/ תוכנית בארי

בתקופה האחרונה אני שומע עוד ועוד הצהרות מאנשים בכירים, שמספידים את מוסד בית הספר.

העובדות ידועות – בית הספר הוא מוסד מיושן שלא השתנה מאז עידן המהפכה התעשייתית. הוא מבוסס על פרדיגמה שבה אנשים מקובעים, מנסים להכין תלמידים מבולבלים לעולם המשתנה תדיר.

תודות להשתתפות שלי בתכנית זו אני יכול להביע דעה לא פופולארית:

אני מאמין בבית הספר.
אני מאמין בחינוך לערכים.
אני מאמין במחנכים.

אנחנו חיים בתקופה בה הידע נהפך לנגיש יותר מאי פעם בעבר. כל תלמיד ותלמידה יכולים להגיע בלחיצת כפתור למאגרי ידע אדירים שאין סיכוי שמורה ממוצע יוכל לאחסן בראשו אי פעם. עובדה זו מחייבת אותנו להכרה מפוכחת בכך שהתפקיד המסורתי של המורה כאוטוריטה הבלעדית של הידע בכיתה הסתיים.

תודה לאל.
עכשיו אפשר להתחיל לעסוק במה שבאמת חשוב.

במקום לעמוד אחוזי אימה לנוכח המציאות שמאיימת כביכול על מעמדו של המורה אני מבקש להכיר בהזדמנות הנדיבה שהיא נותנת למורים להיות מחנכים במלוא מובן המילה: לטפח בני אדם סקרנים וביקורתיים ולהפוך את סביבת בית הספר למגרש של התנסויות אינטלקטואליות, חברתיות, רגשיות ורוחניות.

התכנית סייעה לי לחשוב על אנשי חינוך במגוון חדש של מושגים: כמומחים לנפש התלמיד, כברי סמכא בענייני זהות וערכים, כשותפים בחיי הנפש והרוח של התלמיד וכאומני החיבור בין עולם הרעיונות לעולם המעשים. אני מרגיש שהצלחתי להיפטר ממשקל עודף של קונספציות שאליהן התרגלנו כולנו: להפסיק את הדיכוטומיה המזיקה שבין חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי, להפיל את המחיצה החוצצת בין תוכן ותהליך בכיתת הלימוד ולהנמיך את הגדר המפרידה בין בית הספר לבין "העולם האמיתי".

ומשאלתי האישית – כל שאוכל לבקש לעצמי כמחנך של מחנכים בתוך הפרויקט הגדול של שבירת המחיצות הוא להיות ו"ו החיבור. אותו ו"ו שמצליח לתפוס בקרס את חלקי האדם שהופרדו ולראות אותו שוב כשלם.

הלוואי ואזכה להיות ו"ו החיבור שתשכין שלום:
בין האונה השמאלית של המוח לחלקו הימני
בין טקסט והתנסות
בין שכל, גוף ורוח
בין הלכה ואגדה
בין מחשבה ומעשה
בין ישראל והעמים
בין יהדות ואנושיות
בין האנושי לאלוהי שבכל אחד מאיתנו.

——————————-

אלון מור, דברים במעמד הסיום של קורס מחנכים בכירים מקהילות יהודיות שונות בעולם העוסקים בחינוך יהודי חווייתי, ובהובלת אירגון M²