מגילת שיר השירים רוויה בתיאורים של התנהגות חיזור בין גבר לאישה (1), שהולמת ברובה את הנהוג בתחום זה גם בימינו-אנו. והנה רבים ממאפייני החיזור והגורמים המשפיעים על המשיכה בממלכת האדם שבאים לידי ביטוי במגילה שלפנינו, מקבילים לאלה הנהוגים בממלכת החי ובממלכת הצומח (2).
במאמר זה נציג בהרחבה את ההקבלות הרבות הללו , ונבחין בדמיון הרב הקיים בין המתרחש בתחום החיזור בעולם האדם לבין דפוסי ההתנהגות של היצורים האחרים המאכלסים את כדור הארץ (3). נראה לי שההבחנה בהקבלות הללו מציבה אותנו בפני פלא מרתק ומעורר סקרנות במיוחד.
להלן מאפייני החיזור והמשיכה בין בני זוג, המופיעים במגילה והמשותפים לנו ולעולם החי והצומח:
1. ריח / התבשמות
לריח תפקיד מרכזי ביותר בהתעוררות התשוקה (4). יש הטוענים כי השפעתו של הריח על הרגשות גדולה הרבה יותר מזו של המראה והקול (5), שכן בהבדל משאר החושים שעוברים פרשנות בחלקים מפותחים יותר של המוח, הריח חודר ישירות אל גזע המוח ומעורר בנו תחושות עזות מבלי שאנו יכולים לעבד את התהליך או לשלוט בו (6).
לאור האמור לעיל, אין פלא שלשון האהבה בשיר השירים אפופה בתיאור של ניחוחות נפלאים ומשכרים. גופם של שני בני הזוג מאופיין בריחות של בשמים המופקים מצמחים: הנערה מפיצה ריח של נרד (א' 12 ;ד' 14), מור (ג' 6 ;ד' 6 ,14 ;ה' 1 ,5), לבונה (ג' 6 ;ד' 6, 14) כופר (ד' 13), כרכום (ד' 14), קנה (ד' 14) וקינמון (ד' 14). בגדיה רוויים בניחוח של עצי הלבנון (ד' 11). הנער מפיץ ריח של מור (א' 13 ;ה' 13) וכופר (א' 13). גם הוא וגם היא מדיפים גם ריח של פרחים: היא – של חבצלת השרון (ב' 1), ושניהם – של שושנים (הוא – ה' 13 ;היא –ב' 1 ,16 ;ד' 5 ;ו' 2-3 ;ז' 3). גם העלם גם העלמה מעלים ריח של פירות שנחשבו למעוררי תאווה : היא – רימון (7) (ד' 13 ;ח' 2)
ושניהם – תפוח (8) (ב' 3; ז' 9). שני בני הזוג אינם מסתפקים רק בציון סוגי הבשמים, אלא אף מעידים על האיכות האדירה של הארומה שאותה מציף מושא משיכתם: הדוד טוען כי אהובתו מדיפה ריח של "כָּל־רָאשֵׁי בְשָׂמִים" (ד' 14), היינו, של הבשמים המשובחים ביותר (9).
הנערה מצידה מספרת כי ריח שמני הבושם הנובע מאהובה הוא טוב מכל הבשמים (10): "וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל־בְּשָׂמִים" (ד' 10). ולא רק זאת, אלא ריחו הוא כזה של בושם שמריקים מכלי לכלי ואז נודף ממנו ניחוח חזק ומשכר במיוחד (11): "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ" (א' 3).
מובן שלא רק במגילת האהבה הקדומה שבה עסקינן, אלא בכל הזמנים נוהגים בני אדם הרוצים למשוך את בני המין השני להשביח את ריח גופם. פעמים רבות עולה בידם בדרך זאת למגנט אליהם
את בן הזוג הקיים או הפוטנציאלי ולשכר את חושיו. בתקופה המודרנית קיימים אינספור תכשירי קוסמטיקה המשמשים למטרה זו (סבונים ריחניים, דיאודורנטים, אפטר שייב ובשמים למיניהם).
גם בעולם הצומח ובעולם החי יש לריח תפקיד זהה ממש: הפרח מושך אליו באמצעות הניחוח הנעים שהוא מפיץ את הציפורים והחרקים, כדי שהם יבצעו את תהליך ההאבקה, לצורך הרבייה (12). אצל בעלי החיים, מדיפות הנקבות בעונת הייחום ריחות מיוחדים המזמינים את הזכרים (13).
כך לדוגמה, מסוגלת נקבת טוואי המשי לשחרר לאוויר אות כימי (פרומון (14)) שזכרים מסוגלים להבחין בו ממרחק של אחד עשר קילומטרים. ואז כשהיא פוגשת את בן זוגה ומשיכה עזה מתחוללת ביניהם, מקבל המשפט "יש ביניהם כימיה" משמעות אמתית גם מבחינה מדעית ולא כקלישאה בלבד (15).
2. מראה
החזות החיצונית משפיעה על המשיכה (16). אי לכך, מקפידים בני האדם לשפר את המראה החיצוני שלהם באמצעות התקשטות לסוגיה (תכשיטים, בגדים נאים, תספורת, תסרוקת ועוד). משום כך מרבים בני הזוג במגילת שיר השירים לשבח את המראה הנאה של מושא תשוקתם.
כך, לדוגמה, מעיד הדוד על יפי אהובתו:
יש שהוא מסתפק רק באזכור של יפיה ("יָפָתִי" ב' 10, 13; "וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" ב' 14; "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי" ד' 7), ויש שהוא מדגיש כי היא היפה מכל הבנות כולן: "הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" (א' 8); "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (ב' 2) (17).
גם האהובה מוקסמת ממראהו של אהובה ומחמיאה לו על כך:
כמוהו, אף היא מסתפקת לעיתים באזכור יופיו בלבד ("הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי" (א' 16), ובמקרה אחר היא טוענת כי הוא בולט ומרשים ביופיו מבין רבבה (18): "דָּגוּל מֵרְבָבָה" (ה' 10).
שני בני הזוג מביאים גם רשימות קטלוגיות ארוכות המונות את אברי הגוף והמפוארים של האהוב/האהובה לפי סדרם (19), ומשתמשים בדימויים ובמטאפורות שמאדירים עד מאוד את המראה הנאה של מחמד נפשם (20).
העלם מתייחס גם לעדיים הנאים של אהובתו: הוא מציין עד כמה התכשיטים המעטרים את לחייה ואת צווארה מחמיאים ליופייה (21): "נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים" (א' 10) ואיזו השפעה אדירה יש לתליון שעל צווארה עליו: "לִבַּבְתִּנִי… בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ" (ד' 9).
התקשטות דומה לשם השגת מראה יפה מוכרת גם מעולם הצומח ומעולם בעלי החיים: אחת הדרכים שבאמצעותן מושך אליו הפרח את המאביקים למיניהם היא מראה ססגוני (צורה, צבע) (22). גופם של חלק מבעלי החיים מבריק ונוצץ לפתע בעונת החיזור, והצבעים המתגלים הם עזים ומנוגדים (23). חלק מלבוש הכלולות המפואר נוצר באמצעות שינוי צו רה שחל באברים שונים שלהם, כגון: קרניים, כרבולת, זנב וכנפיים. בנידון זה ראוי לציין במיוחד את מצג הראווה העילאי בקרב העופות, הלוא הוא זנב הטווס הססגוני, שבאמצעותו מבקשים הטווסים הזכרים להרשים את הנקבות,
עד שלא תוכלנה לעמוד יותר בפני הקסם הקורן מהזנב המרהיב ותיעתרנה להשתתף בפגישה הסוערת והמיוחלת בשניים.
ראוי לציין כי בעוד שברוב החברות האנושיות הנשים מתקשטות יותר מהגברים, המין היפה בקרב בעלי החיים הוא בדרך כלל המין הזכרי (24).
3. מבטים
חיזור מתבצע גם באמצעות מבטים (25). התבוננות אדם בבן המין השני במבט יוקד שמביע חשק עז, עשויה לשלהב את החושים של האובייקט ש אליו מכוון המבט. לכן מתארים הנער והנערה בשיר השירים את המבט שכל אחד מהם נועץ במשנהו במהלך החוויה המסעירה של החיזור.
האהובה אומרת כי הנער מביט בה באהבה (26): "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (ב' 4), וגם האהוב מתייחס למבט הנוקב שלה בו, שהוא אינו מצליח לעמוד כנגדו, שכן הוא גורם לו להתלהבות, לרטט ולטירוף חושים (27): "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי" (ו' 5).
תופעה דומה של קשר עין בחיזור מוכרת גם מעולם בעלי החיים. לדוגמה, כשהפיל רוצה להזדווג עם הפילה, הוא נועץ בה מבט מסוים. לאחר שעיניהם נפגשות, הם מאותתים זה לזו בתרועה קצרה ומיוחדת, ואם הצליל ערב באוזניהם, הם ממשיכים הלאה למשחק המוקדם ולמשגל (28). בקרב קופי המרמוסט, הנקבה מתחילה בחיזור בכך שהיא נועצת בזכר מבט ארוך מהרגיל. אם הזכר נענה לחיזור, הוא משיב לה במבט ארוך. או אז היא מניעה את לשונה, הוא משיב באותו אופן ובמקביל מתקרב אליה (29).
4. נגיעות
לאחר שנופלים חלק מן המחסומים בין בני הזוג, ועוד לפני מימוש האהבה, מגיע שלב המגע ביניהם, שמהווה חלק מאקט החיזור. במהלך המשחק המקדים, נוהגים בני האדם לחבק, ללטף , לנשק ועוד כיוצא באלה. באשר לנשיקות, יש לציין שמשתתף בהן גם חוש הטעם, הקשור בחוש הריח (30). לבני האדם יש צורך גם לגעת וגם שיגעו בהם (31), ואופני המגע השונים מעוררים את הציפיה ובונים סערת יצרים של רגשות ותאווה (32).
כך, לדוגמה, מתוארים במגילת שיר השירים רגעים של חיבוק בין העלם והעלמה: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ב' 6; ח' 3), נשיקות: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (א' 2) ונגיעות בדדיה, המדומים ל"הרים": "הָרֵי בָתֶר" (ב' 17), "הָרֵי בְשָׂמִים" (ח' 14), וכן "הַר הַמּוֹר" ו"גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (ד' 6) (33).
תקשורת של מגע מאפיינת גם בעלי-חיים רבים, והיא נפוצה במיוחד בעונת החיזור וההזדווגות. בזמן זה, השימפנזים הפיגמיים מחבקים, מלטפים ומנשקים זה את זו, הדולפינים מרבים ללטף האחד את משנהו בסנפיריהם ולהתחכך זה בזו, הזאבים והצבועים מלקקים את אברי המין ואת הפנים של בני זוגם, התנינים והקרוקודילים מחבקים ומלטפים וזוגות של ג'ירפות משלבות את צווארן זה בזו בהידוק נפלא (34). כל הנגיעות הללו משולבות בריקוד החיזור של בעלי החיים (35).
5. שירה / השמעת צלילים
לשאר החושים המשתתפים בחיזור מתלווה גם חוש השמיעה (36). בעולם האדם מהווה קול נעים מקור למשיכה, ושיר או זמר יכול להוות אמצעי חיזור סוחף המהלך קסם על שומעיו , להשפיע על רגשותיהם של בני הזוג ועל היענותם לקשר רגשי ומיני (37). המוסיקה היא "הבושם של השמיעה", והיא נעה באוויר בדיוק כמו הריחות (38). מי ששר סרנדה לבחירת ליבו מתחת לחלון מבין כנראה היטב את הכוח האדיר שיש לזמר לגרימת סערת חושים ולליבוי התשוקה והאהבה.
לכן מציין הנער במגילת האהבה שלפנינו כי קולה של בחירת ליבו הוא ערב, ומבקש ממנה לפצוח בזמר: "הַשְׁמִיעִינִי אֶת־קוֹלֵךְ כִּי־קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (ב' 14) (39).
גם בעולם בעלי החיים יש לקול חלק בחיזור, והם מרבים בתקשורת ווקאלית (40). השירה הנעימה ביותר לאוזן היא זו של הציפורים (41) אך בעונת החיזור ממלאת את חלל האוויר גם "שירתם" של חרקים מצרצרים, צפרדעים מקרקרות ויונקים שואגים. אף מינים מסוימים של דגים מפיקים במים אנקות , נהימות וקולות אחרים. הזמרים התת-מימיים הקולניים ביותר הם הלווייתנים גדולי הסנפיר, מין ששר את השירים הארוכים והמורכבים ביותר בממלכת החי, מה שהביא את הציידים הקדומים
לכנות אותם "הכנריות של הים" (42).
6. חוסן גופני
נשים נמשכות לגברים אתלטיים וחזקים (43), ולכן הנערה מתארת בהתפעמות נרגשת את החוסן הגופני של בחיר ליבה. היא משרטטת בפני חברותיה את מבנה גופו העוצמתי של הנער, וכדי להבליט את החוזק והכוח הטמון באבריו, היא מדמה אותם למתכות קשות ולאבנים (44): "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל־אַדְנֵי־פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (ה' 15-14). כלומר, ידיו הן כעמודים העשויים מזהב ומשובצים באבן טובה, מעיו הם כלוח קשיח וחלק המכוסה בשן ורגליו הן כעמודים מוצקים העשויים משיש (45).
גם באמצעות התיאור של ריצתו המהירה ודילוגיו הקלילים (כצבי וכאייל) של דודה על ההרים והגבעות, מביעה הנערה את השתאותה הנלהבת מהעוצמה הפיסית המרשימה שלו, הבאה לידי ביטוי בכושר הגופני הגבוה שלו: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה־זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל־הַגְּבָעוֹת" (ב' 8); "סֹב דְּמֵה־לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל־הָרֵי בָתֶר" (ב' 17); "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (ח' 14).
משום שהחוסן הגופני גורם למשיכה, מעוניינים גברים רבים בימינו לשוות לעצמם גוף שרירי , "ריבועים" בבטן וכדומה. לשם כך הם מפרנסים מכוני כושר וחלק מהם אף נוטל ים סטרואידים, תוך כדי סיכון בריאותם (46). הסיבה לכך שנשים נמשכות לגברים בעלות מראה המשדר חוסן פיסי, נעוצה באופן שבו האבולוציה עיצבה אותן, שכן בימי האדם הקדמון היה לגברים כאלה סיכוי טוב יותר להצליח בצייד ולבוא עם שלל רב הביתה, דהיינו, היה להם יתרון אבולוציוני (47).
אף בעולמם של בעלי החיים מהווה החוסן של הזכרים מקור משיכה לנקבות. הן נוטות להזדווג עם הזכרים החזקים ביותר, בתקווה שהגנים האחראים לתכונותיהם הנעלות יעברו לצאצאיהן. בעלי-חיים רבים נוהגים להילחם בעונת הייחום במתחרים (48), כדי להרשים את ה"גברת". לדוגמה, העוף שנקרא על שם המאבקים האלה בשם "הלוחם", וכן תנינים, צבאים, איילים, קנגורים, כלבי ים ועוד. המנצח הוא הזכר הכשיר ביותר (זכר אלפא), והוא זוכה בכל הקופה, כלומר, רק הוא רשאי להזדווג עם הנקבות המיוחמות בלהקה (49).
דרך נוספת להפגנת עוצמתו של הזכר אצל בעלי החיים, היא הבלטת איבר המסמל את כוחו (50). האיילים והיעלים הזכרים מבליטים בעונת הייחום את קרניהם (הנקבות נטולות קרניים (51)). באמצעות הקרניים, הבנויות מחומר גרמי וחזק, מנגחים הזכרים בת קופה זו את בני מינם המתחרים איתם על
השליטה בהרמון הנקבות. פעמים רבות, כשמופיע זכר בעל קרניים גדולות במיוחד, נמנעים הזכרים האחרים מלהתקרב אליו והנקבות בוחרות בו כאב לצאצאיהן ומזדווגות אתו. הקרניים הגדולות מכבידות על הזכר הנושא אותן, ולכן הן מכריזות על כוחו ועל כשירותו (52). אם כך, מסתבר שאצל המינים האלה של בעלי החיים הגודל כן קובע…
הלווייתנים מבליטים את כשירותם בדרך אחרת: הזכרים מציגים לראווה תעלולים אקרובטיים מרשימים בניסיון להרשים את הנקבות ולהביאן לידי הזדווגות (53), ועוד כיוצא באלה .
7. קונפליקט בין התקרבות לבריחה
במגילת שיר השירים יש מתח בין שתי תחושות מנוגדות. מצד אחד, מתוארים בה כיסופים אינסופיים להתקרבות אל האהוב, ומצד שני – התחמקות ובריחה ממנו, לאחר מכן שוב ניסיון להתרחק ושוב התקרבות, וחוזר חלילה (54). משחקי התקרבות ובריחה מאפיינים את תנועת החיזור בחברת האדם בכל הזמנים (55), ולכן אין תמה שנעשה בהם שימוש במגילה זו העוסקת באהבה בין גבר לאישה ובמשיכה המתחוללת ביניהם.
בפרק ב' מתוארת התקרבות הדרגתית של הנערה לנער. בתחילה, הנערה הנועזת מודיעה לאהובה על בשלותה המינית ועל קסמי הפיתוי הטמונים בה באמצעות מטאפורות המדמות אותה לסוגי פרחים שונים (56): "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (ב' 1). כך היא מכריזה בפניו שהיא נפתחת אליו ומזמינה אותו אליה, שכן הפרח מכיל את אברי המין של הצמח, וכאמור (57), התפקיד של מראהו הססגוני והנאה ושל הריח הנעים שהוא מפיץ הוא למשוך את בעלי החיים המתאימים, כדי שהם יבצעו את תהליך ההאבקה (58). לאחר מכן, אנו עדים לחילופי מחמאות ביניהם (פס' 3-1), והנער מביא את אהובתו לבית היין כשהוא מתבונן בה במבט חושק (פס' 4). הנערה מספרת שהיא חולת אהבה(פס' 5), ואז מגיע שיא ההתקרבות – החיבוק שהוא הרגע של ביטול המרחק(פס' 6), והנה, מיד לאחר מכן , מתרחקת הנערה מאהובה. את התרחקות ה ממנו וחוסר רצונה להתקדם צעד נוסף לקראת מימוש האהבה היא מביעה בשבועה (59): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (פס' 7). מכיוון שנכשל, מנסה העלם שוב להתקרב אליה. הוא מגיע מחוץ לביתה, ומציץ מבעד לחלון בניסיון לראותה (פס' 9-8). לאחר מכן הוא מזמין אותה לצאת אתו לטבע המלבלב באביב, כלבלוב אהבתם (פס' 13-10). אחרי חילופי מחמאות ביניהם , המבטאות התקרבות (פס' 14, 16), היא נרתעת ומגרשת אותו להרים (60): "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה־לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל־הָרֵי בָתֶר".
לא רק בלב הנערה, אלא גם בלב הנער מתחולל הקונפליקט של ההתקרבות והבריחה: לאחר סדרה של דברי שבח לעלמה הנחשקת שבאמצעותם הוא מבקש לפתות אותה (ד' 5-1), מחליט לפתע הנער להסתלק: "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל־הַר הַמּוֹר וְאֶל־גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (פס' 6) (61).
התנהגות של התקרבות והתרחקות לסירוגין במהלך החיזור, מאפיינת גם בעלי חיים רבים. מצד אחד, הם חשים משיכה מינית ומבקשים להתקרב זה לזו, ומצד שני – הם חווים פחד, נעשים תוקפניים כלפי בן הזוג ונסוגים ממנו, מחזרים שוב ואז מהססים ונרתעים, עד שלבסוף רגש המשיכה
מתגבר ומכריע את הכף (62). הדוגמה המתאימה ביותר לענייננו היא מחיי האיילות והצבאים, בעלי חיים שהדמויות של הנאהבים במגילה מדומות להם. במשך השנה דרים הזכרים והנקבות רחוק זה מזה. בעונת הייחום, יוצאים הזכרים לשוטט בהרים ובגבעות כדי לחפש את בנות זוגם. כשהם פוגשים אותן, הם אינם מתחברים איתן מיד, אלא במשך תקופה ממושכת בני הזוג רודפים זה את זו ובורחים זה מזו, מחפשים זה את זו ומתחבאים זה מזו. בסופו של התהליך מתרחש המגע המיני (63).
8. בחירת המקום המתאים לחיזור
ישנה חשיבות לזירת ההתרחשות של החיזור. מקום מתאים, כגון חוף הים בלילה, או נוף קסום אחר שבו מתבודדים הנאהבים בשניים, עשוי מאוד להכניס לאווירה המתאימה ולתרום להצלחת החיזור (64). גם שהות בבר, שבו משמחים שני בני הזוג את ליבם ביין או במשקאות אלכוהוליים אחרים, עשויה להביא לנפילת המחסומים ביניהם ולמתן דרור ליצר המיני.
בשיר השירים מתוארים מקומות מפגש של הנאהבים (65): ברצותו להעיר את תשוקתה, מזמין העלם את העלמה הצעירה לטיול בטבע באביב (ב' 14-10), ואף היא מזמינה אותו לבילוי בחוץ באותה תקופה (ו' 12-11). הנערה מעידה כי הנוף היפהפה פעל עליה את פעולתו והיא איבדה את עשתונותיה: "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי" (פס' 12) (66). בנוסף לכך, הוא מביא אותה אל "בֵּית הַיָּיִן" (ב' 4) כדי לשכר אותה, ובעקבות זאת הם מתעלסים (פס' 6).
החשיבות למרחב שבו מתרחש המפגש הרומנטי בין שני המינים איננה אופיינית רק לחברת האדם. גם בעולמם של בעלי החיים יש לו חשיבות. מינים מסוימים של עופות נוהגים להתכנס במקומות מיוחדים ושם לערוך את פעולת החיזור שלהם. מקום התכנסות כזה מכונה "זירת חיזור" (67). בקרב חלק מהעופות, מצינו אתרי חיזור הדומים באופיים לאלה מעולם האדם שהצגנו לעיל בעקבות שיר השירים, היינו, מקומות יפים ומקומות מעוררי חשק.
צפייה בסוכיים, למיניהם, מלמדת כי הם טורחים לבחור מקום יפה כדי לתרום לאווירה הנחשקת (68). הזכר בונה סוכה, שמשמשת לו כזירת חיזור, ובמטרה להרשים את הנקבה הוא מקשט אותה מכל הבא ליד: עלים, פרחים, פירות, נוצות ועוד. הסוכיי המשיי, מין בעל עיניים כחולות, מקשט את סוכתו בפריטים כחולים, שכן כמו הזכר, גם הנקבה של מין זה אוהבת את הצבע הכחול.
גם הסוכיים וגם עופות רבים אחרים, מבצעים בזירת החיזור מצגים ראוותניים (מצגי זירה) (69). כך מנסה כל אחד מהם ללבות את התאווה של הנקבה ולהביא אותה לבחור בהזדווגות עמו, הג'נטלמן המוכשר. באופן זה נוהגים העופות הבאים: הלוחם, שכווי הנבל, שכווי הערבות והשכווי הטווסי, ציפור גן עדן ועוד ועוד (70).
9. ריקוד
מיסודו, נחשב הריקוד לאקט חיזור בעולם האדם (71). בשיר השירים נזכרים צעדי מחול רבי חן של העלמה המחוזרת (72): "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּךְ מַה־תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם. מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת־נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (ז' 2-1). אמנם הריקוד של הנערה מתואר על ידי מקהלה ולא על ידי הנער, ולכן איננו מהווה בהקשרו ביטוי מפורש לחיזור . אולם הוא מוצג במסגרת
אמצעי משיכה מובהקים אחרים המיוחסים לה (מראה יפה, ריחות טובים – פס' 2 ואילך), ולכן נראה כי המחבר התכוון להביא אותו כאמצעי נוסף המשפיע על ליבוי התשוקה. לקורא לא נותר אלא לדמיין שמא גם הנער עומד בין הצופים באותה נערה חיננית שמניחה לגופה להתפתל בקצב
המוסיקה, ובכל רגע ורגע כיסופיו מתגברים עוד ועוד …
הריקוד מהווה גם חלק מהתנהגות החיזור אצל בעלי-החיים (73). מצגי חיזור חזותיים מופיעים בצורה בולטת במיוחד אצל דגים, זוחלים ועופות, שרבים מהם מתגלים כרקדנים כישרוניים במיוחד!
לדוגמה, במחול החיזור של דג הסייפן, מרטיט הזכר שוב ושוב את סנפיר הזנב הארוך שלו בקרבת פני הנקבה, כדי שהיא תתרשם מ"זכריותו". באותו רגע הוא שוחה לאחור כדי להתייצב במקביל אליה, וחוזר חלילה. כל זה עד שהיא נענית לו. גם דג אחר, עוקצן דל קוץ, מעלה מופע מרשים: בעונת
החיזור, מבצע הזכר, העוטה עליו צבעים עזים, ריקוד עקלתוני מהיר לפני הנקבה. בתחילה הוא מתקרב אליה כאילו הוא עומד לתקוף, ואז הוא נעצר וטס לעבר הקן. שוב הוא חוזר אליה, ושוב מתרחק, כשכל תנועותיו מקובעות וקצביות. צעדי הריקוד נשנים עד שהיא אינה עומדת יותר בפני
קסמיו ומתרחש האיחוד. האלבטרוס (עוף ענק) מבצע בעונת הרבייה סדרה של תנועות ריקוד המלוות בקולות אנחה משונים. הוא קד, מקשקש במקורו ומטה את ראשו בתנועות בעלות קצב קבוע.
לסיכום, ראינו כי קיימת הקבלה מדהימה בין נוהגי החיזור בחברת האדם, הבאים לידי ביטוי גם
במגילת שיר השירים וגם בחיי היום יום שלנו, לבין דפוסי החיזור בעולמם של בעלי-החיים (והצמחים). מה פשר ההקבלה הזאת??? האם הדרכים שבאמצעותן מחזרים תושביו השונים של כדור הארץ זה אחר זו הם פרי יצירתו של בורא מושלם שהוציא מתחת ידיו עולם מופלא ונשגב מבינתנו, או שמא הדמיון בהתנהגות החיזור הקיימת בין הקבוצות השונות בעולם הטבע היא תוצאה של תהליך אבולוציוני?! הפרלליות שתוארה לעיל מעלה גם שאלה מרתקת נוספת: מוסכם בקרב חוקרי מדעי הטבע כי התנהגות החיזור של בעלי החיים מוכתבת על ידי הגנים (74). אם כך, באיזו מידה
התנהגותנו (כשאנו משתמשים באמצעי המשיכה הנהוגים בעולם הטבע, כגון התבשמות) היא תלוית חברה/תרבות, ובאיזו מידה היא נשלטת על -ידי התורשה?! אין כל ספק כי העיסוק בנושא של המאמר מעלה חידות מסקרנות. היקום שבו אנו חיים הוא מסתורי ופלאיו מרובים. לעיתים קצרה ידינו מלתת מענה לכל השאלות שמתעוררות לגבי המתרחש בתוכו, אך לא תמיד פיצוח החידה הוא היעד היחיד שהוא בעל ערך. לפעמים יש גם ערך מוסף לחוויה של היפעמות והתרוממות רוח כשאנו ניצבים מול אחת מחידותיו של הקוסמוס הנהדר הזה שמהווה לנו בית, גם כשאין בידינו את כל התשובות.
הערות
-והשווה גם למשלי ז' 18-17, לפיו האישה המפתה הזרה מבקשת לפתות את הישראלי להתעלס אתה באמצעות הזלפת בשמים על מצעיה.
-ובאשר לרשימות בעלות מאפיינים דומים בשירה הערבית העממית (שירת הו'צף), ראה: פאול עמ' 650; זקוביץ, שיר עמ' 90-89; פיש עמ' 87-86; עסיס עמ' 99.
-כמו כן, עיין בכתוב במשנה (מסכת תענית פרק ד משנה ח), על כך שבנות ישראל היו יוצאות לכרמים, רוקדות שם ובחורים אשר הגיעו לפרקם להינשא היו בוחרים את נשותיהם מבין המחוללות:
"רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, (משלי ל"א) "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל".
ביבליוגרפיה
– אקרמן, ד. מסע אל החושים, תל -אביב, הוצאת מטר, 1998.
– ארבל, א. היונקים – המדריך השלם ליונקי ארץ ישראל, תל -אביב, הוצאת מפה, 2008.
– ברנט, ד. "ריחו של ורד יהיה מתוק תחת כל שם אחר", המוח הטיפש,
מושב בן שמן, הוצאת כתר, 2005 ,עמ' 157-150.
– ברנר, ע. "משוררות ומחברות", נשים במקרא – תפקודים חברתיים ודפוסים ספרותיים, תל -אביב, הוצאת חיים רובין, 2018 ,עמ' 78-73.
– ג'ונס, ס. כמעט כמו לוויתן – מוצא המינים נכון לעכשיו, תל -אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
– גורביץ, ז. קול דודים, תל-אביב, הוצאת בבל, 2013.
דסמונד, מינים – דסמונד, מ. המינים האנושיים, תל -אביב, הוצאת מודן, 1998.
דסמונד, תצפית – דסמונד, מ. תצפית על בעלי-חיים, תל-אביב, ספרית מעריב, 1992.
– האלטר, מ. שיר השירים, תל-אביב, הוצאת עבודה, 1960.
– ווינסטון, ר. האינסטינקט האנושי, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2005, עמ' 213-200.
זקוביץ – חידה – זקוביץ, י. "שיר השירים – חידת החידות", ארבעה חידות מני קדם. תל-אביב, הוצאת עם עובד, 2006 ,עמ' 221-212.
זקוביץ – שיר – זקוביץ, י. שיר השירים, תל-אביב, הוצאת עם עובד, 1992.
– חכם, ע. שיר השירים / דעת מקרא, ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, 1990.
– כהן, ג.ח. עיונים בחמש המגילות / מגילת שיר השירים, ירושלים, הוצאת משרד החינוך, 1984.
– למפרט, ע. "יופי", נפש ערומה, תל-אביב, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2007, עמ' 190-169.
– מאסון, ג'. מקארתי, ס. כשפילים בוכים – חיי הרגש של בעלי החיים, תל- אביב, הוצאת מחברות לספרות, 1996.
– מגידוב, ר. "שיר השירים", השירה המקראית בראי ההוראה, ירושלים, מכון שלום הרטמן, 2009, עמ' 25-8.
– נאור, צ. הכימיה של האהבה – גנים, הורמונים ואהבה, תל-אביב, הוצאת אסטרולוג, 2011.
– סגל, מ.צ. "שיר השירים", מבוא המקרא / ספר שלישי, ירושלים, הוצאת קרית ספר, 1977, עמ' 684-668.
– עסיס, א. אהבת עולם אהבתיך – קריאה חדשה בשיר השירים, תל-אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.
– פאול, ש. מ. ערך: "שיר השירים", אנציקלופדיה מקראית / ז', ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, 1976 ,עמ' 655-654.
– פיין, ל. איך החיות עושות את "זה", תל-אביב, הוצאת סער, 1992.
– פיש, א.ה. "שיר השירים – הציווי האלגורי", שירת המקרא – עדות ופואטיקה, תל-אביב, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 1993, עמ' 106-84.
– פליקס, י. שיר השירים – טבע עלילה ואלגוריה, ירושלים, הוצאת החברה לחקר המקרא, 1979.
– פרדס, א. "שיר השירים ושאלת הקאנוניזציה", הבריאה לפי חוה, תל-אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 110-93.
– רודי, ד. "קשה לאהוב", משקפיים 18 (1993), עמ' 33-32.
– רוזנסון, י. מסכת מגילות – עיונים בחמש מגילות, ירושלים, מכללת אפרתה, 1996, עמ' 41-11.
– שטיינזלץ, ע. התנ"ך המבואר / שיר השירים, ירושלים, הוצאת קורן, 2017.
– שפירא, ח. אהבה זה כל הסיפור, אור יהודה, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2014.
