מה אומרים למי שעבר אסון כה כבד?
פרק ג' נפתח בקללת איוב את יום היוולדו (יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר. פסוק ג'). ומסתיים בתחושתו של איוב שיש מסך או משוכה בינו לבין אלוהים (לְגֶבֶר אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ. פסוק כ"ג, וראו גם פרק א', פסוק י'), ובתיאור סבלו (כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי. פסוק כ"ד).
איך אפשר להגיב לאמירות שכאלה? חז"ל למדו הלכות "שבעה" מאיוב, הנה אחת מהן מפי רבי יוחנן במסכת מועד קטן דף כ"ח ע"ב: "אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שפתחאָבֵל, שנאמר אחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז התימני".
אליפז הוא זקן הרעים ככל הנראה, ועליו מוטלת המשימה לפתוח את דברי הניחומים.
אליפז מזועזע ממה שקרה לאיוב. איך יודעים?
בדברי אליפז מצויים רמזים לרשמי האסונות האיוביים שהוטלו על איוב:
במטפורות שהוא מביא בדבריו, הן בפרק ד' הן בפרק ה', מתואר שינוי פתאומי בן לילה ממש כשם שקרה לאיוב:
אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר אֲשֶׁר-בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי-עָשׁ. מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ (פרק ד', פסוקים י"ט-כ').
אֲנִי-רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם (פרק ה', פסוק ג').
ואולי יש בדבריו הדהוד ייחודי עוד יותר לקורות את איוב:
כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ. מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ (פרק ד', פסוקים ח'-ט').
משל זה מהדהד את שקרה לבני איוב וקשה שלא לראות את מותם של הבנים מרחף לנגד עיניו של אליפז:
וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם…. עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ (פרק א', פסוקים י"ג-י"ט).
אם כך גם כשמבקש אליפז לנחם את איוב הוא אינו מצליח שלא להזכיר בדבריו ולרמוז לרושמם הנורא של האירועים שעברו על איוב. כיצד יצליח אליפז, המטולטל כמו שאר הרעים (והקוראים), לפנות באופן נכון לאיוב?
פתיחה מתוחכמת – לְמה מתכוון אליפז במשפט הפתיחה?
כך בחר אליפז להתחיל את דבריו אל איוב: הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל.
על פניו נראה כי אליפז עשה בחירה נכונה ורגישה של מילותיו:
ניתן להבין פתיחת דבריו כהבנה למצבו של איוב, שגם הוא, אליפז, במצבו היה נוהג כך, גם הוא לא היה עוצר במילין.
ואולי אמירה רגישה אחרת יש כאן: אם מישהו יפנה אליך זה ילאה (יתיש, יעייף) אותך? מי יכול לשתוק כשהוא רואה את מצבך.
ומה הדבר שרוצה אליפז לומר לאיוב ואינו יכול לעצור את מילותיו
ג הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק.
ד כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ.
ה כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל.
ו הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ.
ז זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ.
יש לך עבר, אומר אליפז לרעהו, אתה צדיק. סייעת לאחרים שהיו להן תקופות של חולשה – והנה הגיעה הרעה אליך. אל תיבהל.
למה לא? כי
ו הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ.
ז זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ.
הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ – מה זה בעצם כִּסְלָתֶךָ ?
מה זה כִּסְלָתֶךָ? בוודאי לא כסילות (טיפשות), כי פירוש זה יהיה מנוגד לכל החלק הראשון של דברי אליפז המזכיר לאיוב את העידוד והתמיכה שהעניק לכושלים. כסל הוא שריר הירך (או המותניים), ומהשריר החזק בגוף התפתחה המשמעות – חוסן, חוזק, מבטח, ביטחון. כסל = מבטח.
וזה מה שאומר אליפז לאיוב בתקבולת שבפס' ו':
הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. תום דרכיך הם תקוותך, ויראתך היא מבטחך. זהו עידוד שמוביל אל המסקנה המוכרת לאיוב ולאליפז גם יחד: זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ. תורת הגמול הפועלת בעולם לא תאפשר לאיוב הישר להיכחד ולֹאבד. הוא יכול להיאחז בניקיון כפיו ובצדיקותו.
אליפז מבקש לעודד את איוב על יסוד אורחות חייו שלפני האסונות. אלא שעידוד זה, אליה וקוץ בה – אם איוב היה ירא ודרכיו תמימות, מדוע מלכתחילה פקדה אותו סדרת האסונות הנוראה?
כפל המשמעות של פתיחת דברי אליפז
אולי אפשר לראות בדברי אליפז פתיחה יותר תקיפה. פתיחה שלא תכניס אותו לפינה שבה לא יהיה מנוס מלהודות שתורת הגמול לא פעלה במקרה של איוב.
הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל; אולי כך יש להבין את דברי אליפז: ה' ניסה אותך ואתה כבר מתעייף? אני לא יכול לשתוק מול זה. אולי רומז אליפז לאיוב – אינך יכול להשמיע את מילותיך הקשות (כפי שהתבטא בפרק ג'), כי אז אתה דו פרצופי. כל חייך הטפת מוסר לאחרים בעת חולשתם אז עכשיו, כשאתה בצרה, אינך נושא באחריות?!
האם הדו משמעות נמשכת? האם דברי אליפז הם נחמה או האשמה?
האם בפסוקים ז'-י"א אליפז ממשיך לנחם או רומז לאחריותו של איוב? תחת הכותרת: זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ, מזכיר אליפז לאיוב את תפיסת העולם ששניהם, כאנשי חוג ספרות החכמה אוחזים בה:
ח כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ
ט מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ
י שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ
יא לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי-טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ.
מי שחורש אָוֶן (חטא) – גם קוצר אותו ואובד.
מה מבקש אליפז לומר בדימוי החורשים?
מצד אחד יש בדברי זקן הרֵעים נחמה – הנה איוב לא אבד כי ישרים לא אובדים. רשעים וזורעי אָוֶן, באופן כללי, אובדים, אבל לא הוא איוב. הנה הוא חי וקיים.
ומה באשר לאריה, השחל, שיני הכפירים, הליש ובני הלביא?
איוב סיים את נאומו בתיאור שאגותיו: כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי. אולי יש כאן גם רמז קצת יותר בוטה של אליפז לאיוב. אליפז מתייחס לשאגות האריה: גם מלך החיות יכול להאבד בלי טרף כי שיניו נשברו (ניתעו – יש המפרשים ניתצו). האם זה משום ש ?Shit happens כלומר, לעיתים האריה יוצא לטרף ולא מצליח? קשה, אם אנו זוכרים את השקפת העולם המשותפת לאיוב והרעים – אין מקריות בעולמנו; דברים קורים כתוצאה מְתַגמלת על מעשים. לכן אפשר שמתחיל אליפז לרמוז – בעבר היה לך הכל, היית אריה; אבל גם אריות נופלים. ואם נפלת כך, שמא אתה לא כזה נקי וישר? ורמז די עבה אולי בפסוק י"א: וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ. אתה סובל אבל לא אבדת, אולם בניך ממש אינם, אולי כי הם לא היו ישרים? שמא הם אבדו כי חטאו…
חזון הלילה של אליפז – האם יש בו נחמה לאיוב?
בתחילת הפרק (פסוקים ב'-ז') אולי עודד אליפז את איוב על יסוד אורח חייו (כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ); בחלק השני (פסוקים ח'-י"א) דבריו מבוססים על ניסיון החיים שלו (כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי); ועתה בפסוקים י"ב-כ"א – על חזון לילה, התגלות לה זכה.
אחרי תיאור די ארוך בפסוקים י"ב-ט"ז של הsetting (=תפאורה, מסגרת) של החיזיון הוא מגיע לתוכן.
מה גילה החזון לאליפז? במה הוא מהווה מענה או נחמה לאיוב?
יז הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר-גָּבֶר.
יח הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.
יט אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר אֲשֶׁר-בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי-עָשׁ.
כ מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ.
כא הֲלֹא-נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה.
המסר המרכזי של חזון הלילה הוא: אדם לא יכול להיות צדיק מלפני אלוהים. אפילו במלאכים אין האל נותן אמון, אז בבני אדם שהם עפר ובני תמותה – על אחת כמה וכמה.
אנו עומדים קצת תוהים נוכח דברי אליפז לאיוב בפסוקים אלה.
האם חזון הלילה תואם את דברי אליפז הקודמים?
דברי אליפז נשמעים כסותרים – הרי אמר (פסוקים ו'-ז') שרק רשעים אובדים, ויראתו של איוב ותום דרכיו הם תקוותו. עכשיו אומר לו שאין צדיק מלפני ה'?! במה ישים איוב מבטחו? מהי תקוותו? איך מסתדר החזון עם הנחמה שבפסוקים הקודמים?
היו שטענו שיש לייחס את פסוקי החזון, פסוקים י"א-כ"א, לאיוב ולא לאליפז.גרינשטיין, איוב תרגום עמ' 36, טור סיני, ספר איוב עמ' 52 – 54. נאתגר עצמנו ונמשיך לראות בחזון את דברי אליפז, כפי שפשט הכתובים מחייב.
נשים לב לתופעה נרמזת בפסוק ט"ז: דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע. יש מה שנשמע ונראה בגלוי, ויש גם קול מושתק.
את מה שותק אליפז?
אליפז עומד מול תופעה שעלולה לערער את קיומו. השקפתו היא שהעולם פועל על פי הכלל – צדיק טוב לו, ורשע רע לו. והנה איוב, שאליפז הכיר את תום דרכיו ויראתו, סובל סבל נוראי וקיצוני. כיצד יתמודד עם תופעה מנוגדת כל כך לאושיות אמונתו? אפשר שהסתירות בדברי אליפז משקפות את מאבקיו: מצד אחד הוא חבר שבא לנחם ומכיר את איוב כאיש תם וישר ירא אלוהים וסר מרע; מצד שני הוא לא יכול להרשות לעצמו לסדוק את אמונתו שלו, שכן אז עולמו הרוחני והאמוני עלול לקרוס.
אם כך, איך החזון מהווה תשובה?
יש בן מענה לאיוב – נפלת ככה, לא כי לא נהגת בצדק, אלא כי אין צדיק מלפני ה' ותחת קני המידה המחמירים שלו – נמצאת ככל הנראה חייב.
בסיפור החזון של אליפז יש גם תשובה לאליפז עצמו – יכול להיות שאנוש יהיה צודק מהאל?! ברור שאם לאיוב קרה מה שקרה – נעשה צדק אלוהי. כל בני האדם הם חוטאים ובשל היותנו בני תמותה ואורך ימינו קצר – לא נבין את המעשה האלוהי – יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה (פסוק כ"א).
לא קל לאליפז – משום שאמירתו שאין איש צדיק לפני ה' סותרת את שאמר קודם כשהסביר לאיוב – אינך יודע שרק רשעים אובדים?! הלוא ישרים ונקיים אינם נכחדים! ואילו בהמשך הוא טוען שאין ישרים ונקייים לפני ה'. שמא אליפז אומר לעצמו ולאיוב – יש ישרים ונקיים, אבל בעיני ה' אף אחר לא יכול לצאת צדיק. וזה מסביר את סבלו של רעהו, כל אף שקשה לראות בחייו הקודמים חטאים ועוולות.
איך יש להבין את חוסר העקביות בדברי אליפז?
ברור שאליפז רוצה לנחם את איוב, אבל אם יצדיק את איוב, המסקנה תהיה שה' שהביא את הסבל על איוב – טועה, או עושה עוולה. זה לא ייתכן בעיני אליפז: יש לו תיאוריה – תורת הגמול, והעובדות – סבלו של איוב שהוא תם וישר ירא אלוהים וסר מרע – מבלבלות אותו.
בתוך הכאוס המחשבתי הזה, סיפור החזון גם נושא מסר לקורא היודע על ההתערבות האלוהית בין השטן לבין ה': אלוהים נותן למלאכיו להתהולל ולכן ניתכות על בני אדם מכות. ללא מודעותו והכרתו של אליפז אפשר שרמוז כאן מסר לקורא: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה (פסוק י"ח). זו הסיבה לסבל. לא חטאי איוב. וכאן אולי אחד ממסריו של הספר – לא תמיד אנחנו יודעים להסביר את הסבל האנושי, ולא תמיד יש לו הסבר. איננו יודעים על התערבויות שמימיות שכתוצאה מהן נוחתים עלינו אסונות שרירותיים. או על גורמים אחרים שבעטיים יש כאב, צער ואובדן בחיינו. לא תמיד יש בנו החכמה להבין זאת.
ביבליוגרפיה
הופמן יאיר, שלמות פגומה ספר איוב ורקעו, מוסד ביאליק ירושלים תשנ"ה.
חכם עמוס, ספר איוב, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תש"ל.
טור סיני נפתלי הרץ, ספר איוב, הוצאת ראובן מס ירושלים תשל"ב.
Greenstein L. Edward, Job New Translation, Yale University Press New Haven London, 2019.
Fokkelman P. Jan, The Book of Job in Form A Literary Translation with Commentary, Studia Semitica Neerlandica Volome 58 Leiden Boston 2012.
