"וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת-אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (פסוק א'), כך נפתח פרק ב' במלכים ב', וחושף מראש את אחד האירועים הדרמטיים שיתרחשו במהלכו. עליה בסערה לשמים היא אירוע חריג במקרא, הן מבחינה עלילתית, והן מבחינה תפיסתית (קרוב אליו רק אזכורו הקצר של חנוך: בראשית, פרק ה', פסוק כ"ד).
הפרק מתאר את חילופי ההנהגה בין אליהו לאלישע. מעבר בין דורות הנהגה מוכר במקרא מהחלפת כהן בבנו, או מלך בממשיכו. אולם מעבר בין נביא לנביא הוא תיאור ייחודי.
הפרק מכיל ארבע יחידות סיפוריות:
א. מסע אליהו ואלישע, ועליית אליהו בסערה השמיים (פסוקים א'-י"א).
ב. תגובת אלישע ותגובת בני הנביאים לפרידה מאליהו (פסוקים י"ב-י"ח).
ג. נס ריפוי המים ביריחו (פסוקים י"ט-כ"ב).
ד. אסון שתיים דובים (פסוקים כ"ג-כ"ה).
זהו פרק של סוף והתחלה: פתיחת הסיפור היא סיום לסיפורי אליהו, והמשכה – פתיחה לסיפורי אלישע. זהו פרק שבו עוברים את הירדן, עוברים תהליך פרידה, ומעבירים את הנבואה בין המנהיגים. במאמר נבחן את דמויות אליהו ואלישע בפרק, ונעיין במסע הנפשי מבעד למסע הגיאוגרפי.
מדוע מפורט בפרק כל מיקום במסע הפרידה?
הליכתם של אליהו ואלישע מתחילה מהגִּלְגָּל לבֵּית-אֵל. מבית-אל דרום מזרחה ליְרִיחוֹ. ולבסוף הם מגיעים לנהר הירדן, שאת מימיו חצה יהושע בכניסה לארץ. מסלול פרידת אליהו שונה בכיוונו ממסע כניסת העם לארץ, וחציית הירדן שהיא נקודת הפתיחה במסע העם, היא יעד סופי במסלול אליהו.
ההגעה לפרידת אליהו בעבר הירדן מזכירה את פרידת העם ממשה, שאירעה אף היא בעבר הירדן. אין זו הפעם הראשונה שאליהו מושווה למשה: במלכים א', פרק י"ט אליהו הולך להר האלוהים בחורב, 40 יום ו 40 לילה ללא אכילה, ומגיע לחוויית התגלות אלוהים במערה. מסעו של אליהו לחורב וההתגלות במערה, מזכירים את עליית משה להר סיני וההתגלות בנקרת הצור. השוואה זו מעלה את הפער בין עמדתו הקנאית של אליהו, לעמדת תמיכתו של משה בעם.
מדוע מהדהד הסיפור בפרקנו, את הפרידה ממשה?
בשתי הפרידות, של משה בדברים ל"ד ושל אליהו בפרקנו, מתוארים חילופי הנהגה מתוך השלמה עם משימה שלא הושלמה. אצל משה נגזר עליו רק לראות מנגד את הארץ, אך לא להוביל את כיבושה וההתנחלות בה. אצל אליהו נגזר עליו לפרוש מהנהגתו ולמנות את אלישע לנביא תחתיו.
תיאור הפרידה בירדן מאפשר מבט נוסף על אליהו ואלישע: אמנם במלכים א', פרק י"ט ניתן לפרש כי אליהו פוטר בידי אלוהים, אך פה הכתוב משווה אותו למשה במיקום הפרידה, ואליהו עולה לשמיים וזוכה לפרידה ניסית, אף יותר ממשה. גם תמיכתו של ה' במנהיג החדש – נאמרת במפורש ליהושע (יהושע פרק א', ובייחוד פסוקים ו'-ט') ולא לאלישע. החלפת אליהו נעשית בתקופה מקראית אחרת, ואלישע אינו זוכה להתגלות אלוהית מפורשת כזו. ההשוואה בין הסיפורים עשויה להאיר את גודלו של אליהו, ולהסביר את בקשתו של אלישע, ורצונו בתמיכה מחזקת.
מדוע אליהו מנסה להיפטר מאלישע ואז משנה דעתו, ומדוע אלישע מתעקש להישאר יחד?
אליהו ואלישע פוסעים במסע פרידה. המיקומים משתנים, אך השיחה בין הדמויות חוזרת בדייקנות. רק עם ההגעה לירדן – התמונה משתנה, יש בה תנועה (פסוק ז'). שאלת אליהו בירדן: "שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ" (פסוק ט') – מפתיעה. אליהו יוצר פה תקשורת וחיבור, לאחר שעד כה רק ביקש מאלישע לעזבו.
מדוע בתחילה אליהו ניסה להיפטר מתלמידו, ולפתע שואל אותו מה ירצה לבקש? כיצד ניתן להבין את הפער בין אלישע הנשבע שלא לעזוב, לאליהו המבקש ממנו שוב ושוב לעוזבו? ומדוע אליהו מגיב בהסתייגות לבקשת אלישע, אך מיד לאחריה שיחתם ממשיכה?
הבנת מסעם של אליהו ואלישע כתהליך פרידה, עשויה להסביר את הרגעים השונים זה מזה. פרידות וסיומים מציפים רגשות כגון: צער ואבל לצד הכחשה והדחקה, ניסיון היאחזות לצד דחיה והתנערות. אליהו הרוצה שיעזבו אותו לבדו, לצד אלישע הנשבע להישאר עמו – מבטאים דגמים מוכרים של התנהגות טרם פרידה: רצון לחתוך מהר, לצד כמיהה לחיבור. הדחקת הפרידה, לצד היאחזות בה. צעקת אלישע "אָבִי אָבִי", וקריעת בגדיו, מבטאים רגשות אבל ואובדן העולים בפרידות.
בתוך סערת הרגשות, טרם העליה בסערה לשמיים, יש רגע חשוב בסיפור: כשאליהו פונה לאלישע בהצעה לבקש דבר-מה, בטרם יילקח מעמו – זהו הרגע שבו יש מקום לשיח המלווה את הפרידה. נראה כי היכולת של אליהו להרפות, גם אם לרגע, מזירוז הפרידה או הדחקתה – היא בחירה מקדמת במנגנון פרידה מיטיב.
מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ? שיחת אליהו ואלישע כדגם לפרידה
ההצעה לקריאת פרקנו כדגם לפרידה, מופיעה כבר בגמרא (ירושלמי, ברכות פ"ה ה"א, ח ע"ד):
אַל יִפָּטֵר אָדָם מִתּוֹךְ חֲבֵרוֹ
לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים,
אֶלָּא מִתּוֹךְ דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה…
אַף אֵלִיָּהוּ לֹא נִפְטַר מֵאֱלִישָׁע אֶלָּא מִתּוֹךְ דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר" (מלכים ב', פרק ב', פסוק י"א).
בַּמֶּה הָיוּ עוֹסְקִין?…..
דברי הגמרא מאירים את רגע הפרידה בין אליהו לאלישע: דרמת האש הגיחה באמצע שיחת הנביאים. נושא שיחתם אינו מובא במקרא, אך הגמרא שואלת בסקרנות על הפער המקראי, ומציעה לדמות את נביאי המקרא כתלמידי חכמים מתקופת חז"ל, ששיחתם היא בלימוד ותורה. תשומת לב הגמרא לעצם השיחה לפני הפרידה, מהותית יותר מתשובותיה במה עסקו. פרשנות הגמרא מאירה את העובדה שאליהו הנביא, שמיעט במילותיו בחייו, נפרד מהעולם בשיח. לאחר שהפציר באלישע לעוזבו, מופיע שינוי והפרידה מגיעה מתוך היענות לתקשורת, לחיבור, למילים ולליווי. מתוך פסוקי אליהו, הגמרא מעמידה דגם לפרידות בכלל: דיבור בתהליך הפרידה יכול לאפשר רגע של יחד, טרם הלבד.
וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי – כיצד להבין את תשובת אלישע?
לשאלת אליהו "מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ" (מל"ב ב, ט) עונה אלישע: "וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" (שם, שם). מה מבקש אלישע טרם פרידת אליהו ממנו?
הביטוי "פִּי-שְׁנַיִם" בדברי אלישע, מופיע רק עוד פעמיים במקרא: בדין ירושת הבכור בתורה (דברים, פרק כ"א, פסוקים ט"ו-י"ז), ובנבואת זכריה (פרק י"ג, פסוק ח'). מהופעת הביטוי בתורה – ניתן להבין את בקשת אלישע להיות כבנו בכורו של אליהו. לכיוון זה נצרף את זעקת אלישע עם עליית אליהו בסערה: "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי…" (פסוק י"ב). אלישע, שמילותיו הראשונות במקרא היו: "אֶשְּׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי, וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ" (מלכים א', פרק י"ט, פסוק כ') – אכן הלך אחרי אליהו, ואף נקשר אליו עד כדי שכעת הוא מכנה אותו "אָבִי אָבִי". זאת ועוד, על רקע חבורות "בְּנֵי הַנְּבִיאִים" ניתן להבין את דימוי יחסי הנביא ותלמידיו כיחסי אב ובניו. מתוך כך, ניתן אף להבין את רצונו של אלישע להיות יותר קרוב לרבו ובכיר יותר מאשר שאר חבורות בני הנביאים הנוכחות בפרק.
בכיוון זה הולך רלב"ג בפירושו:
רוצה לומר: במה שהאצלת מרוחך על כל בני הנביאים – יהיה הנאצל לי מרוחך פי שנים על כל אחד מהם. והוא מענין מה שאמר (דברים כ"א, יז) 'כִּי אֶת הַבְּכור… יַכִּיר לָתֶת לו פִּי שְׁנַיִם.
כלומר, לפי פירוש זה, כפי שהבכור יקבל פי שניים נחלה לעומת אחיו שאינם בכורים – כך אלישע רוצה לקבל מרוח אליהו יותר מאשר בני הנביאים האחרים.
פניה למראה המקום הנוסף של "פִּי שְׁנַיִם…" במקרא – מעלה כיוון שונה להבנת דברי אלישע. בנבואת זכריה נאמר: "פִּי שְׁנַיִם… וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ" (זכריה, פרק י"ג, פסוק ח'). לפי מקור זה, פי שנים משמעו שני חלקים מתוך שלושה. אלישע מבקש שני שליש מרוח רבו, מבקש להיות קרוב אליו, או דומה לו. לא ביחס לבני הנביאים האחרים, ולא בהשוואה להם – אלא בקרבה שתתאפשר לרוחו של אליהו בעצמו.
לסיכום, מתוך עיון בביטוי "פִּי שְׁנַיִם" במקרא – עולים שני כיוונים אפשרים: אלישע מבקש להיות יותר מבני הנביאים (כדין הבכור בתורה), או מבקש להיות כמעט כמו רבו (כלשון הנבואה בזכריה). אולם, לאור אפשרויות אלו, מדוע לא נענה אליהו בלב שלם לבקשת אלישע והוא מעמיד תנאי להגשמתה?
מה פשר הסתייגות אליהו מבקשת אלישע?
אליהו מגדיר את שאלת אלישע כ'קשה', ואינו מתחייב להיענות לה: "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל. אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ – יְהִי לְךָ כֵן. וְאִם אַיִן – לֹא יִהְיֶה" (פסוק י'). לאור תגובת אליהו, מתבקש כיוון פרשני נוסף, המסביר את בקשת אלישע, ואת הסתייגות אליהו ממנה.
פירושו של בעל-המצודות מדגים כיוון זה: "שֶׁתִּשְׁרֶה עָלַי רוּחַ הַנְּבוּאָה בְּמַעֲלָה כְּפוּלָה עַל מָה שֶׁשָּׁרְתָה עָלֶיךָ". כך גם בן-סירא כתב: "אֵלִיָּהוּ נִסְתַּר בִּסְעָרָה וֶאֱלִישָׁע נִמְלָא רוּחו, פִּי שְׂנַיִם אותות הִרְבָּה" (שבח אבות עולם, מ"ח), וכן גם בדברי חז"ל: "פִּי שְׂנַיִם: אַף אַתָּה מוֹצֵא שְׁמוֹנָה מוֹפְתִים בְּאֵלִיָּהוּ, וְשִׁשָּׁה עָשָׂר בֶּאֱלִישָׁע" (ברייתא דל"ב מידות, מידה א). כיוון פרשני זה, לפיו אלישע שואף לגדול מרבו ויוצר פה גוון תחרותי ביניהם, מבהיר את תגובת אליהו: "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" (פסוק י').
למחשבה זו מתחברת הפרשנות שמינוי אלישע היה בעצם הודעת הפיטורין של אליהו בעצמו "וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ" (מלכים א', פרק י"ט, פסוק ט"ז). כך גם, ההתרשמות מדמותו של אליהו כפי שעוצבה עד כה בפרקי המקרא: בודד, קנאי, מתמסר לאל ולא לאדם. דיוקנו של אליהו אינו מצטייר בקווים חברותיים של יצירת קשרי חום ואהבה, ותגובתו שאינה מפרגנת לאלישע מחליפו – מובנת על רקע דמותו, ועל רקע פרשנות בקשת אלישע כתחרותית.
זאת ועוד, דרכו של אליהו היא להגיח ולהיפרד בסערה. ללא הקדמות ופרידות, ללא השתהות. בפגישת ההיכרות ביניהם (מלכים א', פרק י"ט, פסוקים י"ט-כ"א) אלישע מצטייר כשונה ממנו: איש של יחסי אנוש, מעורב עם הבריות. הוא נפרד מהוריו טרם דרכו החדשה, ופועל להיטיב עם העם. לעומת גזירת בצורת בראשית דרכו של אליהו – מתוארת דאגה לאוכל לאנשים סביבו בראשית דרכו של אלישע. לעומת אליהו שהקורא אינו ידוע מי משפחתו – מזוהה אלישע בשייכותו לשורשיו. המבט המתבונן בפרידה, הוא אכן מתאים לאלישע, אשר מקפיד להיפרד מהוריו ואינו מתאים לאליהו, המצטייר תמיד לבדו. מתוך כך מובנת תגובת אליהו: "אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ…" (פסוק י').
למה מפרט הכתוב שאדרת אליהו נפלה בעלייתו השמיימה?
אליהו עולה בסערה, ואלישע כואב את לכתו. ביטויי אבלו תהליכיים: צעקה נדהמת בתחילה "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק" (פסוק י"ב). לאחריה, הבנת סופיות הפרידה וקריעת הבגד: "וְלֹא רָאָהוּ, עוֹד. וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם" (שם).
מבעד לסמליות האבל, ניתן לראות בקריעת הבגד משמעות נוספת. שהרי, אלישע מתעטף ב"אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו" (פסוק י"ג). כמו בעת מותו של אהרון, שבגדי הכהונה שלו מועברים לבנו ממשיכו – כך אלישע קורע קרע בבגדיו הקודמים, ונכנס לנעלי ואדרתו של מורו. וכמו בבגדי הכהן, גם אדרתו של אליהו אינה לבוש פרקטי, אלא סימן מהותי.
אדרת אליהו מופיעה כחלק מחוויית ההתגלות בחורב: "וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ" (מלכים א', פרק י"ט, פסוק י"ג). זאת ועוד, לאחר ההתגלות בחורב, בה אליהו שם פניו באדרתו, הולך אליהו לאלישע, ומשליך לעברו את האדרת. נמצא אפוא, כי אדרת אליהו שאלישע לוקח כעת, כבר נזרקה לעברו: "וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט… וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו: וַיַּעֲזֹב אֶת-הַבָּקָר, וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ" (מלכים א', פרק י"ט, פסוקים י"ט-כ'). בין סיפור הפגישה של אליהו ואלישע לבין סיפור פרידתם – לא מתוארת פעילות משותפת של הנביאים יחד (אזכור יחיד קצר מופיע כהגדרה כללית במלכים ב', פרק ג', פסוק י"א: "אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, אֲשֶׁר-יָצַק מַיִם עַל-יְדֵי אֵלִיָּהוּ"). אולם מוטיב זריקת אדרת אליהו לעבר אלישע – יוצר סגירת מעגל בין היכרותם לפרידתם: בשני הסיפורים, אלישע לוקח את אדרת אליהו, והולך לקראת רבו. באופן ממשי לקראת אליהו בפגישת ההיכרות, ובאופן מופשט לקראת רוח אליהו, בסיפור פרידתם.
אדרת אליהו המונחת על אלישע – מסבירה גם את תגובת בני הנביאים, הרואים את אלישע ומזהים כי אכן "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ" עליו (פסוק ט"ו).
בעזרת האדרת, אלישע מכה את המים, ועובר בשנית את הירדן. מעשה אבות סימן לבנים, ואלישע מתחיל את הנהגתו בחזרה על מעשי אליהו. האם התעטפות אלישע באדרת אליהו, וחזרתו על חציית הירדן, תאפיין את הנהגתו כדומה לרבו? במה ימשיך אלישע את דרך אליהו, ובמה יתגלה כשונה ממנו? נעיין בראשית כהונת אלישע.
האם וכיצד מצליח אלישע לתפוס את מקומו של אליהו כמנהיגם של בני הנביאים?
אמנם, בני הנביאים מזהים את אלישע כממשיכו של אליהו, ומכירים בכוחו: "וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אָרְצָה" (פסוק ט"ו). אך בכל זאת, הם מבקשים לחפש את הנביא הגדול.
חיפוש בני הנביאים את אליהו, מובן לאור אמירת אליהו המטילה ספק אם אלישע יראהו בעלייתו: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ…" (פסוק י'). העלייה לשמיים אפופה במסתורין, וככל הנראה בני הנביאים לא ראו את אליהו נלקח מעמם, ולפיכך – הוסיפו לחפשו. אלישע מתנגד למסע החיפוש, מתרה ואומר: "לֹא תִשְׁלָחו" (פסוק ט"ז). אולם 50 בני נביאים יוצאים לחיפוש שאורך שלושה ימים. בשובם ריקם לאלישע, הוא מפטיר: "הֲלֹא-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם" (פסוק י"ח).
החיפוש אחר אליהו אינו רק טכני. זהו חיפוש מהותי אחר המנהיג המוכר, ביטוי גלוי לאתגר המעבר בין תקופות. הצורך לחפש את אליהו, ותגובות אלישע לבני הנביאים המחפשים – מעידים על כך שסמכותו של המנהיג החדש אלישע טרם התקבלה בקרב בני הנביאים. אלישע ניצב בפני אתגר ההתמקמות שלו בראשית תפקידו.
כיצד מרגיש אלישע שהנהגתו מתקבלת בקושי, ועצותיו אינן נשמעות?
בהמשך להצעה כי התנהגות אליהו ואלישע מובנת על-רקע דרכי התמודדות בשלבי פרידה עם חתימת תפקידו וחייו של אליהו, נראה שבפסוקים אלו מתוארת התמקמות אלישע בשלב הפתיחה של תפקידו כנביא המוביל. רגשות המלווים אנשים וקבוצות בפתיחה, היכרות או התחלה – נעים בין התרגשות לחרדה, בין שמחה של תקווה לאתגרי עמימות וחוסר ביטחון.
בתיאור אלישע בפסוקים, מסתמנת יציאתו לדרכו החדשה: עטוף באדרת אליהו, הוא ניצב מול אתגר ההתקבלות בקרב בני הנביאים. הם מכירים בו, אך גם בוחנים אותו, ובמעשיו הבאים, אלישע יבסס את ראשית הנהגתו.
מעשהו הראשון של אלישע מעניק מים חיים ליושבי יריחו. הניגוד בין אלישע לאליהו בולט: נביא האש, שהבעיר את מזבח הר הכרמל (מלכים א', פרק י"ח), חזה באש ושמע תוכחה כי "לֹא בָאֵשׁ ה'…" (מלכים א', פרק י"ט, פסוק י"ב), מסיים את תפקידו בעליה דרמטית המלווה באש השמיימה (פסוק י"א). מחליפו של נביא האש, מתחיל את דרכו במים: מרפא את מי השתיה, לאחר שחצה את מי הירדן. זאת ועוד, בנוסף לפער הכללי בין מוטיב האש למוטיב המים – השוואת ראשית הדרך של אליהו וראשית הדרך של אלישע, מעלה ניגוד מהותי: מילותיו הראשונות של אליהו היו מניעת מים והכרזת בצורת (מלכים א', פרק י"ז, פסוק א'), מעשהו הראשון של אלישע הוא הענקת מים. כמו הפער בין שמו התיאופורי של אליהו, שם שכל כולו אלוהות (אל, יה), לבין שמו של אלישע הרומז ליכולתו להושיע אדם – נראה כי ראשית דרכו של אלישע היא ניגוד גמור לראשית דרכו של אליהו. ניתן אפוא לחשוב שהנביא הקנאי מתחלף בנביא רחום, ולשער כי מאמצי ההנהגה יופנו מעתה לאדם ולא רק לתיאולוגיה, יוקדשו לרפואת חיים ולא לקנאת צבאות.
האמנם נביא שונה ומיטיב? אז למה יצאו שתיים דובים וביקעו 42 ילדים??
באופן מפתיע, הן ביחס לפעולותיו הראשונות של אלישע, והן ביחס לתמונה הכללית של דמות אלישע, הסיפור הבא שונה במהותו. עלילה קצרה, הנמסרת בשלושה פסוקים בלבד, חושפת דרמה טרגית קשה. אל מול ניסים מיטיבים, המקלים על מצוקת האדם, מופיעה פה קללת מוות איום. זהו אירוע חריג ביחס לפעולת אלישע הקודמת, וחריג ביחס לפעולות אלישע שיתוארו אחריו.
כיצד ניתן להבין את האסון הנורא על-ידי שתיים דובים?
כיוון פרשני להתמודדות עם שאלת האסון, מדגיש את אשמת הקורבן. "נְעָרִים קְטַנִּים" מתפרש בדברי רד"ק, למשל, לא כהגדרה אובייקטיבית של דמויות בעלילה, אלא ככינוי טעון: "נְעָרִים שֶׁהָיוּ מְנֹעָרִים מִן הַמִּצְווֹת, קְטַנִּים שֶׁהָיוּ מִקְּטַנֵּי אֱמוּנָה". בכיוון זה הולכים פרשנים נוספים השואפים לענות על השאלה הכואבת, ומנסים להצדיק את האסון. כך, למשל, מתארים הפרשנים את מבטו של אלישע ("וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם", פסוק כ"ד) – כמבט הרואה את עברם הקלוקל ואת עתידם הבעייתי של הנערים. גם הנוסח הלקוני של תרגום השבעים מצטרף לכיוון זה, בהוסיפו שהנערים לא רק התקלסו באלישע, אלא גם: "ויסקלו אותו".
אף שפירושים אלו נשמעים חורגים מפשט המקרא, ראוי להבין מדוע בחרו בכיוון זה חלק מהפרשנים. מעבר להצדקת אלישע, נראה כי הפרשנים מזהים פה כפיות טובה אצל הנערים המתגרים באלישע. אלישע עולה במעלה הדרך מיריחו לבית אל. הנערים "יָצְאוּ מִן-הָעִיר". איזו עיר? האם בית אל או יריחו? הכתוב "וַיִּפֶן אַחֲרָיו" מבהיר: הנערים יצאו מן העיר שאותה עזב, העיר שזה עתה ריפא אלישע את מימיה. הפער בין הנס המיטיב, ללעג קריאת הנערים לאלישע – עשוי להניע פרשנות המטילה דופי במתקלסים.
כיוון נוסף ליצירת זיקה בין האירועים, מוצע בגמרא, המרחיבה מאחורי הקלעים ומתארת מה הוביל להתגרות הנערים. כדברי רשי: "עֲלֵה קֵרֵחַ. עֲלֵה מִכָּאן, שֶׁהִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם, שֶׁעַד עַכְשָׁיו הָיִינוּ מִשְׂתַּכְּרִין לְהָבִיא מַיִם מְתוּקִים מֵרָחוֹק, וּמִתְפַּרְנְסִין בְּכָךְ, וּמִשֶּׁהִמְתִּיקוּ – אִבְּדוּ פַּרְנָסָתָן…". פרשנות הגמרא המובאת ברש"י מחברת בין נס המים ביריחו לבין אסון הדובים, ומסבירה כי הנערים המתקלסים – היו אלו שנס המים הקשה על פרנסתם. מצוקת העיר וכאביה היו הזדמנות כלכלית עבורם, ונס אלישע הרע להם. זהו מדרש מעניין, שאולי מאפשר להבין כי הנערים לא רק חיפשו ללעוג, אלא היו מונעים מכאבם האישי. אולם גם הבנה לכאבם – מדגישה את קטנותם, שלא רואים את טובת העיר וריפוי המים, אלא כואבים את האינטרס האישי כלכלי שלהם.
מדוע אלישע מגיב כך בעוצמה?
הנערים יצאו מן העיר, המסמלת בספרות תרבות וסדר, מיקום הנבדל ומנוגד לפרא הטבע. הם יצאו ממקום שמור לעבר שטח ההפקר, "וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ" (פסוק כ"ג). מה כה מכעיס ומכאיב עבור אלישע?
בשונה מהכיוונים הפרשניים לעיל, נתמקד להלן באלישע ולא בנערים. המדרש המובא בדברי רש"י, ובו קישור בין נס המים להצקת הנערים – מאפשר הצצה לנפשו של אלישע. מאמציו להיטיב בעזרת המים – אינם נענים כעת בהכרת תודה אלא להפך, בתלונה ולעג. אלישע בראשית דרכו, הוא מתמודד עם אתגר התקבלותו, וסביר לשער שנפשו חווה רגשות אופייניים להתחלות. בנוסף לכך, לא רק שהוא עצמו שרוי ברגעי התמקמות בתפקיד, אלא שנוצר פה פער בין מאמץ להיטיב לבין תגובה הפוכה משקיווה לה.
אלישע עדיין נאבק על מנהיגותו: בני הנביאים לא נענו להנחייתו ויצאו לחפש את אליהו. רק הוא עצמו ראה בעליית רבו השמימה, אולם בני הנביאים לא נהגו על פי דבריו ולא קיבלו את סמכותו. לאחר ריפוי מי יריחו אולי ציפה אלישע להכרה בו, אך דברי הקילוס של הנערים פגעו בנקודה רגישה בשלב זה: האם הוא ראוי לרשת את אליהו? האם הוא יתקבל כמותו?
פעמיים הכתוב מציין כי אלישע עלה: "וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ" (פסוק כ"ג) ייתכן כי העליה היא מאמץ מתמשך עבור אלישע, וייתכן כי העליה רומזת להשוואה לעליית אליהו. לעגם של הנערים "עֲלֵה קֵרֵחַ" מתכתב עם הדגשת עלייתו של אלישע, ומלעיג את מאמציו בהשוואתו לרבו.
יתרה מזו, לפי פרשנים רבים, לעגם של הנערים נגע בנקודה רגישה אצל אלישע. כך, למשל, פירוש מצודת דוד: "עֲלֵה קֵרֵחַ. לְפִי שֶׁאֵלִיָּהוּ רַבּוֹ, הָיָה בַּעַל שֵׂעָר, וֶאֱלִישָׁע הָיָה קֵרֵחַ. אָמְרוּ בְּלַעַג וְהִתּוּל, עֲלֵה קֵרֵחַ הַשָּׁמַיְמָה, כְּאֵלִיָּהוּ רַבְּךָ. וּכְאִלּוּ אָמְרוּ, אֵינְךָ בְּמַעֲלָה כָּמוֹהוּ, כִּי הוּא הָיָה בַּעַל שַׁעַר, וְאַתָּה קֵרֵחַ".
שני מאפיינים יש במקרא להופעת אליהו: אדרת, אותה לקח אלישע, ושיער, שאותו לא ניתן לקחת. השיער היה סימן זיהוי בולט של אליהו, כפי המסופר "אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר, וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" (מלכים ב', פרק א', פסוק ח'). הבנת הכינוי 'קֵרֵחַ' כרומז להשוואה בין אלישע לאליהו, עשויה להאיר את חווייתו הרגשית של אלישע, ולהסביר את תגובתו. בהמשך להצעה, כי הבנת מצבי הרגש העולים בפרידה, מאירה את התנהגות אליהו ואלישע בפרק, נראה שהשוואה למנהיג הקודם בתקופת הפתיחה – עשויה להסביר, גם אם לא להצדיק, את עוצמת פגיעת אלישע.
כיוון מחשבה אחרון בשאלת האסון, מציע להעלות סימן שאלה על התפתחות העלילה: האם ידע אלישע שמבטו וקללתו יובילו לאסון כה דרמטי? שהרי לא כתוב שהוא קרא לדובים, או ביקש זאת מאלוהיו. הוא קילל, ומשם התפתחה דרמה רחבת היקף. ואולי, אלישע הוא נביא צעיר שזה עתה נכנס לנעליו הגדולות של אליהו, האם הוא כבר מודע לכוחותיו? ייתכן, שכאשר אלישע מקלל את הנערים בְּשֵׁם ה' – הוא עצמו אינו מבין את העוצמות הטמונות בקללתו. אפשר שרק נתן ביטוי לזעמו, ולא כיוון להרג הנערים בידי שתיים הדובים.
השאלות הללו – האם אלישע כבר היה מודע לעוצמתו כנביא, והאם צפה את הרג הנערים – מתכתבות עם ההבנה שסיפורנו מתאר את התמקמות אלישע בשלב הפתיחה. לא במובן שתואר לעיל אודות פגיעותו של אלישע המובילה לחומרת תגובתו, אלא במובן של התנסות ראשונית, ולפיכך אולי מגושמת, של ניסוי ותהייה מול כוחותיו החדשים.
בסיום הפרק, תגובת אלישע למתרחש לא נמסרת. מיד לאחר הדובים וההרג מתואר כי "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן" (פסוק כ"ה). האם הגיב ולא סופר במקרא? האם שתיקתו מעידה על אדישות או דווקא חושפת בהלה? הקורא נותר עם סימני שאלה וניסיון להשלים את החידות בסיפור.
אז מי אתה אלישע: מושיע מרפא או נביא מסוכן?
שני מעשיו הראשונים של אלישע כנביא, שונים במהותם זה מזה, ומשקפים טלטלת מעבר: האם כמחליפו של אליהו הוא ממשיך את דרכו, או משנה אותה. האם חילופי הדורות מעמידים דגמים שונים ובהם נביא האש מול נביא המים? או לפנינו המשכיות הקושרת בין שחיטת נביאים לשתיים דובים?
מהמשך פרקי אלישע דמותו תצטייר כנביא מושיע, בהתאם למדרש שמו. אסון שתיים דובים נותר כמובלעת חריגה בסיפוריו, ודומה כי פרק הפרידה של אליהו ואלישע מתאר את שלב המעבר, שלב חתימת כהונת אליהו ושלב פתיחת כהונת אלישע. זהו שלב שבו אלישע עוד מגבש את דרכו, רגישותו עודנה מתוחה, וצעדי הנהגתו ראשוניים.
ביבליוגרפיה:
מאמרים:
