בפרקנו מופיע מפגש בין אלישע הנביא לבין אישה ששמה לא נודע, מפגש המוביל לתהפוכות בחייה. עלילת הסיפור מיטלטלת בין חיים להיעדרם, בין דיבור לאיפוק, בין נתינה להשתנות. מבעד למתח המסקרן, נבחן במאמר: מה משמעות הסיפור? לאילו תובנות הוא מזמין את קוראיו?
אלישע, האישה ואִישָׁהּ: מיהן הדמויות, ומה הדינמיקה ביניהן?
וַיְהִי הַיּוֹם, נפתח הסיפור, ופורש לאזני הקורא אקספוזיציה המציגה את הדמויות והרקע לעלילה: האישה משונם, אישהּ ההולך אחריה, ואלישע הנביא המגיע לאזורה ומתארח בביתה.
מבין שלוש הדמויות שצלילן דומה (Isha) – מפעילת האירועים והמשפיעה על העלילה זו האישה. המקרא מגדירה כ"אִשָּׁה גְדוֹלָה", כלומר חשובה, ותיאורה בסיפור תואם ומאיר את גדולתה: נדיבה ומארחת, מזהה הזדמנויות ויודעת להוציאן אל הפועל. האישה הגדולה דואגת לכל: החל מהזמנה ראשונית (וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם – פסוק ח') דרך דאגה מעשית לתנאי אירוח (נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה – פסוק י'). ועד לחזון אירוח הנביא דרך קבע (וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה – פסוק י'). הצעת האישה להזמין את הנביא נפתחת בלשון יחיד (הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי – פסוק ט'), ומיד לאחריה עוברת ללשון רבים ומשתפת את אישהּ (נַעֲשֶׂה נָּא… וְנָשִׂיםֹ – פסוק י'). ואכן, האישה מצליחה לסחוף אחריה את אישהּ. התנ"ך אינו מפרט את תגובתו, אך חלום אירוח איש האלוהים בביתם מתממש: וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה (פסוק י"א).
מה ניתן ללמוד על אלישע והאישה מהשאלה "מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ" ותשובתה?
חלום האישה לארח בביתה את הנביא – קרם עור וגידים, ויצר מערכת יחסים שונה מן המוכר לאלישע. לא אלישע המושיע, אלא הנעזר. שאלתו מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ, אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא? (פסוק י"ג) מנסה לגמול לאישה, ומעידה על יכולות פוליטיות של המנהיג הרוחני. גם תשובתה של האישה מעידה על מצבה החברתי, ועל תחושתה שאיננה זקוקה לעזרתו: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת (שם). איש האלוהים ממשיך ושואל (את עצמו, או משרתו) וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ? (פסוק י"ד) וגיחזי עונה: אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן (שם). בתוך עמה היא יושבת, יש לה דברים שנשים רבות בתקופתה לא יכלו אפילו לחלום עליהם: רכוש ואמצעים, יכולות הובלה וביצוע, קשרים וכישורים. אבל בן אין.
האם העדר הילד הוא כאב נוכח עבורה? או בחירה מרצון? אולי פשוט גזרת גורל שכבר השלימה עימה? התנ"ך אינו חושף את צפונות נפשה של האישה, והקורא מוזמן לשער מליבו.
מדוע האישה הודפת את הבטחת אלישע לילד?
איש האלוהים אינו משתהה כדי לברר את יחסה של האישה לעקרות, אלא קורא לה ומצהיר חגיגית: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן (פסוק ט"ז). האישה מסרבת להכרזת המתנה: אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ (שם). למילה כזב יש שתי משמעויות בלשון המקרא: שקר, כמו בפסוק כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ (ישעיה, פרק כ"ח, פסוק ט"ו), ודבר זמני, שגם אם אינו שקרי הוא חולף, מתעתע ואינו נצחי, כמו בפסוק: כְּמוֹ אַכְזָב, מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ (ירמיה, פרק ט"ו, פסוק י"ח). אַל תְּכַזֵּב, האישה מפצירה באלישע. לכאורה, מסרבת, אולם דחייתה חושפת עוצמה רגשית סמויה. בשונה מהשלילה הקודמת להצעת המתנה, הפעם זו דחיה שאולי מעידה על תשוקה דווקא, ולא בהכרח על סירוב אדיש. אולי היא משדרת לו: אל אדוני, לא רק כי בתוך עמי אני יושבת ולא חסר לי דבר, אולי דווקא חסר; אבל יכאב אם תכזב.
מה שונה במתנת הלידה משאר ניסי איש האלוהים?
האישה מעדיפה להישאר בעמדת הנתינה המוגנת, ובעצם גם אלישע רוצה להיות המושיע והמעניק. כך, נוצרת דינאמיקה מוזרה ביניהם: האישה משפיעה מטובה על איש האלוהים שרגיל להושיע בעצמו. הוא מנסה להשיב לה כגמולה, והיא הודפת את ניסיונותיו.
נוצרים בסיפור 2 היפוכים בולטים:
ראשית, בולט היפוך התפקידים בין האישה לאלישע. בדרך-כלל הנביא הוא המעניק לאנשי העם, ואילו בסיפורנו עד כה האישה הגדולה השפיעה מטובה על איש האלוהים, והודפת את ניסיונו לגמול לה.
בנוסף לכך, בולטת מתנת הלידה כחריגה ושונה משאר ניסי אלישע. גם משהצליח איש האלוהים למצוא מה יעניק לאישה, הכרזתו שונה מניסים שעשה ויעשה לאנשי העם. פעולות אלישע מציעות בדרך-כלל מענה לצורך קיים, מנסות לפתור בעיה בוערת. כך, למשל, ניסו הראשון של אלישע בריפוי המים לאנשים הצמאים (מלכים ב', פרק ב', פסוקים י"ט-כ"ב) או עזרתו לאלמנה בסיפור הקודם המופיע טרם סיפורנו (מלכים ב', פרק ד', פסוקים א'-ז'). לעומת ניסים המופיעים כתגובה לבקשת עזרה, הנס העוצמתי ביותר, פקידת עקרה, מופיע פה ללא בקשה, רצון או צורך מאת האישה. ואף ללא הנחיה מריבונו של עולם, על כך נרחיב בהמשך.
לאן יתפתחו היפוכים אלו: האם האישה הגדולה תישאר לאורך המשך הסיפור בעמדת המעניקה בלבד?
ולאן תוביל מתנה שמוענקת בלא בקשה?
מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו? כיצד תגיב האם השכולה לאסון? (פסוקים כ'-כ"ה)
בראשית הסיפור נחשפו יכולותיה המרשימות של האישה: היא יודעת ליזום ולתכנן, לחלום ולהגשים. בשלב זה בסיפור, עם הבנתה כי הילד הנח על ברכיה – מת, כוחותיה המעשיים נחשפים ביתר-עוז. תנופת עשייה בהולה מלווה את תגובת האישה:
וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא.
וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה (פסוקים כ"א-כ"ב).
לעומת ריבוי הפעלים, בולט העדר המילים המדוברות. שאלת אישהּ המופנית כלפיה מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?! נענית בהדיפה, ע"י מילה אחת בלבד: שָׁלוֹם. אומרת מעט ועושה הרבה, כך נפרדת האישה באופן חפוז ולא תקשורתי מאישהּ, ותנופת פעליה נמשכת, עד הגעתה אל היעד:
וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל (פסוקים כ"ד-כ"ה).
רק פה רצף העשיה נבלם, והקורא מבין לאן כיוונו פעולותיה: איש האלוהים שהעניק את הילד, יתבקש לדאוג לו שוב לחיים. מתוך אמונה נואשת בכוחותיו, האישה תובעת מאיש האלוהים את אחריותו על המתנה שלא הזמינה, ולא ביקשה.
בין עקרות לאמהות, בין חיים למוות: מה השתנה באישה?
מבחינת גישתה התפקודית, ומבחינת היחס בין דיבור למעשה, טרגדיית המוות הביאה לשיא את יכולותיה המעשיות של האישה, והקצינה את חוסר התקשורת מול אישהּ. אולם מבחינת היחס לילד, נחשף פה שינוי מובהק אף יותר. הנער שאליו לא התפללה, ועל בשורת לידתו לא הגיבה בתפילת תודה, מת על ברכיה, ופתאום רצונה בו – נחשף במלוא עוזו. עם מחלת הילד, מופיע שינוי בכינויה בפסוקים. פעם ראשונה הכתוב מכנה אותה בתפקידה ההורי: אִמּוֹ (פסוק י"ט). האישה הגדולה, החשובה, הופכת להיות: אִמּוֹ, והשינוי בכינוי הניתן לה מתאים לשינוי בהתנהגותה: מהעדר בקשת הילד והדיפת בשורת הלידה, למאבק עיקש על חייו. האם זהו שינוי מהותי בעולמה הרגשי של האישה, או רק שינוי בחשיפת רגשותיה? כומר, האם האישה נאבקת כעת על משהו שכלל לא רצתה קודם, ורצונה השתנה, או שרצונה היה קיים מראש אך חבוי, ובעצם היא נאחזת כעת בחלום שקינן בה כתשוקה שלא מומשה? סוד הצמצום בתנ"ך מרמז ולא מבהיר, ולקורא נותר מרחב פנוי ומסקרן להכרעה ופרשנות.
האישה מגיעה ליעדה בהר הכרמל, ואלישע מורה לנערו לרוץ לקראתה ולשאול: הֲשָׁלוֹם לָךְ? הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד? (פסוק כ"ו). תשובת האישה קצרה, שקרית, ומוכרת לקורא מהתחמקותה הקודמת: שָׁלוֹם (שם). האישה חולפת על פני גיחזי ושאלותיו, וניגשת לאיש האלוהים, וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו. סצנת המפגש מגיעה פה לשיא רגשי: המגע הפיזי חוצה גבולות ומדגיש את מצוקת האישה, וגיחזי ניגש להודפה. תיאור האישה על-ידי הפועל הנדיר במקרא וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו (פסוק כ"ז) מחזיר את הקורא לראשית הסיפור, הנפתח באישה גדולה המכלכלת את הנביא: וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם (פסוק ח'). מצבה הנפשי של האישה הנאחזת ברגליו, הוא מצב שונה מהאישה שהפצירה בנביא לסעוד אצלה. הפועל הדומה מדגיש את הגוון הרגשי השונה, ומסמן את המעבר הבולט מעמדת חוזק של מארחת מעניקה, לעמדה פגיעה של היאחזות נואשת. הפעם האישה זקוקה לאלישע, מתוך מצוקה גדולה.
האישה משתנה בהתנהגותה, ברגשותיה, ביחסיה. כיצד יגיב אלישע לבשורת האסון, ולתביעת אחריותו? האם ואיזה שינוי יחול גם בדמותו?
מיהירות להכרה והתקדמות: מה וכיצד משתנה באלישע?
כשהאישה נאחזרת ברגליו, גיחזי ניגש להודפה אולם אלישע עוצר בעדו: הַרְפֵּה לָהּ, כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי (פסוק כ"ז).
לראשונה, מצטרף לסיפור גיבור נוסף: אלוהים. עד כה, איש האלוהים היה כל-יכול, פועל ומושיע בעצמו, לא נזקק לאלוהיו. לפתע אלישע מבין שאינו מבין, ומתוך כך אלוהים נזכר בדבריו. בתגובה להבנת אלישע, האישה מבטאת את כאבה: הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי?! הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי! (פסוק כ"ח). הקירבה הצלילית בין שאלתי לתשלה מבליטה את זעקת האישה, מדגישה את כאבה. אלישע, שכבר הודה שלא ידע, שומע את את דברי האישה, ולאורם מבין מעט יותר, ומורה לגיחזי: חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ… וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר (פסוק כ"ט). אולם אֵם הַנַּעַר, מתפרצת בשבועה: חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ! (פסוק ל'). ניסוח שבועתה מופיע בסיפור מקראי אחד נוסף, בדברי אלישע עצמו האומר כך לאליהו טרם עלה בסערה השמימה (מלכים ב', פרק ב', פסוקים ב', ד', ו'). אלישע שומע את התחינה שהוא עצמו חזר ואמר לאליהו, והוא נענה לרצונה של האישה: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ (פסוק ל').
כמו האישה, שכינויה בסיפור עבר מהאישה הגדולה לאם הנער, גם כינוי אלישע משתנה לאורך הסיפור. 'איש האלוהים', כינויו השכיח של אלישע, נעלם בשלב זה, באופן המתאים למצוקת העלילה. שהרי, הכינוי 'איש האלוהים' רומז ליכולות על-אנושיות, לפתרון ניסי של הבעיות, ואילו כעת הסיפור נעדר אנרגיה ניסית מעין זו. ולא נותר אלא לייחל לה. במפגש בהר הכרמל, אלישע נפרד לרגע מההילה העוטפת של "איש האלוהים", ומאפשר לאישה, שלב אחר שלב, לתקנו ולכוונו.
לאן יתפתח תהליך ההכרה בחוסר הידיעה?
האם וכיצד יצליח אלישע להקל על מצוקת האישה התובעת זאת ממנו?
מדוע נכשל ניסיון ההחייאה הראשון? (פסוקים כ"ט-ל"א)
אלישע נותר עם האישה, וגחזי מיהר לפניהם, שם כדברי אדוניו את משענתו על פני הנער, אולם הפסוק מתאר העדר תגובה: אֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב (פסוק ל"א). הסיפור אינו משמיע את קול האם בתגובה לבשורה הקשה לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר (שם). כקוראים, נזעק את כאבה על דממת המוות, ונשאל: מדוע??
נציע שני היבטים בניסיון ההחייאה, שכישלונה טמון בהם:
אלישע שולח את נערו ושולח את משענתו. הוא מנסה לנהל דרכם את אירוע החירום בשלט רחוק. אלא שזה לא עובד. הקורא נזכר בשתי סיטואציות מקראיות אחרות: אחת בתוך הסיפור, והשניה מחוצה לו. ראשית, הנחיית אלישע את גיחזי נערו לרוץ עם משענתו ולרפא מטעמו, מהדהדת את אבי הילד ששלח את בנו החולה בידי נער מטעמו. זאת ועוד, גם בראשית הסיפור התנהלה השיחה בין אלישע לאישה, על צרכיה ועל עקרותה, באופן לא ישיר, דרך נערו של הנביא, גיחזי. דומה, שמוטיב שליחת נער מטעם, מסמן בסיפור איזה מרחק בעייתי, אולי סוג של התערבות לקויה. כשהאב שלח את ילדו החולה בידי הנער, ניתוקו של האב מהמתרחש בביתו, הלך והקצין. כך גם שליחת גיחזי בידי אלישע מסמנת כעת את רצון אלישע במרחק בינו לבין האירוע המתרחש. גם תגובתה ההודפת, השקרית, של האישה וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם, הנאמרת פעמיים בסיפור, מחברת בין אישהּ לבין אלישע השולחים שניהם נער מטעמם, וטועים. מתוך הבנה זו, מובנת תגובת האישה לדברי אלישע, המסמנת לו שעליו להישאר עימה, להיות נוכח בעצמו.
מוטיב בעייתי נוסף בניסיון ההחייאה טמון בחפץ שאמור להשיב חיים לנער. מוטיב זה נחשף דרך הביטוי לכישלון המשענת אֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב (פסוק ל"א). מילים אלו מופיעות במקרא בסיפור אחד נוסף: אליהו בהר הכרמל (מלכים א', פרק י"ח). נביאי הבעל קוראים לאלוהיהם בקול גדול, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד־שְׁפָךְ־דָּם… וְאֵין־קוֹל וְאֵין־עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב (שם, פסוקים כ"ח-כ"ט). הביטוי אֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב מסמן העדר מענה לעבודה זרה. נביאי הבעל בוחרים בפולחן, נעזרים בחפצים, ומגבירים את העוצמה בלא להבין שדרכם לא תועיל. גם בסיפור אלישע, ניסיון ההחייאה בעזרת המשענת הוא ניסיון להפעיל את האל ואת המציאות דרך חפץ. כישלון ההחייאה הוא אמירה תיאולוגית של הסיפור כנגד התפיסה המאגית. על-פי השקפת העולם המאגית ניתן להשפיע ולשנות דרך חפצים או פעולות, והמשענת נתפסת בהנחיות אלישע כחפץ בעל סגולות מעין אלו. אלא שהמשענת מתגלה בסיפור כחפץ דומם, שאינו משפיע ואינו מרפא.
מוטיב שליחת הנער ומוטיב האמונה במשענת מצטרפים זה לזה כשני כיוונים הרומזים למענה על השאלה הכואבת מדוע נכשלה ההחייאה: ניסיון אלישע להפעיל בשלט רחוק שאלות חיים ומוות הנתונות לאלוהים, אינו צולח. אינו יכול לצלוח. הסיפור מסמן את שליחת הנער כבחירה בעייתית, ואת הפעלת החפץ כאילו ביכולתו לחולל נס – כעבודה זרה. מגע המשענת מידי גיחזי על פני הנער – הוא ניסיון החייאה מאגי, ללא פניה נכונה לאלוהים ומתוך ריחוק של אלישע בעצמו. ואכן, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר (פסוק ל"א). מה יכול לעזור לנער המת? כיצד ניתן להפיח באפיו נשמת חיים?
מה משתנה בניסיון ההחייאה השני? (פסוקים ל"ב-ל"ה)
אלישע מגיע לבית הנער, וְהִנֵּה, הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ (פסוק ל"ב). לכאורה, זו עובדה שכבר נאמרה בסיפור. אולם הפסוק מנסח בלשון הפתעה: וְהִנֵּה, ובכך מכניס את הקורא לתודעה של הגיבור, ונותן לו לחוש את הרגע הזה, שאלישע רואה לפתע, באופן ממשי וקרוב: נַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. ניסיון החייאה נוסף מתחיל, והוא שונה מהותית מקודמו: וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד (פסוקים ל"ג-ל"ד). טרם ההחייאה עצמה, אלישע נותר עם הנער בלי קהל ובלי מרחק, ומתפלל לאלוהיו. אלוהים שנעדר מראשית הסיפור, ונזכר לראשונה כשאלישע הבין שאינו מבין (פסוק כ"ז), מופיע פה כנמען לתחנונים, ככתובת להצלה. ואז, לעומת השליחה מרחוק של הניסיון הקודם, אלישע מעז להתקרב, עד כמה שאפשר: וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו, וְעֵינָיו עַל עֵינָיו, וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו (פסוק ל"ד). זוהי החייאה שונה, יש בה אינטימיות ויש בה תפילה, יש בה נכונות לקירבה, ויש בה השקעה רבה, מאומצת ותהליכית. גם לאחר שמופיע סימן מעודד, ובשר הילד מתחמם, אלישע ממשיך: וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים בניסיון ההחייאה הראשון הייתה ציפייה למהלך מאגי מהיר, בעזרת המשענת ועל-ידי שליח, אולם תוצאתו הייתה לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. ואילו כעת, לאחר סגירת הדלת ותפילה, לאחר מאמץ רוחני ומעשי שנעשה באופן תהליכי, ולאחר קירבה שאין דומה לה, מופיעה הבשורה המיוחלת: וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו (פסוק ל"ה).
המסע הלא-פשוט להחייאת הילד והשבתו מעולם המתים, הוא גם מסעו של אלישע לשינוי פנימי עמוק: מביטחון ביכולות על-אנושיות "בשלט רחוק" לכדי הכרה מכאיבה במוגבלות ידיעתו. ודווקא מתוך החיבור לחולשה, צומחת תקווה מעצימה, והנער חי.
מה בין אברהם לאישה משונם, ואיך זה מתחבר למשמעות סיפורנו?
טרם חתימת הדיון בסיפור ומסריו, נחשוף השוואה הטמונה בו, ונבחן את שאלת משמעותה. לאורך סיפורה של האישה משונם עלו בו מוטיבים שמזכירים סיפור מפורסם קדום: הכנסת אורחים המובילה לבשורת לידה, הגעת ילד לאחר שנה מבשורת לידתו, חבישת חמור ועליה עם נער בדרך אל ההר. כל אלו מרכיבים בסיפור האישה השונמית היוצרים דמיון בין סיפור זה, לבין סיפורי אברהם. הביטוי כָּעֵת חַיָּה הוא קישור מובהק ויחידאי בין סיפורה של האישה הנפקדת בדברי אלישע, לסיפור פקידת העקרה הראשון במקרא (בראשית, פרק י"ח). לכך מצטרפים גם חבישת החמור והליכה עם הנער אל ההר, המהדהדות לקורא את יציאת אברהם עם הנערים לעבר הר המוריה (בראשית, פרק כ"ב).
מה פשר ההשוואה בין סיפור האישה השונמית לסיפורי אברהם ושרה? לאן הדמיון בין המקורות מוביל, ומה ניתן ללמוד על אלישע והאישה דרך סיפור מקביל קדום?
בסיפור בשורת הלידה בולט כי אצל שרה הבשורה היא אלוהית, ואילו אצל האישה אלוהים לא נזכר: לא בהחלטה להעניק לה ילד, לא בהכרזת הבשורה ולא בהגעת הילד. אלישע בלבד הוא המחולל את נס הפריון: במחשבתו הוא ייעד לאישה מתנת חיים, בדבריו הוא בישר לה, והפסוק מאשר כי אכן ילדה לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע (פסוק י"ז).
הפער בין בשורת לידה אלוהית, לבשורת אלישע, מתכתב עם דברי חז"ל בגמרא (בבלי תענית ב), המזכירים את יצירת האדם כאחד משלושה תחומים פלאיים שמפתחותיהם נתונים בידי אלוהים ולא הוענקו לבן אנוש. לעומת תפיסת ההולדה כנתונה בידי שמיים בדברי חז"ל, איש האלוהים בסיפורנו לוקח את מפתח החיים, ובלי לבקש מאלוהיו, לשואלו או להזכירו – הוא מכריז מעצמו לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן (פסוק ט"ז). דברי הגמרא וההשוואה לפקידת שרה – מאירים באור ביקורתי את בחירת אלישע להיות כבורא עולם, לחרוג מסמכויותיו וליצור חיים.
נקודת דמיון נוספת בין האישה משונם לסיפורי אברהם, נוצרת דרך תיאור חבישת החמור ויציאה עם הנער(ים) לעבר ההר: אברהם חובש את חמורו ויוצא עם הנערים, בנכונות (שהכתוב לא מפרט האם מלווה בכאב) לעקוד את בנו. האישה משונם, לעומת זאת, בפעולות דומות יוצאת למטרה הפוכה: חובשת חמור, יוצאת עם הנער, וכל זאת בכדי להילחם על חיי בנה. היא חוצה מוסכמות, אוחזת ברגלי איש האלוהים, ומדגישה בשבועה כי לא תרפה, עד שוב בנה אליה. השוואת סיפורה של האישה השונמית לסיפור העקידה – מדגישה את ההיפוך בעמדה ההורית בין אברהם בהליכה להר המוריה, לבין עלייתה ההר של האישה.
מה הסיפור מלמד את קוראיו?
חתימת הסיפור מאופקת: דברי אלישע לשונמית שְׂאִי בְנֵךְ (פסוק ל"ו), מובילים לתגובה עוצמתית, לא-מילולית: וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא (פסוק ל"ז). הדיאלוג בין הדמויות אינו מעבד את החוויות שעברו, ואנו כקוראים נותרים עם השאלה: מה הסיפור רוצה ללמדנו? מה השורה התחתונה הטמונה בו?
ניתן להבליט את שלילת התפיסה המאגית, ומקום התפילה כנכונות להכיר במוגבלות, וממנה לצמוח. ניתן להאיר את ההיבט המגדרי של אישה גדולה, שגם בעת העתיקה השכילה להגיע ליכולות מרשימות, סחפה אחריה את אישהּ וידעה לכוון את אלישע. אישה חשובה שניהלה את ביתה, ודאגה להשבת חיי בנה. ניתן להתמקד בהשוואה לסיפורי אבי האומה, כדגמים שונים של דרכי הענקה ודרכי התמודדות.
במאמר זה הצענו להבליט יותר מכל את מקומו של השינוי ואת משקלו של התהליך כגורמים המאפשרים התפתחות מיטיבה: גם השתנותה של האישה, שאיפשרה ללביאה שבתוכה לצאת ולהגן על בנה. אישה שהצליחה להשיל מעליה את נשל "האישה הגדולה" שבתוך עמה היא יושבת ואינה זקוקה לעזרה, ולהפוך לאם הנער, הנזקקת לעזרה ונחושה להשיב את חיי בנה. לצידה, השתנותו של אלישע, שהשכיל לדעת שאינו יודע ומתוך כך לנסות, לשנות, להצליח מתוך הטעות – לתקן ולהשיב חיים. זהו סיפור שבמרכזו ניצבות שתי דמויות שמתוך מאמץ גדול עברו תהליך משמעותי. בריקוד העדין של מסע השינוי, שנפתח בצעדים מהוססים של הכרה בכאב וחוסר, והמשיך לכדי שטף המאמץ לפעול לעבר הטוב – הסתיים הסיפור בחתימה של תקווה.
ביבליוגרפיה:
מאמרים:
הרצאה:
