בפרק כ"ו נערך מפקד בערבות מואב. מפקד זה הוא הכנה לקראת הכניסה לארץ שתחולק לאחר כיבושה לשבטי ישראל. עיקרון החלוקה הוא לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ (פסוק נ"ד), כלומר: נחלתה של כל משפחה תקבע לפי כמות אנשיה. ממסגרת זו של התיישבות בנחלות שבטיות מוגדרות, נגזרת גם התפיסה של קדושת נחלת הפרט. תפיסה זו באה לידי ביטוי בחזרה של כל נחלה לבעליה בשנת היובל (ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים ח'-י"ז ופסוקים כ"ג-ל"ד), כלומר כל מכירת קרקע אינה אלא החכרתה לזמן מוגבל. עוד משתקפת הקדושה של זכות הנחלה המשפחתית בסיפור כרם נבות, המלמד שגם מלך אינו יכול להשתלט על נחלות של נתיניו (מלכים א', פרק כ"א, פסוק ג').
פרק כ"ז מעלה בעיה מיוחדת של בעלות על הנחלה המשפחתית: לאבי המשפחה שמת אין צאצאים ממין זכר. רק בנים נחשבים כיורשי הנחלה וכממשיכי המשפחה. עיקרון זה נגזר ממה שנתפס כחוק-טבע: כוחו של האיש גדול משל האישה – ותפקידו הוא לעבד את האדמה, להגן עליה ולפרנס מכוחה את משפחתו.
האם הנחלה תילקח אפוא ממשפחה נטולת יורשים גברים? למרבית המזל יש בנות, ואפילו לא מעט (חמש). הבעיה המשפטית והמשפחתית נשמעת בקולן של הבנות הללו – בְּנוֹת צְלָפְחָד.
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד – מי אתן בנות צלפחד?
בנות צלפחד מקבלות את ייחוסן הראשון כבנות של – בנותיו של צלפחד. ייחוסו המשפחתי של צלפחד מרשים למדי: בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף. התנ"ך מזכיר שוב ושוב כי לצלפחד היו בנות בלבד: וּצְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר לֹא־הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם־בָּנוֹת… אולם בנות אלה נזכרות בשמן וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה (במדבר, פרק כ"ו, פסוק ל"ג; וכן יהושע, פרק י"ז, פסוק ג'); וּבָנִים לֹא־הָיוּ לוֹ (במדבר, פרק כ"ז, פסוק ג'); וּמָכִיר לָקַח אִשָּׁה… וְשֵׁם אֲחֹתוֹ מַעֲכָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי צְלָפְחָד; וַתִּהְיֶנָה לִצְלָפְחָד בָּנוֹת (דברי הימים א', פרק ז', פסוק ט"ו).
הזכרת השמות בסיפור, הן של צלפחד, הן של ייחוסו, והן של בנותיו – מעידה על כך שיש לשמות משמעות.
שמות האחיות – מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה הן פעלים של תנועה: מַחְלָה – מחול; נֹעָה – לנוע; חָגְלָה – לחוג; מִלְכָּה – ללכת; תִרְצָה – לרוץ. ואכן – השמות מעידים על התפקיד, שמיד תחשוף העלילה.
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ? כִּי אֵין לוֹ בֵּן?! (פסוק ד')
והנה בעוז ובאומץ ראויים לציון מגיעות חמש בנות צלפחד אל משה וטוענות בפניו, בפני אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה בפתח אוהל מועד. וזו הבעיה שהן מבקשות לה פיתרון:
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא־הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל־ה' בַּעֲדַת־קֹרַח כִּי־בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא־הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (פסוקים ג'-ד').
בנות צלפחד מכירות בחוק שנחלה עוברת בירושה לבנים ולא לבנות. ולמרות היכרותן עם המקובל הן שוטחות את טענותיהן באמירה קצרה, תמציתית וממוקדת. ומיד מציעות פתרון מעשי לשימור הנחלה כרכוש המשפחה: תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (פסוק ד') – הן מבקשות לקבל אחיזה בקרקע המשפחתית כבנות. טיעוניהן בנויים סביב שתי עובדות עיקריות:
1. אביהן מת מוות טבעי, ולא השתתף בעדת הבוגדים של קורח.
2. אביהן לא הותיר אחריו צאצאים זכרים.
והטענה: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ? כִּי אֵין לוֹ בֵּן?! (פסוק ד') – המושג "שֵׁם" הוא בראש וראשונה הרצון האנושי להקים זכר לאדם שהיה בעולם ונפטר ממנו. קצת בדומה לאמור בישעיה: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת (ישעיה נו ה'). בפסוק זה השתמש מוסד "יד ושם" שאחד מייעודיו להנציח את הנספים בשואה. במקרא מונצח ה"שֵׁם" גם ברכושו של אדם. דרך שם נחלתו נזכר האדם. היעדר שֵׁם משמעו היעדר רכוש, היעדר מעמד מוגדר במסגרת החברה שאליה משתייך האדם.מלול, עמ' 143-140. בנות צלפחד דורשות מבית הדין לקיים את העיקרון לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ (רות, פרק ד', פסוק ו'), כלומר: את הזכות להמשך קיום המשפחה, שאינה יכולה להתממש ללא המשכיות הבעלות על נחלת המשפחה.
איך עושים זאת? אף שאנו בנות, תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (פסוק ד').
איך יוצרים תקדים משפטי במערכת חוקים שניתנה על-ידי אלוהים?
תקדים הוא פתרון לבעיה, שצצה במציאות, החוק הנתון לא נתן עליה את דעתו, והיא דוחקת למצוא לה פתרון מיידי. פתרון זה הופך לחוק מחייב בעתיד.
חוקי התורה מוצגים כחוקים שנתן אלוהים למשה ולבני ישראל. כיצד ייצרו אפוא בני אדם חוקים תקדימיים כשמערכת החוקים היא אלוהית? בנות צלפחד מבינות ככל הנראה את האתגר שלפתחן. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה… וְכָל־הָעֵדָה" (פסוקים א'-ב'). הן "עומדות לפני" משה והעדה. עניינן אינו מוכרע בקרב העדה, אלא העניין מובא בפני האל: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' (פסוק ה'). משה מביא את הקושי שנוצר במציאות בפני האל, והוא המכריע לגבי אותו מקרה: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן (פסוק ז'). ותשובת אלוהים קובעת כי הכרעה תהיה לחוק: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם־אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. וְאִם־אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם־אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט…" (פסוקים ח'-י"א).
לפי החוק האלוהי החדש, נקבע דירוג מפורט של עדיפות הזכאים לרשת את נחלת המשפחה באין יורשים ממין זכר לבעל הנחלה: בת –> אח –> אחי אביו –> שְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ. הבת היא העדיפות הראשונה בסדר הירושה כשאין בנים!
האם אפשר לראות בפרשת בנות צלפחד סיפור פמיניסטי?
"פמיניזם" הוא שם של תנועה למען שוויון זכויות לנשים,להרחבה ראו: חכם, פמיניזם, https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=2612. הנקראת גם "התנועה לשחרור האישה". המלה "פמיניזם" מקורה במלה הלטינית feme, שפירושה אישה. האם ניתן לראות בפנייה הנועזת של בנות צלפחד היבט פמיניסטי? נראה שלא כך הדבר:
בנות צלפחד פועלות מתוך מציאות אישית-משפחתית מורכבת בה אין יורשים בנים. כלומר, הן מעלות את תביעתן רק משום שלאביהן לא היו בנים.וראו דברי רש"י: הָא אִם הָיָה לוֹ בֵן, לֹא הָיוּ תוֹבְעוֹת כְּלוּם, מַגִּיד שֶׁחַכְמָנִיּוֹת הָיוּ.
גם בחוק שנקבע בעקבות תביעתן מצוין בבירור: אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ (פסוק ח'). התקדים האלוהי איננו קובע כי בנות שוות לבנים בדיני הירושה, אלא רק שבמקרה ייחודי כמו זה של צלפחד, שלא היו לו בנים, הן רשאיות לרשת.
גם טענתן המרכזית איננה פמיניסטית, אלא חושבת על הפטריארך, אבי המשפחה: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן (פסוק ד'). שמו של אבי המשפחה הוא מוקד טיעונן שהרי אביהן העמיד צאצאים בעולם – חמש בנות – והללו ימשיכו את רצף הקיום המשפחתי של אביהן אחריו, דור אחר דור, בנישואיהן ובהבאתן בנים ובני בנים. כולם יהיו צאצאיו הישירים של צלפחד. אלא שנכדים אלה יירשו את הנחלות של אבותיהם – בעליהן של בנות צלפחד, ויורישוה לבניהם אחריהם. הנחלות הללו אינן של צלפחד ובהן לא יתקיים שמו. אם חוקי הירושה ימנעו את בנות צלפחד מלרשת את אביהן, ובכך יגרמו למחיית שמו מישראל, יש הכרח להגן על קיום שמו. זהו הטיעון של הבנות ולא דרישה עקרונית לשיוויון נשי.
בנות צלפחד דואגות ל"שמו" – לזכרו ולהמשך קיומו – של אביהן, אשר ימשיך להתקיים בכך שבנותיו ונכדיו, וכך הלאה עד סוף הדורות, ימשיכו לחיות על הנחלה שלו.
האם בקשתן של בנות צלפחד הכשירה את הקרקע לפתרונות עתידיים שיאפשרו גם לבנות לרשת?
איננו יודעים. אולם חשוב לדעת שבמקרא שלושה מקרים, שאירעו לאחר סיפורן של בנות צלפחד ובהם הבנות מקבלות נחלות:
א. מקרה חריג בתנ"ך, בו מסופר על בנות שירשו, וזאת למרות שהיו להן אחים (שלא כמו בנות צלפחד), הוא סיפורן של בנות איוב: וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל־הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם (איוב, פרק מ"ב, פסוק ט"ו).
ב. בדברי הימים א', ב', נאמר וְלֹא־הָיָה לְשֵׁשָׁן בָּנִים כִּי אִם־בָּנוֹת וּלְשֵׁשָׁן עֶבֶד מִצְרִי וּשְׁמוֹ יַרְחָע. וַיִּתֵּן שֵׁשָׁן אֶת־בִּתּוֹ לְיַרְחָע עַבְדּוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־עַתָּי (פסוקים ל"ד-ל"ה) – ששן מוצא פתרון יצירתי ומשיא את בתו לעבדו, וכך כנראה שמר על הנחלה בתחומי המשפחה. בתו של ששן שימשה כלי להעברת רכוש אביה לרכוש נכדו.
ג. סיפור נוסף של העברת נחלת קרקע לבת, למרות שהיו לה אחים (וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה עִירוּ אֵלָה וָנָעַם וּבְנֵי אֵלָה וּקְנַז, דברי הימים א', פרק ד', פסוק ט"ו), הוא סיפור הנדוניה שנתן כלב בן יפונה לבתו עכסה עם נישואיה לבן דודה עתניאל: וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן־לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית (שופטים, פרק א', פסוק ט"ו). עכסה משיגה את הנדוניה באמצעות מניפולציה: וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר־לָהּ כָּלֵב מַה־לָּךְ (שם, פסוק י"ד).
פרק ל"ו – מהי הבעיה המשפטית המתעוררת בעקבות התקדים, שנקבע בפרק כ"ז? איך פותרים אותה?
לא פעם פתרון בעיה יוצר בעקבותיו בעיה נוספת. התקדים של בת יורשת מעיד על חיפוש אחר פתרון, שבלם את האיום על נחלות היחידה המשפחתית בהעדר צאצאים זכרים. קרבת הדם של הבת היורשת היא האפיק, דרכו נשמרה רציפותה של שושלת בית האב באמצעות בניה – הנכדים, היינו הדור הבא של זכרים במשפחה. כך הובטחה שמירת הרכוש במסגרת המשפחה בקו שושלת ראשי: אב-בת-נכדים. אולם פתרון זה סיכן את היסוד המקודש של שמירת נחלת אבות שכן, בנישואיה עוברים נכסי האישה ורכושה למשפחת בעלה. כך נוצר מצב אותו ביקשו בנות צלפחד למנוע – העברת נחלת אבותיהם לרשותו בית-אב אחר, ואולי אף לשבט אחר. כדי למנוע מצב זה, מגיעים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי־גִלְעָד בפני משה (פסוק א'). אף הם מעלים את הטענה המשפטית ולפיה אם יהיו בנות צלפחד לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ. וְאִם־יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן (פסוקים ג'-ד'). אם כך, יש בעיה בהסדר – בנות צלפחד קיבלו את הנחלה כדי לשמור על נחלת משפחתן, אבל לאחר שיינשאו תעבור הנחלה לרשות השבט שעמו באו בקשרי נישואים, והיא תיגרע מנחלת שבט מנשה.
מהו, אם כן, הפתרון לבעיה שהעלו ראשי האבות של בני גלעד? התשובה האלוהית קבעה סייג לחוק ירושת הבנות שהונהג בפרק כ"ז. אם בת יורשת את נחלת אביה היא חייבת להינשא רק בתוך שבטה.
וכך היה: וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים (פסוק י"א). בנות צלפחד בחרו להינשא לבני דודיהן. כך נחלתן נשארת במשפחה ולא רק בשבט.
הרחבות:
האם זכו נחלותיהן של בנות צלפחד להנצחה?דמסקי, "בנות צלפחד: גישה גיאוגרפית-היסטורית": https://thetorah.co.il/article/the-daughters-of-zelophehad-a-historical-geographical-approach
בנות צלפחד דאגו שלא יימחה שם אביהן ונלחמו על כך. והנה, הן זכו לכך ששמותיהן שלהן יונצחו בממלכת ישראל באזורים גיאוגרפיים מרכזיים חשובים.
אם בודקים את שמותיהן של בנות צלפחד, ניתן לראות כי אלה שמות של חטיבות שבטיות, המעוגנות ברשימות היחס של שבט מנשה (במדבר, פרק כ"ו, פסוקים כ"ח-ל"ד; יהושע, פרק י"ז, פסוקים ב'-ג').
תִרְצָה היא עיר המוזכרת מספר פעמים במקרא, כבר כעיר כנענית שנכבש על ידי יהושע (פרק י"ב, פסוק כ"ב). אזכורה המשמעותי ביותר הוא כבירת ממלכת ישראל הצפונית בתקופת ירבעם הראשון עד שעמרי בנה את שומרון.מלכים א, י"ד, י"ז; טו, כ"א; טז, י"ז.
השם מַחְלָה משקף ככל הנראה את אָבֵל מְחוֹלָה המקראי,שופטים, פרק ז', פסוק י"ב; מלכים א', פרק ד', פסוק י"ב; פרק י"ט, פסוק ט"ז. שנמצא בעמק הירדן.
בשנים 1912-1910 חפרו אנשי אוניברסיטת הרווארד בסבסטיה, שומרון העתיקה. הם גילו אוסף של 63 חרסים כתובים (אוסטראקה) חלקם שבורים. הם כתובים בדיו בכתב עברי קדום. אלה פורסמו בשנת 1924 ונודעו בשם חרסי שומרון. ממצא מרעיש זה שופך אור נוסף על שבט מנשה ובמיוחד על צאצאי בנות צלפחד.
נֹעָה מתועדת בחרסי שומרון (#50): בחרס נכתב: "בִּשְׁנַת 15 לְגֹמֵר מִנֹּעָה עֹבְדָיו לְאֻרִיׇּו". מכיוון שהחרס אינו מוסיף נקודת ייחוס גיאוגרפית, כל שידוע לנו הוא כי בתקופה זו היה למנשה בית-אם בשם נעה, אך מקומו לא ידוע.
מעניין לציין, שעד היום השם "נעה" (עם ובלי ו'…) הוא שם שגור מאוד לבנות (כולל כותבת המאמר).
חָגְלָה מוזכרת בכמה חרסים (#8, #45, #47) יחד עם משלם מס מהכפרים יצת וגבע. חרסים אלה סדוקים, אך ניתן לשחזר אותם על פי נוסחאות חוזרות המופיעות בחרסים אחרים:
"בִּשְׁנַת הָ15 מֵחָגְלָה.
לַחֲנָן בַּ[עֲרׇ]א
יוֹנָתָן מִיׇּצִת".
מִלְכָּה, אינה שמה של עיר או כפר ידוע וגם אינה מופיעה בחרסי שומרון, ועל כן ישנה מחלוקת באשר לזיהויה.
כשבוחנים את הטופוגרפיה של האזור, אנו רואים שהנחלות של חגלה, מלכה ותרצה ממוקמות בגב ההר ובמורדות המזרחיות של הרי שומרון, במעין מדרגה. יש לשים לב שהנחלות נמצאות באותו סדר שבו מופיעות האחיות בדרך כלל במקרא: חגלה, מלכה ותרצה. לפיכך, בסבירות גבוהה נראה כי נחלת מלכה ממוקמת בין אלה של אחיותיה חגלה ותרצה.
האם בנות ירשו בעת העתיקה את נחלת אבותיהן?
במאמר, "על השוויון", מאת פרנסס רדאי, ניתן הסבר לנחיות מעמדן של נשים והשתקתן:
מניעת ביטוי האינטרסים של נשים – המוכרת כתופעת ה'השתקה' – היתה מקיפה ומוחלטת הרבה יותר ממניעת ביטויים של אינטרסים של כל קבוצה אחרת. היא התפשטה לא רק במישורי הכלכלה והכוח הפוליטי-מוסדי, אלא בכל מישורי ההתבטאות החברתית, בתחום הפרטי ולא רק הציבורי. להשתקת נשים שורשים במסגרות היסודיות ביותר – התרבות בכל תחומיה והמשפחה… מנשים נשואות נשללה באופן מסורתי הכשרות המשפטית להחזיק רכוש או להעבירוההדגשה שלי – נ.ע.ו. או לשמש כאפוטרופסית של ילדיהן שלהן.בתוך: מלר, "סיפורן של בנות צלופחד – המאבק הפמיניסטי הראשון", https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/08/09_masey/1.html#footnote_1
ביוון העתיקה, כשלא היו לאישה אחים, ירושת אביה הייתה עוברת לבעלה, ולכן השיאו לרוב את הבנות לבן דוד או לדוד, גם כשזה היה מבוגר בהרבה. במות הבעל לא ירשה אותו האישה, אלא חזרה לבית הוריה. גם במקרה של בנות צלפחד: וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים (במדבר, פרק כ"ז, פסוק י"א). הן אמנם ירשו את אביהן, אך נישאו בתוך המשפחה, כדי לשמור על המסגרת השבטית. סדר ירושה דומה, המתעלם מן הנשים, היה קיים ברומא הקדומה. הנשים ירשו כאשר הדבר התיישב עם עקרון חוק חלוקת הקרקעות, ולא ירשו כשהעיקרון עלול היה להיפגע על-ידי כך. האישה, בשני המקרים האלה, הייתה משועבדת לרצון להנציח את המשפחה ולשמור על שלמות נחלותיה.
גם החברה בנוזי (מאות 14-15 לפנה"ס) גילתה רגישות לשמירת נחלת אבות בתחום המשפחה. לפי לוחות נוזי, בנות לא קיבלו חלק בנחלת אבות. ברם, המציאות המאיימת של נדידת הנחלה ממשפחה חשוכת בנים לרשות אחרת, הביאה למציאת פתרון, והוא העברת הנחלה לבת. מוצא זה לא התקבל בפשטות בנוזי, ומסתמנת התנגשות בין שאיפות החברה, לשמירת הקרקע במסגרת המשפחה, לבין אי-השלמתה עם מצב, בו בת יורשת בדומה לבנים זכרים, ולו גם בהעדרם.
חוקי חמורבי, לעומת זאת, מעניקים לאישה זכויות מסוימות. חלק מירושת אביה עובר לרשותה, ועם נישואיה היא מקבלת נדוניה מאביה. נדוניה זו שייכת לה עם מותו. הנדוניה שקיבלה אישה מאביה, והמתנה שבעלה נתן לה, יהיו שייכים לה, והיא תשאיר אותן אחריה לילדיה. אם בעלה לא נתן לה מתנה, "היא תפוצה עבור מתנתה ותקבל חלק מנחלת בעלה השווה לחלקו של ילד אחר".מתוך התרגום לאנגלית של חוקי חמורבי, שנעשה במאה ה-20 בידי ל.וו.קינג.
רק בעקבות מלחמת העולם הראשונה, בתחילת המאה העשרים, החלו לתת את הדעת על ירושת נשים. הדבר קרה בעקבות השתתפותן של נשים בנטל המלחמה. הן עבדו במקומות שנחשבו של גברים בלבד כדי למלא את השורות של הגברים שהתגייסו, הקימו וניהלו בתי חולים והיו חלק מהצוות הרפואי.
היום, במאה ה-21, האם הרבה השתנה? לא בטוחה.
ביבליוגרפיה
