/ מיזם התנ"ך

(א) שִׁיר לַמַּעֲלוֹת

מדוע "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים"?
תהילים קכ"א נפתח באמירה: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. בעל המזמור נושא עיניו אל ההרים. מדוע הוא עושה זאת, אנו לומדים מהמשפט הבא שהוא משפט שאלה: מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?
מדוע ההרים הם מקום שפונים אליו בבקשת עזרה?
נציע שלוש אפשרויות להסבר הקשר בין אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים לבין מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:
א) ההרים הם מקום של סכנה ומצוקה. קשה יותר לסלול דרך בהרים מלסלול דרך במישור, על כן סביר שהדרכים בהרים משובשות, אם בכלל קיימות; בהרים קשה לראות למרחוק, קשה לראות מה מחכה מאחורי העיקול, הגבעה או הסלעים, הדרך פתלתלה ומאיימת יותר מדרך במישור. ולכן כשהמשורר נושא עיניו אל ההרים הוא מודע לסכנות העלולות לבוא מהם, ומתעוררת בו השאלה: מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?
ב) המשורר אכן שרוי בצרה והוא מבקש עזרה, אולם הוא נושא עיניו אל ההרים משום שדווקא משם יָבֹא עֶזְרִי. ההרים גבוהים ונישאים, ועל כן הם מזכירים למשורר את הכוח שהוא נזקק לו.
ג) אם אמנם בעל המזמור נושא עיניו אל ההרים, אל מקור הכוח, ומבקש עזרה – האם עזרה זו תבוא מעם ה', או שמא בעל המזמור מחפש את עזרתם של אלים אחרים? מצד אחד, אנו יודעים שהר היה מקום ההתגלות של ה' בסיני (שמות, פרק י"ט, פסוק כ') ושמקום שכינתו של אלוהים הוא בהר ציון בירושלים (ישעיה, פרק ב', פסוק ב', פרק י"ח, פסוק י"ח); אך מצד שני, במקרא נשיאת עיניים אל ההרים היא גם נשיאת עיניים לאלים אחרים (דברים, פרק י"ב, פסוק ב', הושע, פרק ד', פסוק י"ג, יחזקאל, פרק י"ח, פסוק ו').
לפי שתי אפשרויות הפירוש האחרונות, ברור שהמשורר מבקש ישועה, אבל ממי?
המשך המזמור, פסוקים ג'-ח', מוקדש לתשובה לשאלה זו.

מי משיב?
בפסוק ב' ברור שהמשיב הוא השואל עצמו: עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
האם זהו הקול הדובר גם בפסוק ג'? נראה שלא. הדברים בפסוק זה נאמרים בלשון נוכח – אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ. האם ה' הוא הפונה אל השואל? נראה שלא, שהרי על ה' מדובר בגוף שלישי: יִתֵּן, יָנוּם. אם כך – מי הוא הדובר בפסוקים ג'-ח'?
לפני שננסה לענות לשאלה זו נברר –

מדוע צריך קול נוסף במזמור?
לשם מה צריך קול שני, הרי השואל ענה לעצמו יפה מאוד. מה מוסיף הקול בפסוקים ג'-ח' על המענה בפסוק ב'?
למעשה, לפסוק ב' ולפסוקים ג'-ח' יש מאפיינים משותפים רבים:
– שני הקולות משתמשים באמצעי הספרותי המכונה מֵרִיזְמוּס, ובעברית – מקצה לקצה (כלומר הצבת קצוות כדי לכלול את כל מה שביניהן: למשל, "מדן עד באר שבע" = מצפון ועד דרום, כל הארץ; "מכף רגל ועד ראש" = כל הגוף וכיוצ"ב). הקול הראשון משתמש במריזמוס בתשובתו הקצרה כדי לבטא מרחב: עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, ודברי הקול השני משופעים באמצעי ספרותי זה ומתארים באמצעותו זמן, מרחב ופעילויות של האדם:
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ… יָרֵחַ בַּלָּיְלָה (פסוק ו'); צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ (פסוק ח'); מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם (פסוק ח').
– בשני הקולות נזכרים איברי גוף:
עֵינַי, רַגְלֶךָ, יַד יְמִינֶךָ, נַפְשֶׁךָ.
– בשני הקולות מופיע השם המפורש ה' (בסך הכול חמש פעמים בכל המזמור).
למזמור, על שני הקולות שבו, מבנה מיוחד, מבנה המשותף לכמה ממזמורים הפותחים ב"שיר המעלות" (כאן לַמַּעֲלוֹת) – המילה, או הביטוי, שבסוף הצלע הראשונה מקבילים בתקבולת זהה, או דומה, למילה שבתחילת הצלע השנייה. כך נוצר מבנה של מדרגות, ואולי זה מקורו של הביטוי: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת.

אם הקולות כל כך דומים לשם מה שני קולות?
אם אכן, הקול השני דומה לקול ראשון – בתוכן השורה התחתונה ובביטויים החוזרים, במבנה ובאמצעים הספרותיים – מה ייחודו של הקול השני? מה הוא מוסיף?
הקול הראשון (בפסוק ב') מתאר אל רחוק שברא את העולם: עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. לעומת זאת, נראה שהקול השני מצייר תמונה של אלוהים קרוב מאוד, אל המשגיח על בני האדם ושומר עליהם. הקול הראשון מדבר "בסיסמאות" – הצירוף "שמים וארץ" מופיע כמעט שישים פעם במקרא, ויותר מעשרים תיאורים במקרא מתארים את ה' עושה, קונה, מרעיש, נוטה, בורא (ועוד) "שמים וארץ". לכן, אף שיש בתשובת הקול הראשון ביטוי לַעוצמה, לכבירות ולנשגבות של אלוהים, היא מנותקת מהאדם – הן בתוכנה הן בעצם היותה נוסחאית. הקול השני, לעומת זאת, מצייר אלוהים הדואג לאדם, נמצא בקרבתו ומגן עליו.

כיצד נוצרת תחושת הקרבה שמעניק הקול השני?
את תחושת הקרבה וההשגחה האלוהיות יוצרים פסוקים ג'-ח' בעזרת כמה אמצעים:
א. בחזרה על הצליל "ךָ". הצליל מופיע עשר פעמים:
רַגְלֶךָ, שֹׁמְרֶךָ, שֹׁמְרֶךָ, צִלְּךָ, יְמִינֶךָ, לֹא יַכֶּכָּה, יִשְׁמָרְךָ, נַפְשֶׁךָ, צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ
ב. בחזרה על השורש ש-מ-ר שש פעמים: שֹׁמְרֶךָ, שׁוֹמֵר, שֹׁמְרֶךָ, יִשְׁמָרְךָ, יִשְׁמֹר, יִשְׁמָר.
ג. בשימוש הרב במריזמוס – צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ, יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ… וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, המעביר את המסר שה' עמך תמיד, בכל מצב.
ד. בשימוש בפועל ובתואר כתכונה מתמשכת: ה' שֹׁמְרֶךָ, ה' צִלְּךָ, ולא כפעולה או כתיאור חד־פעמיים.

מיהו הקול הנוסף?
לְזהות הקול בפסוקים ג'-ח' הועלו הצעות רבות בפירושים השונים על המזמור – מקהלה, שיח בין אב לבנו, שיח בין עולה רגל לכוהן ועוד. לנו נראה הפירוש שמדובר כאן בקול פנימי נוסף של השואל־המשורר. המשורר מתחיל את תשובתו בנוסחה המוכרת לו, והוא ממשיך לעודד את עצמו בעזרת תכונות של אלוהים שהן משמעותיות למצבו – היותו משגיח על בני האדם ולא רק מי שברא את הטבע בעבר הרחוק בריאה חד־פעמית.
ייתכן שהמסגרת העוטפת את המזמור נותנת עדיפות לפירוש ששני הקולות אינם מבטאים שיח בין שתי דמויות חיצוניות, אלא הם קולותיו הפנימיים של אדם המשוחח עם נפשו. כוונתנו לשורש ב-ו-א המופיע בפתיחה ובסיום: יָבֹא (פסוק ב') ו-וּבוֹאֶךָ (פסוק ח'), וכן לצליל מֵ בפתיחה ובסיום: מֵאַיִן, מֵעִם, מֵעַתָּה – אלה נותנים לשני הקולות מסגרת אחת ומעלים את הסברה שמדובר בסגנון אחד ובדובר אחד.

במה מתלבט בעל המזמור בתוכו?
אין ספק שבעל המזמור שרוי במצוקה ושהוא מבקש עזרה. הוא מבין מיד שהנוסחה שהוא רגיל לה תסייע לו לחפש תשובה. אולם היא איננה מספיקה, והמשורר מחזק את עצמו באמירות על קרבתו של האל ועל שמירתו והשגחתו הפרטית של ה' עליו.
לעתים אדם מוצא חיזוק וביטחון בעמידתו מול "אחר". לא קל לחוש בקרבת ה' ברגעי מצוקה, אך דווקא מול "שונה" אפשר לעתים לשאוב כוח ולגבש עמדה. נראה לנו שעל רקע תכונה אנושית זו, אפשר להבין את הפולמוס שבמזמור.

הפולמוס מול האחר במזמור קכ"א
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה, פסוק זה, פסוק ו', הוא יוצא דופן במזמור כולו וגם בתשובת הקול השני – אין בו השורש ש-מ-ר (כמו בשאר פסוקי הקול השני) והוא חורג ממבנה המעלות ששרטטנו לעיל. חריגות היא דרך למשוך את תשומת לב הקורא.
כך למשל בציור שלפנינו.^{1מתוך: www.4id.co.il/4idnewo/content/readall.htm.}
בציור נראים שלושה פֵּרות מלאי צבע ועכבר אחד המצויר בצבעים מועטים וחיוורים. למרות החיוורון, העכבר הוא הפריט הבולט ביותר בציור והוא המושך את תשומת לבם של המתבוננים. מדוע? משום שהוא יוצא דופן.
לְמה מבקש פסוק ו' למשוך את תשומת לבם של הקוראים?
במזרח הקדום נחשבו השמש והירח לאלים – האל סִין היה אל הירח במסופוטמיה ושַמָש היה אל השמש. גם במקרא יש ביטויים לתפיסה זו של כוחות הטבע; כך למשל בדברים, פרק ד', פסוק י"ט: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.
נראה שבפסוק ו' מהדהד פולמוס עם האמונה האלילית הזאת, והמשורר מבקש לחזק את קוראיו באמונה שיש רק כוח אלוהי אחד, ה' לבדו ברא את העולם ורק הוא משגיח על האדם. כאילו ביקש בעל המזמור לומר: אפשר שבאמונות אחרות השמש והירח הם בעלי כוחות אלוהיים היכולים להכות, אולם ה' עושה השמים והארץ הוא אל יחיד, והוא שיכול לשמור מסכנות היום ומסכנות הלילה גם יחד .
לאור זאת, ייתכן שהפולמוס הזה מהדהד גם מהאמירה הפותחת: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים. לעיל הצענו שאחת האפשרויות לפרש את נשיאת העיניים אל ההרים היא לראות בה נשיאת עיניים לכוחות אלוהיים שונים, ובייחוד לעבודת הבעל (ראו יחזקאל, פרק י"ח, פסוקים ה'-ו': וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל…). ואם כך, ייתכן שבראשית המזמור הזה המשורר מצהיר: "אין מה לחפש בהרים, אלא את עזרתו של ה'".
חיזוק לנימה הפולמוסית במזמור אפשר למצוא גם בביטוי: אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ. הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (פסוקים ג'-ד'). במיתוס הכנעני המוכר מספרות אוגרית האלים חיים חיים אנושיים – הם אוכלים, שותים, שרים וטרודים בענייניהם. דוגמה ל"אנושיותם" של האלים אנו מוצאים בדברי אליהו לנביאי הבעל. במאבקו בהר הכרמל עם נביאי הבעל (אל כנעני שאת פולחנו הביאה לארץ ישראל איזבל הצידונית) לועג אליהו לחוסר ההיענות של בעל למרות פעילותם הנמרצת של נביאיו: קִרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, הוא מהתל בהם, כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׁיג לוֹ וְכִי דֶרֶך לוֹ אוּלַי יָשֶׁן הוּא וְיקָץ (מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ז).
שלא כמו אלים אחרים, אומר בעל מזמור קכ"א, ה' איננו ישן ושמירתו היא שמירת תמיד – ביום ובלילה, בצאת האדם ובבואו, מעתה ועד עולם.

באילו נסיבות נאמר המזמור?
ברור שיש במזמור דגש רב על היחיד, על האדם הפרטי. עם זאת, יש לשים לב לפסוק ד': הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. האם יש כאן בכל זאת רמז להקשר לאומי?
במחקר הועלו הצעות רבות באשר לנסיבות כתיבת המזמור ולזהות כותבו, ובהן עולה רגל, חייל ועוד.
בעניין זה, אציג את הצעתה הדידקטית של בתיה חורי, מנהלת בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה:

מי כתב את המזמור? ומה גרם לו לכתוב אותו?
לצורך מתן תשובה לשאלה זו, נחלק לכל תלמיד שני ריבועי נייר קטנים.
על ריבוע אחד יכתוב התלמיד:
1. מי לדעתו היה יכול לכתוב מזמור כזה? (עני, אישה עקרה, מובטל וכו')
ועל הריבוע השני יכתוב:
2. מה היה המצב שהביא אותו לחבר את המזמור?
כל תלמיד יתבקש גם לצטט שורה מן המזמור שהיא הבסיס לתשובתו.
בסיום הכתיבה נכתוב על הלוח את הרעיונות שהעלו התלמידים ונדון עם התלמידים בשאלה – האם יש תשובות נכונות יותר ונכונות פחות?
במהלך הדיון יתבהר שהמזמור היה יכול להיאמר מפיהם של אנשים רבים מאוד, ובמצבים שונים ומגוונים. נראה גם שהמזמור מתאים למצבים אישיים־פרטיים, אבל גם למצבים של קבוצה או של ציבור. אמנם תפאורת השיר היא תפאורה של מסע, של "בחוץ" – הרים, מעברי יום ולילה, צאתך ובואך – אבל ייתכן שהוא רומז גם למסע פנימי.
גדולתו של המזמור היא שפירושים רבים מתאימים לו, ושהוא מתאים למצבים משתנים, של הפרט ושל הכלל. לכן אפשר לטעון שבכוונה תחילה לא מתואר בו מסע מסוים, אלא מסע החיים של האדם. בחייו של כל אדם יש דאגות, חרדות, ופגעים מלמטה ומלמעלה, והרעיון המרכזי שהמזמור מדגיש הוא שעם כל זאת – ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ. אלוהים שומר על האדם. הוא, בורא העולם, יצר בתוך הבועה הגדולה של העולם כולו בועה קטנה המוקדשת רק לאדם הפרטי. זוהי אחת החוויות הדתיות המשמעותיות ביותר, והמזמור שלפנינו מצליח להעבירה בעוצמה רבה.

העשרה:
ההרים אינם בהכרח מקור לכוח ולביטחון – לאה גולדברג בהשראת תהילים קכ"א

[אשא עיני אל ההרים] לאה גולדברג

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים
וְהֶהָרִים שׁוֹמֵמִים.
אֵיכָה פָּרַחְתָּ בָּם, נַפְשִׁי
רַקַּפְתִּי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע!

אַקְשִׁיב לְהֵד הֶהָרִים
וְהֶהָרִים דּוֹמְמִים.
אֵיכָה יֹאבַד בָּם קוֹלִי
בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע?

סָגְרוּ עָלַי הֶהָרִים,
שְׁבוּיָה עִירִי בֶּהָרִים,
חָשְׁכוּ עֵינַי בֶּהָרִים כִּי פָּנָה יוֹם.^{2לאה גולדברג, כתבים, שירים, ב, תל אביב 1973, עמ' 225. השיר מופיע גם בספרה של מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה – אנתולוגיה, עמ' 320.}

מזמורנו בשירה
את מזמור קכ"א בלחנו של יוסף קרדונר ובביצוע מוש בן ארי אפשר לשמוע באתר יוטיוב: שיר למעלות – מוש בן ארי (תודה לד"ר איריס יניב ששלחה לי את הקישור הזה).
מעניין לשמוע את גרסתו של הרב שלמה קרליבך, גם כן ביוטיוב –
Eso Einai – Rabbi Shlomo Carlebach – אשא עיני – רבי שלמה קרליבך

ביבליוגרפיה
1. בזק י', "אשא עיני אל ההרים… (תהלים קכא)", בית מקרא, 38, ד (תשנ"ג), עמ' 355–360.
2. ,"Becking B., "God-Talk for a Disillusioned Pilgrim in Psalm 121
Journal of Hebrew Scriptures, 9 (2009), pp. 2–10.
3. Ceresko R. A., "Psalms 121: A Prayer of a Warrior?", Biblica, 70, 4 (1989), pp. 496–510.
4. Wilis T. J., "An Attempt to Decipher Psalms 121:1b", Catholic Biblical Quarterly, 52, 2 (1990), pp. 241–251.