שאול ודוד – רדיפה ופרידה
פרק כ"ד בשמואל א' הוא סיפור על מלך בהווה הרודף אחר מלך עתידי, סיפור כואב של מאבק וסיום מפתיע.
הפרק מתחיל במרדף צבאי בין שאול לדוד, מרדף שתכליתו להמית את דוד. אולם, הסיפור מתפתח בדרך שונה מהמצופה: במקום מלחמה נרקמת שיחה, ובמקום סיום בהרג מתוארת פרידה בשבועה.
הפרק בנוי משלושה חלקים: יציאה לקרב ומפגש במערה (פסוקים א'-ח'); פניית דוד לשאול (פסוקים ט'-ט"ז); תגובת שאול לדוד ובקשתו לשבועה (פסוקים י"ז-סוף). חלקי הפרק מייצרים מהלך, שראוי לבחון כיצד התרחש, מדוע הסיום אינו סגירת מעגל צפויה לפתיחה, אלא תפנית לא צפויה.
"מאויב לאוהב" – איך זה קרה?
כמות לא מבוטלת של נבחרי ישראל גויסו לעזרת שאול: "וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִד" (פסוק ג'). תיאור שאול וצבאו מהדהד פסוק אחר, המתאר את מלחמתו הראשונה של שאול בפלשתים: "וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל…" (שמואל א', פרק י"ג, פסוק ב'). מלך ישראל משקיע מאמצים עצומים במרדף אחר דוד, ממש כפי שגייס את כוחותיו וכוחות העם למאבק עם הפלשתים בראשית דרכו כמלך על ישראל. גם בפרקנו, שאול שב ממלחמה בפלישתים, ומייד ממשיך למלחמה הבאה – הפעם מול האויב דוד: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי" (פסוק ב'). המעבר בפסוק אחד ממלחמה בפלישתים למלחמה בדוד, והדימיון בין הצבא שגייס שאול כדי להרוג את דוד, לצבא שגייס במלחמה הראשונה להגנת העם – מעידים על עוצמת המצוקה הנפשית של שאול במאבקו עם דוד. זוהי מלחמה קריטית עבורו.
שאול רודף אחר דוד בעין גדי, "עַל-פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים" – מקומות נידחים ושבילים צרים בהם נדיר שרגל אדם דורכת. נראה ששאול פוחד מדוד, שכן הוא רואה בו אויב מוכשר מאין כמותו. במרחבי עין גדי, הרודף אכן מוצא את אויבו, אך לא קולט זאת! שאול נכנס להתפנות לצרכיו במערה ("לְהָסֵךְ אֶת-רַגְלָיו", בלשונו הנקיה של פסוק ד'), ולא שם לב לדוד שנמצא בירכתי אותה המערה. מצב המרדף מתהפך: שאול שיצא עם צבא רב, עלול להיתפס ע"י דוד שאחריו רדף. אנשי דוד עטים על ההזדמנות: שאול במצב פגיע, אפילו מביך, ניתן להרגו בקלות. אנשי דוד משדלים את מנהיגם לנצל את ההזדמנות, להציל את חייו ולהכריע את המערכה בהרג שאול. דוד אכן קם, אולם אינו הורג את שאול אלא כורת את כנף מעילו, ומיד לאחר מכן – מתחרט על כך מאד.
מה משמעות קריעת המעיל? ומדוע דוד מתחרט ומתייסר עליה?
דוד עצמו מסביר את פשר קריעת המעיל, כהוכחה לחפותו. הנה, ראו (שאול, הקוראים, העם בתקופתו ולאורך ההיסטוריה): אפילו שהיתה בידו הזדמנות פז, דוד לא פגע בשאול: "וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא־חָטָאתִי לָךְ…" (שמואל א', פרק כ"ד, פסוק י"ב). לפי זה, אפשר לפרש את כנף המעיל כראייה ברורה וחד משמעית לחפותו של דוד: הוא התקרב לשאול ויכול היה להרגו, אבל מנע עצמו מכך.
אם כך, מדוע "וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ"?
אם אכן קריעת המעיל היא מעשה אצילי וחומל, כפי שמעיד דוד על מעשיו, מדוע הוא מתייסר בחרטה?
הרלב"ג מציע תשובה פשוטה: "יתכן לפי הפשט, שכבר היה רצון דוד להרגו ולא השיג ממנו כי אם הכנף, והתחרט אחר זה דוד על מחשבתו" לפי הרלב"ג, דוד לא מתייסר על קריעת כנף המעיל, אלא על מחשבתו הראשונית להרוג את שאול. ייתכן.
אולם, ניתן להציע פרשנות אחרת. אפשר לראות בכריתת כנף המעיל מעשה מתוחכם יותר, הטומן בחובו משמעות סמלית דרמטית. נשוב לעברו של שאול, לרגע שבו תמונת קרע במעיל כבר התרחשה. נשוב אל שיחתם העצובה של שמואל ושאול לאחר מלחמת עמלק: "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ" (שמואל א', פרק ט"ו, פסוקים כ"ז-כ"ח). קריעת מעילו של שמואל בו נאחז שאול מסמלת את קריעת הממלכה. כך גם בהמלכתו של ירבעם – קריעת הבגד מסמלת את קריעת הממלכה (מלכים א', פרק י"א, פסוקים כ"ט-ל"א). והנה, בפרקנו, דוד מייצר בשנית תמונה דומה ומכאיבה. נוצר בסיפור רובד סמוי ומעניין, שאינו מדובר במילים מפורשות, אך לאורו ניתן לפצח מהלכים נפשיים בפרק: הן של דוד והן של שאול. הבנת המשמעות הסמלית הטמונה בכריתת כנף המעיל, מוסיפה מטען מרומז, ומבהירה מדוע דוד מתייסר על פעולתו. במחשבה זו, ניתן לחשוף את הדרמה שמאחורי המעשה הטכני לכאורה: חרטת דוד אינה נובעת מכך שלא הרג את שאול כפי שהציע הרלב"ג, אלא מהבנתו את עומק הפגיעה בו. מודעות למשמעות של כריתת מעיל מבהירה מדוע מעשה זה אינו רק הימנעות מפגיעה פיזית, אלא בחירה בפגיעה רוחנית.
נראה, כי חז"ל עמדו על משמעות זאת ועל פיה ניתן להבין את ביקורתם על מעשה דוד: "כל המבזה את הבגדים, לסוף אינו נהנה מהם, שנאמר 'וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ' " (בבלי ברכות סב): הגמרא מתייחסת לתמונת זקנותו של דוד, המנסה להתחמם אך לשווא, ומפרשת אותה לאור התמונה המצטיירת בפרקנו, במערה. כך, טוענים חז"ל למידה כנגד מידה: הבגד שכרת דוד במערה, המסמל את הבגידה בשאול, הוא המסביר את בגידת הבגדים של דוד בזקנותו. רק הבנת הסמליות הטמונה בכריתת הכנף, סמליות שאינה נאמרת בגלוי בפרק כ"ד, יכולה להסביר הן את חרטת דוד בסיפור, והן את המדרש הביקורתי של חז"ל עליו. להלן אף נציע, שיש בכוחה של סמליות זו להסביר אף את השינוי שאירע בדמות נוספת בסיפור: שאול.
לידה מחדש ברחם המערה
נרחיב את המבט על המתחולל בנפשו של שאול. מאז קריעת המעיל הראשונה בשיחתו עם שמואל, שאול לא הצליח לקבל את גזרת הגורל: "קָרַע ה' אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ח). כך נאמר לו במפורש, אולם שאול התקומם ונלחם, נאחז במלוכה, רדף את דוד, ואף כעס על קשרי הידידות בינו לבין יונתן. את המאבק הנואש בגזרת הגורל ניתן לשמוע מפורשות כששאול מטיח בבנו: "כִּי כָל־הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן־מָוֶת הוּא" (שמואל א', פרק כ', פסוק ל"א).
אולם בפרקנו, שאול בוכה ואומר בכנות חשופה לדוד: "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (פסוק כ"א). מה קרה במפגש במערה שגרם לשאול לקבל (גם אם לרגע) את סופיות ממלכתו? מה איפשר לו לקבל את גורלו שכבר נמסר לו בעבר מפי שמואל?
משהו בשאול השתנה עקב המפגש במערה.
"וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד… וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ"
סיפורי שאול עשויים לרגש את הקורא, אולם שאול עצמו – בד"כ לא מזיל בהם דמעות. לא כשנלקח למלוכה, ולא כשהמלוכה נלקחה ממנו. לא כשניצח בקרבות, ולא כשהפסיד. סיפורנו במערה הוא הפעם היחידה במקרא שבה בכה שאול.
מדוע בכה דווקא פה? מה בדברי דוד אויבו פרט על נימי נפשו של המלך הרודף?
עוד לפני הנאום, דוד פונה לשאול באופן מכבד: "וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי-כֵן, וַיֵּצֵא מֵהַמְּעָרָה, וַיִּקְרָא אַחֲרֵי-שָׁאוּל לֵאמֹר, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ! וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו, וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (פסוק ט'). קריאת דוד לשאול נעשית כפנייה לא אל רודפו, לא אל אויבו, אלא אל מלכו. דוד מבטא את יחסו המכבד הן באופן פיזי (קידה והשתחוות אפים ארצה) והן באופן מילולי (אדוני המלך).
כך גם בהמשך נאומו, דוד פותח בשאלה: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד, מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ?!" (פסוק י'). דוד פותח בשאלה שמאפשרת לשאול לחשוב, להרהר. הוא אינו מתקיף את שאול על מחשבותיו שלו (למה תחשוב שאני מבקש רעתך?!) אלא משייך את המחשבה לגורם נוסף שניתן לפסול את דבריו: "דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר". אל-מול השאלה "לָמָּה תִשְׁמַע" דוד מציע ראיות דרך חוש הראיה: "הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ… וְאָבִי רְאֵה–גַּם רְאֵה… דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע…" (פסוקים י"א-י"ב). אל-מול השמועה הכללית, המעורפלת, דוד מציע ראיות מוצקות, שניתן לראותן, היום הזה ממש.
ארבע פעמים חוזר דוד על הוכחות חפותו דרך הפועל ראה, וממשיך בהכרעה: "יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ; וְיָדִי, לֹא תִהְיֶה-בָּךְ" (פסוק י"ג). את ההכרעה כי ידו של דוד לא תפגע בשאול – הוא מחזק דרך משל הקדמוני "מֵרְשָׁעִים, יֵצֵא רֶשַׁע; וְיָדִי, לֹא תִהְיֶה-בָּךְ". מבעד להבטחה המרגיעה (לא אפגע בך), נשמעת נימת עליונות של דוד (מרשעים יצא רשע, לא ממני). ומשם עובר דוד לאקורד הסיום של נאומו: "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד?! וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (פסוקים ט"ו-ט"ז).
מה מתוך כל אלו גורם לבכיו של שאול: האם הדגשת הכבוד אליו כמלך? או אולי דברי דוד על חפותו וכינוי החיבה המכבד "אבי"? אולי דווקא סיומו של דוד בכך ששניהם נתונים בידי שמיים? ושמא פחד המוות שכמעט נקלע אליו כשמעילו נחתך וגופו ניצל.
נציע כי בכיו של שאול, ויכולתו לקבל את גורלו, נבעו לא רק ממילים מפורשות, ולא רק מחוויית ההצלה, אלא גם מכאב ההבנה של המעשה הסמלי שחווה. קריעת מעילו של שאול, מהדהדת את עברו ומאפשרת לשאול לשוב למילותיו של שמואל, המנבאות את סיום ממלכתו. הפעם, שאול מצליח שלא להדוף אותן אלא להשלים עם כאבן. בכיו של שאול הוא רגע קשה אך צלול, שבו הוא מצליח לחשוב קדימה ולא אחורה, להיות בקבלת הפרידה ולא להיאחז במלוכה. מתוך ההשלמה עם הבשורה, שאול אינו חושב על עצמו אלא על צאצאיו, ומשביע את דוד שלא יכרית את זרעו. שאול רואה בעיניים פקוחות את יכולתו של דוד להכרית, ומבקש: רק את כנף המעיל, רק את המלוכה, לא את הנפשות. בבקשה. הישבע.
האם קריעת המעיל היא המעשה הסמלי היחיד בפרק?
גם בנוף הגיאוגרפי, וגם בנוף הרגשי, סיפורנו הוא נווה מדבר, רגע נדיר וקסום של מים חיים בתוך מרחבי צמא. עין גדי, "איך פלגים בך חותרים בשממה", כתב איתן פרץ על אותו מקום של מאבק בין דוד לשאול, הרבה שנים מאוחר יותר. אז איך פרצו מים חיים לתוך מדבר היחסים בין שאול לדוד?
דומה שיש בפרקנו שינוי וקבלה מתוך כאב ההכרה. וכמו מערכת גלגלי שיניים, השינוי בפרק מתרחש אצל שתי הדמויות הנאבקות בו: דוד כורת מעיל ומתייסר, שאול כואב את מצבו ומקבלו. הפרק שנפתח בהיערכות למלחמה, נפתר ביכולת להיות בדיאלוג אישי-רגשי. הצבא הרב נותר כרקע לשיחה הפרטית.
תיאורי המקום כמו גם קריעת כנף המעיל – טומנים בסיפור רובד ספרותי סמלי מרתק:
מה היה המניע של דוד כשנמנע מפגיעה בשאול הרודף אותו? שתי קריאות הפוכות
ניתן לראות בדמותו של דוד סמל לאיפוק וכבוד כלפי שאול. לפי קריאה זו, מרשים לראות כיצד הדף דוד את עצת אנשיו להרוג את שאול, ובחר במקומה בכריתת המעיל. בקריאה זו, נתפעל מפניית דוד המכנה את שאול "אבי" "המלך", ונאמין לדברי דוד באומרו: לא אפגע בך, ואל תרגיש מאויים ממני, אני רק כלב ופרעוש (פסוק ט"ו).
אולם, ניתן לקרוא את הפרק כתכנית פעולה ממולחת, ולהבין כי דוד הוא פוליטיקאי מתוחכם. לפי קריאה זו, דוד אמנם לא הרג את גופו של שאול, אך הוא פגע בנפשו: כריתת הכנף היא לא הימנעות מפגיעה, אלא בחירה חכמה בפגיעה מהותית יותר. דוד לא וויתר על הניצחון בקרב, אלא רצה לנצח במאבק רחב יותר: לא רק בקרב במערה, אלא במלחמת דעת הקהל על התודעה. מה שהניע את דוד היה רצונו להותיר חותם מכובד של דמותו, ולאו דווקא האיפוק המוסרי כלפי שאול.
בקריאה זו, נציע כי מטרת דוד במערה היא תוכניתו לקבל את הנהגת כל ישראל – כולל שבט בנימין ושבט הצפון, וייתכן אף שנתן דעתו על הרושם של דמותו כפי שייחרת בקרב הדורות הבאים. לא על אויבו שאול חשב דוד על פי הבנה זו, אלא על תדמיתו שלו. ולא היתה זו אמפתיה כלפי האחר, אלא מוטיבציה פנימית לעלייתו לגדולה. לפי קריאה זו, נציע כי דברי דוד לאנשיו אינם מכוונים רק אליהם, אלא לכל העם (כולל שבט בנימין) ואף לקוראים בהמשך הדורות: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי־מְשִׁיחַ ה' הוּא" (פסוק ז'). דוד משחרר הכרזה מודעת, שהוא רוצה שתישמע ותיזכר. הכרזה שממצבת את דמותו כאציל נפש.
זאת ועוד, דוד קורא לשאול ומשמיע את נאומו, כשהוא כבר במרחק בטוח ממנו. מבחינה טקטית של ניהול הקרב – נשמע שדוד הגן לא רק על שאול אלא בעיקר על עצמו: אם דוד היה פוגע בשאול במערה, ייתכן שאנשי שאול היו תוקפים אותו בתוך המערה, והוא היה נלכד במצב שאין לו אפשרות בריחה. בקריאה זו, לא נקבל בתמימות את כינויי החיבה שדוד מפנה לשאול, אלא נשמע בהם מס שפתיים פוליטי. נבחין בנאומו של דוד במקומות בהם נחשפת תפיסתו את עצמו כטהור, ואת שאול עמיתו כרשע. כך, למשל: "דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא־חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (פסוק י"ב) – אין בידי רעה, ואילו בידך… כך, גם, "יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי יְהוָה מִמֶּךָּ; וְיָדִי, לֹא תִהְיֶה-בָּךְ… מֵרְשָׁעִים, יֵצֵא רֶשַׁע; וְיָדִי, לֹא תִהְיֶה-בָּךְ" (פסוקים י"ג-י"ד). דוד מבטיח לשאול שידו לא תהיה בו, אולם מדוע? לא כי הוא אוהב את שאול, לא כי הוא מבין אותו, אלא כי הוא עצמו טהור, ולא ילכלך את ידיו.
רד"ק בפירושו לפסוק מוסיף לכיוון זה באומרו: "וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ (פסוק י"ג) – על-ידי רשע כמוך, לא על-ידי, כי ידי לא תהיה בך". פירושו של רד"ק מטעין את מילותיו של דוד שלא יפגע בשאול, באנרגיה של מאבק ולא של וויתור ושלום.
גם סיום הנאום, בפשט הפסוקים, מביע את עליונות תפיסתו של דוד את עצמו: "וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת-רִיבִי, וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ" (פסוק ט"ז). דוד מכניס את אלוהים לתמונה, מתוך ביטחון שהשיפוט ייעשה לטובתו.
שתי קריאות שונות הצענו כתשובות אפשריות לשאלה מה מנע מדוד לפגוע בשאול: איפוק ורצון לכבד את המלך מחד גיסא; רצון לשלוט בעתיד על העם כולו מאידך גיסא. וכך, שתי דמויות שונות לחלוטין הצטיירו כחלופות אפשריות להבנת דוד בפרק: אצילי ומאופק, או מתוחכם ומחושב.
***
סיפור המרדף במערת עין גדי נוגע בתקוות השינוי, ביכולת לעבור מאויב לאוהב, ובעוצמת המעבר של שאול ממאבק לקבלה. בלימוד הפרק, זהו גם תרגיל בשיפוט מורכב של דמות דוד, ביכולת לבחון בריבוי פנים את מהלכי הדמות ומניעיה.
