סיפור תמר ויהודה הינו סיפור סוער שבמרכזו נמצאת אישה – תמר, כלת יהודה. היא המניעה את העלילה, היא הפועלת, כנגד מוסכמות החברה הפטריארכלית, בלעדיה וללא עוז רוחה לא היה סיפור, ולא הייתה המשכיות למשפחת יהודה.
במאמר זה ננסה לבדוק מה הניע את תמר לפעול כפי שפעלה ומה הניע את הגברים בסביבתה לפעול כפי שפעלו.
מה מפעיל בני אדם?
הניעה (=מוטיבציה) היא מכלול הגורמים – המודעים והלא מודעים – המביאים את הפרט לפעול, להשיג מטרה, להתנהג בצורה מסוימת. גורם מסוים לפעולה הוא מֵנִיעַ (ובלעז: דרייב)."מילים שוות לכל נפש" , האקדמיה ללשון העברית, https://hebrew-academy.org.il/2014/05/06/%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%a0%d7%a4%d7%a9/"מילים שוות לכל נפש" , האקדמיה ללשון העברית, https://hebrew-academy.org.il/2014/05/06/%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%a0%d7%a4%d7%a9/
בדרך כלל, נהוג להבחין בין שני סוגים של מוטיבציה אשר נבדלים ביניהם על בסיס המקורות מתוכם הם נובעים:
הנעה פנימית היא זו הנובעת מתוך האדם עצמו. היא כוללת פעולות שהאדם מעוניין לבצע באופן אותנטי, למשל מכיוון שהוא נהנה מהן, מתקדם באמצעותן אל עבר מטרות רחבות יותר שהוא רוצה להשיג, רואה בהן שליחות וחשיבות וכדומה.
הנעה חיצונית, לעומת זאת, היא זו שמקורותיה הם חיצוניים לאדם. בפשטות, מדובר על ביצוע פעולות במטרה לזכות בפרס או להימנע מעונש.נוי לוין, ש. "מוטיבציה [הנעה]: מהו סוד הקסם וכיצד מתניעים קדימה?", https://hiburimnamal.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%94/
פסוקים א'-י"א: מה היו המניעים של יהודה (ושל אונן) בהרחיקם את תמר?
יהודה מתרחק ממשפחתו ובונה את חייו בחברה הכנענית: וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה (פסוק א'). "ירידה" זו, משמעותה הראשונית היא גאוגרפית: יהודה ירד מחברון, הנמצאת ברום ההר, אל אזור הגבעות שבין שפלת יהודה לבין ההר. יש פרשנים שחשבו שהסיבה לעזיבת משפחתו נעוצה ברגשות האשם על הצעתו לאחיו: מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא (בראשית, פרק ל"ז, פסוקים כ"ו-כ"ז). וכך בעקבות מעשי האחים נמכר יוסף לעבד והורד למצרים. החזקוני מפרש:
הלך לו שלא היה יכול לסבול צערו של אביו.
יהודה מאוד אקטיבי בסיפור הזה:
הוא הנותן לער את שמו,
והוא הלוקח את תמר כאישה לער.
אולם, "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק": וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה' (פסוק ז'). הכתוב לא מפרש מדוע עֵר הומת על-ידי ה'.
פעולתו הבאה של יהודה – עשויה להצביע על מניעיו: היא מלמדת על רצונו לעמוד בדרישות החברתיות המצופות ממנו, הוא מבקש מאונן, בנו השני, לייבם את תמר: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ (פסוק ח').
אולם, אל מול פעילותו של יהודה מסתבר שלאונן, בנו, היו תוכניות אחרות.
תמר מכונה "אשת אחיך" (פסוק ח'), וכך גם אונן רואה אותה. הוא מבין ש-לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע, ולכן דואג שלא לעבר את תמר, כנראה באמצעי המניעה הקרוי בימינו "המשגל הנסוג"; כך טורח פסוק ט' לעדכן אותנו במפורט: וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו.
גרוסמן גורס שהפירוט בפסוק ט' מעביר את מוקד העוול מעצם חוסר הסכמתו לייבם את תמר אל הסתרת הדבר.
אונן אינו חושף ברבים את אי הסכמתו לייבם את תמר, ובה בעת שמשפחתו והסביבה כולה סבורות שהוא מנסה לייבם את גיסתו, הוא למעשה אינו רוצה להקים את שם אחיו המת.גרוסמן, עמ' 101.
גם אונן רע בעיני ה', וגם אונן מת.
מה יהא על תמר?
בימי המקרא אישה הייתה תלויה באביה או בבעלה שפירנסוה, והנה יהודה פועל באופן דומה לאונן, גם הוא דוחה את ייבומה של תמר, וכמו אונן, מבלי לומר דברים מפורשים. כלפי תמר וכלפי הסביבה נראה כי הוא מקיים את חוק הייבום: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי (פסוק י"א), אך דברים אלה הם הסתרה של כוונתו האמיתית: כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו.
כך יצא ידי חובת הבריות וחובת החברה, ואף על פי כן לא יצא ידי חובתו כלפי בנו המת, ולא דאג שייבנה ביתו ויוקם לו זרע.ברויאר, בתוך: גרוסמן, עמ' 102.
כינויה של תמר משתנה, כמו גם מעמדה: מ-אִשָּׁה… וּשְׁמָהּ תָּמָר, ל-אֵשֶׁת אָחִיךָ, ולבסוף: תָמָר כַּלָּתוֹ… אַלְמָנָה.
תמר, על לא עוול בכפה (כזכור ה' הוא שהמית את ער ואונן), נחשבת בעיני יהודה לאישה קטלנית. שני בעליה מתו ויש חשש לחיי הבא אחריהם.
וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ (פסוק י"א) – תמר, שכל מהותה נקבעת על-ידי הגברים בחייה – יהודה, ער, אונן (ושֵׁלָה), נותרת עגונה בבית אביה ימים רבים: וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים (פסוק י"ב).
הסיטואציה המשפחתית עליה מספר הפרק שונה מאד מהוויית תקופתנו. על מה בעצם הדרמה?גלנדר, עמ' 363-362.
נושא הייבום עומד בליבו של סיפור זה. חובת הייבום, כלומר החובה לבוא אל אשת האח הנפטר, היא חובתו של אחי הבעל, הגיס (=היבם), ועל ראש המשפחה (=יהודה) מוטלת החובה לדאוג לביצועה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ (פסוק ח').
מנהג הייבום מופיע כחוק בדברים, פרק כ"ב, פסוקים ה'-י'. במצב המצער שאדם נפטר ולא העמיד צאצאים, נקבעת דרך מיוחדת שתכליתה לדאוג לכך ששמו של האיש לא יאבד לנצח. אחיו של המת, יישא את אלמנתו לאישה: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל (דברים, פרק כ"ב, פסוק ו'). החוק מאפשר להשתחרר מחובת הייבום (או זכות הייבום). אולם טכס השחרור מבייש: מי שסרב לשאת את אשת אחיו המת (לייבם) ולהקים זרע לאחיו, וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו (שם, פסוק ט') – זהו טכס החליצה.
חוק הייבום נועד להבטיח לא רק את זכויות הנפטר, הוא דואג גם לאישה. אם היא מתאלמנת והיא חשוכת ילדים, ייווצר מצב שאין לאישה לאן לחזור במקרה שהוריה מתו ורכושם כבר חולק בין האחים, לכן מצווה משפחת בעלה להשיאה שנית בתוך משפחתם. לפי חוקי התורה רק אחי המת מחויב לייבם את יבמתו, גיסתו, אבל לפי חוקי חת ואשור מחויב בכך גם האב, במקרה שאין אחר, לייבם את האלמנה.עמנואלי, "תמר אשת יהודה", https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/tamar.htm אלה הנסיבות החוקיות והחברתיות המצויות ברקע של סיפורנו.
מה עולה בגורלה של תמר?
תמר נשלחת אל בית אביה על-ידי יהודה, והיא נותרת שוממה בבית אביה ימים רבים.
מעניינת ההשוואה כאן לתמר אחרת, אחות אבשלום, הנאנסת על-ידי אמנון – אחיה, ומגורשת על-ידו, ובכך נפגע גם עתידה החברתי, הכלכלי והמשפחתי כאישה, על לא עוול בכפה, בדיוק כמו תמר. אבשלום, אחיה, אוסף אותה אל ביתו, תוך דרישה להשתיק את הסיפור: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל־תָּשִׁיתִי אֶת־לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ (שמואל ב', פרק י"ג, פסוק כ'). תמר מסיפורנו נותרת שוממה בבית אביה, ותמר אחות אבשלום נותרת שוממה בבית אחיה. 
שתיהן עגונות, מלשון "עוגן", התקוע במקום ואינו מאפשר תזוזה. שתיהן לא יכולות, במצבן הנוכחי, להביא ילדים. חשוב להבחין בין עקרות ביולוגית לעקרות תרבותית. האמהות (שרה, רבקה ורחל) היו עקרות ביולוגיות, ואילו תמר ותמר הינן עקרות חברתיות. לא הטבע הוא הגוזר עליהן עקרות, אלא הנורמות התרבותיות של תקופתן.
לא ברור כמה שנים ישבה תמר אלמנה בבית אביה. הכתוב מציין רק וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים (פסוק י"ב).
מה היו המניעים של תמר לקום ולעשות מעשה נועז ומתוחכם?
החוקרת והפסיכולוגית מארי פילד בלנקי טענה שדרך החשיבה הנשית מושפעת ממיקומה החברתי. היא הצביעה על ארבעה שלבים במסע מדימוי עצמי נמוך עד להערכת הידע והעצמי.
השלב הראשון הוא שלב השתיקה, המייצג את הכחשת האני ואת תלותה המוחלטת של אישה בסמכות חיצונית; השלב השני הוא שלב ההקשבה לקולותיהם של אחרים, אשר לשיטתה של בלנקי הוא השלב המייצג את יכולתה של סמכות להשפיע על אישה, על אף שהיא אינה מזדהה אתה; השלב השלישי הוא השלב בו האישה מגלה את קולה הפנימי המערער את קבלת הדרך שבה היא חיה עד כה, הוא גם השלב המאופיין במעבר מפסיביות לאקטיביות, משתיקה למחאה, מאני סטאטי לאני מתהווה; והשלב הרביעי והאחרון הוא שלב מיזוג הקול הפנימי עם החיצוני, שיש בו לא רק מפגש אינטגרטיבי בין שני הקולות, אלא הוא אף שילוב ידע סובייקטיבי עם ידע אובייקטיבי.אביטל-רוזין, "על אלמנה שישבה וקמה על שוביה: קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר (בראשית לח)", https://mikrarevivim.blogspot.com/2014/07/blog-post_7.html
נבחן את ארבעת השלבים על דמותה של תמר.
שלב השתיקה: וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ (פסוק י"א) – תמר חלשה ונחותה מול ציוויו של יהודה: שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, פועלת כדבריו. היא עדיין אינה יודעת כי לשווא תחכה לשֵׁלָה.
שלב ההקשבה לקולותיהם של אחריהם: שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי (פסוק י"א) – תמר שומעת לקולו של יהודה ופועלת כדבריו, תמר שומעת על התאלמנותו של יהודה ועל היותו שרוי בגפו (פסוק י"ב), היא שומעת שיהודה עולה לתמנה לרגל גז צאנו (פסוק י"ג). בשלב זה תמר אינה אקטיבית, היא שומעת לסביבה, ועדיין אינה מגלה את קולה שלה.
תמר מגלה את קולה הפנימי: כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה (פסוק י"ד). תמר רואה כיצד הוּלכה שולל בידי חמיה. יהודה הבטיח לה שכאשר שֵלָה, בנו הצעיר, יגדל היא תהיה לו לאישה. והנה גדל שֵלָה ויהודה לא עמד בדיבורו. הוא ממשיך בשגרת חייו בעוד תמר ספונה בבית הוריה אביה כאלמנה.
שלב מיזוג הקול הפנימי עם החיצוני: תמר מחליטה לנקוט צעד אמיץ, נועז, לא מקובל, על מנת להשיג את מבוקשה. אומנם הטקסט אינו מפרש בדיוק מה המטרה שלה – לקיים את מצוות הייבום? להביא ילד לעולם? להביא ילד דווקא מהמשפחה הזאת? או להביא ילד דווקא מיהודה?ישנם פרשנים הטוענים כי כל חפצה של תמר היה להיפגש עם יהודה באינטימיות ולדבר על לבו, אך יהודה דחה את ניסיונותיה להיפגש עמו, וכעת נקרתה בדרכה הזדמנות נדירה.
עתה תמר הכנועה, השתקנית, פועלת: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם (פסוק י"ד).
תמר משילה מעליה את בגדי אלמנותה, מתכסה בצעיף, ועל-ידי כך מטשטשת את דמותה, ויושבת ב"פתח עינים".
לא די ברור מהו "פֶתַח עֵינַיִם". יש המפרשים "עֵינַיִם" כצומת דרכים, או כשם של מקום. לפי פירוש זה, תמר יושבת בפתח שער המקום עיניים.
גרוסמן, המציע פירוש ספרותי לביטוי פֶתַח עֵינַיִם, עוקב אחר השורש ר-א-ה:
וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל־דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה
כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.
וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ (פסוקים י"ד-ט"ו).
תיאור המקום פֶתַח עֵינַיִם רומז לתמר המכוסה כולה בצעיף אך עיניה פקוחות ורואות. יהודה רואה אותה אך עיניו עצומות – הוא אינו מודע לזהותה.גרוסמן, עמ' 106.
מה ראתה תמר? מה ראה יהודה? מה תפקידו של הצעיף?
המספר מדגיש כי תמר ערה למתרחש, היא רואה: כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה (פסוק י"ד). היא רואה את הולכת השולל של יהודה. יהודה ממשיך בשגרת חייו כשתמר ספונה בבית הוריה כאלמנה. יהודה אינו מודע לקיומה ואינו רואה את כאבה.
תמר פושטת את בגדי האלמנוּת שלבשה ימים רבים; בגדים שסימלו את מעמדה עבורה ועבור סביבתה – אלמנה הממתינה ליבמהּ. בהסרתם, היא מציינת שלב חדש בחייה. היא כאילו עוברת טקס מעבר (Rite of Passage) – מאישה אלמנה, חסרת פטרון גברי, לאישה שפטרונה הוא החותן שלה, אם נפרש את המתרחש על פי חוקי אשור ומארי.מחוקי אשור התיכונה מתברר כי כיסוי בצעיף מלמד על הליך מקובל בטקסי חתונה. ממכתב ממארי אפשר ללמוד כי אישה נשואה כיסתה בדרך כלל את ראשה. מחוקי המזרח הקדום מתברר גם שאם אישה נאפה ובעלה החליט להמשיך לחיות עמה, הוא יכול לכסות אותה בצעיף ובזאת לסמן בפומבי כי הוא מתקף מחדש את נישואיו עמה. הצעיף היה בעל תפקיד חשוב בטקסי נישואין. הסרת הצעיף בטקס הנישואין ולאחריו מסמלת את מוכנות האישה לקיים יחסי אישות עם מיועדה. תמר מתכסה בצעיף, צעיף זה גם יסתיר את תוכניותיה ואת כוונותיה. תמר אינה אישה חופשיה; היא למעשה אישה המנסה לפתות את יהודה כדי שייבם אותה ויגאל אותה מאלמנותה ומעריריותה.
תוכניתה של תמר מתגשמת. תחילה יהודה פוגש בתמר המכוסה. המספר חודר למחשבותיו ומיידע את הקורא: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה (פסוק ט"ו) ואחר כך מוסיף הסבר: כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ (פסוק ט"ו). יהודה סבור שהוא מבין את מה שהוא רואה מול עיניו, בניגוד לתמר שאכן רואה את המציאות נכוחה, אך למעשה, לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא (פסוק ט"ז).
המהלך הנשי אשר מפעילה תמר על יהודה נושא פרי, ולא זו בלבד שהיא משכה את תשומת ליבו – הוא רואה את דמותה, ככתוב: וַיִּרְאֶהָ, אלא גם – וַיֵּט אֵלֶיהָ (פסוק ט"ז). הוא לא התכוון לעבור בדרכה, אך מראה ודמותה הם שמשכו את תשומת לבו והסיטו את דרכו מזו שהתכוון ללכת בה אל זו שבפועל פנה אליה.
מה ניתן ללמוד מהשיח בין תמר ליהודה על השינוי שחל בה משהחליטה לפעול?
עד כה בסיפור לא שמענו את קולה של תמר. גם בשיח בינה לבין יהודה, קולה לא נשמע, אלא רק קולו של יהודה: שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי (פסוק י"א). אולם בפסוקים ט"ז-י"ח "נשמע" השיח מלא וגדוש:
(טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ
וַיֹּאמֶר (יהודה) הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ
(כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא)
וַתֹּאמֶר (תמר) מַה־תִּתֶּן־לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי.
(יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן
וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.
(יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן־לָּךְ
וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ
וַיִּתֶּן־לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ.
יהודה יוזם את הדו-שיח עם תמר: הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (פסוק ט"ז). תמר, מצידה, פונה לעניין המקח והממכר באשר לגובה התשלום עבור שירותי המין שיהודה מבקש לקבל מה"זונה". יהודה רוצה "לבוא אליה", והיא מנצלת את רצונו כדי לשאת ולתת לגבי המחיר. רק כשהם מגיעים לתשלום: גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן (פסוק י"ז), ולערבון: חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ (פסוק י"ח), המוסכם על שניהם, העסקה מתבצעת: וַיִּתֶּן־לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. בפסוקים ט"ז-י"ח נשמע קולה של תמר לראשונה, והיא נשמעת כמו אשת עסקים ממולחת. היא מקבלת בסופו של דבר את מבוקשה – וַתַּהַר לוֹ.
תעודות הזהות המקראיותויינפלד, "חתמך ופתילך ומטך", עולם התנ"ך בראשית, עמ' 215.
חותם, פתיל ומטה הם חפצים אישיים הצמודים בדרך כלל לבעליהם, ועל-פיהם אפשר לזהותם.ראו גם: ירמיה, פרק כ"ב, פסוק כ"ד; חגי, פרק ב', פסוק כ"ג; שיר השירים, פרק ח', פסוק ו'. החותם היה עשוי לרוב אבן יקרה, ושֵׁם בעליו מגולף עליה כדי לטבעו על-גבי איגרות, מסמכים ורכוש. החותם היה נקשר לגוף בעליו באמצעות הפתיל או הפתילים ונרכס בסיכה. המטה, שציורים שונים היו חקוקים עליו, שימש סמל למעמד.
כיצד הבגדים מקדמים את העלילה ואת תוכניתה של תמר?
וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ (פסוק י"ט).
הפעלים בפסוק י"ט מלמדים שתמר אקטיבית, גם במשא ומתן מול יהודה, וגם לאחריו ולאחר בוא יהודה אליה: היא קמה, הולכת, מסירה הצעיף וחוזרת אל בגדי אלמנותה.
זוהי מטונימיה למחשבה פמיניסטית לפיה, לאחר שתשיל מעליה את מה שהייתה, תוכל ליצור ולהצמיח מחדש את מי שרצתה ותרצה להיות.
בגדים אלה כבר אינם מתאימים לאלמנה שיובמה, ולכן גם הם, כמו הצעיף, הם רק תחפושת שעוטה תמר. אלא שהמתחפשת עוד מעט קט תיחשף.אביטל-רוזין, "על אלמנה שישבה וקמה על שוביה: קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר (בראשית לח)", https://mikrarevivim.blogspot.com/2014/07/blog-post_7.html
מה היו מניעיו של יהודה בפסוקים כ'-כ"ג?
יהודה ותמר הן שתי הדמויות המרכזיות בסיפור, שמוליכות שולל האחת את השנייה. גם החיפוש שיהודה יוזם אחר "הָאִשָּׁה" הוא חלק מהולכת שולל זאת. באריכות יתרה מתואר מסע החיפוש אחריה שערך רעהו של יהודה בפסוקים כ'-כ"ג.
יהודה מנסה ליצור, לפחות למראית עין, רושם של אדם מוסרי, שאינו מתחמק מחובותיו, גם לא לאישה זונה על אם הדרך. הוא עצמו שולח שליח לחיפוש הזונה, ואף השליח משתדל למצוא אותה. מדוע שלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו ולא הלך לשלם לזונה שבפתח עיניים בעצמו? יכול להיות שיהודה מתבייש בעובדה שהלך לזונה, דבר זה מתבהר גם מתוך דבריו: תִּקַּח־לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ (פסוק כ"ג). נִהְיֶה? הכיצד ממעשה של איש יחיד, הופך עניין התייחדותו של יהודה עם האישה, שסבר כי היא זונה, למעשה של רבים? יכול להיות שיהודה רוצה להוריד מ"אשמתו" על-ידי שיתוף רבים במעשה, ואולי ניכרת תחושת הבושה שבו.
לאורך הסיפור כולו יש הסתרה של מעשים שאינם ראויים:
אונן אינו חושף את מעשהו: וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו (פסוק ט');
יהודה מצייר תמונה של עיכוב בלבד בנתינת שלה לתמר: שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו (פסוק י"א);
יהודה אף מנסה להצניע את הליכתו לזונה;
גם תמר משתלבת במוטיב של ההסתרה, אך, בניגוד לאונן וליהודה, היא מסתירה מעשה ראוי – תיקון העוול כלפיה וקיום להמשכה של משפחת יהודה.
האם נוהג יהודה בהגינות?
מקץ שלושה חודשים נאמר ליהודה כי זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים (פסוק כ"ד). תמר "חטאה" פעמיים: גם זָנְתָה וגם הָרָה לִזְנוּנִים. על-סמך שמועה זו על כלתו, פסק יהודה: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (פסוק כ"ד). יהודה לא בודק וחוקר, ואף לא מתפנה להקשיב למה שיש לתמר לומר, אלא מיד גוזר את דינה. זו איננה התנהלות הגונה.
זאת ועוד, במקרא קיימים שני מקרים בלבד שבהם העונש הוא מוות בשריפה. מקרה ראשון: כשאדם ששוכב עם אישה ועם אימה (ויקרא, פרק כ', פסוק י"ד); מקרה שני: בת כהן שזינתה (ויקרא, פרק כ"א, פסוק ט'). השוואת מקרה תמר לשתי העבירות האחרות שגוררות עונש שריפה משרה תחושה שיהודה מחמיר מאד. בכל מקרה, אין הצדקה לגזר דין זה, שהרי אפילו העונש על ניאוף עם אשת איש אינו שריפה, אלא מוות לנואף ולנואפת (ויקרא, פרק כ', פסוק י').
יכול להיות שיהודה ידע שהוא בא אל כלתו. השריפה נועדה כדי להסתיר את מעשהו.
תמר שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר־אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה (פסוק כ"ה). תמר שולפת את הערבון, ומהדהדת את דברי האחים ליעקב: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל־אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם־לֹא (בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ב). יהודה המזהה את חפציו בידיה של תמר, מודה בטעותו ונוטל על עצמו את האשמה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי (פסוק כ"ו). כאן יהודה פועל בהגינות.
המשמעות העמוקה שמאחורי החשיפה של תמר
כשתמר חושפת שהיא הייתה "הזונה", היא לא רק חושפת את המסכה מעל פניה, היא גם גורמת ליהודה לפקוח את עיניו ולראות את עצמו כמייבם, כמי שפעל (שלא בידיעתו) למען המשכיות המשפחה. בכך היא משנה את פעילותו המודעת שמנעה משֵׁלָה לייבם את תמר. תמר אף חושפת שהיא איננה "אישה קטלנית", כפי שחשב עליה יהודה, כי הנה היא הרתה ליהודה ולא קרה לו מאומה.
"ויכר יהודה". בעיני, יהודה "מכיר" במובן העמוק ביותר. הוא למד להכיר חלקי זהות שלו המסומלים בחותמות, בפתילים ובמטות. ההכרות הזו לא מאפשרת לו יותר להתנהל בקודים של מוסר כפול. הוא לא יכול לשקר לתמר, והוא לא יכול לשרוף אותה בעודו שותף למעשה. בפעם הראשונה, יהודה רואה את תמר. הוא רואה את השקר שבתוכו חיה, את אחריותו לשקר הזה, ואת הפתרון שמצאה על מנת לצאת מלפיתתו.פורת, "תמר ויהודה", https://www.ronitporat.co.il/%D7%AA%D7%9E%D7%A8-%D7%95%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94
לא ניתן לדעת בוודאות אם יהודה נשא את תמר לאישה. כתוב: וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה (פסוק כ"ו). פרשנים מתלבטים אם לא יסף משמעותו לא הוסיף, או לא פסק לדעתה – מלשון לשים סוף. מכל מקום, ניצחונה של תמר ממוקד בלדתה את שני בניה, פָּרֶץ וזָרַח.
וכפי שמסכמת את דמותה עדי אביטל-רוזין:
תָּמָר, שֶׁלֹּא הִתִּירָה לַפַּטְרִיאַרְכִיָּה לְחַבֵּל בִּשְׁמֵי לִבָּהּ וּבִשְׁאִיפוֹתיהָ, וּבְצַעַד פֶמִינִיסְטִי מִשֶּׁלָּהּ הָפְכָה אֶת אִי-מַהוּתָהּ לְ-אִמָּהוּתָהּ.אביטל-רוזין, "על אלמנה שישבה וקמה על שוביה: קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר (בראשית לח)", https://mikrarevivim.blogspot.com/2014/07/blog-post_7.html הניקוד במקור (נ.ע.ו)
ולסיכום, נחזור לשאלה ששאלנו בתחילת המאמר:
מה מפעיל את תמר ואת יהודה?
לאורך ההתבוננות בפרק ל"ח, ראינו שהדבר ה"מפעיל" את יהודה הוא רצונו לעמוד בדרישות החברתיות המצופות ממנו: גם בנישואי בנו, ער, לתמר; גם בבקשת הייבום מבנו השני, אונן; גם, כביכול, קיום חוק הייבום בפעם השנייה, אך דברים אלה הם הסתרה. כוונתו האמיתית הייתה, לא לתת לתמר את שלה, בנו הצעיר. יהודה אף מנסה ליצור, לפחות למראית עין, רושם של אדם מוסרי, שאינו מתחמק מחובותיו, גם לא לאישה זונה על אם הדרך. לאור זאת מתבהרים גם מעשיו כשמתברר לו כי זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים (פסוק כ"ד). יהודה, בתור אבי המשפחה, מחויב לתת גזר דין על בני ביתו – וכך הוא עושה. ומשום שחשוב לו להיראות כאיש של מוסר הוא גוזר עונש קשה ומוגזם על כלתו, שכביכול זנתה. אולם התברר לו שהוא-הוא אחראי להריונה של תמר. יהודה לוקח אחריות, כפי שמצופה ממנו שוב כאבי המשפחה: צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי (פסוק כ"ו). זוהי הנעה חיצונית.
תמר, לעומתו, פועלת מתוך הנעה פנימית. היא מתחילה לגלות את "קולה" כשמתחוור לה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה (פסוק י"ד). היא מחליטה לנקוט צעד אמיץ, נועז, ולא מקובל, על מנת להשיג את מבוקשה. תמר פועלת לתיקון העוול כלפיה וקיום להמשכה של משפחת יהודה – ומצליחה.
היום, במאה ה-21, עדיין קיים אי-שוויון בחברה בין נשים לגברים, במיוחד בכל הנוגע לדיני אישות: עדיין קיימים טכסי חליצה, עדיין אישה יכולה להיחשב כעגונה ימים רבים, בדיוק כמו תמר. לא לכל אישה יש את הכוחות לקום ולתקן את העוול שנגרם כלפיה, מול מערכת פטריארכלית מיושנת וחזקה. באמצעות סיפור זה ניתן לחשוף את התלמידים לשאלות אלה ולכוון זרקור על סוגיות מורכבות אלו.ניתן לקרוא את מאמרה המרתק של ליבוביץ-דר, "מי ישחרר את תמי ארד", https://www.haaretz.co.il/misc/2001-09-05/ty-article/0000017f-dbd5-db5a-a57f-dbff03680000. מאמר זה דן באישה העגונה המפורסמת ביותר במדינת ישראל.
הרחבה
סיפור תמר ויהודה בראי האומנות
להלן אביא מספר יצירות אומנות העוסקות בסיפור תמר ויהודה. לגבי כל אחת מן היצירות ננסה לברר האם ואיך מובעת השקפתו של האומן לגבי דמויותיהן של תמר ושל יהודה.
פגישת יהודה ותמר, טינטורטו (ג'קופו קומין), 1555
יהודה פונה אל תמר, השוכבת לצד הדרך, ללא צעיף (!)
הצייר אינו מבקר את תמר, היא גלויה, אינה מנסה להסתיר את זהותה. היא מצטיירת כאישה מפתה. יהודה, לעומת זאת, בוחר לגשת אליה למרות שמזהה שזאת כלתו.
ניתן לשאול את התלמידים: בעצם הצייר כאן הלך לגמרי נגד הפשט. במה? מה רצה למסור בציורו זה על יהודה ועל תמר?
ביבליה לה היי: פגישת יהודה ותמר, הוט ג'רארד, 1728
הצייר עוסק כאן בגילוי וכיסוי, ועשה זאת כשהבדיל בין מה שאנו, הצופים רואים ומה שיהודה ראה.
תמר, תחת בד סוכך, חבויה למחצה ממבטו של יהודה. אנו הצופים רואים אותה, מעורטלת מעט. זרועה הימנית וזרועו הימנית נראים כמתמזגים על המטה, המחבר בין שני חלקי התמונה.
ניתן לשאול את התלמידים: מה ביקש הצייר לומר על ראייה? האם תמר אקטיבית או פסיבית בציורו?
יהודה ותמר, דה גלדר אארט, 1700
צעיף מכסה את פניה של תמר, אך החלק העליון של שמלתה פתוח ומפתה. המשחק כאן תוקפני – המטה של יהודה מוכן, ידו הימנית תופסת בברכה של תמר וידה השמאלית הודפת אותה. בה בעת, ביד ימין היא מנהלת משא ומתן.
ניתן לשאול את התלמידים: במה דומה הציור לפשט הכתוב? במה הוא שונה ממנו? מה, לדעתם, רצה הצייר לומר?
יהודה ותמר, מקבי ריצ'רד, 2005
ריצ'רד מקבי הוא יהודי דתי שהציור שלו מושפע מזה של דה-גלדר. הצעיף שעל פניה של תמר התארך כאן להינומה של ממש, והמטה נעלם מידו של יהודה. להפתעתנו, בציור זה יהודה הוא חסיד.
ניתן לשאול את התלמידים: איך משפיעה עובדה זו על משמעות הציור ועל הפרשנות שהוא מציע לסיפור המקראי?
כאן, אולי, מובעת ביקורת חריפה יותר על יהודה, מפני שיש סטנדרטים מסוימים שהוא כפוף אליהם כחסיד; או: אולי יש פה ניסיון לרכך את הביקורת שמובעת בציור הקודם.
תמר ויהודה, ורנה הוראס, 1840
יהודה בלבוש מזרח תיכוני מדבר עם תמר, רעולת פנים וחשופת חזה, המחווה בידה כלפיו. הגמל, עד לעסקה, הוא גם חותם "המזרח התיכון" שאותו מסמלים גם בגדיהם של יהודה ותמר.
הציור אופייני לגישה האוריינטליסטית לתמונות מקראיות. האוריינטליזם הוא מפלטה של החברה המהוגנת במאה התשע-עשרה, שמשתמשת ב"מזרח המסתורי" כמקום לשחרור המתח המיני.
ניתן לשאול את התלמידים: במה דומה הציור לפשט הכתוב? במה הוא שונה ממנו? מה, לדעתם, רצה הצייר לומר?
ביבליוגרפיה
1. אביטל-רוזין, ע. "על אלמנה שישבה וקמה על שוביה: קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר (בראשית לח)", בבלוג: ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך.
2. ברנדס, י. שבע אימהות: הנשים הגדולות של התנ"ך, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010.
3. גלנדר, ש. ספר בראשית: כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה, 2009.
4. גלפז-פלר, פ. "שני צעיפים", הספריה הוירטואלית של מט"ח.
5. גרוסמן, י. יוסף: סיפורם של חלומות, הוצאת מכללת הרצוג – תבונות | ידיעות אחרונות | ספרי חמד, 2021.
6. דומן, ג' ומילגרום, ג'. "סיפור יהודה ותמר באמנות", ספריא.
7. הרן, מ. (עורך) עולם התנ"ך: בראשית, הוצאת דברי הימים | ידיעות אחרונות | ספרי חמד, 2002.
8. וייסמן, ד. "סיפור תמר ויהודה", בתוך: רביצקי, ר. (עורכת) קוראות מבראשית, הוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד, 2003, עמ' 292-283.
9. זלכה, י. "מעשה יהודה ותמר", דעת.
10. סמט, א. "וישב | סיפור יהודה ותמר", תורת הר עציון.
11. עמנואלי, מ. "תמר אשת יהודה", דעת.
12. פורת, ר. "תמר ויהודה", באתרה.
13. קיל, י. דעת מקרא: ספר בראשית, הוצאת מוסד הרב קוק, 2003.
14. רמון, ע. "לב הארי של תמר", בתוך: רביצקי, ר. (עורכת) קוראות מבראשית, הוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד, 2003, עמ' 300-293.
15. שגיב, נ. "הכר נא! פרשת וישב", באתרה.
