הקדמה
השנה: 2012,
הזמן: שבת תרבות,
המקום: מתנ"ס באר שבע,
נוכחים: קהל עירוני,
מרצים: שני נואמים מאותה מפלגה,
הנושא: הגרעין האירני.
כל אחד מהמרצים טוען טענה הפוכה באותו נושא למרות שייכותם לאותה מפלגה, ולמרבה הפלא לשניהם טיעונים חזקים מאד, ושניהם משתמשים באותן מחוות על מנת לשכנע. השאלה היא למי יאמין הקהל?
שאלה אחרת היא מה פשר הדעות ההפוכות? האם מדובר כאן במאבק אישי, או מאבק פוליטי? האם טובת הקהל לנגד העיניים, או אינטרס אישי? מה תהייה ההוכחה לצדקת דבריהם? ולבסוף, כשתגיעה ההוכחה ונדע מי דובר אמת, האם המשקר יודה בטעותו ויתנצל, או להפך – ימשיך לתקוף?
עניין דומה נדון בירמיהו פרק כ"ח.
שני נביאים מתעמתים בפני קהל רב
לפנינו דרמה. דרמה המתרחשת בבית ה' לעיני הכוהנים וכל העם. שני גיבורי הדרמה הם ירמיהו וחנניה בן עזור. ירמיהו מתהלך בירושלים כשעל צווארו מוטות המסמלות את המסר המרכזי של דבריו – על יהודה להשתעבד לבבל, כי זהו רצונו של ה'. חנניה מנבא ההיפך – ה' ישבור את עול מלך בבל תוך שנתיים ימים, ובשלב מסוים אף מעז להסיר את המוטות מעל צוואר ירמיה ולשברם כמעשה סמלי למסריו שלו.
על מה נסב העימות?
תחילת הפרק מספקת מידע המתארך את ההתרחשות הדרמטית לשנה הרביעית למלכות צדקיהו:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה בשנת (בַּשָּׁנָה) הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי …
אם כך השנה היא 593-; התקופה סוערת מאד ומעמידה שאלות קשות בפני העם ביהודה. כשלוש, ארבע שנים לפני כן התרחש אירוע טראומטי ביהודה – בימי יהויכין, קודמו של צדקיהו, נכנס נבוכדנצאר מלך בבל לירושלים, לקח חלק מכלי המקדש והגלה לבבל את המלך ומשפחתו ועוד עשרת אלפים מיושבי ירושלים, בעיקר את חרשי הנשק ביניהם.
כיצד יש להבין אירוע קשה זה? האם רוצה ה' בחורבן עירו, אותה עיר שכמאה שנים קודם, בימי חזקיה הציל בנס גדול מידי צבאות אשור?
ירמיהו מנבא בשם ה' כי הכניעה לבבל תימשך וגם כלי המקדש ישובו רק לאחר זמן רב. הנביא מייעץ לממלכת יהודה לא למרוד, לקבל את עול בבל ולהשתעבד לה (ירמיהו כ"ז). אחד מנימוקיו היה, שמדובר בתוכנית אלוהית כעונש על חטאי העם (ירמיהו כ"ה 9), ועוד הוסיף שהשעבוד לבבל איננו לנצח, ובתום שבעים שנה תיפול בבל (ירמיהו כ"ה 12). אם כך, כל המורד בבבל כאילו מורד באל וצפוי לעונש. כמו נביאים אחרים, גם ירמיהו צוּוה להשתמש במעשה סמלי כדי להוכיח את אמיתות דבריו – לשים מוטות עץ על צווארו, להתהלך איתם בחוצות ירושלים כסמל לשעבוד לבבל (ירימהו כ"ז). בניגוד לירמיהו, קמו נביאים, שעודדו את ממלכת יהודה להשתתף במרד נגד בבל ואף ניבאו שבבל תיפול. אחת המשימות של ירמיהו הייתה לצאת כנגד אותם נביאים, להזהיר את העם ואת המלך (צדקיהו) לבל יאמינו לנבואות אלו.אחד מהנביאים הללו הוא חנניה בן עזור.
חנניה, לעומת ירמיהו, טען שה' ישבור את עול מלכות בבל בקרוב, בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים (פסוק 3), והגולים וכלי המקדש יחזרו. כלומר, שתי הבטחות מבטיח חנניה. האחת, בתחום הדתי – חזרת כלי המקדש, שנייה בתחום המדיני – החזרת המלך יהויכין ונפילת בבל. חנניה מציין את הזמן שבו יישבר עול מלכות בבל ובכך מחזק וממחיש את אמיתות הנבואה, ומעורר אמון בעם. זאת בניגוד לנביאי השקר שמזכיר ירמיהו בפרק כ"ז; אלה לא נקטו בזמן מסוים אלא רק ציינו הִנֵּה כְלֵי בֵית-ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה (פסוק 16).
איך מעצב המספר את העימות
מבנה משורג
את האירוע המתואר בפרק כ"ח, ניתן לחלק לארבע יחידות, בכל אחד מהם הפעיל הוא אחד הגיבורים בדרמה:
פסוקים 4-1 – נבואת חנניה על נפילת בבל ולשיבת גולי יהודה.
פסוקים 9-5 – תגובת ירמיהו על נבואת חנניה.
פסוקים 11-10 – המחשת נבואתו של חנניה באמצעות שבירת מוטות העץ של צווארו של ירמיהו.
פסוקים 16-12 – ירמיהו מנבא כניעה לבבל
פס' 17 מנגד עונש מוות לחנניה.
עיצוב הנאום המתריס והבטוח בעצמו של חנניה:
בפסוקים 4-1 מעוצב נאומו של חנניה על העיקרון הכיאסטי:
נאום חנניה נפתח בהכרזה על שבירת עול מלכות בבל והחזרת גלות יהויכין. בחתימת נאומו הוא חוזר על שני עניינים אלה כמעט באותן מילים, החזרה הכפולה הזו משמשת מסגרת לנאום ומדגישה את עיקרו.
בין הפתיחה לחתימה ישנו הפירוט של מי שעתידים לחזור מהגלות, והמילים "אני משיב" ובתווך נמצא יהויכין מלך יהודה החוזר לכס מלכותו.
אם כך מצויות כאן שתי ההבטחות שמבטיח חנניה: האחת, כאמור בתחום הדתי – חזרת כלי המקדש, המקיפה וחובקת את השנייה – בתחום המדיני: החזרת המלך יהויכין ונפילת בבל.
קשה שלא להיות מושפע מהחזרה הבטוחה על הדברים ומהעיצוב החודר אל התודעה של המילים.
הסצנה השנייה (12 – 17) מתייחסת לחנניה. בפתיחתה מופיע ציון הזמן: "אחרי שבור חנניה הנביא את המוטה". אחר כך קובע ירמיהו שחנניה אינו שליח ה', הוא מוסיף נבואה אלוהית המבשרת את מותו של חנניה: "השנה אתה מת" (פסוק 16). סופה של סצנה זו הוא קיום נבואת ירמיהו: "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא…" (פסוק 17).
בין שתי הסצנות ניתן להבחין בסימטריה, גם אם מנוגדת לפעמים:
א. שתיהן פותחות בציון הזמן: סצנה הראשונה: "… בשנה הרביעית בחודש החמישי…", ובשנייה: "אחרי שבור חנניה הנביא את המוטה".
ב. הסצנה הראשונה פותחת ב: "ויהי בשנה ההיא", והשנייה מסיימת ב:" וימת חנניה הנביא בשנה ההיא". (סיפור מסגרת).
ג. שתיהן פותחות בדיבור אלוהי: "כה אמר ה'" (פסוק 2) / "ויהי דבר ה' ".
ד. בשתיהן המרכיב השלישי מתאר פעולה. בסצנה הראשונה מתוארת פעולת חנניה המלווה בדיבור אלוהי: "כה אמר ה' ככה אשבור" (פסוק 11), ובשנייה מתואר מותו של חנניה (פסוק 17).
ה. בשתי הסצנות מדובר על העול של בבל. בראשונה, חנניה מנבא שעול בבל יישבר, ובשנייה מנבא ירמיהו שעול בבל לא יישבר ואף יתחזק.
איך מגיב ירמיהו לנבואת חנניה?
היינו מצפים שירמיהו, כשליח ה', יגיב בדרך עוצמתית, תקיפה ונחרצת ויעצור את חנניה. אולם, אנו עומדים קצת תוהים אל מול תגובתו המעט חיוורת של ירמיהו, שלא לומר אנמית. אף על פי שנבואת חנניה נגדה את נבואתו, אף על פי שמפעם בירמיהו דבר ה' ועוצמתו, ירמיהו שומע את נבואת חנניה ופשוט מביע תקווה שהנבואה תתקיים – אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת-דְּבָרֶיךָ (פסוק 6).
נעצור רגע את המשך דבריו ונבקש לברר – מדוע התגובה כל כך לא עוצמתית? הרי אנו מכירים את ירמיהו בעוצמתו בפרק ז', מכירים את אומץ ליבו בעימותים – בפרק כ"ו ובפרק כ'. מדוע כאן תשובתו כה חיוורת?
מדוע תגובת ירמיהו כה חיוורת?
אפשר שירמיהו רק מביע תקווה, כי טובת העם הייתה לנגד עיניו אפילו יותר מיוקרתו האישית. יחד עם זאת, למרות רצונו בהתגשמות הנבואה בהמשך הוא מפקפק באמיתות הדברים. (פסוקים 9-8). אבל רק "מפקפק". איננו שומעים עמידה איתנה והחלטית אל מול חנניה. מדוע?
כיצד נבחין בין אמת לשקר –לעזרתנו באים חוקי התורה. האמנם?!
שאלת ההבחנה בין נביא אמת לנביא שקר היא העומדת ביסודו של דיוננו. בתורה מצויות שתי הנחיות שיסייעו להבחנה זו –
א. בדברים י"ג 2 – 6 חוק נוסף לאבחנה בין נביא אמת ושקר –
כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. ד לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-ה'אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. ה אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת-מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. ו וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ
אלא שחנניה מדבר בשם ה'. לא בשם אלים אחרים ואינו מסית ומדיח לפנות לאלים אחרים. קריטריון זה לבחינת נבואתו, הוא אם כן, בלתי רלוונטי.
ב. חוק נוסף בספר דברים דווקא מתייחס לסיטואציה הנוכחית:
אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר (דברים י"ח 20).
אולם מחוקק מעורר מייד את השאלה בבהירות רבה: וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'? והתשובה ניתנת באופן חד-משמעי ופשוט: אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. כלומר, התגשמות הנבואה היא המעידה על אמיתות דוברה. אולם, אבן בוחן זו איננה פשוטה כלל: יש צורך בהמתנה, האישור הינו רטרואקטיבי בלבד.זאת ועוד – מה נאמר על נבואת יונה: עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת (יונה ג, 4)?! זוהי נבואה שלא מומשה! האם נטיל דופי במהימנותו של הנביא כשהצליח במשימתו וגרם לתשובתם של אנשי נינווה? ובכלל, הרי נביאי האמת – בעצם התוכחה והאיום – עושים כל שביכולתם כדי למנוע את מימוש נבואותיהם הקשות!חזרנו, אם כן, לשאלת המוצא– כיצד נוכל להבחין בין נביא אמת לנביא שקר?אין זו שאלה תיאורטית של הבנת המקראות בלבד. זוהי בעיה הצומחת מתוך החיים עצמם: כיצד ידע הציבור לזהות את נביאיו? איך ידע להוקיע את המבקשים להונותו? כיצד יכיר בדברי אמת?
אבל מה הטעה את ירמיהו? מדוע הוא אינו מגיב בחריפות לדברי חנניה? ראשית, ראינו שלפי החוק שבתורה קשה לדעת בשלב זה כי חנניה אינו דובר אמת. הנה לפנינו נביא – ירמיהו בכבודו ובעצמו, שאפשר שתשובתו הרפה לחנניה נובעת מחוסר יכולתו שלו עצמו לקבוע חד משמעית שחנניה דובר שקר.שנית, חנניה הצליח לעורר אמון בירמיהו ובעם, כי הוא חיקה את נביאי האמת באמצעות נוסחת הפתיחה הנבואית כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. רמז לאמון שעורר חנניה ניתן על ידי המספר בכינוי בו מכונה חנניה שש פעמים, לאורך כל הפרק, חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בדיוק אותו מספר פעמים שהוא מכנה גם את ירמיהו בכינוי הזה. המספר רומז למבוכה ולחוסר היכולת לקבוע חד משמעית מי הוא הנביא האמיתי בכינוי הזהה הניתן לירמיהו ולחנניה. דוגמה טובה לכך היא בשיאו של העימות: וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. (פס' 10)
המשך תגובת ירמיהו לחנניה
אמנם ירמיהו פתח בהבעת תקווה שדברי חנניה אמנם יתגשמו, אבל הוא ממשיך ואומר לו עוד כמה משפטים המביעים פקפוק בהתגשמות נבואתו.
פקפוק ראשון הוא בעצם הצגת קריטריון המאפשר להבחין בין נביא אמת לנביא שקר – קריטריון ההתגשמות. קריטריון זה נשען על דברים י"ח 21 – 22:
וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'
כלומר נביא אמת הוא נביא שנבואתו מתממשת, ועל כן יש לבחון את אם יתגשמו דברי חנניה.
פקפוק שני מצוי בפסוק 8:
הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן-הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל-אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל-מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר
כלומר נביאי האמת ניבאו לרוב דברי פורענות; כנראה כדי לאיים על העם לחזור למוטב, גם אם הפורענות עשויה לא להתקיים במקרה והם יחזרו למוטב. נבואת חנניה, לעומת זאת חורגת מהמסורת הנבואית עליה אמון ירמיהו.
מעניין שירמיהו מצא לנכון להוסיף על הקריטריון הראשון, היבט שלא נמצא בתורה. נבואת השלום של חנניה את היא החייבת בהתגשמות כדי להוכיח את אמיתותה. בכך ירמיהו מציע קריטריון מצומצם יותר מזה שהוצע בדברים י"ח: נבואת שלום היא החייבת בהתגשמות, נבואת פורענו – לא בהכרח.
מה הנחה את ירמיהו בצמצום זה? האם זו ההשקפה כי נבואת פורענות מותנית בהתנהגות העם ואילו נבואת שלום נועדה להתגשם בכל תנאי? קשה לקבל זאת לאור דבריו שלו עצמו ב- יח, 11-7 (ועיקר בסוף הקטע:
וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ: וְעָשָׂה הָרַעה {הָרַע} בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ (פס' 9- 10).
משמע – גם נבואת שלום מותנית בהתנהגות העם.
יתכן שירמיהו צמצם דבריו נוכח הדילמה שלפניו והרי הוא כאומר "אתה חנניה מנבא לשלום – אם כן נחכה להתממשות נבואתך". חנניה נקט בתקופת זמן של שנתיים, זמן שבו עלול העם ללכת אחרי חנניה, על כן ירמיהו היה זקוק לקריטריון נוסף, כדי להגביל את נכונות דבריו של חנניה; קריטריון ההסתמכות על מסורות נבואיות קודמות.
וייתכן שירמיה תמה על הטון הוודאי שבנבואת חנניה. דבריו נאמרו כנבואה מוחלטת שאיננה מותנית בהתנהגות העם. אולי בשל החלטיותה, ירמיהו מניח שהיא חייבת להתממש, ועל כן מכיל עליה את קריטריון ההתגשמות.
וחנניה? הוא דווקא מגיב בעוצמה רבה!
חנניה לא מתרשם מדברי ירמיהו, להפך הוא מנסה לבטל את דבריו במעשה סמלי, שובר את מוטות הכניעה שעל צוואר ירמיהו לעיני הכוהנים, וחוזר על אותו המסר:
כֹּה אָמַר יְהוָה כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל-הַגּוֹיִם (פס' 11).
הרחבה
האם חנניה הזוכה לכינוי "חֲנַנְיָה הַנָּבִיא" הוא נביא שקר?
יש הטוענים,מ. בובר, דרכו של מקרא, עמודים 122-114 ב.אופנהיימר, מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר עמ' 108. שחנניה לא היה נביא שקר, כי בניגוד לנביאי שקר אחרים הוא לא הואשם בעברות מוסר (ראה בתוכחות ירמיהו כ"ג 14, כ"ט 23), לעומתם חז"ל,ספרי בפרשת ראה דברים י"ג 3. הטוענים כי בתחילה היה חנניה נביא אמת, אולם בהמשך שינה דעתו וחצה את הקווים.
יש חוקרים,ב. אופנהיימנר, שם שם, ג.ברין, עיון בארבע סיפורים ביוגראפיים בנבואה, עמ' 67. הרואים בדברי ירמיהו האשמה ברורה נגד חנניה ואף למדים מדבריו מהם הקריטריונים לאבחנה בין נביא אמת לבין נביא שקר.
ירמיהו הולך!!!
במעמד כל העם, אחרי שחנניה באופן בוטה שובר את המוטה מעל צווארו, מעשה חמור מאין כמותו – ירמיהו אינו מגיב! נמסר רק שהוא הולך לדרכו (כ"ח 11). השאלה היא מדוע מסתלק ירמיהו בחוסר תגובה? האם הוא מצדיק את נבואת חנניה ופוסל את נבואתו שלו? מה חושב העם כשהוא רואה את ירמיהו הולך ללא עימות נוסף, ללא דברי התנגדות? האם הצליח חנניה לעורר אמון גם בירמיהו וגרם לו להשתכנע שנבואת הנחמה שלו אכן תתגשם? האם הסתלקותו של ירמיהו מהמקום יכולה להעיד על הרגשת תבוסה?
לדעת בובר, מעיד הדבר על מבוכתו. גם הוא כנראה לא יודע את שלפניו. העם במבוכה, גם הנביא במבוכה. אמנם הוא יודע שדבר ה' אמת בפיו, אבל הופעתו המרשימה של חנניה משבשת גם אצלו משהו; אולי האל שינה את דבריו? בובר אומר, שבכל פעם שהוא מגיע לפסוק "וילך חנניה לדרכו…", הוא מזדעזע מחדש; וזאת משום ששבירת העול על ידי חנניה היא כשבירת דבר ה', ולמרות שבירת העול שותק ירמיהו. הוא אינו יודע מה פשר הדבר, הוא מבין שעליו ללכת לשמוע את דבר ה' מידי פעם מחדש. יש כאן יכולת מצד אחד, להיות פתוח לעמדה שאיננה שלך, ומצד שני להקשיב לעצמך אם עדיין אתה חושב שאתה צודק. תכנית האל איננה "מנגנון" קפוא הפועל מעצמו, דבריו משתנים בהתאם למציאות המתחדשת ולכן על הנביא ללכת ולהטות אוזן מחדש.
מסתבר אם כן שהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להבדיל בין שני הנביאים. אנו רואים כי גם נביא האמת עצמו שותף להרגשת הבלבול והספק.
אלוהים מתערב בעימות
ירמיהו אומנם לא הגיב על דבריו או מעשיו של חנניה, אך ה' הגיב ומודיע לירמיהו שנבואת חנניה מבוטלת, יותר מכך ה' מחזק את השעבוד של בבל (פס' 14). מכאן אנו מבינים שחנניה חטא ודיבר סרה וניבא לשקר. עתה לאחר ששמע ירמיהו את דבר אלוהים חוזרים אליו עוז רוחו וההחלטיות. הוא מנבא לחנניה מוות, הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת (16). גם כאן אנו שומעים הדהוד של החוק בדברים: אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר … וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא (י"ח 20).
גורלו של חנניה הוא על פי העיקרון של מידה כנגד מידה " לא שלחך… ה', לכן כה אמר ה' הנני משלחך מעל פני האדמה…" (פס' 15 – 16). כלומר בהתמודדות שבין ירמיהו, נביא האמת, לבין חנניה, נביא השקר, ניצח נביא האמת ונביא השקר מת בשנה ההיא.
מידה כנגד מידה בעיצוב מבנהו של הסיפור
בסיפור שתי סצנות שנערכו זו אחר זו: סצנה א' – פסוקים 11-1 העימות, סצנה ב' פסוקים 17-12 התוצאה.
קו הגבול בין שתי הסצנות נמצא בפסוק 11 בביטוי: "וילך ירמיהו הנביא לדרכו".
בין שתי הסצנות ניתן להבחין בסימטריה, גם אם מנוגדת לפעמים:
א. שתיהן פותחות בציון הזמן: סצנה הראשונה: "… בשנה הרביעית בחודש החמישי…", ובשנייה: "אחרי שבור חנניה הנביא את המוטה".
ב. הסצנה הראשונה פותחת ב: "ויהי בשנה ההיא", והשנייה מסיימת ב: "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא". (סיפור מסגרת).
ג. שתיהן פותחות בדיבור אלוהי: "כה אמר ה'" (פסוק 2) / "ויהי דבר ה'" (12).
ד. בשתי הסצנות מדובר על העול של בבל. בראשונה, חנניה מנבא שעול בבל יישבר, ובשנייה מנבא ירמיהו שעול בבל לא יישבר ואף יתחזק.
ה. בסצנה הראשונה מובאים כל דברי ה' מפיו של חנניה, וירמיהו שותק, ואילו בסצנה השנייה מובאים כל דבריו של ה' על ידי ירמיהו, והפעם חנניה הוא השותק.
מה מבקש מבנה זה למסור?
אפשר שמטרת הסימטריה בין שני חלקי הפרק היא: להראות סגירת מעגל שמבטא עיקרון של מידה כנגד מידה. הקריטריונים לאבחנה בין נביא אמת לנביא שקר שמביא ירמיהו בסצנה הראשונה, באים לידי ביטוי בסצנה השנייה ומדגישים את מעמדו של חנניה כנביא שקר.
הרחבה
ההבחנה הקשה בין נביא אמת ושקר
כאשר אנו קוראים את סיפורנו, אנו חכמים לאחר מעשה, ויודעים מיהו נביא אמת ומיהו נביא שקר, מי עושה מעשה טוב ומי חוטא, מי מטעה ומי מכוון אל האמת. אבל אלו שחיו בזמן האירוע, במקרה שלנו- בזמנו של ירמיהו, לא ידעו זאת. מטיפים נשאו דברים בפני העם וטענו שהם מדברים בשם ה', ולא תמיד היה ברור לעם מי מהם הוא אכן נביא אמת. בפרקנו מתואר ויכוח בין ירמיהו לבין חנניה בן עזור, למעשה שניהם מייצגים בעיניי העם דמות של נביא, אבל רק אחד מהם הוא הנביא האמיתי, שכן הם אומרים דברים הפוכים. איך יידעו?
בסיפור זה אלוהים מתיר את הספק "לכן כה אמר ה': הנני משלחך מעל פני האדמה. השנה אתה מת כי סרה דיברת אל ה'" (מקביל לחוק שבדברים יג: "יומת כי סרה דיבר על ה' אלוהים".
וחנניה אכן מת בשנה ההיא.
כאן, פתרה התערבותו של האל את הבעיה, וכך נשארת שאלתנו תלויה ועומדת: איך נבחין אנו בין האמת לשקר? מה נעשה אם אלוהים לא יתערב? איך נדע אחרי מי ללכת? למי להקשיב? על מי לסמוך?
וכשאלוהים לא יתערב – איך נבחין בין נביא אמת לנביא שקר
ירמיה עצמו, בפרק כ"ג 32-25 נותן בידינו אמת מידה נוספת:
הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה' : הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (פס' 28 – 29).
נשים לב לדימויים בהם משתמש ירמיהו כדי להבחין בין שתי קבוצות הנביאים: מספרי החלום משולים לקש, דוברי האמת משולים לחיטה הנקייה, המבוררת. דברי האמת הם כאש וכפטיש המפוצץ סלע. מסתבר אם כן, שמוקד ההבחנה נעוץ בעוצמת הדברים.
נביא האמת עובר חוויית התגלות חזקה מאוד שהיא כאש, כפטיש ולכן דבריו מועברים בצורה נוקבת, מדהימה, מפתיעה ומזעזעת.ובלשונו של הרמב"ם "אבירהם מזדעזעים וכוח הגוף כושל ועשתונותיהם מטורפות". (ספר המדע, הלכות יסודי תורה פרק ז', ב').
זוהי חוויה הפורצת לעיתים שלא ברצונו של הנביא והיא מלווה בכאב אישי ובמתח רב. היטיב לתארה ירמיהו במקום נוסף (כ, 9):
והיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל.
לעומתו, לנביא השקר יש מניעים אישיים, הוא מבקש שכר, עמדה, הוא מסתגל להלכי הרוח של העם ושל השלטון ומבקש לנבא את שמאזיניו חפצים לשמוע. קולו שונה, אפוא, מקול נביא האמת.
הרחבה
חנניה בן עזור – נביא שמשקר במודע לעם?
לשאלה האם היה חנניה נביא אמת או נביא שקר ישנן מספר דעות. התלמוד הירושלמי,סנהדרין פרק יא', דף ל', עמוד ב'). שדן באופן כללי על הדרך בה ניתן להוכיח מיהו נביא אמת, רואה את מותו של חנניה כאימות דבריו של ירמיהו והוכחת חנניה כנביא שקר. ולשאלה האם חנניה יקום ויודה בטעותו או יבקש סליחה מנביא האמת? עונה התלמוד, שאפילו מחשבתו האחרונה של חנניה, הייתה איך לנצח את ירמיהו, ובצוואתו ביקש מבניו להסתיר את מותו שהיה בחודש שישי ולקבור אותו בחודש השביעי, שהוא חודש תשרי, כדי שיחשבו שהוא מת בשנה חדשה ולא באותה שנה, כפי שניבא ירמיהו, ובכך להפוך את ירמיהו לשקרן.
צבי אדר,ירמיהו הנביא, עמוד 88). גם הוא, טוען שחנניה הוא נביא שקר, אומנם התואר "נביא" מופיע במספר זהה אצל חניה וירמיהו, ואומנם חנניה מפגין ביטחון עצמי רב לעומת חוסר ביטחונו של ירמיהו ועל כן נראה שחנניה הוא נביא האמת ולא ירמיהו. אולם חנניה לא מתאר את המציאות שתתגלה כאמיתית, המציאות היחידה שהוא מייצג היא המציאות שקיימת בנפש העם, חנניה משמיע לעם את מה שהוא מבקש לשמוע, אך בסופו של דבר חנניה מת וירמיהו מנצח.
אופנהיימר, (מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר, עמ' 183). טוען שנביא אמת הוא מי שמבחין בין קול אלוהים לקול שאלת ליבו ונביא שקר, הוא מי שהולך אחרי משאלת ליבו. על פי הגדרה זו, חנניה הוא נביא שקר מפני שהוא מנבא את הלהט הפטריוטי שבליבו, ונבואת השלום שבפיו היא ביטוי לאהבת עמו.
בובר,בתוך נביא שקר, עמוד 177). מכנה את חניה "נביא שקר פוליטי". חנניה רואה את עצמו כמדינאי גדול אומר את האמת, אבל זוהי האמת שלו בלי להטות אוזן לה', ובכך יוצר אשליה פוליטית. נביאי האמת, לדעת בובר רואים נכוחה את המציאות ואף בודקים אם חלו בה שינויים, כדוגמת ירמיהו שהולך לשמוע את דבר ה' ולא פעם אחת. ירמיהו מנסה לגרום לעם לראות את המציאות ההיסטורית ולהציל אותו מאשליה שיוצר חנניה.
חז"ל, לעומת זאת, קובעים שחנניה היה נביא אמת, זאת על פי תוכן נבואתו. חנניה מנביא שהגלות תימשך עוד שנתיים בלבד ואילו ירמיהו קובע זמן ארוך, 70 שנה. לו היה חנניה נביא שקר הוא לא היה לוקח סיכון, אלא מרחיק את תאריך הגאולה כדי להרחיק את עדותו.
לסיכומו של עניין
סיפור ירמיהו כ"ח הביא אותנו להבנה שכמו אז, גם היום, בני האדם שונים בדעותיהם ועמדותיהם. כל אחד בוחר לו את הדרך שבה ישווק ויגן על דעותיו ועמדותיו.
אנו, בבואנו להחליט מי מהדעות נכונה וטובה לנו, צודקת, הוגנת, אמינה וראויה, חשוב להפעיל ביקורת ולשים לב:
א. לא תמיד המתריס, בעל הלהט התשוקה, הבטוח בעצמו, הוא הצודק. ייתכן שדעותיו הן אופנה (טרנד) שמתחלפת, והוא בעל אסטרטגיה שיווקית בעלת עוצמה; אבל אולי דווקא זה שלא מתלהם וזה הפתוח ומקשיב הוא הצודק.
ב. לכוח שבשתיקה, תגובת יריב שלא מתלהמת, לא מתריסה, אלא, אמפתית ומקבלת יכולה להניב פירות הצלחה.
ג. לצורך בביקורת מתמדת על אופנה וקשב למידת נכונותה.
ביבליוגרפיה
1. צ. אדר, ירמיהו הנביא. תל אביב: גומא ספרי מדע ומחקר. (תשנ"ב). עמ' 90-88.
2. ב. אופנהיימר, מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר. ירושלים: ספר נייגר החברה לחקר המקרא, ספר ז'. (תשי"ט). עמ' 110-108.
3. ג. ברין, עיון בארבע סיפורים ביוגרפים בנבואה. תל אביב. (תשנ"ג). עמ' 102-97.
4. י. הופמן, "ואדע כי דבר ה' הוא" (ירמיה ל"ב, ח), בית מקרא ק"נ ג' (תשנ"ז), עמ' 198 – 210.
5. מ. בובר, נביא שקר. בתוך נבואה ונביאים נושא מסכם בבחינת הבגרות, עורך מיכל בהט. תל אביב: רכס. עמ' 180-177.
6. מ. בולה, ירמיהו. 'דעת מקרא'. ירושלים: מוסד הרבה קוק. (1983).
7. חכם, ע', "המאבק בין נביאי אמת לנביאי שקר", עיונים בספר ירמיהו חלק ב', החברה לחקר המקרא בישראל (ללא שנה), עמ' 211 – 218.
8. א.סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. (1997). עמוד 166.
9. צ. צמח, כיצד להבחין בין נביא אמת לנביא שקר. בית מקרא צט. (תשמ"ד). עמ' 351-334.
