/ מיזם התנ"ך

I יחסי שאול ודוד שמ"א י"ח 6 – 16
שמואל א' י"ח 6 – 13 : המהפך מאוהב ל"עוין": "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" – האם זו הסיבה לעוינות של שאול לדוד?
אחרי תאור ניצחון דוד על גלית הפלישתי. (שמ"א' י"ז). ולאחר שובם מהמלחמה, מתוארת קבלת הפנים שנערכת לכבוד הגיבורים השבים מהמלחמה.
בסיום הסצנה המספר מתאר את יחסו של שאול לדוד מאותו אירוע והלאה: וַיְהִי שָׁאוּל, עון (עוֹיֵן) אֶת-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא, וָהָלְאָה (פס' 9). בנוסף לסיכום זה מובאים שני היגדים המתארים באופן ישיר את עולמו הפנימי של שאול לאחר קבלת הפנים: 1. וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד 2. וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה (פס' 8). ההסבר לתחושותיו של שאול מוצג על ידי חדירה נוספת לנפשו של שאול: וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים; וְעוֹד לוֹ, אַךְ הַמְּלוּכָה (8).
שאול מבין את דברי הנשים כהשוואה בינו ובין דוד שבה ידו על התחתונה. שאול הכה באלפיו ולעומתו דוד הכה ברבבותיו (רבבה = עשרת אלפים). המספרים אלף לעומת רבבה, הנותנים יתרון לדוד על פני המלך, מעוררים את התחושות הקשות של שאול לדוד.

האם בטוח שהנשים התכוונו לפגוע בשאול?
אם נבחן היטב את מילות השיר של הנשים נראה שלא זו בלבד ששאול לא נשכח בשירתן אלא שהוא מוזכר ראשון: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו (פס' 7). המספר אף מציין בפתיח לשירת הנשים שהן יצאו לקראת שאול שכינויו הוא "המלך" (וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים). שאול, אם כן, לא נעדר משירתן, למרות שחלקו בניצחון לא היה מרכזי כמו זה של דוד.
נראה שהמספרים בשירת הנשים הם שגורמים לשאול להיפגע אולם האם המספרים אלף לעומת רבבה חייבים להיות בכוונת פגיעה?
אם נבחן את המספרים בשירת הנשים בהקשר לשירה המקראית נוכל לראות שקיים כלל בשירה המקראית בו הופעתו מספר בצלע אחד של הפסוק, גורמת לעלייתו או הכפלתו בצלע השנייה:

יִפֹּל מִצִּדְּךָ, אֶלֶף–וּרְבָבָה מִימִינֶךָ (תהילים צ"א)
וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. (ויקרא כ"ו)
אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה: (דברים ל"ב)

יתכן שמודל שירי זה קיים גם בשירת הנשים ולכן מכיון ששאול מוזכר בצלע הראשונה, בצלע השנייה בו מופיע שמו של דוד המספר עולה.

האם ניתן להגיב אחרת למשפט בשירת הנשים?
מתי אדם נעלב ממשהו שאומרים לו ומתי אותו משפט "לא מזיז לו"? היעלבות היא לא פעם במקום בו לאדם עצמו יש תחושה לא בטוחה. עלבון פוגש, לעיתים אותו עניין שמלכתחילה היה לא פתור ולכן נפגע האדם דווקא שם. ישנם מצבים רבים, שאדם בטוח וחזק מבחינה פנימית, גם אם יגידו לו דברים קשים – לא ייפגע.
יתכן שאדם אחר, או שאול עצמו בנסיבות שונות, יכול היה להגיב אחרת – אולי בתגובה לא עויינת ואולי אפילו מפרגנת לדוד, שבאמת בזכותו נוצחו הפלישתים.

מה גרם לשאול להיעלב ומה עשויות להיות הסיבות ליחסו העוין של שאול לדוד?
ניתן להעלות מספר הסברים נוספים לתחושות של שאול:
פומביות ההשוואה
בשירת הנשים נעשית השוואה פומבית בין דוד לשאול . השוואה זו עשויה להעלות על פני השטח את תחושת הנחיתות של שאול לעומת דוד שהתגלה כלוחם ללא חת מול גלית.
חרדה על רקע תחושת התגשמות נבואת שמואל
הפרוש והמשמעות שנותן שאול לארוע עשוי לנבוע מעולמו הפנימי החרד על רקע נבואת שמואל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. (שמ"א ט"ו 28)

יתכן וחרדות קדומות אלו מנבואת שמואל, מתעוררות, עולות ומתעצמות על רקע עליית קרנו של דוד המתוארת בפרק:

וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל, יַשְׂכִּיל, וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל, עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה; וַיִּיטַב, בְּעֵינֵי כָל-הָעָם, וְגַם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל (שמ"א י"ח 5).

בדידות
דבריו של שאול הנפתחים במילה וַיֹּאמֶר (פס' 8) אינם מכוונים לאדם כלשהו אלא מתארים את המחשבה שחשב בליבו. העדר הנמען מדגיש את בדידותו של שאול.
המרחב בו נמצא שאול בסצנה הבאה גם עשוי לרמז על בדידותו. שאול נמצא בְתוֹךְ-הַבַּיִת (י"ח 10), במקום סגור. במיקום זה הוא טובע במחשבותיו ושוקע בקנאה המובילה לסיטואציה הבאה.

המעבר מתחושות למעשה (פס' 10 – 11)
בסצנה הקודמת שירת הנשים העלתה את חמתו וקנאתו של שאול. בסצנה הזו שאול מנסה להרוג באמצעות הטלת חנית, את מי שבעיניו הוא אהוב הנשים והעם.
מה התיאור מלמד על כל דמות? / לאיזו משתי הדמויות בתיאור נתונה אהדת המספר?
בסצנה זו נחשף ניגוד נוסף בין דוד לשאול. דוד מתואר כאקטיבי: הוא מנגן, נמצא בתנועה, מתחמק. שאול לעומתו נמצא בְתוֹךְ-הַבַּיִת (10), סגור בעולמו הפיזי והנפשי. שאול בתכנונו רוצה להרוג את דוד על ידי הפסקת תנועתו: אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר (11), הוא רוצה לקבע אותו אל הקיר באמצעות החנית. דוד בכשרונו ובזריזותו מצליח להתחמק משאול וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם – לא פעם אחת אלא פעמיים! שאול מעורר רושם של "קלמזי" בעוד שדוד מעורר רושם (כמו גם בכל הפרק) של מהיר תנועה.
הביטוי מִמָּחֳרָת מדגיש את קשר הזמן בין שני הארועים: שירת הנשים והנסיון להרוג את דוד. הביטוי עשוי לרמז לא רק על קשר בזמן, אולי הוא גם גורם לנו להרהר על הלילה שעבר על שאול, לילה של ייסורי נפש ותחושות קנאה אחרי קבלת הפנים מהנשים המחוללות.
הקשר בין מצבו הנפשי של שאול לבין עלייתו של דוד מצויינת גם בשמ"א ט'ז וגם כאן. בפרק ט"ז המספר הוא המציין קשר זה:

וַתִּצְלַח רוּחַ-ה' אֶל-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה. יד וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת ה'. (פס' 13 – 14).

בשמ"א י"ח הקישור ניתן מנקודת מבטו של שאול, כתובנה שלו:

יב וַיִּרָא שָׁאוּל, מִלִּפְנֵי דָוִד: כִּי-הָיָה ה' עִמּוֹ, וּמֵעִם שָׁאוּל סָר.

לא יכול איתו ולא יכול בלעדיו
אהבתו של שאול והזדקקותו לדוד קשורה לנגינתו, נגינת דוד מרגיעה את שאול אולם בו זמנית נוכחותו משגעת אותו. שאול חי בפרדוכס קיומי וטראגי – ככל שהוא משתגע מקנאתו בדוד כך הוא זקוק לדוד ולנגינתו המרפאת.
את הסצנה הזו בפרק מפרש אהוד בנאי בשירו "דוד ושאול" ומיטיב לאפיין את הסיטואציה המאד לא פשוטה של שתי הדמויות:
http://www.youtube.com/watch?v=M_3OI-gpS9Q&feature=related

דוד ושאול
מילים ולחן: אהוד בנאי

שעת לילה מאוחרת
כולם מזמן הלכו לישון
רק שאול ער, קודר
מרים לדוד טלפון

אולי תקפוץ אלי, יא דוד
נפשי אגם שחור
תביא איתך את הגיטרה
כי באצבעותיך אור

דוד בא מיד רגוע,
מתיישב ומכוון
את המלאכה היטב יודע
עוצם עיניים, מנגן

עשר אצבעות לדוד
קצה כל אצבע – קרן אור
כשהוא פורט על המיתר
הזמן זורם לו לאחור

שאול מבפנים קרוע
קרבות בתוך בטנו
אוהב-שונא, ומקנא
מכור לחברו

דבר מה אפל נופל
השד חוזר להשתולל
סכין נזרקת באוויר
פתאום יש בין השנים קיר

דוד מתחמק משאול
אבל שאול לא מוותר
דוד שוכח וסולח
כששאול מתקשר

בוא שוב לנגן לי דוד
קח אותי לכוכבים
בוא שוב לנגן הלילה
שיר געגועים

בוא שוב לנגן הלילה…

בוא שוב לנגן הלילה
שיר געגועים…

II המשולש שאול מיכל דוד: נישואי מיכל ודוד – שמ"א י"ח 20 – 30
וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֶת-דָּוִד (י"ח 20) – כיצד ניתן להסביר את אהבת מיכל לדוד העומדת בניגוד ליחסו של אביה המלך אליו?
אהבתה של מיכל לדוד מתגלה לנו מיד אחרי תיאור אירועים בהם מגלה שאול יחס של עוינות ואיבה לדוד. בקונטקסט של הסיפור, רגשותיה כלפי דוד אינם נראים כעולים בקנה אחד עם מעמדה והשתיכותה – בת שאול המלך. הקשר זה עשוי להעלות שאלות פסיכולוגיות-אנושיות:
כיצד ומדוע מתפתחת במיכל אהבה לאדם שאביה המלך רואה בו מתחרה מאיים ואף רוצה במותו?
ניתן לומר שלאהבה אין סיבה. גם המספר המקראי אינו מנדב אינפורמציה על הרקע והנסיבות של אהבת מיכל לדוד. אולם מכיוון ששאלה זו עשויה להעשיר ולהעמיק את ההתבוננות האנושית בדמויות, ננסה בדיון זה להציע כמה כוונים אפשריים להסביר את ההתאהבות של מיכל בדוד.

1. ההתאהבות בשונה
מיכל כאמור, אינה הראשונה במשפחת שאול המתאהבת בדוד. שאול אוהב את דוד:

וַיָּבֹא דָוִד אֶל-שָׁאוּל, וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו; וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד, וַיְהִי-לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים (שמ"א ט"ז 21)

יהונתן אוהב את דוד:

וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו (וַיֶּאֱהָבֵהוּ) יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ. (שמ"א י"ח 1)

יתכן שכל אחד מהם ראה בדוד ניגוד שאליו הוא נמשך. דוד המוצג כרועה (ט"ז 19, י"ז 34 – 37) מהווה ניגוד לאריסטוקרטיה של בני משפחת המלוכה, ואולי דווקא לפשטות זו (שממנה בא שאול עצמו), נמשכה מיכל ושאר משפחתה. כיוון פסיכולוגי זה מציג הרב ע. שטיינזלץ:

מיכל היא דמות אריסטוקרטית, והדבר הבולט ביותר באופייה, בכך שהיא בת מלך. היא בת אצולה לא רק משום שאביה הוא המלך אלא משום שכל משפחתה ושבטה הם בני אצולה… דוד מבטא אופי אחר לגמרי, אישיות שונה לחלוטין. בסופו של דבר דוד רואה את עצמו כרועה צאן, כנער מן הכפר… דוד שייך לשבט של רועים, שבט שעדיין קשור למדבר, ובמידה מסוימת לחיי הנודדים…
הנערה גדלה בביתו של אדם כשאול, שהוא עצמו איש ביישן, עצור ומסוגר, ובלי ספק כל בני ביתו, כל משפחתו, סובלים (או נהנים)מאותה תכונה עצמה. ולעומת האנשים האלו… מתגלה אדם כמו דוד, פשוט יותר, ארצי יותר…
הנערה הסגורה מן המשפחה האריסטוקרטית מתאהבת בגיבור שבא מן הכפר, האיש הפשוט, הגולמי…
(שטיינזלץ ע., נשים במקרא, תל-אביב 1980, ע"מ 65 – 71)

2. ההקשר של האירועים
יתכן שהאירועים שקדמו לתיאור אהבת מיכל לדוד עשויים היו להשפיע על אהבתה.
היכן נפגשה מיכל בדוד? באילו סיטואציות ראתה אותו? מה בארועים אלו עשוי היה להצית את אהבתה לדוד?
בפרק הקודם, המתאר את המלחמה עם פלישתים בה הרג דוד את גלית, מסופר שלמנצח את הפלישתי הובטח לשאת את בת המלך:

וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה–כִּי לְחָרֵף אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֹלֶה; וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת-בִּתּוֹ יִתֶּן-לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו, יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל. (שמ"א י"ז 25).

יתכן שעובדה זו עוררה ציפיות במיכל, במיוחד על רקע אי מימוש נישואי מרב, אחותה הגדולה, לדוד.
אירוע נוסף בו הייתה יכולה להיות מיכל הוא קבלת הפנים לשבים מהמלחמה. שירת הנשים בקבלת הפנים מעידה על עד כמה היה דוד אהוד:

ו וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת, לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ–בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים. ז וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו (שמ"א י"ח 6 – 7).

האמירה החותמת את האירוע: וְכָל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת-דָּוִד (י"ח 16) עשויה להעיד על הכריזמה ששפעה ממנו וגרמה לאחרים לדבוק בו. הישגיו של דוד כחייל וגבורתו מול גלית עשויים היו להרשים את מיכל.

3. אהבה ונאמנות
במקומות רבים בתנ"ך הפועל אהב ניתן להתפרש במשמעות של נאמנות. על הביטוי "וכל ישראל ויהודה אוהב את ישראל" (שמ"א י"ח 16) נכתב:

באגרות אל-עמארנה מצוי הפועל 'אהב' בהוראה של נאמנות פוליטית כלפי השליט. לפיכך יש המציעים לפרש כאן, שאין הכוונה לומר כי דוד היה חביב הקהל… אלא נוצרה כאן מציאות חדשה: בני ישראל גילו נאמנות פוליטית וצבאית לדוד…
(אברמסקי ש. גרסיאל מ., שמואל, עולם התנ"ך, ע"מ 165)

אם נלך בעקבות הפירוש הרואה במצבים מסוימים את השורש 'אהב' כמקביל לנאמן הרי שאהבתה מבטאת נאמנות לדוד. בחירתה להיות נאמנה לדוד עומדת בניגוד לנאמנות לשאול אביה. בחירתה עשויה להיות מוסברת כאכזבה מכישלונות אביה והתנהגותו, אולי כמרד באביה ואולי היא צפתה בעלייתו המטאורית של דוד וידעה באיזה צד לבחור כדי להבטיח את עתידה.

מהם מניעיו של שאול בנישואי דוד ומיכל?
על רקע תיאור רגשותיו ויחסו של שאול לדוד: וַיְהִי שָׁאוּל, עון (עוֹיֵן) אֶת-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא, וָהָלְאָה (י"ח 9), נבחן מה היו עשויים להיות המניעים בצעד זה של נישואי דוד למיכל.
את כוונותיו של שאול הטקסט מציג באופן גלוי. הצעתו לדוד להינשא למיכל בתו אינה מוצגת כצעד של אב מסור ומבין, הנענה לרחשי ליבה של בתו אלא כצעד שיש בו אינטרס ברור שהכתוב חוזר ומדגיש אותו:

וְשָׁאוּל אָמַר אַל-תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי-בוֹ יַד-פְּלִשְׁתִּים. (פס' 17)
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי-לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי-בוֹ יַד-פְּלִשְׁתִּים (פס' 21)
וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת-דָּוִד בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים. (פס' 25)

המספר אינו משאיר ספק לגבי מניעיו של שאול. סיבת הסכמתו נחשפת מיד: אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי-לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי-בוֹ יַד-פְּלִשְׁתִּים (21). אהבת מיכל לדוד אינה אלא הזדמנות חדשה שניתנה לשאול לטמון מוקש לדוד והפיתיון הוא מיכל.
המילים: וּתְהִי-בוֹ יַד-פְּלִשְׁתִּים זהות למילים החושפות את מחשבתו של שאול כשהיציע לדוד את בתו הבכורה מרב (פס'17) , ומעידות שמטרתו בשתי הצעות הנישואין זהה.
בין אם שאול מתכוון לתת את מיכל לדוד מתוך מחשבה שהיא עתידה במהרה להיות אלמנה, ובין אם אינו מתכוון באמת לתת את מיכל לדוד והוא משתמש בה רק כפיתיון – מיכל ורגשותיה נרמסים ומנוצלים על ידי שאול למאבקו ביריבו דוד.

האם דוד רצה להתחתן עם מיכל?
הכתוב לא מציג מידע גלוי על מניעי דוד או רגשותיו ביחס לנישואיו למיכל. העדר זה ראוי לתשומת לב מכיוון שעל שתי הדמויות האחרות – שאול ומיכל, הכתוב מציג מידע מפורט, הוא חושף את את רגשותיה של מיכל ואת מניעיו של שאול. האם למרות העדר המידע הגלוי הכתוב רומז לנו משהו על עולמו הפנימי של דוד ועל מניעיו?

למה דוד דוחה את הצעת הנישואין?
הצעת נישואין זו אינה הראשונה ששאול מציע לדוד.^{1המספר אינו מפרט אילו נסיבות הביאו לאי מימוש ההצעה של מרב. הנוסח של פסוק 19 משאיר מעומעם ואינו מבהיר מי הנושא של הפסוק?(מי נתן?) מתי ניתנה מרב לעדריאל? מדוע? ומה משמעות הנתינה מבחינת שאול , דוד ומרב עצמה? אפשרות אחת(לפי רש"י ופוקלמן ) – מרב ניתנה לעדריאל כאשר היתה צריכה להיות החתונה. ,ויהי בעת" = בזמן המועד שנקבע לנישואין עם דוד, ניתנה מרב לעדריאל. לפי פרוש זה שאול פגע בדוד בהפירו את החוזה. אפשרות שניה היא שבעת ההצעה עצמה כבר ניתנה מרב לעדריאל.}  יתכן שהפעם, לאור אי מימושה של הצעת הנישואין הראשונה, מנסה דוד לבדוק ולבחון את כוונותיו של שאול. ניתן לראות את תשובתו של דוד לשאול בפס' 23, כהשהייה שמטרתה, לבחון את אמיתות הצעתו הפעם: וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ-רָשׁ וְנִקְלֶה.

האם דוד באמת רואה עצמו כנחות וכבלתי ראוי להתחתן במלך?
ניתן גם לראות בדברי דוד בפס' 23, רמז ועקיצה לשאול. שאול הבטיח שמי שיכה את גלית – בתו תנתן לו לאשה וכן ממון ולעשות חפשי את בית אביו (וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת-בִּתּוֹ יִתֶּן-לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל (י"ז 25)). שאול לא קיים ולו אחת מהבטחותיו. יתכן שדברי דוד כאן הם מרמזים לשאול שדוד רש ונקלה כי לא קוימו ההבטחות.
.
האם אופן מילוי התנאי מעיד על כך שדוד להוט להתחתן עם מיכל?
המילים וְלֹא מָלְאוּ (=לא תמו, לא הושלמו) הַיָּמִים (שמ"א י"ח 26) מלמדות על האופן בו מבצע דוד את חלקו ב"עיסקה". דוד לא המתין זמן רב כדי לצאת למילוי המשימה. שורש זה חוזר גם בהמשך הסצנה במשמעות שונה. כאשר דוד מביא את ערלות הפלישתים נאמר: וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ (פס' 27) במשמעות מלאו, הכניסו לבית קיבול. חזרת השורש במשמעויותיו השונות מדגישה שדוד מילא את התנאי מעל ומעבר לנדרש ובאופן מיידי. הוא לא התמהמה ולא המתין עד מלאת הימים שנקבעו לו להביא את מאה הערלות. כמו כן,לא זו בלבד שדוד ממלא את המשימה בזמן קצר מן הנדרש הוא גם הורג כפול מן הנדרש. במקום מאה ערלות פלישתים שעליו היה להביא הוא מביא מאתיים.

האם מהירות תשלום המוהר מעידה על אהבתו?
המילים לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ החוזרות בקטע פעמיים בהקשר לדוד (בפס' 26, 27), חושפות את טיב ההתקשרות. הקשר הוא קשר עם המלך!
בעולם העתיק, נישואין כאופן התקשרות פוליטי בהקשר של בריתות או אינטרסים פוליטיים הם ענין מצוי ושכיח.^{2וראה מלכים א', ט' 15 ועוד.} אולם לעומת מיכל שדבר אהבתה נאמר במפורש, שתיקת הכתוב לגבי ורגשותיו של דוד מעלה הרהור על טיב יחסו של דוד למיכל: האם דוד השיב לה אהבה או שהקשר היה מתוך אינטרסים פוליטים בלבד…?

תנאי הנישואין
מדוע ביקש שאול כמוהר דווקא 100 ערלות פלישתים?
דרישתו של שאול להביא כהוכחה להריגת הפלישתים דווקא את ערלותיהם נראית מוזרה ביותר.
אולם הכרת הרקע ההיסטורי-ריאלי עשויה להסביר את דרישת שאול למהר מאה ערלות הפלישתים:

במצרים היו מונים את מספר החללים הנימולים על פי מספר אברי הזכרות שהיו כורתים מהם ואת הערלים על פי מספר הידיים שהיו כורתים מהם. בין הראשים והידים של האויבים המחוקקים במצבות המצרים נמצאו גם אברי הזכרות. (מ.צ.סגל, ספרי שמואל, ע"מ קנד)

על רקע זה ניתן אולי להסביר את טיבו של המוהר. הריגת הפלישתים – אויבי העם והמלך והבאת ערלותיהם כהוכחה להריגתם מצהירה על נאמנות למלך. שאול דורש הוכחה דווקא על ידי ערלות פלישתים מכיוון שהביטוי ערל מבטא בוז לפלישתים שלא נהגו לימול (השווה שמ"א יד' 6, יז' 26).
כוון נוסף לפרש את טיב המוהר הוא לנסות לעמוד על משמעותו הסמלית של המהר.
הסצנה של הבאת ערלות הפלישתים מקדימה לנשואי מיכל ודוד. חוקר המקרא א. אלטר^{3א. אלטר, "סצנת דפוס במקרא וחשיבותה של קונוונציה", אמנות הסיפור במקרא,ת"א 1981, עמ' 61 – 77}  רואה בסצנה זו קשר לסצנת דפוס של ארוסין.
מהי סצנת דפוס?
א. אלטר טוען שישנם מספר נושאים בסיפורים במקרא (כמו הולדת גיבור או סיפורים על ארוסין) בהם ניתן למצוא מודל המורכב מכמה מאפיינים. השוואתם של הסיפורים מדגישה את הייחוד של כל אחד מהם. במילים אחרות חריגתו של סיפור מהמודל חושפת את ייחודו. בנתחו את הקונוונציה של סצנת הדפוס 'ארוסין', מונה אלטר כמה מרכיבים. למשל, אחד המאפיינים בסצנת ארוסין הוא שאיבת מים על ידי הנערה המרמזת על ברכה ופוריות, מאפיין נוסף הוא שהחתן או בא כוחו נוסעים למקום רחוק וזר, לארץ נכר, במרבית המקרים סצנת ארוסין מסתימת בסעודה בה מוסכם על הקשר.^{4דוגמאות לסיפורים בהם ניתן למצוא סצנת דפוס של אירוסין הם אירוסי יצחק ורבקה(בראשית כ"ד 10 – 61), יעקב ורחל (בראשית כ"ט 1 – 20), משה וציפורה (שמות ב' 15 – 21) ועוד.}
בנתחו את סיפור דוד, מתייחס א. אלטר להעדרותה של סצנת ארוסין בנישואי דוד ולמשמעות ההעדר:

שלש האפיזודות הקדם –נישואיות המובחנות במחזור סיפורי דוד כרוכות כולן בשפיכות דמים, בסדר עולה של מפוקפקות מוסרית: 200 הפלישתים שהוא טובח בקרב כמוהר למיכל, איומו להרוג את נבל, בעלה של אביגיל, שלמרבה הנוחות מת אחר כך מן הזעזוע, והרצח של אוריה החף מפשע לאחר שדוד נאף עם בת שבע. האם יש בארוסין אלימים אלה משום היפוך מכוון למוטיב הפסטורלי של ארוסין לאחר שאיבת מים?

אלטר מסב את תשומת ליבנו לאירועים המקדימים את נישואי דוד. לכל אחד מנישואי דוד מקדים אירוע הקשור בהרג ומוות. גם לנישואי מיכל ודוד קודם אירוע הקשור בהרג. בעקבות דבריו של אלטר, המקשר בין אופי סצנת הארוסין לטיב הקשר בין בני הזוג, נראה שניתן למצוא במוהר שבסיפור דוד ומיכל משמעות סמלית. המוהר – ערלות הפלישתים, יוצר את הקשר בין מוות לנישואין, דוד זכה בבת שאול דרך שדה הקרב, באמצעות הריגה, מוות. המוהר הוא רמז מקדים לטיב הנישואין ולאחריתם. הסיום בשמואל ב' ו'23, המספר שלמיכל לא היה ילד עד יום מותה סוגר את המעגל. העדר פיריון ומוות הן המילים האחרונות המתארות את הקשר בין מיכל לדוד.

במשולש היחסים שאול – דוד – מיכל, טיב הקשרים בין כל אחד מהצלעות של המשולש שונה. ניתן לראות שהקשר בין מיכל לדוד מתחילתו הוא חד צדדי. מיכל אהבה את דוד אבל אין שום אזכור שהוא אהב אותה. מבחינתם של הגברים בחייה, שאול אביה ודוד בעלה, מיכל הינה אובייקט המועבר מאחד לשני, כקלף מיקוח בין הכוחות הגבריים. נישואיה לדוד היו בקונטקסט פוליטי הן מבחינתו של שאול אביה והן מבחינתו של דוד.

---

ביבליוגרפיה
1. אברמסקי ש. גרסיאל מ.(עורכים), שמואל, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, ר"ג 1985.
2. אלטר א., "סצנת דפוס במקרא וחשיבותה של קונוונציה", אמנות הסיפור במקרא, ת"א 1981, עמ' 61 – 77.
3. זקוביץ י., דוד – מרועה למשיח, ירושלים, 1995, עמ' 75 – 84.
4. סגל מ.צ., ספרי שמואל, ירושלים 1976 ,ע"מ קנד.
5. שטיינזלץ ע. ,"מיכל-הנסיכה שהתאהבה ברועה", נשים במקרא ,ת"א 1983, עמ' 65 – 71.
6. Fokkelman J. P., Narrative Art and Poetry in the Books of Samuel: a Full Interpretation Based on Stylistic and Structural Analyses, Assen: Van Gorcum, 1981-1993