מפעלו ההגותי של עמנואל קאנט, הפילוסוף בן המאה ה-18 ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים, נתפס כשיאה של הפילוסופיה של העת החדשה. קאנט הצליח ליישב יחד את שני המוטיבים המרכזיים של מסורת זו: מצד אחד הזרם האמפריציסטי, שסבר כי כל הכרה וידיעה שלנו על המציאות נובעת מתוך תצפית, התנסות ומגע עם העולם; ומצד שני הזרם הרציונליסטי שהחזיק בהנחת היסוד שאנו יודעים את עצמנו ואת העולם ללא התנסות אלא מתוך ידע בלתי תלוי ואפריורי איתו אנו נולדים והיקשים שכליים טהורים המתבססים על אותו ידע. מחלוקת זו עצבה את השדה הפילוסופי בעת החדשה, תוך כדי התמודדות מתמדת בין שני הזרמים.
הפילוסופיה של קאנט מכירה באמת שיש בכל אחת משתי העמדות הללו. כדבריו: "גם אם כל הכרתנו ראשיתה בניסיון, אין פירוש הדבר שכולה נובעת בשל כך מן הניסיון" (ביקורת התבונה הטהורה [מהדורת ירמיהו יובל], עמ' 118). קאנט שבר למעשה את הדיכוטומיה בין התפיסה לפיה העולם נתון לנו ואנחנו רק לומדים אותו מתוך ניסיון לבין התפיסה לפיה ניתן להבין אותו באופן אפריורי ו"אובייקטיבי". אך עמדתו אינה פשרה או מעין דרך אמצע הממזגת בין רציונליזם לאמפריציזם; הפילוסופיה הקאנטיאנית סתמה את הגולל על הוויכוח באמצעות אימוץ נקודת מבט חדשה לגמרי לגביו, שכפי שנראה להלן כללה בתוכה השלכות מרחיקות לכת על הבנת האדם את עצמו ואת העולם.
קאנט סבר כי אכן העולם נתון לנו, ולפיכך אנו מבינים אותו בעזרת הניסיון, אך מנגד, האופן שבו אנחנו מבינים אותו אינו "אובייקטיבי" אלא נעוץ ותלוי בתודעתנו. קביעה מהותית זו הובילה אותו לאחת ההבחנות המזוהות ביותר עם הגותו – בין "עולם התופעות", אותו עולם מאורגן היטב שניתן להכרה האנושית, ובין "הדבר כלשעצמו", מושג שעל מובנו המדויק נשברו קולמוסים רבים, אך ניתן לאפיינו כעולם ממשי ואובייקטיבי המקביל לעולמנו ואיננו ניתן להכרתנו.
לאור הבחנה זו, אכן ניתן לומר כי הכרתנו היא שמעצבת את המציאות כפי שאנחנו מבינים אותה, שכן עולם התופעות "גזור" לפי מידת האדם ומובן רק דרך מבנה התודעה האנושית. מנגד, העולם "כשלעצמו", כלומר המציאות הבלתי תלויה והאובייקטיבית, איננה ניתנת להכרה ולתודעה האנושית אין זיקה אליה. במובן זה, התפיסה הקאנטיאנית ויתרה למעשה על היומרה שהיתה מנת חלקה של הפילוסופיה מאז ומתמיד – להבין את המציאות באופן מלא ושלם ולדעת את העולם כפי שהוא. לפי קאנט, השאלות הגדולות שהציב לעצמו האדם אינן בנות-פתרון, שכן לעולם יהיה האדם מוגבל להכרת עולם התופעות בלבד. גורלה של התבונה האנושית הוא אפוא לנסות להשיג את המטרה אותה הציבה לעצמה אך לא להצליח בכך לעולם.
עם זאת, מטרות אלו שהציבה לעצמה התודעה האנושית אינן חסרות משמעות כלל ועיקר. אנחנו אמנם יודעים שלא נוכל לספק תשובה לשאלה "מהו העולם", אבל עצם החתירה לידיעה זו, התשוקה של התבונה לדעת את העולם, מהווים לדעת קאנט מאפיין יסודי של האנושי.
אם כן, הפילוסופיה של קאנט מעלה מתח בסיסי לגבי הערכת טיבו של האדם: מחד, האדם הינו יצור בעל עוצמה אדירה; הוא למעשה מכונן את עולם התופעות, בתבונתו, בשכלו ובהכרתו. מנגד, האדם הוא יצור מוגבל, שיכולותיו אינן מאפשרות לו להכיר את העולם "כפי שהוא". האדם אמנם ניצב במרכז ההוויה, אבל במרכז ההוויה שהוא עצמו עיצב. במובן הזה מפעלו של קאנט לא רק מספק תשובה תיאורטית לשאלה מהי ידיעה, תוך ניסוח המפשר בין הרציונליזם לאמפיריציזם – הוא מסרטט מחדש את ההבנה שלנו לגבי מקומו של האדם בעולם ולגבי יחסו של האדם לעצמו ולמציאות. במישור הקיומי, קאנט מאפיין את האופי החידתי והטראגי של המצב האנושי: האדם מודע לכך שלא ימצא תשובות לשאלותיו הגדולות, אך הדבר לא גורם לו להשלים עם מוגבלותו ולהפסיק לחפש אלא להמשיך ולנסות שכן זה גורלו כיצור אנושי.
שאלת היחס בין המתח הזה שתיאר קאנט לבין עולם האמונה והדת נתונה למחלוקת בין פרשניו השונים. מצד אחד, ניתן לראות את הגבולות שהציב קאנט לתודעה האנושית כמרוקנים את המציאות מנשגבות או מסתורין – האדם בוחן מה הוא יכול לדעת ומה לא, ולאחר שעמד באופן מפוכח על גבולות ההכרה שלו, על גדולתם ועל מוגבלותם, אין לו עוד צורך בהשענות על קיום טרנסצנדנטי ואינסופי. אכן, הדבר הולם את תפיסת המוסר של קאנט, לפיה הצו המוסרי חייב להיות משוחרר מהשפעות חיצוניות לאדם – כולל השפעות דתיות – ולנבוע ממקום אוטונומי. מנגד, חלק ממפרשיו של קאנט תפסו את הגבלת הידיעה האנושית כפינוי מקום לאמונה, למימד הנשגב של המציאות החורג מעבר לגבולות האדם. לפי פרשנות זו, תחימת גבול ההכרה האנושית מאפשר למעשה את כינונו של מרחב אליו יש לאדם תשוקה שאינה יכולה להתמלא – המרחב הדתי.
אם בפילוסופיה טמון כוח המעצב את המציאות ולא רק מבקש לפרש אותה, אזי קשה למצוא דוגמא מובהקת יותר מזו של קאנט לפילוסוף שחולל שינוי במציאות. באמצעות הגות מורכבת ורבת פנים הוא הצליח לכונן מהפכה בהבנת האדם את עצמו ואת מקומו בעולם ולשנות את המבנה התודעתי של האדם המודרני. לאור הפילוסופיה הקאנטיאנית נוצרה תודעה אנושית חדשה, שמצד אחד מכירה בעוצמתה הכמעט-אינסופית לכונן את עולמה אך בה בעת היא מכירה בגבולות יכולותיה.
