/ מיזם התנ"ך

יהודים בכל העולם מציינים כל שנה את היום התשיעי בחודש אב בצום ותפילה. כולם יודעים לומר שביום הזה הם מזכירים את חורבן הבית, בית המקדש הראשון והשני כאחד. רובם גם יודעים להסביר באופן כללי מאד את המאורעות שהובילו לחורבן זה, ולהאשים את הבבלים שבאו, הרסו, שרפו, החריבו והגלו.
המקרא אינו מסתפק בתיאור העובדות, או חלקן, אלא נותן להן פרשנות משלו, פרשנות תיאולוגית וחינוכית. לכן, בבואנו לנתח את הפרקים המתארים את סיפור נפילתה של ממלכת יהודה בידי בבל, עלינו לקרוא גם את הכתוב וגם בין השורות. בעזרת מקורות אחרים, מקראיים וחוץ מקראיים כאחד, נוכל לעמוד על השקפת העולם של כותבי הפרקים, ולענות על השאלה מי לדעתם אשם בחורבן יהודה.
ולמה זה חשוב?
יש בינינו שמחפשים את "האמת ההיסטורית". את "מה היה באמת". אולי דרך קריאה ביקורתית נוכל להפריד בין עובדות ובין דעות, ולהגיע אל אותה "אמת".
אחרים רואים בספר מורה דרך. אולי דרך קריאה מכוונת נוכל להגיע למסקנה לגבי התנהגויות נכונות ושאינן נכונות, ובכך נוכל למנוע אסונות עתידיים.
ועוד אחרים מנסים להבין את השקפות העולם של כותבי התנ"ך, להכיר אותן היטב, על כל המגוון שבהן. אולי, אם נפתח את דעתנו לאפשרות קיומן של השקפות עולם שונות בתוך הכתובים, נוכל גם אנו לקבל את האחר והשונה. מאמר זה מנסה ללכת בדרך הזו.
ובכן – מי אשם בחורבן יהודה?

מנשה – האשם האולטימטיבי
אם נזכור את שקראנו בפרק כ"א במלכים ב', הרי התשובה ברורה מאליה. מנשה, החוטא מכל מלכי יהודה, זה שעשה הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם … שעשה גם

אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, המלך שהִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס,

המלך שהכניס את הסינקרטיזם לתוך בית המקדש – הוא האחראי לחורבן יהודה.^{1ספר דברי הימים, שאינו דוגל כספר מלכים בגמול לדורות ובחטא מצטבר, אלא בגמול אישי, אינו שותף לדעה זו. לכן תיאורו את מלכות מנשה ואת גורל המלך שונה מתיאורו של ספר מלכים. ראה דה"יב ל"ג 1 – 20. קראו עוד במאמר הדידקטי על מנשה – http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/item.asp?item=23780} מעשיו הובילו את אלוהים להחלטה קשה:

יג וְנָטִיתִי עַל-יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת-מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת-יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר-יִמְחֶה אֶת-הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל-פָּנֶיהָ. יד וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל-אֹיְבֵיהֶם,

החלטה שלא השתנתה גם כשנכדו יאשיהו, המוגדר כמלך הטוב ביותר מאז דוד, שעשה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' … וְלֹא-סָר יָמִין וּשְׂמֹאול (מל"ב כ"ב 2), התפלל לאלוהים שיסלח לעם, ביטל את כל הפולחן הזר וריכז את הפולחן לאלוהים בבית המקדש בלבד. למרות פעולותיו אלה שלח האל בפי חולדה הנביאה את המסר הבא:

טז כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. יז תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה.

כל מלך (חוץ מיאשיהו המוזכר למעלה) הוסיף נדבך נוסף לחטאי מנשה, עד שהגדישה סאת החטאים, ואלוהים החריב את ממלכת יהודה והגלה את תושביה.
אבל אולי צריך לחפש אשמים ישירים יותר, כאלה שחיו בתקופת החורבן ממש?

האם הגלות קרתה באשמת יהויכין בן יהויקים?
יהויכין הומלך בגיל 18, בשנת 598 לפני הספירה, לאחר מות אביו יהויקים. כמו כל מלכי יהודה מאז מנשה, להוציא את יאשיהו, מספר עליו הכתוב: (מלכים ב כ"ד 9) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה אָבִיו. גם הוא, כאביו לפניו וכדודו אחריו, הוסיף נדבך לחטאים של אחרוני שושלת דוד. זהו חטא מצטבר שבסיסו במעשיו של מנשה. לפי הכתוב, ליהויכין חלק נכבד באחריות ובאשמה.
אבל אם נקרא בתשומת לב את קורותיו, נראה שדווקא הוא עשה ככל יכולתו להציל את יהודה מהכיבוש והחורבן.^{2ככתוב במלכים ב' כ"א 11 – 12  3כיבוש שלא הוא גרם לו. אביו, יהויקים, שהיה משועבד לבבל משנת 604 לפנה"ס, מרד בה לאחר כשלוש שנים. מצרים, ככל הנראה, עודדה אותו למרוד בבבלים, כחלק מניסיון שלא צלח להחזיר עצמה את השליטה בחבל הארץ האסטרטגי בו שכנה יהודה. הבבלים לא מיהרו להעניש את יהודה המורדת. בינתיים, עד שאספו צבא גדול מספיק למסע כיבושים וענישה, שלחו חלק מגדודיהם שהיו מוצבים באזור, וכן צבאות של מדינות שהיו משועבדות להם כדי לפשוט על יהודה. וראה מל"ב כ"ד 2: וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת-גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת-גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי-עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. (במקום "ארם" סביר יותר לקרוא "אדום".)}לאחר שמלך רק כשלושה חודשים, כשהבבלים ועוזריהם הכינו מצור על העיר,^{4יש טוענים (ראה, למשל, פירושו של עודד ב"עולם התנ"ך למלכים ב' כ"ד, או דברי אפעל ב"ימי המלוכה – היסטוריה מדינית" עמ' 144)) שכבר כשהתחיל למלוך הייתה העיר במצור.} כשהיה ברור שמצרים לא תבוא לעזור, כמו שלא עזרה לאביו יהויקים כששליחי הבבלים זינבו בו ובארצו,^{5ראה הכתוב במלכים ב' כ"ד 2, 7: וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת-גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת-גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי-עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ …. וְלֹא-הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ} – החליט המלך הצעיר לסכן את חייו ולנסות להציל את עירו וארצו. הוא יצא עם פמליה מלכותית מצומצמת אל מחוץ לחומה ונכנע לבבלים. מעשהו של יהויכין השפיע, ככל הנראה, על נבוכדנצר מלך בבל. הוא לא כבש והרס את הבירה, לא הפך את הארץ לפרובינציה נטולת זכויות, אלא השאיר את שושלת דוד על כנה. המחיר שהארץ הייתה צריכה לשלם על המרד של יהויקים אביו היה קטן יחסית:

…וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. יג וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת-כָּל-אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. יד וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר^{6הקטע בפרק כ"ד, המתאר את הגלות הקטנה, נוקב במספרים שאינם תואמים: בפסוק 14, המצוטט למעלה, ננקב מספר עגול – 10000 גולים, בהם -כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וכן וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר. שני פסוקים מאוחר יותר, בפסוק 16, ננקב מספר אחר: וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה. כנראה שהמספר הראשון הוא מספר מעוגל, המוסיף לכשמונת אלפי הגולים שהגלה נבוכדנצר יחד עם יהויכין את כשלושת אלפי הגולים שהוגלו שנה לפני כן, כשהבבלים רק הגיעו לאזור.}  לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ. טו וַיֶּגֶל אֶת-יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו וְאֵת אולי (אֵילֵי) הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה.

המלך ופמלייתו הוגלו, אוצרות בית המקדש, גם העתיקים שבהם, נלקחו כשלל, השכבה השלטת הוגלתה גם היא וכן בעלי המלאכה החשובים, ובהם יצרני הנשק, כדי למנוע מרידה עתידית וכדי להראות "מי הבוס";^{7אלף "החרש והמסגר" שהוגלו שימשו לנבוכדנצר כח עבודה חשוב במפעלי הבנייה שלו, יחד עם עוד אומנים גולים מכל הארצות שכבש.}  אבל יהודה נשארה. אמנם ממלכה וסאלית, אך בשליטת בית דוד.
יהויכין, איננו אחראי, אפוא, בשלושת חודשי מלכותו הקצרים לחורבן. הוא ירש מאביו נסיבות קשות וניסה לעשות כל שביכולתו, גם במחיר אישי כבד, כדי למנוע את נפילת ירושלים ויהודה כולה בידי הבבלים.
המחבר, ככל הנראה, אינו מסכים עם הגישה הזאת. לדעתו, אשמתו של יהויכין כבדה. מעידים על כך לא רק המשפט הפותח את תיאור מלכות יהויכין: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה אָבִיו (כ"ד 9), אלא גם התיאור המפורט והמוגזם מעט של מה שהוגלה ומי שהוגלה. כדאי לשים לב למילה "כל" בתיאור העימות עם הבבלים:
לפי הכתוב, נבוכדנצר הוציא מבית המקדש את

כָּל-אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. (פס' 13).

אנחנו יודעים שרק 11 שנים מאוחר יותר, עם החורבן, נלקחו כל כלי המקדש ואוצרותיו לבבל. הכתוב מונה פעמיים את הגולים החשובים: אנשי (או גיבורי) החיל, החרש והמסגר, משתמש הרבה במילה כָּל (שלוש פעמים בפסוק 14, פעם נוספת בפסוק 16), מדגיש את חשיבות הגולים בעזרת תואריהם – הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה (פס' 16) ואף מגדיל לעשות בכך שטוען שכָּל-יְרוּשָׁלִַם הוגלתה, ובארץ נשארו רק דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ (פס' 14). אבל, כאמור למעלה, אנחנו הרי יודעים שממלכת יהודה הוסיפה להתקיים בימי צדקיהו כממלכה וסאלית עם כל הסממנים שלה – פמליה מלכותית, היררכיה פקידותית, ערים בצורות וחיילות מצב.
האם מדובר כאן בהטלת אשמה? אולי. ואולי התיאורים המוגזמים נועדו להדגיש את חשיבותה של הגלות הראשונה, "הקטנה", שהייתה טראומטית מאד ומשמעותית מאד לעם ולארץ.^{8חלק מהעם התגעגע מאד למלך הצעיר שהוגלה, והיו שראו בו את המלך האמיתי גם בזמן צדקיהו. ראה, למשל, את דברי חנניה בירמיה כ"ח 1 – 4, המשקפים את צפיות העם לשובם של הגולים וכלי בית המקדש, חנניה מכנה את יהויכין הגולה "מלך יהודה". קבוצות כאלה בעם הוסיפו לבלבול ולמבוכה בתקופת שלטונו של צדקיהו, וגרמו לערעור שלטונו. הבבלים גם הם הוסיפו לבלבול הזה, כי לא הפסיקו לכנות את יהויכין "מלך ארץ יהודה" במסמכיהם הרשמיים, גם בזמן שלטונו של צדקיהו, שכונה גם הוא באותו כינוי. (ראו פירושו של עודד ב"עולם התנ"ך" למלכים ב' כ"ה 27)} ראיות לכך ניתן למצוא בדברי הנביאים מאותה תקופה, ירמיהו ויחזקאל. ירמיהו מדמה את הגולים לתְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת (ירמיהו כ"ד 2) ואת הנשארים, ובראשם צדקיהו, לתְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ (שם). יחזקאל, שהוא ומשפחתו הוגלו לבבל בגלות יהויכין, מונה את השנים מגלות זו גם אחרי הגלות הגדולה והחורבן הכללי (למשל – בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ, יחזקאל מ' 1).
אז לפחות בעינינו, על פי ניתוחנו, קשה להאשים את יהויכין בחורבן יהודה.

אם כן – האם הגלות קרתה באשמת צדקיהו בן יאשיהו?
צדקיהו היה המלך האחרון משושלת דוד. בנו השלישי של יאשיהו שעלה על כס המלוכה, אח מלא ליהואחז שמלך (גם הוא שלושה חודשים) לפני יהויקים.
כבר מתחילת מלכותו היה צדקיהו מלך בובה. הוא הומלך על ידי הבבלים אחרי הדחת יהויכין והגלייתו. במסמך מתוך הכרוניקה של מלכי בבל נאמר:

בשנה השביעית, בחודש כסלו, אסף מלך אכד (=נבוכדנצר) את חילו, וילך אל ארץ חתי (= סוריה וארץ ישראל), ויחן על עיר יהודה (= ירושלים); ובחודש אדר ,ביום השני (לחודש), תפס את העיר וילכוד את המלך; מלך כלבבו הפקיד בתוכה, ויקח ממנה מס כבד, ויבא בבלה.^{9הכרוניקה מצוטטת, למשל, במאמרו של אפעל בתוך "ההיסטריה של עם ישראל", עמ' 143}

צדקיהו מכונה כאן "מלך כלבבו" של נבוכדנצר, מלך שעלה לשלטון בזכות הבבלים ובזכות נאמנותו להם. שינוי השם של צדקיהו מסמל אף הוא את בעלותם של הבבלים עליו ועל ממלכתו.^{10בדיוק כמו שפרעה נכה שינה את שמו של אחיו אליקים ליהויקים כשהמליך אותו אחרי הגליית יהואחז (מל"ב כ"ג 34). סביר להניח שנבוכדנצר הכיר את נטיותיו הפרו-בבליות של צדקיהו עוד לפני שהגיע ליהודה להעניש אותה על מרד יהויקים. אפעל המאמרו סובר שהנטיות הפוליטיות בחצר יאשיהו הושפעו מזהות נשותיו של המלך: יהואחז וצדקיהו, בניה של חמוטל, היו פרו בבלים, ואילו יהויקים, בנה של זבודה, היה פרו מצרי.}  צדקיהו נשבע אמונים לנבוכדנצר בטקס של כריתת ברית וסאלית, שעירב את אלוהי שני הצדדים. כל אל "היה חתום" על תנאי הברית בשם המלך שהאמין בו, ככתוב בדברי הימים ב' ל"ו 13 וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים.^{11ראה יחזקאל י"ז, שם מנבא הנביא סוף רע למלך שבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית, ומסביר, בשם אלוהים, מדוע: יט לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה' חַי-אָנִי אִם-לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר.}  כך שהמרד של צדקיהו בבבל היה גם חטא כנגד האלוהים, באשר הוא הפרת הסכם שנחתם בשמו.
הכתוב במלכים אינו מספק לנו ידיעות רבות על מה שקרה בתשע השנים הראשונות למלכות צדקיהו. ממקורות מקראיים (בעיקר ירמיהו, אך גם יחזקאל) וממקורות חוץ מקראיים (בבליים ומצריים, וכן ממספר כתובות יהודיות מהתקופה) ניתן להבין שבשנת 593 לפנה"ס, בשנה הרביעית למלכותו של צדקיהו, השתתף מלך יהודה בתכנון מרד נגד בבל. השותפים היו אדום, מואב ועמון שממזרח לירדן, וכן הממלכות הפניקיות צור וצידון. המרד, שקיבל תמיכה מצרית,^{12ראה הכתוב ביחזקאל י"ז 15: וַיִּמְרָד-בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת-לוֹ סוּסִים וְעַם-רָב} לא יצא לפועל בסופו של דבר, וצדקיהו מיהר לשלוח משלחת כניעה לבבל,^{13עם המשלחת הזאת שלח ירמיהו את מכתבו המפורסם לגולים, הנמצא בפרק כ"ט: ה בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. ו קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ-שָׁם וְאַל-תִּמְעָטוּ. ז וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל-ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.}  ואולי אף עמד בעצמו בראש משלחת כניעה נוספת.^{14ראה ירמיהו נ"א 59}
ספר מלכים אינו מסביר מדוע שינה צדקיהו את עורו ומרד במי שהמליך אותו. הפרשנים טוענים שלמרד היו כמה סיבות: העול הכבד של הכיבוש הבבלי, המעורבות המחודשת של מצרים באזור, בעקבות השנים שבהם היה נבוכדנצר עסוק בדיכוי מרד בבל ובמלחמה נגד עילם, ובעיקר – ההשפעה מבית של אנשי החצר הפרו מצרים שלא הוגלו בגלות יהויכין. צדקיהו, הצעיר משלושת בניו של יאשיהו שעלו לכס המלוכה, היה אדם חסר עמוד שדרה. הוא הושפע בקלות משריו ולא יכול היה לקבל החלטות עצמאיות המנוגדות לדעתם.^{15חלק גדול מידיעותינו על צדקיהו והתנהלותו הלא החלטית נשאב מהכתוב בספר ירמיהו. ירמיהו היה פרו בבלי מוכר, ובכל זאת שלח אליו המלך שליחים כדי שיתפלל למענו כשהתחיל המרד בבבלים (כך בפרק כ"א בירמיהו:. א הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בִּשְׁלֹחַ אֵלָיו הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת-פַּשְׁחוּר בֶּן-מַלְכִּיָּה וְאֶת-צְפַנְיָה בֶן-מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן לֵאמֹר. ב דְּרָשׁ-נָא בַעֲדֵנוּ אֶת-ה' כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל-נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ. ) כשיעץ הנביא למלך להיכנע לבבלים, ביקש המלך מהנביא לא לספר לשריו את תוכן השיחה, ואפילו שנטה לקבל את עצת ירמיהו לא העז לעשות כדבריו (כך בירמיהו ל"ח 14 – 28). כותב הספר מצטט את דברי צדקיהו לשריו: כִּי-אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר (שם, שם, 5) ומוכיח בכך את חוסר האונים של המלך.}
המרד יצא לפועל בסופו של דבר בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ של צדקיהו.^{16חוקרים מתווכחים ביניהם לגבי השנה בה התחיל המרד. יש המקדימים אותו לשנת 591 לפנה"ס, ויש המאחרים אותו לשנת 587 לפנה"ס. הסופר המקראי, המעוניין רק בסיפור כיבושה והריסתה של ירושלים, אינו מנדב אינפורמציה מדויקת בנידון.} גם במרד זה השתתפו ארצות נוספות – העמונים (לפי הנרמז ביחזקאל כ"א 24 – 28), והמצרים, (לפי הנרמז בירמיהו ל"ז 5 – 11). הבבלים הגיעו ליהודה בראש צבא גדול כדי לדכא את המרד וללמד את הארץ הסוררת לקח – אותה ואת הארצות שמסביב. ספר מלכים אינו מפרט את כל מאורעות המרד, ומגיע במהירות אל הענין החשוב ביותר מבחינתו – חורבן ירושלים והמקדש. ממקומות אחרים ניתן ללמוד על המאורעות שקדמו לחורבן הסופי. בסעיף הבא נצייר את מהלך המלחמה בבבלים כפי שהוא משתקף במקורות השונים.

מהלך המלחמה וסופה הקשה
הבבלים הגיעו ליהודה מצפון, בשנת 588 לפנה"ס. במשך כמה חודשים הם כבשו את ערי השפלה, ככתוב בירמיהו ל"ד 7:

וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל, נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה, הַנּוֹתָרוֹת: אֶל-לָכִישׁ, וְאֶל-עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה, עָרֵי מִבְצָר.^{17מכתבי לכיש שנמצאו בעיר החרבה שייכים לתקופה זו, אך רובם לא ברורים וכמעט לא מספקים ידיעות נוספות על הכתובים המקראיים. ראה ספרו של אחיטוב ברשימה הביבליוגרפית.}

המצרים ניסו לצאת כנגד הבבלים, בעקבות בקשה של חצר המלוכה בירושלים, אבל ניסיונם לא צלח ועיכב את הכיבוש הסופי רק במעט.^{18ראה ירמיהו ל"ז ה וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל-יְרוּשָׁלִַם אֶת-שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם…. ז כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם. ח וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל-הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ. …}  מי שניצלו היטב את המצב הכאוטי ביהודה היו האדומים, שלטשו עין זה מכבר אל חלקה הדרום מזרחי של הממלכה, ושלחו חיילים לאזור כדי לכבשו.^{19בחרסים מערד, המיוחסים לתקופת החורבן, ניתן למצוא אזכור עקיף לכך: בחרס הממוספר 24 יש הוראות לשלוח חיילים אל "רמת נגב… פן תבוא אדום שמה". החרס מזהיר פעמיים שהעניין חשוב: "ודבר המלך אתכם בנבשכם (=בנפשכם) הנה שלחתי להעיד בכם היום". גם בחרס הממוספר 40 מוזכרת אדום כאויב: "את הרעה אשר אדם עשתה". וראה גם מפה מספר 162 באטלס כרטא לתקופת המקרא.} מעשם זה, וכן השתתפותם בכיבוש ירושלים, עורר עליהם שנאה גדולה מצד היהודים, שנאה הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בדברי משורר תהילים:

זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. (תהילים קל"ז 7)

בשנת 587 לפנה"ס, ב-י' טבת, הטילו הבבלים מצור על ירושלים. המצור נמשך כשנה וחצי, וגם עליו לא מרחיב בעל ספר מלכים את הכתוב. הכתוב בספרי ירמיהו ואיכה מוסיף פרטים על החיים בעיר בתקופת המצור, על המלך החרד, שחושש מהבבלים ומשריו כאחד, על החיים הקשים בעיר הנצורה, על מצבו של העם שהרעב התיש אותו ועל העריקים שעברו לצד הבבלי.^{20ראה הכתוב בירמיהו ל"ז, על כליאת הנביא באשמת ערעור המוראל של העם, על הרעב בעיר ועל עריקת אנשים אל הבבלים. תיאור רחב של המצב הקשה בעיר בזמן המצור נמצא במגילת איכה בפרק ד: ד דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל-חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם… ט טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. י יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.. ..}
בשנת 586 לפנה"ס, ביום התשיעי לחודש תמוז,^{21כך לפי הכתוב במלכים ב כ"ה 3. ובירמיהו נ"ב 7. כיום מקיימים את הצום ב – י"ז תמוז, לזכר פריצת חומות ירושלים בזמן חורבן בית שני, אם כי התלמוד סובר שגם בחורבן בית ראשון התאריך היה י"ז תמוז, אלא שמפאת הזמנים הקשים התבלבלו בספירה. ראה ירושלמי תענית ד' ה': והובקעה העיר. כתיב ) ירמיהו ל"ט) בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין? א"ר תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן}  נבקעה חומת העיר, ומשם התחילו הדברים להידרדר במהירות רבה.
צדקיהו ברח בלילה עם חלק מאנשי צבאו הנאמנים לו דרך שער בין החומותיים שבדרום מזרח העיר.^{22בריכת השילוח שבדרום מזרח ירושלים הייתה מוקפת בשתי חומות, זו לפנים מזו. (וראה הכתוב בישעיה כ"ב יא וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה.) השער המדובר נפתח לכוון המדבר. אמנם כתוב שצבאות בבל הקיפו את העיר "סביב", אך רוב החיילים נמצאו בצפון העיר, וכך יכולים היה המלך לעזוב את העיר בסתר ולקוות להגיע למקום מפלט. על מערת צדקיהו ליד שער שכם והמסורות שנקשרו בה קראו בויקיפדיה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%AA_%D7%A6%D7%93%D7%A7%D7%99%D7%94%D7%95} כוונתו הייתה, ככל הנראה, להגיע לאחת הארצות ממזרח לירדן, שם כבר נמצאו פליטים מיהודה. אלא שהבבלים סיכלו את תכניתו; הם רדפו אחריו^{23רד"ק בפירושו מביא את סיפור תפיסתו של צדקיהו כך: מערה הייתה מבית צדקיהו עד ערבות יריחו וברח לו דרך המערה והקב"ה זימן צבי שהלך על גג המערה ורדפו כשדים אחר הצבי, וכשהגיעו לפתח המערה בערבות יריחו היה צדקיהו יוצא וראהו ולכדוהו, הוא שאמר יחזקאל "ופרשתי רשתי עליו ונתפש במצודתי".(יחז' י"ז 20)} ושבו אותו ואת משפחתו, והחיילים שברחו איתו נמלטו כדי להציל את עצמם. (מל"ב כ"ה 5: וְכָל-חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו). פמליית המלך הובאה לרבלה, עיר בארץ חמת שמצפון לישראל, בה קבע נבוכדנצר את מפקדתו, ושם נשפט צדקיהו על בגידה במלכו החוקי. ענשו היה קשה: בניו נרצחו לעיניו, ואחר כך עיוורו אותו הבבלים והגלו אותו לבבל.^{24בדומה לכתוב בנבואת יחזקאל בפרק י"ז: כ וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל-בִּי.} בכך בא הקץ לשלטון שושלת דוד ביהודה.

האם מצאנו את האשם – צדקיהו מלך יהודה?
התיאור המפורט של עונשו של צדקיהו מדגיש את אשמתו: הוא בגד ומרד, הוא גרם לחורבן, הוא נענש אישית בצורה קשה מאד.^{25בדברי הימים חסר התיאור של עונשו של צדקיהו (וגם התיאור המפורט של הרס העיר). אפשר לתרץ זאת בזמן שעבר מאז האירועים ועד לכתיבת הספר, שהקהה את הכאב, או בניסיון של סופר דה"י להפחית מאשמת צדקיהו.}
בינתיים החליט נבוכדנצר לא להשאיר את ירושלים שלמה ולהרוס גם את בית המקדש, אם כעונש על המרד, אם כאזהרה לעמי הסביבה שלא ינסו למרוד גם הם, ואם כפיצוי לחייליו שחיכו במשך חודשים ארוכים לשלל. פסוקים רבים בפרק כ"ה מתארים את ההשתוללות של חיל בבל בראשות נבוזראדן רב טבחים, הרוצח הראשי, בירושלים. הסופר יורד לפרטי פרטים: מה נהרס^{26הארכיאולוגיה מאששת את הכתוב במקרא. בעיר העליונה ובמדרון המזרחי של העופל התגלו הריסות רבות המתועדות לתקופת החורבן. גם בספר נחמיה מוזכר העניין בעקיפין: נחמיה לא הצליח לשקם את החומה באזור, מפאת גלי ההריסות הגבוהים ( יג וָאֵצְאָה בְשַׁעַר-הַגַּיְא לַיְלָה וְאֶל-פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל-שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר-המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים) וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. יד וָאֶעֱבֹר אֶל-שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל-בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין-מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי. נחמיה ב') ונאלץ להשאירו מחוץ לחומה שבנה.} ומה נשרף, מי הוגלה ומי נשאר. מקום מיוחד מקדיש הסופר לתיאור מדויק של כלי בית המקדש שנלקחו לבבל – אלה מזהב ומכסף שנלקחו בשלמותם, כשלל, ואלה הגדולים, מנחושת, שהותכו או שוברו והמתכת מהן היו עשויים נלקחה לשימוש בבבל.
נבוכדנצר לא הסתפק בהריסת המקדש וירושלים ובהענשת המלך. בפקודתו עצר נבוזראדן שבעים ושנים אנשים מחשובי העיר ומאציליה, חלקם מוזכרים בשמם או בתארם וחלקם בכינוי הקיבוצי "עם הארץ".^{27הכוונה לאצילים, "חבר גדולי הממלכה והארץ, שיש להם מעמד מיוחד במינוי מלך" (קיל) וראה למשל מלכים ב' כ"א 24}  אנשים אלה הובאו לרבלה, ושם הרג אותם נבוכדנצר בעצמו. ירמיהו מספר שעוד אצילים נרצחו על ידי מלך בבל בזמן שרצח את בני צדקיה:

וְאֵת כָּל-חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל (יר' ל"ט 6).

תיאורי רצח אכזריים נמצאים גם בדברי הימים

וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְלֹא חָמַל עַל-בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ (דה"יב ל"ו 17)

ובאיכה ה'

יא נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה. יב שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ.

גם אלה שניסו להמלט למדבר נרדפו: באיכה ד מסופר

יט קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל-הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ.

רציחות אלה נעשו בידי הבבלים למען יראו עמי הסביבה ויראו, ולא ימרדו עוד, כמו גם כדי להעניש את ארץ יהודה, שמרדה פעמיים תוך 11 שנים.
רק אחרי סיום תיאור ההרג, אומר הסופר במלכים ב' 21 וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ. לא רק המלך הוגלה, אלא כל מנגנון השלטון, כל ראשי העם ומנהיגיו הוגלו או נרצחו^{28אך חלק מהעם הפשוט נשאר, ועמו הנהגה מעטה שנבחרה בקפדנות על ידי הבבלים על שום נטיותיה הפרו בבליות. וראו בהמשך.} – מדינת יהודה הפסיקה להתקיים כישות מדינית. העונש על חטאי מנשה ועל חטאי המלכים שבאו בעקבותיו הגיע. כל נבואות הזעם של הנביאים, גדולים כקטנים, התקיימו. האל אמר את דברו – ודברו קם.

ואולי העם כולו אשם בחורבן ובגלות?
העם, ככל הנראה, האמין בנצחיותה של ירושלים ובחסינותה מפני כיבוש וחורבן,^{29ראה פירושו של עודד ב"עולם התנ"ך" למל"ב כ"ה} אמונה שהתבססה ככל הנראה על נסיגתו של צבא אשור ממצור על ירושלים בימי חזקיהו, (אחרי שכבש את שומרון ואת רוב הארצות בסביבה), נסיגה זו נתפסה כהתערבות האלוהים להצלת עירו ומקדשו.^{30ראה ירמיהו ז' 4 הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה.} העם היה משוכנע שהאל לצידו, ולעולם חוסן – לעולם יגן ה' על עירו ומקדשו. לכן הסיקו שככל שירבו בקורבנות ובשאר מעשי פולחן יהיה אלוהים מרוצה יותר. התפיסה בעם הייתה שהם עושים את כל מה שאלוהים מבקש מהם, ואף מגדילים לעשות, ובוודאי שאינם חוטאים.
במל"ב כ"ד – כ"ה לא נזכרים חטאים של העם, אך בדברי הימים ב' ל"ו אפשר למצוא צורת מחשבה אחרת:

יד גַּם כָּל-שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ למעול- (לִמְעָל-) מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם וַיְטַמְּאוּ אֶת-בֵּית ה' אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם. טו וַיִּשְׁלַח ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ כִּי-חָמַל עַל-עַמּוֹ וְעַל-מְעוֹנוֹ. טז וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת-ה' בְּעַמּוֹ עַד-לְאֵין מַרְפֵּא.

כאן החורבן והגלות נתפסים כתוצאה של התנהגות העם כולו, ולא רק כתוצאה של התנהגות המלך, או המלכים שקדמו לו. גם ירמיהו הנביא מדבר על חטאי העם כולו, למשל בנאומו בחצר בית המקדש בפרק ז:

ג כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה….. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.

לפי דבריו, אם העם כולו לא יפסיק לחטוא, הוא יגלה.
הנביא יחזקאל שותף גם הוא לאותה צורת מחשבה. בפרק ה' הוא כותב

ז לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן הֲמָנְכֶם מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת-מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם ….יא לָכֵן חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם-לֹא יַעַן אֶת-מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל-שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל-תּוֹעֲבֹתָיִךְ וְגַם-אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא-תָחוֹס עֵינִי וְגַם-אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל. יב שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל-רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם. יג וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם.^{31נבואת זעם זו של יחזקאל שהופנתה אל הנשארים בישראל אחרי גלות יהויכין מפנה את מקומה לנבואה המכוונת אל כלל הגולים, בפרק י"ח: ב מַה-לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה … ד הֵן כָּל-הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי-הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. שתי הנבואות יוצאות מאותה תפיסת גמול – רק מי שחוטא נענש.}

תפיסה דומה אפשר לראות במגילת איכה, בפרק א –

ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה,

וכן בפרק ה –

ז אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם (וְאֵינָם) אנחנו (וַאֲנַחְנוּ) עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ.

גם כאן החוטאים הם כל העם, ולא רק המלכים.
חורבן ממלכת יהודה, שריפת ירושלים, הרס בית המקדש והגלות היו מאורע טראומטי. נקודת המוצא התנ"כית היא שהאל הביא את החורבן על עמו וארצו. כל מקור מהמצוטטים כאן, היסטורי או נבואי, מנסה להסביר את החורבן ולהצדיק את האל שגרם לו. קשה להבין כיצד ספר מלכים רואה את מקומו של העם ואחריותו לחורבן. בנאומו ההיסטוריוסופי הגדול על חורבן ישראל העם נזכר על חטאיו המצטברים (וראו מל"ב י"ז 7 ואילך). נאום היסטוריוגרפי כזה, חסר, למרבית ההפתעה בסיפור חורבנה של ממלכת יהודה. עם זאת, נוכל להצביע על כך שספר מלכים, הדוגל בעונש לדורות ובגמול מצטבר, עסוק בעיקר בחטאי המלכים.
הספרים המאוחרים יותר, הדוגלים בגמול אישי, מתארים חטאים קשים של כל מי שלבסוף הוגלה או הושמד. כי כך בחרו להצדיק את מעשי האל.

אבל – האם יכול להיות שהאשם בחורבן הוא אלוהים?
כל המקורות המקראיים שותפים לדעה שהאחראי לחורבן, זה שאיפשר אותו, הוא האלוהים. הוא השולט בעולם, הוא המכוון את ההיסטוריה האנושית, מזהיר את בני האדם מפני תוצאות מעשיהם ומענישם אם לא התנהגו כיאות.
אבל יש בכתובים גם קולות אחרים, מהוססים ואולי מושתקים, הטוענים שהאל אינו רק אחראי למה שקרה, אלא אשם בכך. הם מדברים על חוסר מידתיות בעונש, על הפעלת מידת הדין בצורה חזקה מדי.
אלוהים אינו מוזכר כלל בתיאור המאורעות בפרק כ"ה במלכים. הפעם האחרונה שבה הוא מוזכר בספר מלכים היא בסוף פרק כ"ד,

יט וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוֹיָקִים. כ כִּי עַל-אַף ה' הָיְתָה בִירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה עַד-הִשְׁלִכוֹ אֹתָם מֵעַל פָּנָיו.

כל תיאור החורבן, כל מעשי הזוועה של הבבלים נעשו ללא אזכורו של האל. האם אומר הסופר שהאל החליט – ואת החלטתו לא היה ניתן לשנות? האם רומז בכך הסופר שאי התערבותו של האלוהים בחורבן הקשה אינה ראויה? ואף יותר מכך – האם רומז הסופר לחוסר צדק?
חלק מפרשני ימי הביניים כך חושבים. על צדקיהו, שמרד מלך בבל למרות השבועה שנשבע באלוהים ולמרות אזהרותיו החוזרות ונשנות של ירמיהו הנביא, אמר רש"י:

נתן הקב"ה בלבו למרד כדי שיגלה

ורד"ק מוסיף:

האל יתברך שם בלבו שימרוד במלך בבל, כדי שימצא מלך בבל טענה להחריב הכל.^{32הפרשנים מסתמכים, ככל הנראה, על כתובים בתלמוד, המתייחסים להתנהגותו של צדקיהו, ועל התוספות שהדגישו שהיה צדיק גמור. ראה דעת מקרא על מלכים ב, עמ' תתכז בהערות.}

לפי קו מחשבה זה אלוהים החליט להחריב את יהודה בכל מחיר, בלי לתת למלך לקבל החלטה מדינית נבונה או לאפשר לעם אפשרות לחזור בתשובה.
קול זה, שמבקר את אלוהים והחלטתו, לא נמצא במפורש בספרי ההיסטוריה ובספרי הנבואה. נהפוך הוא. הנביאים מצדיקים את אלוהים והחלטתו מספק רב של פעמים ובקול רם מאד: ירמיהו, למשל, מתנה את ישיבתם בארץ בהתנהגות ראויה.^{33ראה ירמיהו ז' ג כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.} נביאים רבים מדברים על העם שהעדיף פולחן על מוסר, בניגוד להעדפתו של האלוהים, ובכך חרץ את דינו לגלות ולחורבן.^{34ראה, למשל, ישעיהו א', ירמיהו ז'.}
אך הכתוב בתהילים קל"ז משמיע קול נוסף. אמנם אין כאן האשמה מפורשת של האל, אך גם אין קבלה מפורשת של הדין. אין הסכמה עם העונש, אלא יש רצון לנקמה בבלים, שלפי דברי הנביאים הם רק מכשיר בידי האל להענשת העם החוטא:

ח בַּת-בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.

אם בני יהודה אשמים, מדוע לתבוע מאלוהים לנקום באויבים שביצעו את גזר הדין האלוהי?
במגילת איכה יש שני קולות. הקול המתוודה על חטאי העם ומצדיק את העונשים, והקול המתריס. קול זה ניתן למצוא למשל, בפרק ב':

א אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ. ב בִּלַּע אֲדֹנָי לא (וְלֹא) חָמַל אֵת כָּל-נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ. …ג גָּדַע בָּחֳרִי-אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב. ד דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי-עָיִן בְּאֹהֶל בַּת-צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ. ה הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל-אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת-יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

לא רק שהאל לא עזר לעמו בשעת מצוקה, אלא להיפך – פנה נגדו ונלחם בו במקום לצדו.
הכתוב בתהילים מ"ד הולך גם הוא בכוון זה, ומאשים את האל בגלוי בזניחת עמו על לא עוול בכפו:

ט בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל-הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה. י אַף-זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא-תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. יא תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי-צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ. יב תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. יג תִּמְכֹּר-עַמְּךָ בְלֹא-הוֹן וְלֹא-רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. …. יח כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. יט לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ. … כא אִם-שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר. כב הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר-זֹאת כִּי-הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כג כִּי-עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. כד עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח. כה לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ.

גם כאן בא המשורר חשבון עם האל, מאשים אותו בחוסר הגינות, מדגיש את התנהגותו הטובה של העם ואת התגובה הלא מידתית של האלוהים, ואף מזלזל בו בכעסו: הוא פונה לאלוהיו בגוף שני, כשווה אל שווה. אבל גם בכעסו אין המשורר מפסיק להאמין באלוהיו. ברור לו כי ההצלה, אם תבוא, תגיע מאותו מקום שממנו הגיע החורבן – מהאל ומהחלטתו.
קשה לאדם מאמין להאשים את אלוהיו באסון גדול כל כך, ועדיין להישאר מאמין ותמים. ובכל זאת, גם צורת מחשבה כזאת קיימת בכתובים. ואולי דווקא האפשרות לבוא בטענות קשות אל האלוהים היא שמעידה על עומק האמונה הכנה והתמימה בו?

מי אשם בחורבן יהודה?
אין, ולא יכולה להיות, תשובה אחת לשאלה שהועלתה בתחילת הכתוב. אין "אמת אחת". יש צורות מחשבה שונות המובעות בקולות רבים. כל הקולות המקראיים מנסים להבין את המאורע הטראומטי של חורבן ירושלים ובית המקדש, ועדיין להישאר במסגרת האמונה .

נספחים
נסיים את סיפור החורבן בשלושה נספחים: האחד – סיפור קשה, סיפורו של גדליהו, השני – סיפור של סוף טוב, סיפור חייו של יהויכין בבבל, והשלישי על עקבותיו של החורבן בתרבות היהודית בימינו.

נספח 1: גדליהו בן אחיקם ורציחתו
אחרי הגליית צדקיהו ותומכיו, מינו הבבלים את גדליהו בן אחיקם כנציב על יהודה, שהפכה לפחווה בתוך האימפריה הבבלית.^{35מעמדה של יהודה בתוך האימפריה הבבלית אינו ברור לגמרי, בעיקר כי לא נמצאו מסמכים בבליים. הדעה המקובלת ביותר היא שיהודה הפכה לפחווה בבלית, כמו שומרון, אך יש החושבים שהייתה כפופה לפחוות שומרון (ואז גדליהו היה אחראי רק על היהודים שביהודה ושימש כנציגם בפני הפחה של שומרון). אחרים חושבים שהבבלים החשיבו את יהויכין, הגולה בבל, למלך האמיתי של יהודה, וגדליהו שימש כעוצר בפועל משמו.} גדליהו היה ממשפחת שפן הסופר, משפחה שנודעה עוד מימי יהויקים (ואולי לפני כן, עוד מתקופת יאשיהו) בנטייתה הפרו בבלית ובתמיכתה בירמיהו.^{36ראה, למשל, ירמיהו כ"ו 24 אַךְ, יַד אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ. אחרי שירמיהו נשפט בעוון נבואה על ניצחון בבלי, הציל אותו אחיקם., או ירמיהו כ"ט 3 ב אֶלְעָשָׂה בֶן-שָׁפָן …. אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה , אלעשה, דודו של גדליהו, נשלח על ידי צדקיה במשלחת לבבל כדי להביע את נאמנותה של יהודה לבבלים.} כנראה שגם לפני מינויו ע"י הבבלים היה גדליהו בעל מעמד גבוה בחצר המלוכה, ככל בני משפחתו.^{37אישוש לכך ניתן למצוא בבולה שרופה שנמצאה בלכיש, ועליה הכתוב "לגדליהו אשר על הבית", וכן בטביעות חותם זהות שנמצאו בארים אחרים ביהודה, ומתועדות לתקופת החורבן.} גדליהו ישב במצפה^{38המצפה היא עיר בנחלת בנימין, תל א-נצבה של היום. הממצאים הארכיאולוגים מראים שהערים מצפון לירושלים נפגעו הרבה פחות אשר הערים מדרומה. אולי כי שבט בנימין היה מנותק מדינית מיהודה כבר משנת 597, לפנה"ס, ונכנע לבבלים ללא קרב כבר ב – 589/8 לפנה"ס. חלק מערי בנימין נהרס, ככל הנראה, רק במאה החמישית לפני הספירה.}  – ירושלים חרבה לחלוטין – והיה מופקד ע"י הבבלים על "דלת עם הארץ" ועל הפליטים ששבו מהארצות בסביבה ומהמדבר כשרוב הצבא הבבלי חזר לארצו. מהעובדה שהבבלים מינו שליט על יהודה אפשר להסיק שהם לא התכוונו להגלות את כל אוכלוסייתה, ורצו לשמר את חבל הארץ מיושב – כקו הגנה ראשון נגד המצרים וכמקור למיסים.
אבל גדליהו נרצח. ולא על ידי בבלים כי אם על ידי יהודאים. מה שמעורר תהיות על התנהלותם של חלק מאנשי יהודה לאחר החורבן. האם לא נגע בהם? האם לא היה גורם מניע להתלכדות? להתפתחות ותיקון?
החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי זמן שלטונו של גדליהו. יש המקבלים כפשוטו את הכתוב במלכים,^{39בית המקדש נחרב בחודש החמישי, גדליהו נרצח בתחילת החודש השביעי} ומונים כחודש וחצי מחורבן הבית ועד לרצח גדליהו, ויש החושבים שעברו שנתיים, או אף ארבע שנים עד לרצח.
ספר מלכים אינו מספר פרטים רבים על הרצח של גדליהו, אך ירמיהו משלים את החסר בפרקים מ' – מ"ד. הרוצח היה ישמעאל בן נתניה מזרע המלוכה, אחד מהחיילים שנמלטו למדבר, או לארצות שכנות, בימי המלחמה, וחזרו ליהודה אחרי שהרוחות נרגעו.^{40ראו ירמיהו מ' 7: -שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, ואת רש"י על הכתוב: שיצאו מן העיר להחבא במצודות … ובצורים וביערות.} ישמעאל לא שמע לדברי ההרגעה וההכנעה של גדליהו

אַל-תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם י וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם (יר' מ' 9 – 10),

אלא הגיע למצפה עם עשרה אנשים נאמנים, ורצח את גדליהו, את היהודים שהיו שם ואת חיל המצב הבבלי שנשאר עם גדליהו.^{41הכתוב בירמיהו מרחיב מאד את הכתוב במלכים: עם ישמעאל בן נתניה ושאר "שרי החיילים" הגיע למצפה יוחנן בן קרח, שהיה נאמנו של גדליהו, הזהיר אותו מכוונות הרצח של ישמעאל ואף הציע להרגו. גדליהו סרב. אחרי רצח גדליהו שבה ישמעאל את כל אלה ששהו במצפה (חוץ מהחיילים שאותם הרג), ורצח חבורת אנשים שהגיעו לתומם למצפה בדרכם לירושלים* (וחמל רק על אלה שהבטיחו לו כופר נפש). יוחנן קיבץ סביבו חבורת חיילים להלחם עם ישמעאל, שברח עם שמונת הנאמנים שנשארו לו לעמון.} הכתוב אינו מסביר את סיבותיו של ישמעאל לרצח, אך ניתן להסיק שעשה זאת בגלל השתייכותו לבית דוד ( מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה), וכי חשב להשתלט בעצמו על פחוות יהודה, כחלק ממרד נפל בשיתוף בני עמון.^{42חבורת האנשים אותם רצח ישמעאל הייתה בדרכה לירושלים, לבית המקדש החרב, להעלות קורבנות. הסיפור מראה שלמרות החורבן וההרס עוד המשיך אתר המקדש להיות קדוש בעיני העם הנשאר, מיהודה ומבנימין כאחד, ועוד התקיימה בו פעילות פולחנית גלויה. ראה ירמיהו מ' 14: יֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן שָׁלַח אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ}
הרצח השיג מטרה הפוכה מזו של הרוצח. יהודה לא הפכה לעצמאית, אלא להיפך – מפחד נקמת הבבלים נמלטה רוב אוכלוסיית יהודה למצרים, למרות התנגדותו הנחרצת של ירמיהו הנביא. אולי היה נכון יותר לכתוב כאן את הפסוק המסכם וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ הכתוב אחרי רצח גדליהו, כי למעשה לאחריו לא נותרה ביהודה אוכלוסייה יהודאית תחת שלטון יהודאי ממוסד ומוכר.

נספח 2: על סופו הטוב של יהויכין בן יהויקים
לדעת חלק מהחוקרים, התגבשו בעם אחרי גלות יהויכין, כאחת עשרה שנים לפני חורבן ירושלים שני חלקים – האחד בבלי, השנייה יהודאי. החלק הבבלי המשיך להיות נאמן למלך הגולה, יהויכין; החלק השני, שעדיין ביהודה, העביר את נאמנותו למלך המכהן, צדקיהו. דיכוטומיה זאת קרעה את היהודים בזמן הגלות ובמיוחד בימי שיבת ציון.
נבוכדנצר שלט כארבעים וחמש שנים. יורשו, אויל מרודך,^{43יכול להיות שיש כאן עניין של מבטאים שונים, ויכול להיות שגם כאן הסופר המקראי לא החמיץ הזדמנות ללגלג על מלך זר תוך שינוי קטן של שמו. בנו של נבוכדנצר נקרא אוילו/אמלו (awilu/amelu)מורדוך, כשפירוש המילה הראשונה הוא אדם, גבר. כלומר – הוא אינו אוויל, אלא דווקא גבר-גבר!} בשנת מלכו – 562 לפנה"ס, שדרג את תנאי כלאו של יהויכין

וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. כט וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל-יְמֵי חַיָּיו. ל וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה-לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו.

סוג כזה של מעשים טובים היה אופייני למלכי בבל, שרצו לעשות "מישרים" (מעשי חסד, משפט וצדקה) בתחילת מלכותם, כדי להראות לאלים ששלטונם יהיה שלטון של צדק.
לכאורה יצא יהויכין אחרי שנים ארוכות של תנאי כלא קשים לחופשי. אבל לפי תעודות בבליות מסתבר שגם קודם היו תנאי כלאו טובים. הוא נחשב כמלך יהודה, קיבל הקצבה נדיבה של מזון, חי עם נשותיו ופמלייתו (שכללה את אם המלך נחושתא) ואף הוליד חמישה בנים בחמש שנים. ניתן לומר שתנאי שהייתו בבל היו מלכתחילה נוחים, ורק מעט מתנועותיו הוגבלו.^{44ראו פירושו של עודד למל"ב כ"ה 27}
מדוע בחר הסופר להתעכב על פרט זה, שאין בו כדי עניין לעם כולו?
אפשר שהסופר רצה לרמוז שהחורבן והגלות לא הגיעו באשמתו של יהויכין. בכך שסיפר שאפילו מלך בבל סלח לו, יכול הקורא להבין שאשמתו מלכתחילה הייתה פחותה. אבל יכולה להיות סיבה נוספת. מקובל לסיים ספר מספרי התנ"ך ב"סוף טוב". בספר שפסוקו האחרון אינו חיובי, נוהג הדפס לחזור על פסוק קודם, כדי לסיים את הספר ב"טעם טוב".^{45ראו, למשל, איכה ה', מלאכי ג.} זאת גם הייתה כוונתו של מחבר מלכים ב'. הוא חיפש סיפור חיובי לסיים בו את ספרו, ומצא את סיפורו של יהויכין, שאמנם אינו מאד הרה גורל, אך הוא טוב, לכל הדעות.
מתוך כך ניתן להסיק מתי נוצר הנוסח הסופי של ספר מלכים. בעל מלכים ככל הנראה לא הכיר סוף טוב מאד אחר – שיבת ציון ונאלץ להסתפק בסוף הטוב של יהויכין היוצא מכלאו.
דברי הימים, שמספר גם הוא על חורבן יהודה ומחפש גם הוא סוף טוב, מסתיים בהצהרת כורש. לו היה מחבר ספר מלכים מודע להצהרה זו, בוודאי היה מסיים איתה את ספרו, שהרי ההצהרה משמעותית יותר לעם ולהיסטוריה שלו מאשר שדרוג תנאיו של יהויכין. אפשר לכן להניח שמחבר מלכים לא ידע על ההצהרה.
הצהרת כורש ניתנה בשנת 538 לפנה"ס. אם כן, אפשר לומר במידה רבה של ביטחון שהנוסח הסופי של ספר מלכים נוצר בין 560 (שהיא השנה ה 37 לגלות יהויכין לפי מל"ב כ"ה 27) לבין 538 לפנה"ס.

נספח 3: ארבעת הצומות
עד היום קיימים בלוח השנה היהודי ארבעה תאריכים המזכירים את חורבן בית המקדש; שהם ימים של צום ותפילה, וכולם הם זיכרון לחורבן של שני בתי המקדש, הראשון והשני.
ימי צום אלה מוזכרים בנבואת זכריה, שניבא בתחילת תקופת בית ראשון, אחרי התחלת בניית בית המקדש השני, שאמר:

ט כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים (זכריה ח)

צום העשירי הוא י' טבת, יום התחלת המצור על ירושלים. בספר מלכים כתוב בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ (מל"ב כ"ה 1).
צום הרביעי הוא י"ז תמוז, יום בקיעת החומה לפני צבא בבל. בספר מלכים כתוב בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ (מל"ב כ"ה 3). גם בירמיהו כתוב בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ (יר' נ"ב 6) על פירוש אי ההתאמה בין התאריכים הכתובים בתנ"ך לבין תאריך הצום ראה בהערת שולים 19.
צום החמישי הוא ט' אב, יום שריפת בית המקדש. בספר מלכים כתוב וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ (מל"ב כ"ה 8) בירמיהו כתוב וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ (יר' נ"ב 12). חז"ל מפרשים את אי ההתאמה בין התאריכים בתנ"ך כך:

בשבעה נכנסו גויים להיכל ונטלו את הים והמכונות והעמודים. והיו מקרקרין (=הורסים) בו שביעי שמיני ותשיעי עד שפנה היום… עם חשכה הציתו בו את האור (=אש) והיה נשרף בעשור לחודש (סדר עולם רבה פ' כ"ז).

ואכן אמר ר' יוחנן במסכת תענית כ"ט ע"א:

אלמלי הייתי באותו דור, לא קבעתיו (את הצום) אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף.

צום השביעי הוא ג' תשרי, יום רצח גדליה. בספר מלכים כתוב בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (מל"ב כ"ה 25). בדרך כלל כשלא כתוב היום בחודש הכוונה ליום הראשון של החודש, וכך גם כאן. כנראה שישמעאל הגיע למצפה לראש השנה, ולפי המסורת החז"לית רצח את גדליה אחרי החג, ב – ג' תשרי.
יותר מאלפיים וחמש מאות שנה עברו מאז אירעו המאורעות הללו. בכל זאת עולה זכרם מדי שנה בשנה. כולנו תקווה שהצמים, והזוכרים שאינם צמים, יתרכזו פחות בהאשמת האחר ויותר בהכלת שונותו ובמציאת מכנה משותף בינם לבינו.

---

ביבליוגרפיה
1. אהרוני, י' – אטלס כרטא לתקופת המקרא. כרטא.
2. אהרוני, י' – ארץ ישראל בתקופת המקרא, גיאוגרפיה היסטורית. מוסד ביאליק.
3. אחיטוב, ש' – אסופת כתובות עבריות. מוסד ביאליק.
4. גליל, ג' – ספר מלכים מפורש, בתוך עולם התנ"ך, דודזון-עתי
5. מלמט, א' – מלחמותיה האחרונות של ממלכת יהודה, בתוך ליוור, י' (עורך) היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בתקופת המקרא, מערכות.
6. מלמט, א' – שנותיה האחרונות של ממלכת יהודה, בתוך מזר, ב' (עורך) ההיסטוריה של עם ישראל ימי המלוכה היסטוריה מדינית, עם עובד.
7. עודד, ב' – שלטון בבל הכשדית על ארץ ישראל, בתוך אפעל, י' (עורך) ההיסטוריה של ארץ ישראל, ישראל ויהודה בתקופת המקרא, כתר – יד יצחק בן צבי
8. עודד, ב' – תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, אחרית ממלכת יהודה. או"פ.
9. קיל, י' – ספר מלכים מפורש, בתוך דעת מקרא, מוסד הרב קוק
10. קליין, י' – גלות יהויכין על רקע המקורות הבבליים, בתוך http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=9476
11. רום שילוני, ד' – אלוהים בעידן של חורבן וגלויות, תיאולוגיה תנ"כית. מאגנס