לאן נעלם שאול?
פרק י', הפרק הקודם בספר שמואל, סיפר על דמותו הצנועה של שאול ועל המלכתו למלך על שבטי ישראל:
וַיַּקְרֵב אֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא וַיִּשְׁאֲלוּ-עוֹד בַּה’ הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים. וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ ה’ כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל-הָעָם וַיָּרִעוּ כָל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ (24-21).
סופו של הפרק הקודם מסתיים בהמלכתו השנייה של שאול. משיחתו הראשונה התקיימה בסתר, בקצה העיר (בתחילת פרק י'), בנוכחותו של שמואל הנביא בלבד, והמלכתו השנייה בסופו של הפרק מתארת המלכה ממלכתית במצפה אל מול כל העם.
והנה, פרק י"א פותח באיום ממשי של אויב ישראל, הלא הוא נחש העמוני על תושבי יבש גלעד:
בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל (פס' 2).
האיום של נחש העמוני על ישראל יכול לשמש הזדמנות למלך הראשון להוכיח את כוחו הצבאי, לאור העובדה שבני ישראל מלכתחילה ביקשו מלך כדי שיושיעם במלחמותיהם:
וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ (שמואל א ח', 23)
במקום לפנות ישירות לשאול המלך, תושבי יבש גלעד הולכים לחפש אחר מושיע בכל גבול ישראל ומוצאים במקרה את שאול שבא מן השדה והולך אחרי הבקר:
וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מַה-לָּעָם כִּי יִבְכּוּ וַיְסַפְּרוּ-לוֹ אֶת-דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ (פסוק 5).
נשאלות השאלות – היכן היה שאול עד כה? מדוע בני יבש גלעד צריכים לחפש להם מושיע, והלא יש כבר מלך על ישראל?! מדוע לא פנו אליו ישירות? ויותר מכך, כיצד יתכן שמלך ישראל עוסק בחריש השדה במקום לנהל את ענייני ממלכתו? ובקצרה – לאן נעלם שאול?!
השאלה מתחדדת: לאנשי יבש גלעד קשר היסטורי לשאול. מדוע אינם פונים אליו?!
יבש גלעד היא עיר ישראלית אשר שכנה ממזרח לירדן באזור הנקרא גלעד. לראשונה נזכרת יבש גלעד בסיפור הטראגי על פילגש בגבעה בספר שופטים:
לאחר מעשה הנבלה שנעשה בעיר גבעה אשר בשבט בנימין, התאחדו כל שבטי ישראל כדי להלחם בשבט בנימין ולהכחידם מעל פני האדמה. אנשי יבש גלעד לא הצטרפו למלחמה כנגד גבעה, וכנקמה, יצאו נגדם כל קהל ישראל. שבטי ישראל הכחידו את תושבי יבש גלעד למעט 400 נשים בתולות. נשים אלו ניתנו לשארית הזכרים בשבט בנימין על מנת שלא ייכחד השבט.
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא-עָלָה בַקָּהָל מִכָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-ה’ כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא-עָלָה אֶל-ה’ הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת. וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. מַה-נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַה’ לְבִלְתִּי תֵּת-לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים. וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא-עָלָה אֶל-ה’ הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא-אִישׁ אֶל-הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל-הַקָּהָל. וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד. וַיִּשְׁלְחוּ-שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת-יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי-חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל-זָכָר וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב-זָכָר תַּחֲרִימוּ. וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִאוּ אוֹתָם אֶל-הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיִּשְׁלְחוּ כָּל-הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם. וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא-מָצְאוּ לָהֶם כֵּן. (שופטים כ"א 14-5)
סיפור טראגי זה מצביע על קשר היסטורי עמוק בין שבט בנימין לאנשי יבש גלעד. לא רק שאנשי יבש גלעד לא היו מוכנים לתת יד בהכחדת שבט בנימין, אלא גם ששבט בנימין, על פי הסיפור בשופטים, הוא בעצם המשך לחיבור הכפוי בין נשות גלעד לבני בנימין, ובניו של שבט זה הם בעצם צאצאים של גלעד מחד ובנימין מאידך. במילים אחרות בין שבט בנימין לבין העיר יבש גלעד יש קשרי משפחה.
אם כן, מתחדדת השאלה: אם ישנה קרבת דם בין בני בנימין לאנשי יבש גלעד, מדוע לא פונים אנשי יבש גלעד באופן ישיר לשאול המלך משבט בנימין?
השאלה מתחדדת 2: נחש העמוני מאיים על כל ישראל ולא רק על תושבי גלעד- מדוע שאול המלך אינו מתערב???
מערכת היחסים המתוחה בין ישראל לעמון החלה כבר בתחילת ימי השופטים עת ריכז אליו עגלון מלך מואב את אנשי עמון ועמלק כדי לתקוף את ישראל:
וַיְחַזֵּק ה’ אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב עַל-יִשְׂרָאֵל עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה’ וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל (שופטים ג', 13-12).
בהמשך ימי השופטים משעבדים בני עמון את בני ישראל. מושיעם של ישראל הפעם הוא יפתח הגלעדי אשר מארץ גלעד:
וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה’ בְּיָדוֹ (שופטים י"א, 32).
נמצאנו למדים כי מערכת היחסים שאופייה מתח ומלחמה בין בני עמון ובני בני ישראל, ובתוכם בעיקר בני גלעד, היא מערכת עתיקת יומין.
נחש הוא מלך בני עמון אשר עולה ומאיים על אנשי יבש גלעד בתקופה בה בני ישראל המליכו את המלך הראשון שלהם. עמון שוכנת בגבולה הצפון מזרחי של ישראל בקרבת יבש גלעד. נראה כי איומו של נחש העמוני לכרות את עין ימיןהפגיעה בעין ימין דווקא מכוונת כנראה גם לשלילת יכולת הלחימה, בנוסף על החרפה שיש בה. המגן מכסה את עין שמאל ועקירת עין ימין משמעותה עיוורון של החייל. הוא אמנם איום ממשי על אנשי יבש, אבל גם איום כללי על גבול חשוב בממלכת ישראל; ואכן נחש מכריז כי החרפה שימיט על הגלעד תהיה חרפה על כל ישראל:ראו בהרחבה בסוף מאמר זה עדות נוספת לאיום רחב יותר של נחש העמוני על ישראל. וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל (פס' 2).
איומו של נחש מלך עמון על ישראל הוא כל כך חד וחריף עד שפעמיים מתואר בכיו של העם כולו: וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ (פסוק 4) ו- וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מַה-לָּעָם כִּי יִבְכּוּ (פסוק 5).
אם נחש העמוני מאיים על ישראל, ושאול המלך הראשון הוא מלך ישראל אשר חלק מתפקידו הוא להילחם את מלחמות עמו, מדוע במקום לטקס עצה ולהנהיג את עמו, הוא חורש את השדה עם הבקר? ושוב אנו שואלים –לאן נעלם מלך ישראל???
אפשרות א': שאול – מלך בעל כורחו
שאול הוא מלך שלא רצה להיות מלך (לפחות בתחילת דרכו). המלוכה נכפתה עליו בניגוד לרצונו. שאול, כפי שמסופר בפרק ט', הלך בסך הכל לחפש אתונות, והמלוכה מצאה אותו (כמו שאומרים בעברית של דור מלחמת ששת הימים: בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום). אם היינו שואלים לרצונו של שאול באותו מעמד בו מצא את שמואל, הוא קרוב לוודאי היה משיב שהוא רוצה לשוב אל אביו קיש אשר בארץ בנימין, להחזיר את האתונות האובדות ולשוב לחייו השלווים בגבעה. אך לא זאת ייעד לו ה'. גורלו היה להיות המלך הראשון של ישראל, מלך בעל כורחו.
שאול, לאחר משיחתו הראשונה, הסתיר את היותו מלך. כאשר שואל אותו דודו, לאחר משיחתו, מה אמר לו שמואל הוא עונה בקצרנות: הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת (שמואל א י', 16), ואת הדברים שאמר לו שמואל אינו אומר. סיפור המלכתו למלך מלמד עד כמה הייתה הסתייגותו מתפקידו החדש נחרצת: שמואל מכריז על שאול בן קיש כמלך על ישראל והכתוב מדגיש את המילה החוזרת (שלוש פעמים בפסוקים 21-20) "וילכד" אשר כל כך אופיינית לתחושתו של שאול באותו רגע כי נלכד תחת רשתו של שמואל. שאול מסתתר מפני שמואל בין חפצי העם עד שבסופו של דבר הוא נמצא ונלקח בכוח: וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם (שם, 23-22).לאחר ההמלכה הכפויה, הולך מיד שאול לביתו אשר בגבעה (וכי לאן ילך?). אנשי הבליעל לועגים לו (האם אי אפשר להבין אותם?) וחוסכים ממנו את מתנות המלוכה. על אף הביזיון שבדבר מחריש שאול. בניגוד לאנשי הבליעל, מצטרפים לשאול אנשי חיל אֲשֶׁר-נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם (שם, 26). מזאת אפשר להבין שמי שה' לא נגע בליבו בז למלך החדש וחסר הכריזמה.
חוסר רצונו של שאול להיות מלך על ישראל, חוסר הכריזמה הבולט של שאול בתחילת דרכו והבוז שרחשו כלפיו חלק מאנשי העם, מסביר מדוע בני יבש גלעד חיפשו אחר מושיע ולא מיד פנו לשאול.אין להוציא מכלל אפשרות שתושבי יביש גלעד לא ידעו על המלכתו למלך בשל מיקומם הגיאוגראפי המרוחק. עם זאת, פרק י' טורח לציין כי כל שבטי ישראל נכחו בהמלכתו (פס', 20) ועוד הדבר מסביר מדוע המשיך שאול לחרוש את השדה, גם לאחר המלכתו הפומבית, וכך פירש יפה אבן עזרא את פסוק 5:
על כי ראה שבזוהו, לא נהג גם הוא עדיין בעצמו כבוד מלוכה, והלך אחרי הבקר להנהיגם כדרך ההדיוט.
אפשרות ב': לסדר מחדש את הסיפור
בפרק י"ב, לאחר המלכתו הפומבית והחגיגית של שאול ולאחר הניצחון על בני עמון, נואם שמואל נאום תוכחה לבני ישראל ובו הוא מאשימם בכך שהעדיפו שלטון של מלך על פני הנהגת ה'. בנאומו, פורש שמואל בפני העם את ההיסטוריה הארוכה של הנהגת ה' את ישראל והושעתם. בתיאור ההיסטוריה הזו אומר שמואל דבר מוזר ביותר:
וַתִּרְאוּ כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה’ אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם (פס' 12).
שמואל מתאר את מהלך ההיסטוריה בצורה שונה ממה שנפרש לפנינו עד כה. על פי שמואל, בקשת בני ישראל למלך הייתה תוצאה של האיום העמוני על ישראל! מזה ניתן להבין כי האיום העמוני על ישראל היה עוד לפני משיחתו של שאול למלך והמלכתו לפני כל העם. פסוק זה בפרק י"ב מסביר מדוע בני יבש גלעד חיפשו לעצמם מושיע: פשוט עוד לא היה מלך שיושיע אותם:
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם-אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ (י"א, 3).
על פי דברי שמואל בפרק י"ב המלכתו היחידה של שאול הייתה ההמלכה המתוארת בפרק י"א.
אם כן, מה לגבי שתי ההמלכות הקודמות, עליהן שמענו בפרקים ט', י'?
יש חוקרי מקרא הסבורים שקיימות מסורות שונות ועצמאיותסקירת העמדות השונות במחקר לגבי הקשיים העולים מסיפורי המלכת שאול ניתן למצוא אצל: משה גרסיאל, עולם התנ"ך שמואל א', הוצאת דברי הימים- ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב 2002, 108-107 באשר להמלכתו של שאול.על ההמלכות השונות של שאול מומלץ לקרוא במאמרו של דוד בן גוריון, "שאול ודוד", בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, החברה לחקר המקרא וישראל, וכן באתר מקראנט: http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13292 המלכים הראשונים, שאול ודוד, שינו את ההיסטוריה של עם ישראל בכך ששינו את צורת ההנהגה משבטית ללאומית, מנבואית למלוכנית, מדתית לממלכתית. כותבי דברי הימים הקדומים צריכים היו להסביר את שינוי שיטת המשטר, שהייתה דרמתית בהיסטוריה של עם ישראל, ולכן נכתבו סיפורים שונים אודות המלכתו של המלך הראשון.
המסורת הראשונה המוצגת בפרקים ט'-י' סיפרה על היות שאול בחירו של ה'. סיפור זה מדגיש את יסוד הבחירה של אלוהים את המלך. זהו היסוד הדומיננטי בסיפורי המלכת שאול, ובשל חשיבותו התיאולוגית המספר נתן לה קדימות על פני המסורת השנייה. סיפור ההמלכה בפרק י"א מספר סיפור אחר, של שופט גיבורראו פרטים בהמשך. המילים "הושיעה"; "ותצלח רוח אלהים על שאול" (פסוק 5) אלו מילים המאפיינות את השופטים. ראו לדוגמא השופט עתניאל בן קנז בשופטים ג', 10; יפתח בשופטים י"ד 29 ושמשון בשופטים י"ג 25. ועוד על היותו של שאול השופט-מלך הראשון במאמרו של שמעון בר אפרת, "תשועה" (שמואל א יא א-יג), בתוך מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, תש"ן-תשס"ד, הוצאת עם עובד, י"ל מאגנס וכן באתר מקראנט: http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12995 שהופך להיות מלכה הראשון של ישראל.
שופט מלך או מלך שופט?
מגמת הסיפור בפרק י"א היא להאדיר את את גבורתו של שאול. פסוק 11 מתאר את ניצחונו המוחלט של שאול על בני עמון:
וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד.
הניצחון היה כל כך מוחלט עד כי חיילי עמון התפזרו לכל עבר והעם כולו קיבל את שאול כמלך ללא עוררין.
ניצחונו המהולל של שאול אינו שונה מניצחונות אחרים של שופטים המתוארים בספר הקודם. גם בתקופת השופטים, השופט זכה להכרה לאחר שניצח את אויביי העם. לאחר שגדעון מנצח את האויב המדייני, מבקשים איש ישראל מגדעון להיות להם למושל:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּדְעוֹן מְשָׁל-בָּנוּ גַּם-אַתָּה גַּם-בִּנְךָ גַּם בֶּן-בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן (שופטים ח', 22).עוד על הקבלות בין אישיותו של שאול בין פועליהם של מנהיגים קודמים לו ראו אצל משה גרסיאל, ספר שמואל א', רביבים, רמת גן, 1983, 85
גם הנהגתו של יפתח את תושבי יבש גלעד תלויה בניצחונו על בני עמון:
וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד (שם, י"א, 8).
אם כן, נשאלת השאלה – מה מייחד את שאול? מדוע שאול הומלך למלך הראשון למרות שהתנהג כמו אחד השופטים? מה מייחד את שאול משאר השופטים?
התשובה לשאלה טמונה לא בניצחונו של שאול את בני עמון, ניצחון שיכול להיחשב כניצחון של שופט, אלא בדרכי הפעולה של שאול לקראת קרב זה. בעוד כל השופטים האחרים פעלו להצלת שבטם או פעלו בקרבת האזור שבו חיו, הרי ששאול מנצח אויבים רחוקים מאוד ממנו (הסתכלו שנית במפה למעלה). בנימין נמצאת במרכזה של ארץ ישראל בעוד יבש גלעד מצויה מצפון, מעבר לירדן. אם כן, ההבדל הראשון בין שאול המלך לבין שופט הוא ששאול לקח אחריות על שבט שאינו שבטו ועל אזור גיאוגראפי רחוק ממנו. דבר נוסף המייחד את שאול הוא הגיוס למלחמה. שאול מגייס למלחמה זו את כלל ישראל (במעשה אכזרי במידה מסוימת) ובכך יוצר צבא עצום מימדים וגם מעביר מסר לעמו כי השבטים ערבים זה לזה. לא עוד מלחמות של כל שבט לעצמו. מעתה ישראל לוחמים יחדיו:
וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד-ה’ עַל-הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף (פס' 8-7).
הגיוס למלחמה נעשה בצורה מחוכמת. שאול נוהג בטקטיקה של הפחדה אבל גם בטקטיקה של יצירת אמון. בדבריו שמעביר לכל ישראל הוא מדגיש את שותפותו עם שמואל. שמואל היה דמות מוכרת ונערצת על העם וניכר כי הפחדה לבדה לא הייתה פועלת. העם הסכים להצטרף לקרב מתוקף אמונם בשמואל וכך מפרש יפה רד"ק:
ואחר שמואל – לפי שלא קיבלו אותו כולם למלך אמר 'ואחרי שמואל': מי שלא ירצה לצאת אחרי, יצא אחרי שמואל כדי שיהיו זריזים לצאת.
שאול, בשלב זה, מספיק מחוכם כדי לגייס אליו את צורת ההנהגה הקודמת ולא להוות לה אלטרנטיבה או מכשול. גיוס ההנהגה הדתית (שמואל) ורתימתה להנהגה המדינית פוליטית (שאול) יצרה כוח פוליטי חזק ביותר שהשפיע עמוקות על העם ועל תודעתו לדורות.
נסכם ונאמר ששאול עשה מהפכה אדירה בישראל בכך שקבע את איחודם של השבטים ואת ערבותם זה לזה והתחיל במה שייקרא מאוחר יותר בשם: "הממלכה המאוחדת".
הפסוק הכי חשוב בפרק או: היכן היא ישועת ה'?
פרק י"א הוא ה-פרק אשר מתאר את אחד מהניצחונות הגדולים שאירעו בימי ראשית הממלכה. במהלך סיפור הקרב כנגד עמון מתואר ה' רק פעם אחת. הפעם היחידה שמוקדשת למעורבותו של ה' בניצחון הגדול מופיעה בפסוק 6. היינו מצפים כי בפרק כזה מעורבותו של ה' בקרב תהיה נוכחת יותר, כפי שנוכחת באופן ממשי בקרב של גדעון כנגד מדיין:
וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה’ וּלְגִדְעוֹן וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה וַיָּרָץ כָּל-הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ ויניסו (וַיָּנוּסוּ) וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה’ אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה (שופטים ז' 22-20).
קריאה מדוקדקת בסיפור הניצחון על עמון תראה שאמנם, נוכחותו של ה' אינה נזכרת בקרב עצמו, אבל הישועה כולה התרחשה בשל אותו משפט דרמתי שהופך את הגורל מקצה לקצה. הסיפור מתהפךשמעון בר אפרת, "תשועה" (שמואל א יא א-יג), בתוך מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, תש"ן-תשס"ד, הוצאת עם עובד, י"ל מאגנס וכן באתר מקראנט: http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12995 באותו רגע דרמתי, ושיאו הוא בכך שרוח ה' צלחה על שאול. מבט בתרשים הבא יוכיח את מרכזיותו של פסוק 6 בפרק:
על פי התרשים למעלה, ניתן לראות היטב כי המחצית השנייה של הפרק היא היפוכה של המחצית הראשונה שלו. בתחילת הפרק מאיים נחש על אנשי יבש ואילו בסוף הפרק מתפזרים בני עמון לכל עבר; בתחילת הפרק אנשי יבש גלעד מחפשים מושיע ובחצי השני של הסיפור הם מקבלים ישועהבניגוד לעמדת בני הבליעל בסוף פרק י' האומרים: "במה יושענו זה". ושאול מדגיש בענווה כי הישועה ניתנה מאת ה' (פסוק 13); בתחילת הפרק בוכים בני יבש גלעד ואילו בסופו הם שמחים; בחלק הראשון של הסיפור אנשי יבש גלעד אומרים לנחש שאם לא ימצאו מושיע הם יצאו אליו ובסיפור הישועה בחציו השני של הפרק הם אומרים לו שיצאו אליו, כאשר כוונתם הנסתרת הפוכה לגמרי.
גם המילה המנחה "כל" החוזרת 9 פעמים בפרק מדגישה את ההיפוך מתחילתו של הפרק לסופו. בתחילת הפרק משמשת המילה לציין את האיום הטוטאלי על כל ישראל כאשר כל אנשי יבש גלעד מבקשים מנחש לכרות ברית וכאשר נחש מאיים כי יכרות להם כל עין ימין, כאשר הם שולחים מלאכים לכל גבול ישראל וכאשר כל העם בוכה. בסופו של הפרק, לעומת זאת מציינת מילה זו את ההיפוך המוחלט כאשר אנשי יבש מוסרים לנחש שיעשה להם ככל הטוב בעיניו, ואנו הקוראים יודעים כי מדובר בתכסיס, וכאשר מציין הכתוב את שמחתו המוחלטת של כל העם כאשר הם ממליכים את שאול.
המבנה המהופך של הסיפור מדגיש את ישועת שאול את עמו ואת ההתגברות על האיום העמוני, ולא פחות חשוב מכך, את המהפכה בהנהגה שהביא שאול על ישראל: מעם שבטי אשר מחפש לו מושיע לעם מלוכד אשר מושיעו הולך לפניו.
במרכז העלילה עומד הפסוק שהוא ציר העלילה, שיאה, מרכזה – רוח ה'. אף על פי שמעורבותו של ה' בסיפור הניצחון מופיעה רק בפסוק זה,גם בסוף הפרק מכריז שאול כי הניצחון הוא ישועת ה', אבל זה נאמר בפי שאול ולא בפי המספר, לאחר הקרב ולא בעת הקרב: כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-ה’ תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל(פס' 13). הרי שמיקומו במרכז העלילה והמהפך שנגרם בעקבותיו הופך אותו להיות הפסוק הכי חשוב בפרק.
שאול – טלית שכולה תכלת?ביטוי זה שמו חז"ל בפיו של קורח העשיר לאחר שניתנה מצוות הציצית המתוארת בספר במדבר פרק ט"ו. נאמר שם כי קורח הכין טלית שכולה תכלת, במקום ציצית עם ארבעה פתילים של תכלת כמו שצווה בפרשה וערער בכך על מצוות ציצית בזכות טליתו היקרה: רַב אָמַר, קֹרַח אֶפִּיקוֹרְסִי הָיָה. מֶה עָשָׂה? עָמַד וְעָשָׂה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת. בָּא לִפְנֵי משֶׁה. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַהוּ שֶׁתְּהֵא חַיֶּבֶת בְּצִיצִית? אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת [יְרוּשַׁלְמִי, סַנְהֶדְרִין, נ, עַ"א]. משמעות הביטוי היא הפוך על הפוך. הביטוי בא לתאר באירוניה טוהר שהוא לכאורה שלם אבל בפנימיותו הוא פגום.
סיפור שאול בפרק י"א מגיע בתוך קונטקסט רחב המציג את שאול בתחילת דרכו. על פניו נראה כי שאול בתחילת דרכו זוכה להערכה רבה, אבל, הן בפרקים הקודמים והן בפרקים הבאים נשמעת ביקורת גלויה כלפי ההנהגה המלוכנית בישראל.עוד על ביקורת גלויה וסמויה בתוך סיפורו של שאול בתחילת דרכו ראו משה גרסיאל, ספר שמואל א', רביבים, רמת גן, 1983, 89-85 בפרק ח' למשל מציג שמואל את משפט המלך בצורה שלילית לחלוטין (פס' 18-11). בפרק י"ב ממשיך שמואל עם ביקורת חדה כלפי המוסד המלוכני. בתוך קונטקסט כזה של התנגדות למוסד המלוכני בישראל, עלינו לשאול האם גם בפרק י"א, שנראה על פניו כפרק אוהד בצורה מיוחדת את שאול, האם גם בפרק זה מסתתרת ביקורת כלפי המוסד המלוכני וכלפי שאול המלך הראשון?
מחד, נראה כי תיאורו של שאול בפרק זה הוא תיאור נלהב: שאול גייס לקרב כמות נכבדה של לוחמים (330,000) והשתמש בטקטיקה חכמה שהובילה את ישראל לניצחון: הוליך שולל את בני עמון והפתיע אותם בתקיפה לא צפויה באשמורת הבוקר משלושה כיוונים שונים. כמו כן, שאול זוכה, בעקבות הסיפור על נחש העמוני, להכרה כללית של כל עם ישראל במלכותו. מי שלפנים בז לו, כעת שמח במלכותו. ומפרש יפה אברבנאל:
לפי שאנשי ישראל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה (י, כז)… רצה האל יתברך להביא עניין נחש העמוני שבא על אנשי יבש גלעד, באופן ששאול… יעשה תשועה בישראל, ואז כל העם יודו בהמלכתו.
שאול מתגלה לא רק כמלך חזק בקרב אלא גם כמנהיג כריזמטי ורב חסד. בניגוד לכתוב בסוף פרק י' ובו שאול היה "כמחריש" לבוז שרחשו כלפיו, הרי שבסוף פרק י"א, לאחר הניצחון הגדול וחגיגת העם, מצווה שאול, בניגוד לרצונו של העם, שלא להרוג את מתנגדיו מלכתחילה. אדם שמצווה להתנקש במתנגדיו, הוא אדם שאינו בטוח בכס מלכותו, ואילו שאול מצוי כאן באחד הרגעים הגדולים של חייו. הוא חש סמוך ובטוח במלכותו ולא רואה כל צורך בהרג מתנגדיו.בעוד מספר פרקים, יכנס לסיפור מתנגדו הקשה ביותר של שאול אשר יאיים באופן ממשי על מלכותו, ואז יתחיל שאול בהריגת המתנגדים.
מאידך, בקריאה חוזרת של הסיפור מתגלה רובד ביקורתי כלפי שאול. שאול, בן העיר גבעה מנתח את בקרו ושולח לכל ישראל כדי לגייסם למלחמה. לא ניתן להתעלם מהאסוציאציה הברורה לסיפור פילגש בגבעה בספר שופטים י"ט- כ"א. בשני הסיפורים קיימים קווי דמיון ברורים בשפה ובתוכן:יאירה אמית, "פרשת פילגש בגבעה כפולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה (שופטים י"ט-כ"א)", בית מקרא 37, ב (תשנ"ב) עמ' 109-118 ומצוי באתר מקראנט – http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13237 ; שמעון בר אפרת, "תשועה" (שמואל א יא א-יג), בתוך מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, תש"ן-תשס"ד, הוצאת עם עובד, י"ל מאגנס וכן באתר מקראנט: http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12995 וכן משה גרסיאל, ספר שמואל א', רביבים, רמת גן, 1983, 89-88. בנוסף בשניהם ממלאות הערים גבעה (גבעת שאול) ויבש גלעד תפקיד חשוב.על תפקיד יבש גלעד בסיפור פילגש בגבעה ראו בתחילת מאמר זה. בשניהם באים ביטויים דומים: בכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (כאן פס' 3, 7; שם י"ט, 29), וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ (כאן פס' 4; שם כ"א, 2); כְּאִישׁ אֶחָד (כאן פס 7; שם כ', 18, 11); תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם (כאן פס' 12; שם כ', 13). הדמיון החשוב ביותר הוא בביתור החלקים. האיש הלוי מבתר את גופתה של הפילגש ושולח לכל ישראל ושאול מבתר את צמד הבקר ושולח בכל ישראל. פעולות ביתור אלו, גם אצל שאול וגם אצל האיש הלוי גייסו את כל ישראל למלחמה. אפשר לומר שהקשר הברור לסיפור פילגש בגבעה, שנחשב לאחד מהסיפורים הקשים בתנ"ך, בא כדי להפחית מעוצמת האהדה לשאול בפרק. מצד שני, ניתן גם לומר שהדמיון בין הסיפורים מבליט דווקא את השוני ביניהם: בימי סיפור פילגש בגבעה, לא היה מלך בישראל ואיש הישר בעיניו עשה, ואילו סיפורו של שאול בא לומר שעתה יש מלך שמאחד את העם כדי להציל שבט מהעם ולא כדי להכחיד שבט מהעם.
למה דווקא בגלגל?
בסיומו של הסיפור ההרואי מחליט שמואל לחדש את המלוכה בגלגל:
וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה’ בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה’ וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד (פס' 15).
החלטת חידוש המלוכה היא ברורה ומסבירה את שילוב ברצף המסורות על המלכת שאול. בעוד שבהמלכה השנייה היו כאלו שלא קיבלו את מלכות שאול, כיוון שטענו כי אינו המועמד הראוי להושיע את ישראל, הרי שכעת, לאחר ששאול הוכיח את יכולתו הצבאית היה צורך לחדש את המלוכה.
אם נביט שוב במפה שלעיל נוכל לראות שהגלגל נמצא במזרחה של ארץ ישראל בגבולו של עבר הירדן. נשאל כאן מדוע מצא לנכון שמואל להרחיק עד לגלגל כדי לחדש את המלוכה? מדוע לא חידשו את המלוכה ב"מצפה" אשר בה הומלך שאול בפעם השנייה (י', 17)? מדוע לא חידשו את המלוכה בעיר "גבעה", עירו של שאול? לשם השוואה, כאשר שבטי ישראל מקבלים את דוד למלך ומחליטים להמליכו על כל ישראל, הם מגיעים לעיר המרכזית שבתחום שבטו, שבט יהודה: וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹנָה (שמואל ב ה', 1). פרק י"א מציג את שיאו של שאול כמלך ישראל, הוא נערץ על כולם, הוא מקובל על כולם וכולם שמחים בו. מדוע מרחיק שמואל עד לגלגל?
תשובה ראשונה נעוצה במקומה הגיאוגראפי של הגלגל. הגלגל אשר מצויה על גבול עבר הירדן המזרחי היה מקום נוח ביותר למפגש בין שבטי עבר הירדן לשבטי ארץ כנען. מקום זה אפשר התכנסות של שבטי עבר הירדן אשר למענם נלחם שאול.
בנוסף, כדאי להבין מה היה מעמדו של הגלגל בתקופתו של שמואל.על הגלגל ראה במאמרה של גליה סמו, "הגלגל" מאתר מקראנטhttp://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14195&str1=%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%9C&x=0&y=0&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1 מאז תחילת ימי ההתנחלות בימי יהושע בן נון, דרך תקופת השופטים ועד לתקופתו של שמואל נחשב הגלגל למרכז שלטוני, צבאי, דתי וחברתי בישראל.
בגלגל היה גל (או מעגל) אבנים מפורסם שהוצב, על פי הסיפור המקראי, בימי יהושע בן נון לאחר נס חציית הירדן ואשר שימש למטרות פולחניות: הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל (שופטים ג', 19). הגלגל סימל את הקשר בין ישראל לאלוהיהם ואת זיקתם של השבטים זה לזה כיוון ששם מל יהושע שנית את בני ישראל והכניס אותם בכך בברית אחת שהיא ברית ה' (יהושע פרק ה). בימי שמואל היה הגלגל גם מרכז משפטי ושמואל נכח שם כדי לשפוט את העם:
וַיִּשְׁפּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל […] וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית-אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה (שמואל א ז 16-15).
מכל אלו נראה כי הגלגל שהיה לאחד מהמקומות המרכזיים והחשובים בארץ בתקופתם של שאול ושמואל ואשר היה ממוקם קרוב לשבטי עבר הירדן התאים להיות המקום להמלכה המפוארת ביותר של שאול המאחדת סביבה את כל חלקי העם.
הרחבה: נחש העמוני מאיים לא רק על תושבי יבש גלעד
בתחילת מאמר זה הראנו כי קריאה צמודה בפרק מלמדת שכל ישראל חשו מאוימים מנחש העמוני ושהוא קרא תיגר לא רק על אנשי יבש אלא על ישראל כולה. עדי נוסח שונים מחזקים טענה זו. במגילות קומראן נמצא קטע מסוף ימי בית שני (4QSAMa 5-10) אשר מופיע גם בתרגום השבעים וגם בקדמוניות היהודים ליוספוס פלביוס. בקטע זה נאמר כי נחש העמוני השתלט על כל עבר הירדן המזרחי וכרת את עינהם של בני שבטי גד וראובן. רק 7000 אנשים הצליחו להימלט מרוע הגזרה לכיוון יבש גלעד ומשם ביקשו לכרות עמו ברית וכך כתוב:
ונחש מלך בני עמון הוא לחץ את בני גד ואת בני ראובן בחזקה ונקר להם כול עין ימין ונתן אימה ופחד על ישראל ולוא נשאר איש בבני ישראל אשר בעבר הירדן אשר לא נקר לו נחש מלך בני עמון כל עין ימין רק שבעת אלפים איש.
תיאור זה, שאינו מצוי בנוסח המסורה, מסביר מדוע ביקשו בני יבש גלעד מנחש העמוני לכרות להם ברית: הם חששו מנחש העמוני כיוון שראו מה קרה לאחיהם ובקשו להקדים תרופה למכה. כמו כן מסביר תיאור זה ביתר שאת את תחינתם של בני ישראל למלך שילחם את מלחמותיהם.עוד בנושא זה אפשר למצוא אצל משה ציפור, "ויהי כמחריש", עולם התנ"ך שמואל א', הוצאת דברי הימים- ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב 2002, 107-106
ביבליוגרפיה מומלצת:
1. דוד בן גוריון, "שאול ודוד", בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, החברה לחקר המקרא וישראל, וכן באתר מקראנט
2. שמעון בר אפרת, "תשועה" (שמואל א יא א-יג), בתוך: מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, תש"ן-תשס"ד, הוצאת עם עובד, י"ל מאגנס וכן באתר מקראנט
3. משה גרסיאל, ספר שמואל א', רביבים, רמת גן, 1983
4. משה גרסיאל, "מלחמת שאול בבני עמון", עולם התנ"ך שמואל א', הוצאת דברי הימים – ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב 2002
5. גליה סמו, "הגלגל" , מאתר מקראנט
6. משה ציפור, "ויהי כמחריש", עולם התנ"ך שמואל א', הוצאת דברי הימים – ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב 2002
7. יאירה אמית, "פרשת פילגש בגבעה כפולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה (שופטים י"ט-כ"א)", בית מקרא 37, ב (תשנ"ב) עמ' 109-118 ומצוי באתר מקראנט – http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13237
