאן, לגורלנו ולעתידנו.
ראובן (רובי) ריבלין, נאום נשיא המדינה בכנס הרצליה, 7.7.2015
נבקש מן התלמידים להפוך את הדף ולקרוא את שירו של יענקל'ה רוטבליט . (אפשר גם להשמיע את השיר )
לפני קריאת ההגדרה מן המאמר ניתן לתלמידים להתבונן בתמונה של מדורה של הצלם נינו הרמן (התמונה הראשונה בדף). מומלץ להקרין את התמונה בכיתה ולנסות להבין מה הכוונה במושג המטאפורי "מדורת השבט". נסב את תשומת הלב: לאור הכחול, להעדר קשר עין בין המשתתפים, למראה המודרני לעומת דור הפלמ"ח.
דיון: הביטוי מדורת השבט מתייחס לתקשורת. במה דומים השניים? איזה מאמצעי התקשורת הוא מדורת השבט היום?
אחד הסוציולוגים שחקרו שינויים חברתיים לאור כניסתם של כלי תקשורת המונים היה מרשל מקלוהן. כשמקלוהן תיאר את השינוי החברתי שיצרה הטלוויזיה – הוא התייחס גם למושג שבט.
מרשל מקלוהן טען בשנות ה-60, כאשר הטלוויזיה החלה לפרוח בעיקר בארצות הברית ובאירופה, כי הטכנולוגיה משפיעה על חיי בני אדם והתנהגותם. מקלוהן היה אבי הגישה הטכנולוגית, שטוענת בעיקרה שטכנולוגיות תקשורתיות חדשות משפיעות על בני אדם והתנהגותם. הוא תיאר שתי השפעות שהביאה הטלוויזיה:
1. הטלוויזיה הביאה לאחווה משפחתית, לתחושה של יחד, שבטיות (מכיוון שעולם ישבו יחד סביב הטלווזיה). הטלוויזיה גם נתנה תחושה של שיתוף עולמי, שמקלוהן העניק לו את הכינוי "כפר גלובלי". כל אחד יכול לדעת בזכות הטלוויזיה או הרדיו מה קורה ביבשת רחוקה ממנו
2. הטלוויזיה פועלת באמצעות צילומים מהירים ומקוטעים, ובשידור חי ככל האפשר. לדעת מקלוהן, הטלוויזיה השפיעה על התנהגותנו. בני האדם רוצים הכול במהירות, כאן ועכשיו ולא דוחים סיפוקים כמו בעבר. נתגלתה תופעה של חוסר סבלנות וחסר איפוק.
כיום ישנו שינוי במדורת השבט המאוחדת, סביב הטלוויזיה. בעקבות העובדה כי הטלוויזיה הפכה להיות מוצר זול יש בבתים ריבוי טלוויזיות ובכך יש חזרה לשלב השני של מקלוהן (הפרישה מהשבט) שמדבר על ניכור, התבודדות ואינדיבידואליזם.
(להרחבה ראו: המדיום הוא המסר , ויקיפדיה).
המטאפורה של מדורת השבט היא תוצר ושיקוף של השינויים בשיח התקשורת בישראל של שנות התשעים…"מדורת השבט" מתייחסת בדרך כלל לאמצעי התקשורת באופן כללי, ולטלוויזיה באופן מיוחד. "מדורת השבט" היא, לפיכך, צירוף ישראלי ייחודי: צירוף שיונק מצד אחד מעולם מושגים מקומי, אך מן הצד השני ניזון מז'רגון אינטלקטואלי של תחום התקשורת…
… למושג זה אין מקבילה בעולם המושגים של התקשורת בשפות אחרות. …. "מדורת השבט" משמשת דימוי לתפקיד התקשורת ביצירת אינטגרציה חברתית, דימוי שנגוע בנוסטלגיה למציאות טלוויזיונית של טרום המפץ הגדול. במובן זה ניתן לראות את אירועי המדיה (media events) כזכר (אולי היחיד) לאותה מציאות שבה כולנו היינו מסובים אל המקלט (יש לציין כי אחד המודלים המרכזיים…בדיונים על אירועי מדיה היה סדר הפסח)….
אז מה כל זה אומר? אין זה מקרה ש"מדורת השבט" החלה לבעור בדיוק כאשר המדורה המקורית, מהדורת "מבט", כבתה. דומה שיחד עם הפלורליזם התקשורתי וריבוי הערוצים נולדה גם הנוסטלגיה למסך אחד ויחיד בשחור-לבן
עמית פינצ'בסקי, ועכשיו כולם ביחד, העין השביעית, 24.7.2008
לפניכם מספר התייחסויות למדורת השבט הישראלית-תקשורתית. מה האתגרים? מה צריך לשנות? האם מדורת השבט כבתה? האם ראוי שתכבה?
אפשר לתת לכל תלמיד או קבוצה קטנה מקור אחד, ושייצגו את העמדה הזו בדיון כיתתי, לפני הבעת עמדה אישית.
1. אלי ויסברט:
את אומרת לי שבגלל זה הפסקת לקרוא עיתונים. שהדרך היחידה לדעת מה קורה באמת זה לצאת לשטח, לראות מקרוב, להתרשם, לגעת. ואני שואל אותך מה זה משנה בעצם, אם העולם כולו חווה את המציאות דרך העיתון שאת לא קוראת. ואיפה זה מעמיד אותך. ואת שותקת.
אלי ויסברט, מדורת השבט , 24.8.2011
2. בשבוע בו נרצחו שלושת הנערים אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגלעד שער כתב יותם יזרעאלי את המאמר הבא מתוכו מובא קטע אחד, שעוסק במקום התקשורת ברגעי משבר קשים:
טרגדיה נוראה התגלגלה לפתחנו; זה שלושה שבועות עם ישראל מייחל ומתפלל לשלומם של שלושת הנערים החטופים, "נערינו", כפי שאנחנו מורגלים להגיד, ובצדק, והחדשות שמהן פחדנו יותר מכול הבזיקו אל חיינו אמש, כמו תזכורת צורבת למציאות חיינו. ומאז הארץ בוערת.
עם פרסום הידיעה, החברה הישראלית התכנסה לריטואל המוכר מדי לצערנו של מדורת השבט המתאבל. בין שזה נעשה עם נרות זיכרון וגיטרות בכיכרות הערים בירושלים ובתל אביב, ובין שבאולפני החדשות ובסלוני הבתים, בין שבאתרים וברשתות החברתיות – עם ישראל מימין ומשמאל מתאחד סביב הכאב, עדיין, בעיקר רגשית ובלי פוליטיקה; גילויי אמוציות מובנות של נקמה וכעס, ולעתים, פרשנויות על התגובה הנכונה והראויה או הבלתי ראויה. בימים הקרובים נכונים לנו עוד הרבה טורי דעה ופוסטים אישיים שהתכנים שלהם ישקפו מגמה כללית של מעבר הדרגתי מפריקה של המטענים האמוציונליים אל עבר ההבניה של הטקטיקות המחושבות, מן הרגשי אל המנטלי…
אני לא מבקר ואני לא שופט. אני פשוט מזהה כאן, כי אי אפשר כבר לא לזהות אותה, את הכרוניקה הידועה מראש של הבערה שתבער כאן בשבועות הקרובים ושתתפוגג רק כשיבוא גל גדול יותר ויבלע אותה תחתיו. ובתוך כל ההמולה, בא לי לבקש רגע אחד שקט בבקשה. אנא, בלי רעש. בלי אש. בלי מים. רק דקה אחת של דממה. שנלמד גם להיות אומה שותקת. שנדע לא לדעת מה נכון. שנדע לא לדעת איך צריך לנהוג עכשיו. שנדע לא לדעת מה לאמר ומה לדבר. שנדע לכוון, כמו היהודי ההוא בסיפור החסידי, אל מעבר למילים, גם כאשר אין אמיתיות ונכונות מהן.
יותם יזרעאלי, כלל היסוד של מדורת השבט המתאבלת: "לא תשתקו" , 1.7.2014
3. שלמה פיוטרקובסקי קובע שמדורת השבט הישראלית היא לא המדורה שלו:
מעבר לשני השבטים הללו ישנו גם השבט הדתי. השבט הזה אמנם יושב בחלקו סביב למדורה הזו, הוא צורך תקשורת אלקטרונית וחי את דופק החיים של הישראליות החילונית. אולם השבט הזה הוא צרכן, לא חלק. מעמדו סביבה הוא כמעמדו של הילד הדחוי, זה שיושב בצד ולא מרגיש חלק מהמסיבה.
במשך שנים מדורת השבט של ערוץ 2 הובילה קו שמאלי, חילוני מאוד, כזה שהמגזר הדתי וגם חלקים נרחבים בימין החילוני חשו דחויים על ידו. לפני שנים השתתף השר המנוח אורי אורבך באולפן בחירות בערוץ 2, בימים שבהם עוד היה עיתונאי. באולפן ישבו הוא ועוד כשבעה אנשי תקשורת חילונים שמאלנים, ואורבך הפטיר כמעט כבדרך אגב כי מזל שאין עוד ימני דתי באולפן, שהרי במקרה כזה האיזון היה מופר לחלוטין.
ההומור האורבכי במקרה הזה מבטא היטב את התחושה של בני השבט ממנו הוא בא, מול מה שמתיימר להיות "מדורת השבט" של ישראל כולה.
שלמה פיוטרקובסקי, "לא מדורת השבט שלי" , ידיעות אחרונות, 31.10.2017
דמיינו שנבחרתם להציע פרוייקט בקנה מידה ארצי. הפרוייקט ייקרא "מדורת השבט".
חשבו באיזה תחום בחיים הייתם רוצים לחדש את חווית היחד של המדורה, עם התייחסות לאמצעי תקשורת, או בלי, לשיקולכם.
אפשר לקבל השראה מפרויקטים קיימים, כמו למשל
ההצעה תכלול:
הציגו את ההצעה שלכם בפני הכיתה.
