מבוא
פרקנו מספר את סיפורה של משפחת האבות לאחר נישואי יצחק והולדת בניו, יעקב ועֵשָׂו. במרכזו של הסיפור עומדות דמויות האחים-התאומים, יעקב ועֵשָׂו. כל אחד מהם הוא בן מועדף – אחד על ידי אביו והשני על ידי אמו.
עֵשָׂו הוא הבכור ה"טבעי", הביולוגי, כיוון שנולד ראשון: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו (כ"ה, 25). הוא גם הבן האהוב והמועדף על אביו – וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו – ובעידן הפטריארכאלי, נדמה שעובדה זו מבטיחה לו את זכייתו בבכורה.
יעקב, הבן הצעיר, חותר אלי בכורה בכל נפשו ובכל מאודו, מהיותו ברחם אמו ועד שהוא משיג את מטרתו. גם הוא נבחר – על ידי רבקה: וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב (כ"ה, 28).
הסיפור מעלה את שאלת הבכורה כזכות טבעית וכמעמד מחייב, ושואל: מיהו הבכור הראוי? האם עֵשָׂו הוא הראוי לתואר ולמעמד, או יעקב?
רבקה – אם עקרה בשושלת של אימהות עקרות
לאחר פסוקי ההקדמה (20-19), מציין המספר את עקרותה של רבקה:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (פס' 21).
מדוע מודגשת עקרותה?
תיאור עקרותה של רבקה יוצר קשר לעקרותה של שרה, שנפסקה גם היא רק ברצון האל. עקרותה של רבקה משמשת אפוא להוכיח שוב את השגחת האל על משפחת האבות ואת התגשמות הבטחתו לאברהם; כל עוד שרויה רבקה בעקרותה, נמנעת הולדת היורש, ממשיך דרכו של אברהם, ובהיעתרותו של האל ליצחק מתקיימת הן הבטחת הבחירה (באברהם ובזרעו) והן הבטחת ההמשכיות (=הקמת יורש לאברהם וליצחק).
האם הנבואה שמקבלת רבקה טובה ליעקב או לעֵשָׂו?
הריונה הקשה של רבקה מביא אותה לשאול את פי ה'. התשובה המתקבלת אינה מבשרת טובות:
וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (כ"ה, 23).
העוברים אינם ילדים רגילים אלא אבות לעמים שיצאו מזרעם, ויהפכו בעתיד לאויבים. ישררו ביניהם יחסי כובש ונכבש, והפעלים "יִפָּרֵדוּ", "יֶאֱמָץ" ו"יַעֲבֹד" מדגישים שאין מדובר כאן ביחסי רעות, אחווה ושוויון בין האחים אלא בהפרדה, שליטה והכנעה.
אולם הנוסח מקשה לדעת מיהו השולט ומיהו הנשלט.
ברור לקורא שה' בחר באחד האחים, אבל לא ברור אם מדובר בבכור מלידה או באחיו הצעיר. מסיפורי המקרא עולה תמונה דומה: הבכור נבחר על ידי ה', בלי קשר לקדימותו בלידה. במקרים רבים מדובר באח הצעיר דווקא. כך למשל מופיע רעיון זה בסיפור קין והבל (בראשית ד), ובמשפחת האבות – בסיפור העדפתו של יצחק על פני ישמעאל (בראשית כ"א, 13-9), בהעדפתו של יוסף על פני ראובן (בראשית מ"ח, 22), ובהעדפת אפרים על פני מנשה (בראשית מ"ח, 20-17). ההיסטוריה של משפחת האבות מלמדת שבכל דור יש לסמן את היורש-הממשיך שלה. משנבחר אחד משני מועמדים, יורד השני מעל זירת ההיסטוריה המקראית המרכזית. לפיכך, יעקב ועֵשָׂו אינם יכולים למלא את תפקיד היורש יחד, ואחד מהם חייב לפנות את הדרך לאחיו.
כיצד הבינה רבקה את הנבואה? ככל הנראה, כפי שהבינו מרבית הפרשנים: האח הצעיר ישלוט באחיו הגדול ("רב"). ואולם מבנה המשפט מאפשר גם את המשמעות ההפוכה: הגדול ישלוט בצעיר.
ניתן להבין את המשפט כאילו פתח בנושא או כאילו פתח במושא:
ורב יעבוד את הצעיר – הגדול יעבוד את הצעיר
או: את הרב יעבוד הצעיר – את הגדול יעבוד הצעיר
עמימות זו יכולה להיות אחד ההסברים למאמציו של יעקב לפעול כדי לזכות בבכורה: מדוע עליו לקנות את הבכורה בהמשך סיפורנו, וכן מדוע בהמשך (בפרק כ"ז) רבקה מתערבת לטובתו של יעקב ומדריכה אותו כיצד יקבל את ברכת הבכור.
אחים תאומים – קרבה ותחרות מועצמים
פס' 24: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.
כיוון שמדובר בתאומים, טבעי הדבר שיהיו ביניהם קשרים עמוקים ויחסי אחווה. מחקר שפורסם בכתב העת Family Science בשנת 2010 קבע, שזוגות תאומים (הן זהים והן שונים זה מזה במראם ובמינם) הראו רמה גבוהה מאוד של קרבה בהשוואה ליחסי קרבה בין אחים אחרים. בד בבד, נצפו יחסי יריבות ותחרות בין אחים-תאומים. יתכן שתופעה זו בולטת יותר בקרב תאומים, שכן מכיוון שהתאומים הם בני אותו הגיל, התאום השני מהווה מקור תמידי להשוואה. כבר מהרחם התאומים מתפתחים זה לצד זה, עליהם להתחלק במשאבים מוגבלים, וכבר משלב זה הם חשופים באופן תדיר להשוואות הדדיות. ההשוואות התדירות ביניהם יכולות לדחוף לתחרותיות, כאשר הן נעשות על ידי הורים ואחים, אפילו בהיסח דעת.Keren Fortuna, Ira Goldner, and Ariel Knafo, "Twin Relationships: A Comparison across Monozygotic Twins, Dizygotic Twins, and Nontwin Siblings in Early Childhood", Family Science, Volume 1, Issue 3-4, October 2010, pages 205-211.
כפי שנראה בהמשך, ביחסי יעקב ועֵשָׂו חסרים האחווה והקרבה ובולטים השונות, היריבות והמאבק על הבכורה. תיאור הלידה יוצאת הדופן וההבדלים במראה החיצוני של התאומים מהווים נדבך נוסף בעיצובם כדמויות מנוגדות. הניגוד עומד בבסיסה של הבחירה ביורש המתאים מבין שניהם.
יעקב ועֵשָׂו תאומים; אבל האם הם דומים?
האם תיאור הלידה מעורר אהדה לאחד מהאחים?
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו (פס' 25).
כבר במשפט הראשון המתאר אותו, מקפיד המספר לתייג את עֵשָׂו כחריג, ואפילו כחיית פרא. הרך הנולד שעיר מכף רגלו ועד קודקודו, ועל כן הוא זוכה לשם המנציח את שעירותו בלידתו – "עֵשָׂו". נראה ששם זה משמעו שיער (על סמך מילה קרובה בערבית) או: כיסוי (שהשיער מכסה את גופו).על פי עובדיה א, 6: "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" – הנביא שואל בלעג: איך נחשפו האדומיים, צאצאי עֵשָׂו, כיצד קרה שהתגלו במקומות המסתור שלהם? השימוש בניגודים " נֶחְפְּשׂוּ" (=התגלו) ו"עֵשָׂו" (=מכוסֶה) מדגיש את חשיפת מקומות המסתור של האדומיים בידי רודפיהם.
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (פס' 26).
תנוחת הלידה אינה סבירה, והתיאור כולו בא להמחיש את רעיון המאבק על הבכורה. יעקב היוצא מן הרחם אינו מרוכז ביציאתו לאוויר העולם אלא ברדיפתו אחרי אחיו, בניסיון למנוע ממנו את יציאתו ראשון מן הרחם. השורש עק"ב מופיע פעמיים בפסוק זה ונדמה שהוא בא להדגיש את הלהיטות שבמרדף ובניסיון לעכב.
ניתן לסכם את מגמתו של תיאור הלידה בעצם הצגת היורש ה"טבעי", עֵשָׂו, כחריג ויוצא דופן, ובכך לנטוע בלב הקורא תחושת זרות כלפיו וחוסר הזדהות עמו. לעומתו, יעקב מתואר כלוחם מלידה (נאבק ואוחז בעקב אחיו), ובצירוף למידע שניתן לקורא כבר בפס' 23 (וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר) מתגבשת אהדתו של הקורא ליעקב. אהדה זו תהיה נחוצה לקראת שיא הסיפור, מעמד מכירת הבכורה.
מה קורה לאחים בבגרותם? כיצד הם מצטיירים בעיני הקורא?
פס' 27: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.
התאומים, השונים כל כך בחיצוניותם, שונים זה מזה אף באישיותם ובעיסוקם.
לשון הכתוב מציגה באופן ברור את יעקב ועֵשָׂו כניגודים:
וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה
ְויַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים
עֵשָׂו הוא אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה – אדם שמצוי במרחב הפתוח, ועיסוקו אלים. יעקב הוא אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים – הוא מצוי דרך קבע בתחום מגורי המשפחה. התיאור "תם" מתפרש:
בפירושם ל"יֹשֵׁב אֹהָלִים" נחלקו הפרשנים. בעוד ראב"ע מקשר זאת לעיסוקו במקנה ("ויתכן להיות פירושו כמו יושב אהל ומקנה"), סבורים רש"י ואחרים כי יעקב ישב מרבית היום ללמוד תורה באוהלו [כמובן, פירוש זה נוקט בהתעלמות מוחלטת מהסדר הכרונולוגי של המאורעות – בשלב זה, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית, ישראל טרם היה לעם, ועדיין לא ניתנה לו תורה].
מה קורה במשפחה שבה כל הורה מעדיף ילד אחר?
פס' 28: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.
מערכת היחסים במשפחתו של יצחק אינה פשוטה; במונחים מודרניים היינו מגדירים אותה אפילו בעייתית: יצחק אוהב את עֵשָׂו בכורו, ורבקה אוהבת את יעקב, בנה הצעיר.
אריך פרוםא. פרום, אמנות האהבה, ישראל 2011, עמ' 48. מבחין בין שני סוגים של אהבת הורים לילדיהם: אהבת אם ואהבת אב. בחברה הפטריארכלית אהבת אב הותנתה בעמידה בנורמות ובציפיות, כלומר הבן היה צריך לעמוד בנורמות החברתיות המקובלות כדי לזכות באהבת אביו. כך זוכה עֵשָׂו לאהבת אביו כיוון ש"ציד בפיו" – הוא מכלכל את הבית בהביאו מזון. לעומת זאת, אהבת אם – על פי פרום – אינה מותנית: האם אוהבת את בנה משום שהוא בנה. גישה זו מתבטאת יפה במשפט חסר ההסבר וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב; אהבתה טבעית ואינה דורשת הסבר. עם זאת, אהבה זו מופנית רק אל אחד הבנים ולא אל השני.
סופרי המקרא מיעטו לדווח על אהבת אם לבניה. כמובן, אהבה כזו משתקפת מפעולותיהן של אימהות מקראיות רבות (כגון דאגת שרה לירושת יצחק, בראשית כ"א, 10; דאגתה של אם סיסרא לבנה המתמהמה לשוב מן הקרב, שופטים, ד, 28; אהבתה של חנה לשמואל, שמ"א, ב, 19; וכיו"ב), אך קביעה מפורשת שאֵם אוהבת את בנה מצאנו רק במקומנו, ועניין זה מעיד על רושמה ועוצמתה של אהבת רבקה ליעקב.
איך מתנהלת משפחה באופן כזה, כשכל הורה מעדיף בגלוי ילד אחר?
בחברה המערבית המודרנית מקובל שההורים מתייחסים לילדיהם באופן שוויוני ואינם מעדיפים בגלוי ילד אחד על פני ילד אחר במשפחה. היום ברור לכל, שהעדפת ילד אחד על פני אחיו עלולה לגרום נזקים קשים. הילד שאינו מועדף אינו מקבל את מה שהוא באמת זקוק לו מן ההורה ולפעמים יש התעלמות של ממש מצרכיו הרגשיים. רגישות ומודעות להתנהגות זו לא היו גבוהות בימי המקרא, והדוגמאות הבולטות לכך הן העדפת יוסף, ואחר כך העדפת בנימין, על ידי יעקב בהשוואה לשאר האחים (בראשית, ל"ז, 3; מ"ב, 38); העדפת אמנון וטובתו על פני תמר וטובתה על ידי דוד (שמואל ב, י"ג, 22-20), העדפת אביָה על ידי רחבעם (דברי הימים ב, י"א, 22-20) ועוד. במקרים אחדים מתוארת תגובה שלילית להעדפה זו (כגון ציון קנאתם של האחים ביוסף – בראשית, ל"ז, 4) אולם הכתוב לעולם אינו מגנה במפורש את ההורה המבטא העדפתו בגלוי.
בספרות החיצונית הורגש כבר חוסר נוחות בסוגיית העדפת כל אחד מהבנים על ידי הורה אחר במשפחת יצחק. בספר היובלים (י"ט, יג-יט) אנו מוצאים ניסיון להסביר התנהגות זו:
וּבַשָּבוּעַ הַשִּשִי בִּשְנָתוֹ הַשֵנִית יָלְדָה רִבְקָה לְיִצְחָק שְנֵי בָּנִים אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו [וַיְּהִי] יַעֲקֹב אִיש תָּם וְיָשָר וְעֵשָׂו גֵּאֶה אִיש שָׂדֶה שָׂעִיר וְיַעֲקֹב יוֹשֵב אֹהָלִים. וַיִגְדְלוּ הַנְּעָרִים וַיִלְמַד יַעֲקֹב סֵפֶר וְעֵשָׂו לֹא לָמַד כִּי אִיש שָׂדֶה הוּא וְצַיִד וַיִלְמַד קְרָב וְכָל מַעֵשָׂו גַּאֲוָה. וַיֶאֱהַב אַבְרָהָם אֶת יַעֲקֹב וְיִצְחָק [אָהַב] אֶת עֵשָׂו וַיַּרְא אַבְרָהָם אֶת מַעֲשֶׂה עֵשָׂו וַיֵּדַע כִּי בְּיַעֲקֹב יִקָּרֵא לוֹ שֵם וְזֶרֵע וַיִקְרָא לְרִבְקָה וַיְּצַו עַל אֹדוֹת יַעֲקֹב כִּי רָאָה כִּי אָהֲבָה אֶת יַעֲקֹב מֵעֵשָׂו מְאֹד . וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בִּתִּי שִמְרִי אֶת בְּנִי אֶת יַעֲקֹב כִּי הוּא יִהְיֶה תַּחְתַּי בָּאָרֶץ לִבְרָכָה בִּבְנֵי אָדָם וּלְכָל זֶרַע שֵם לִתְהִלָּה. כִּי יָדַעְתִּי כִּי בֹּו יִבְחַר יְיָ לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכָּל [הַעַמִּים] אֲשֶר עַל פְּנֵי הָאָדָמָה. וְהִנֵּה יִצְחָק בְּנִי אָהַב אֶת עֵשָׂו מיַעֲקֹב וַאֲנִי רְאִיתִיךְ כִּי אַהֲבַת צֶדֶק אָהַבְתְּ אֶת יַעֲקֹב.
מחברו של ספר היובלים גיבש רשימה נכבדה של נימוקים להעדפת יעקב:
עֵשָׂו היה גאוותן, ויעקב איש תם וישר; עֵשָׂו היה איש שדה שעיר (!), ויעקב "יושב אהלים"; עֵשָׂו היה בור וסירב ללמוד, בעוד יעקב היה למדן גדול; והנימוק המכריע – אברהם אהב את יעקב וציווה על רבקה לשמור עליו. הוא הסביר לה שמשמים נגזר, שיעקב יהיה יורשו, ולא עֵשָׂו. על כן העדפתה של רבקה למעשה נותבה על ידי גדולים ממנה – האל ואברהם, והיא עצמה לא לקתה בהתנהגותה.
מי ראוי לבכורה? איך מצטייר כל אחד מהאחים בסיפור?
מעמד מכירת הבכורה מעלה שאלות רבות, כגון:
מה חשיבותה של הבכורה ומדוע יעקב מעוניין כל כך לקנותה?
האם אפשר למכור או לקנות בכורה?
האם העסקה חוקית ו"כשרה", או שיעקב ניצל את רגעי החולשה של עֵשָׂו, ואילץ אותו למכור לו את הבכורה?
כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.
הסיפור נפתח במשפט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד (פס' 29). נשים לב לאליטרציה של ז' וד'. נראה שהמספר אינו נרתע מתיאור חסרונותיו של יעקב – שנתן בתבשילו לא רק עדשים אלא אף מידה בלתי מבוטלת של זדון. מלכתחילה יחסי הכוחות בסצנה זו אינם שווים: יעקב הוא בעל הכוח – הוא רקח את תבשילו ואת תוכניתו, כל כוחותיו מגויסים להשגת מטרתו, והוא מפיל את עֵשָׂו ברשתו. חולשתו של עֵשָׂו ניכרת בלשון הבקשה הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי (פס' 30). הפועל "הלעיטני" (שכנראה מורה על אכילה גסה ורעבתנית).הפועל "הלעיטני" הוא יחידאי במקרא. בלשון חז"ל הוא מורה על האכלה מרובה ומוגזמת (נזיקין, בבא קמא, ו, ה; זרעים, מעשר שני, כ"ח, א) או על האכלת בהמות (קודשים, חולין, נ"ח, ב). החזרה על "האדום האדום" אפשר שהם מציגים את עשו בחולשתו הפיזית, אך אולי גם בחולשתו הרוחנית – הם מורים הן על גרגרנותו של עֵשָׂו, והן על הצגתו כבעל חיים, כיצור נחות, שבשעת רעבונו אינו מסוגל לחשוב ולדבר ברהיטות, והוא מסוגל להביע עצמו במילים בסיסיות בלבד. כנגד החזרה הכפולה על יכולותיו של יעקב (וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד) ניצב הדיווח הכפול על חולשתו של עֵשָׂו (וְהוּא עָיֵף…כִּי עָיֵף אָנֹכִי), שנזכרה כבר בפס' 29. בכך מסגיר מחבר הסיפור את חוסר הנחת שהוא חש לנוכח ערמומיותו של יעקב, הלוכד ללא קושי את אחיו התמים והרעב.
עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם – כדרכם של מספרי המקרא, אף מחבר פרק כ"ה אינו מחמיץ את ההזדמנות לספר בגנותם של אויבי ישראל. האדומים, שהיו מן המרים והשנואים שבאויבי ישראל, מוצגים כאן כנושאים שֵם שכולו קלון: הם נקראים על שם אביהם הקדמון, העילג, דמוי החיה חסרת הרסן, שברעבונו איבד את יכולתו לחשוב ואת מעמדו כבכור. [על האדומים ראו בנספח].
בהמשך הסצנה מתחזק הניגוד בין הדמויות: יעקב קר הרוח, המנהל את מכירת הבכורה על פי תכנון מוקדם וללא רחמים כלפי אחיו: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי… הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹםלמילה "כיום" יש מספר משמעויות בלשון המקרא: 1. עתה, ביום זה, בזמן זה (כגון בבראשית נ 20; דברים ב 30); 2. כמו יום (תהילים קל"ט 12); 3. קודם (כמו במקומנו, בראשית כ"ה, 31, 33; שמואל א ב 16, מלכים א כ"ב 5 ועוד). (פס' 33-31) מאלץ את אחיו להישבע למכור לו את בכורתו קודם שייתן לו לאכול. כמה גדול הניגוד בין התנהלותו השקולה והמתוכננת של יעקב לזו של עֵשָׂו, שעייפותו ורעבונו הופכים אותו ליצור שכולו חושים ורגשות ללא שמץ מחשבה בהירה ושקולה: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?! (פס' 32). אין ספק שהקורא חש חוסר נוחות לנוכח ניצול מצוקתו של עֵשָׂו.
אפשר שחוסר נוחות זה מתקהה במקצת לאחר שמתברר שעֵשָׂו בז לבכורה גם לאחר שהשביע את רעבונו: וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (פס' 34). רצף הפעלים מורה על הדחיפות שבה נאכלה הארוחה ועל חוסר המחשבה שלאחריה. "וַיִּבֶז" – יש המפרשים שבז לבכורה בגלוי, במעשה או באמירה (כך רוב המסורתיים), אולם אין חובה לפרש שעֵשָׂו בז לבכורה בגלוי אלא שלא התחרט על מעשהו הנמהר גם לאחר ששבע, וגם זה עשוי להעיד על חוסר התאמתו למעמד הבכורה.
על אף כל הרקע המבהיר מדוע נדחה עֵשָׂו מן הבכורה, מעביר הכתוב תחושה של אי נחת מהתנהלותו של יעקב בפרשה זו. תיאורו משלב העדפה של יעקב כבכור מחד וביקורת על התנהגותו מאידך.
לדעת ש. גלנדר, ש. גלנדר, ספר בראשית, רעננה 2009, כרך ב עמ' 187. יש להבחין בין יחסו של המחבר לעֵשָׂו וליעקב כמועמדים לבכורה לבין הערכתו למעלות אישיותם. לדעתו, בסיפור מכירת הבכורה ניתן לקבל תמונה שלילית על יעקב, ולא על עֵשָׂו. יעקב מנצל את תמימותו של אחיו בשלבו תקיפות ועורמה, ומשיג את מטרתו. מצד האישיות, הרי שאישיותו של יעקב היא אישיות שלילית, שאינה נרתעת מהוצאת דבר במרמה מאחיו, בעוד עֵשָׂו נתפס כדמות גלוית-לב, כנה ותמימה – משמע, דמות חיובית.
לצד זאת מדגיש המחבר את המסר המשמעותי של הסיפור והוא: מי ראוי לבכורה? תשובתו היא, שרק מי שרואה את הבכורה כערך ראשון במעלה, שכדאי אף להקריב את החיים למענו, הוא זה הזכאי לבכורה, ואף לברכת האב (בהמשך, פרק כ"ז). עֵשָׂו, שאינו יודע להכיר בערכה של הבכורה, אינו יכול להיות ראוי לה, וטוב שנלקחה מידיו. עם זאת לאופן שבו פעל יעקב כדי להוציא מאביו במרמה את הברכה (בראשית כ"ז) היו מחירים מאד כבדים – הראשונים לשלמם הם יעקב עצמו ורבקה אימו: יעקב נאלץ לגלות לארם ואמו לא ראתה אותו עד יום מותה.
הרחבות
(1) הפרשנות הבתר מקראית: כיצד הם ראו את יעקב ועֵשָׂו?
א. חז"ל והפרשנות המסורתית
העמדה המסורתית, שמובעת בכתבי חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם, מצדדת – כצפוי – ביעקב, ומגנה את עֵשָׂו. במרבית מדרשי חז"ל מצטייר עֵשָׂו כרשע גמור, כעובד עבודה זרה מבטן ומלידה, כרודף בצע וכחיית פרא.
כבר בנושא מאבקם של התאומים ברחם אימם, דרשו חז"ל, שאין מדובר בתופעה ביולוגית גרידא אלא מאבק בין שתי תפיסות עולם, מאבק בין שני סוגים של אמונה:
"ויתרוצצו הבנים בקרבה" – בשעה שהייתה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות – יעקב רץ ומפרכס לצאת; עוברת על בתי עבודה זרה – עֵשָׂו רץ ומפרכס לצאת [בראשית רבה ס"ג, ו].
חז"ל אף לעגו לשמו של עשו וחידדו:
עֵשָׂו, הא-שָׁוְא שבראתי בעולמי [בראשית רבה ס"ג, ח].
הפרשנים המסורתיים לעגו למראהו: אדמוני – סימן שיהא שופך דמים [רש"י]; מלמד שהשחית רחם אמו ונתגולל בדם [בעל הטורים]. נדמה, שכל פן אפשרי בדמותו של עֵשָׂו שימש להציגו כחריג וכיוצא דופן ובכך ליצור כלפיו חשדנות וספקנות, שהרי הזר, השונה ויוצא הדופן יוצרים חשדנות וניכור באופן טבעי.
גם הניגודים שבין האחים נידונו בהרחבה בפרשנות המסורתית. למשל, עיסוקו של עֵשָׂו בציד זכה לכל גנאי אפשרי. כך רש"י מפרש "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" כרמאי, שעיסוקו תמיד "לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות". גם ראב"ע ייחס לו תכונת רמאות "כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו". על התיאור "אִישׁ שָׂדֶה" חרץ רש"י: "איש בטל". למעשה מטיל רש"י בעֵשָׂו דופי חמור יותר מבטלה גרידא, שהרי הבטלה נתפסת בעיני חז"ל כראשיתו של תהליך התפקרות שאחריתו חמורה: "שהבטלה מביאה לידי זימה".משנה כתובות פ"ה, מ"ה, וכן דברי ר' חנינא: "והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו" (מש' אבות פ"ג, מ"ד). ר' חייא הלך בדרך זו כשפסק: "שהפקיר עצמו (עֵשָׂו) למשכב זכור כשדה שהכול חורשים בה".בראשית רבה פרשה סג, י.
מנגד, זוכה יעקב, כצפוי, לתשבחות רבות: רש"י קובע, תוך התעלמות מוחלטת מהמסופר על יעקב בפרק כ"ז: "כליבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם". ובכל מקרה הוא נתפס כהיפוכו של עֵשָׂו: "יעקב הֵפך עשו, כי איש תם" (ראב"ע).
כאשר נדון עניין העדפת כל אחד מהבנים על ידי הורה אחר, המדרש מצדיק העדפות אלה, או לכל הפחות מבין לליבם של ההורים. מרבית הפרשנים המסורתיים מסבירים שיצחק אהב את עֵשָׂו כי היה צד בעלי חיים ומביא בשר למאכל, שהיה פריט מועדף בתפריטו של יצחק. אחרים מפרשים שעֵשָׂו היה מרמה את אביו, כך למשל רש"י: '"בפיו". כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.'
אפילו במעמד מכירת הבכורה ממאנים חז"ל לאמץ את עמדת הכתוב לפיה היה בעסקה זו יותר משמץ של זדון מצד יעקב. הם רואים במעמד מכירת הבכורה רשע אחד בלבד – עֵשָׂו. כך למשל במדרש לקח טוב (לבראשית כ"ה, ל"ד), מסופר:
"מן האדום האדום הזה" – גם זהב שהוא אדום שאל ממנו בדמי בכורה, יחד עם התבשיל האדום, כי בתבשיל לבדו לא מכרה. ומה שכתוב "ויאכל וישת" – אחר שנתן לו הזהב בדמי בכורה, עוד הוסיף והאכילו והשקהו, כדי שימכור לו בעין יפה.
מדרש זה משמש את חז"ל לשתי מטרות: האחת, להוסיף לרשימת חסרונותיו של עֵשָׂו גם רדיפת בצע, והשנייה – לגרוע מחסרונותיו של יעקב עורמה וניצול חולשתו של האח הרעב. על פי המדרש, עֵשָׂו לא היה כה חלש, וגם בשעת רעבונו ידע לעמוד על המקח ולהשיג תמורה נאה בעבור הבכורה. יעקב שילם לו כדת וכדין כל מה שעֵשָׂו דרש, ואף הקפיד על יחס טוב לאחיו בכך שאף כיבדו בנזיד, שלא היה חלק מן העסקה מלכתחילה.
לסיכום נוכל לומר, שחז"ל מציבים את המאבק בין יעקב לעֵשָׂו כניגוד בין חומר לרוח. עֵשָׂו משתוקק אל החומרי, העכשווי, ובכך מצהיר על נחיתותו וחוסר התאמתו למעמדו ותפקידו כבכור. יעקב שואף להשיג ערך רוחני ודתי, ובכך מעיד על התאמתו לתפקיד הבכור.
חז"ל אף קשרו את עשו לרומי, וייחסו לו את רשעתה ושחיתותה של האימפריה:
מדרש תהילים יד, ג: אמר נבל בלבו אין אלהים" (תהלים י"ד,א) – זה עֵשָׂו הרשע. ולמה נקרא שמו נבל? על שם שמילא את כל העולם נבלות, העמיד בתי קיקלין בתי טיטראות ובתי קרקסיאות בתי עבודה זרה […] על שם שמילא את כל הארץ מנבלתם של ישראל.
מדרש שוחר טוב, פ"פ: בזכות שלוש דמעות שהוריד עֵשָׂו הרשע, השלטת אותו על העולם, ונתת לו שלווה בעולם הזה, לכשתבוא לראות עלבון בניך שעיניהם זולגות בכל יום ויום ודמעתם תדיר… על אחת כמה וכמה.
ב. המחקר בימינו
גם פרשנים חדשים ראו בדמותו של עֵשָׂו במעמד מכירת הבכורה דמות המתמכרת לצרכיה הגופניים ומבזה את ערכי הרוח. צבי אדרצ. אדר, ספר בראשית – מבוא לעולם המקראי, תל אביב 1967, עמ' 76. קובע:
[עֵשָׂו הוא] איש שדה פרימיטיבי, הנכנע לתאוותיו החולפות, ומלגלג על כל עניין של קיימא מעין זכויות ומעמד.
מלולמלול 2006, עמ' 146. סבור, כי הניגוד בין עֵשָׂו איש השדה לבין יעקב יושב האוהלים נשען על קונוונציות מסופוטמיות תרבותיות וספרותיות. כך למשל קונפליקטים בין יושבי הערים ובין שוכני המדבר מתועדים במקורות שונים כמאבק שבין אנשי התרבות לאנשי הפרא, לדוגמה: "יושב השדה [=פורע חוק] ילחץ את יושב העיר". התיאור הסטריאוטיפי של יעקב ועֵשָׂו נשען על אותן מוסכמות: יעקב הוא יושב הקבע, יושב האוהלים. על פי התנהלותו בפרשת מכירת הבכורה ברור כי הוא המתורבת והמעודן שבין שני האחים. עֵשָׂו הוא הפרא, המהווה אויב לאיש התרבות, יושב האוהלים.
עוד מעיר מלול:
סיפורים מקראיים אלה […] נכתבו מנקודת המבט הפנימית של עם ישראל ונועדו להעביר נקודת מבט מסוימת. בתורת שכאלה, כל שאר האומות נתפסות ומתוארות כמתורבתות פחות מאשר האומה הישראלית. האומות האחרות הן של נכרים נחותים, שהוא תיאור נרדף להיותם אויבים. עמדה זו של הסופר המקראי אינה ייחודית לתפיסת העולם המקראית, והיא משקפת אותה דיכוטומיה […] שאת עקבותיה אנו מוצאים בחברות ובשבטים רבים ברחבי העולם.
האנתרופולוגית ר' בנדיקטR . benedict , Patterns of Culture , London 1963, p.5 מציינת, שהשמות שבהם שבטים 'פרימיטיביים' מכנים את עצמם משמעם בלשונותיהם הוא 'בני אדם'. פירושו של דבר הוא, שכל מי שאינו משתייך לשבט או לעם המסוים אינו נחשב אפילו בן אנוש בעיני בני השבט הזה. לפיכך תיאורם של עשו וישמעאל כיושבי המדבר, מקום ההפקר ופורעי החוק אף הוא ביטוי לתהליך המנטלי האנושי הרווח הזה. מנקודת מבטו של הסופר המקראי, משעה ששני אלה נדחקים אל מחוץ לגזע הלינארי המרכזי של האבות הם נתפסים כיצורים לא מתורבתים.
נוכל להציע לתלמידים שתי פעילויות, הממחישות עניין זה:
1. השוואת דמותו של עֵשָׂו לדמותו של אנכידו בעלילת גלגמש
[האלה אֲרוּרוּ, בוראת האדם]
[בַּשָּדֶה] בָּרְאָה אֶת אֶנְכִּידוּ, אֶת הַגִּבּוֹר, […]
מְכֻסֶה שֵׂעָר כָּל בְּשָרוֹ
מְגֻדָל רֵעֲמָה כְּמוֹ אִשָּה […]
לָבַש לְבוּש כְּמוֹ חַיָּה.
הֲלֹא עִם הַצְּבִיּוֹת יֹאכַל עֵשֶב,
עִם הַבְּהֵמָה יִתְרוֹצֵץ עֲלֵי שֹקֶת,
עִם הַעֲדָרִים בַּמִים יֵיטִיב לִבּוֹ.
(לוח ראשון, שורות 111-100 )
אנכידו, כמו עֵשָׂו, מכוסה שיער. שניהם מבלים זמנם במרחבים הפתוחים, ושניהם קרובים במראם ובהתנהגותם לחיות. אנכידו מוצג כאויבו של האדם המתורבת: בראשית הסיפור מחליטים האלים לברוא את אנכידו כשווה כוח לגלגמש, מלכה של ארך, כדי שהשניים יתחרו זה בזה. באופן דומה, עֵשָׂו הפרא מהווה איום על יעקב המעודן יותר, איש התרבות, "יושב אוהלים".
נוכל להביא בפני התלמידים את התמונה ולהנחותם להתבונן בה. לבקשם לציין סממנים חייתיים בדמותו של אנכידו. או: לברר האם דמות אנכידו היא דמות אדם או דמות חיה? או: במה דומה בין אנכידו שבתמונה לעֵשָׂו שבסיפור המקראי? (מראה חייתי? כוח? ציד בעלי חיים?) ואולי בכלל בירור ראשוני – מיהו האריה ומיהו אנכידו?
2. השוואה בין תיאור דמויותיהם של ישמעאל (בראשית, כ"א, 21-9) ועֵשָׂו (בראשית, כ"ה, 34-21)
ניתן להציע לתלמידים גילוי של נקודות הדמיון בין שתי הדמויות תוך עיון בכתובים, ו/או סימון בצבעים שונים של נקודות הדמיון. השוואה זו מבהירה כיצד השתמשו הסופרים המקראיים בסטריאוטיפ "איש השדה/הפרא" להעמקת תחושת הזרות והחריגות של שתי דמויות אלה. כך הודגש חוסר הלגיטימיות שלהן בהתמודדות על הבכורה. כך מובן מדוע עֵשָׂו נדחה מפני יעקב בהתמודדות על הבכורה.
(2) מוטיב היריבות בין האחים כהשתקפות היחסים בין ישראל לאדום
קו מנחה זה ביחסי היריבות בין האחים, ולימים – בין העמים שיצאו מחלציהם, משקף מציאות היסטורית העולה מכתובים רבים במקרא. בין ממלכות אֱדום וישראל שררו במשך מרבית ימי הבית הראשון יחסי עוינות מתמדת, והם התלקחו פעמים רבות לכדי מלחמות וכיבוש. כיבוש ישראלי באדום מתועד במקרא החל מימי דוד ומטרתו הייתה בעיקר שליטה על דרכי המסחר וניצול מכרות הנחושת והברזל שבערבה. העימותים בין הממלכות הביאו ליחסי שנאה בין שני העמים, ובשעת חורבן ירושלים לקחו האדומים חלק פעיל בהריסת העיר, בהסגרת פליטים שנסו מידי הכובש הבבלי, ובשמחה לאיד לאסונם של תושבי העיר (תהילים קל"ז, 7; איכה ד, 22-19). נביאי המקרא משקפים בנבואותיהם את האיבה בין שני העמים: ישעיהו (ל"ד, 6), ירמיהו (מ"ט, 39-7), יחזקאל (ל"ה, 9, 15) יואל (ד, 19) ועובדיה (א, 18-1) מנבאים בלהט את קיצה העקוב מדם של אדום, כנקמה על התאכזרותה לבני יהודה.
השנאה לאדום הייתה כה עזה, ודימויה כאויבת לישראל ניטע כה חזק בתודעה הלאומית, עד שהשם 'אֱדום' הפך כינוי לאויבי ישראל בדורות הבאים. בימי חז"ל יוחס כינוי זה לאימפריה הרומית, ובימי הביניים – לנצרות בכללה.
אף במסורת היהודית ניתן ביטוי לגישה הרואה בהתמודדות בין יעקב ועֵשָׂו רמז למאבק בין ישראל ואדום. לפרשת "תולדות", בה מצוי פרקנו, הוצמדה הפטרה בספר מלאכי, הקובע:
הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (מלאכי א, 3-2).
(3) השורש עק"ב ומשמעויותיו בסיפורנו
לשורש עק"ב, המשמש בסיפורנו הן בשמו של יעקב, הן בתיאור לידתו והן באפיונו הכללי, יש מספר משמעויות במקרא, כגון: רמאות, חלקה האחורי של כף הרגל, טביעת כף הרגל, ועוד. חלק ממשמעויות אלה מופיע בסיפורנו.
המשמעות הראשונה – עקב כף הרגל, מופיעה בסיפור הלידה: יעקב אוחז בעקב אחיו בעת יציאתו מן הרחם.
המשמעות השנייה – רמאות, עולה מן המסופר בפרקנו: יעקב נוקט בדרך פתלתלה וערמומית על מנת לקנות את הבכורה. ברמאות של ממש עושה שימוש יעקב בפרק כ"ז, וכך אכן אומר עֵשָׂו לאחר שמתברר לו היקף המרמה בפרשת גניבת הברכה:
הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (בראשית, כ"ז, 6).
עֵשָׂו המרומה אינו מפרש את שמו של יעקב כ"אוחז בעקב" אלא כ"פועל בדרכי מרמה".
משמעות זו משתקפת גם במסורות נבואיות כגון בנבואת הושע (י"ב, 4): בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת-אָחִיו. זקוביץי. זקוביץ, מבוא לפרשנות פנים מקראית, אבן יהודה 1992, עמ' 15-12 סבור, שדברי הושע רומזים למסורת שונה מזו המתועדת בספר בראשית: יעקב עקב, כלומר רימה, את עֵשָׂו אחיו בעודם בבטן אמם ועשה בו מעשה פרץ בזרח. מעשה מרמה זה נרמז, לדעת זקוביץ, גם בדברי ירמיהו (ט, 5-3):
אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה'.
ירמיהו מתאר את דרכיהם הקלוקלות של אנשי יהודה, הכוללות מרמה ושקר, הליכת רכיל וצביעות. ירמיהו מעלה את זכר מנהגו של יעקב באחיו כדי להמחיש עד כמה פשתה הרמייה בקרב העם.
הקישור המיידי בין "יעקב" למרמה יכול להסביר גם את הצורך בשינוי שמו ל"ישראל", המבטא יושר וכנות (בראשית, ל"ב, 29).
חוקרים אחרים סבורים, שהשורש עק"ב מופיע כאן בהוראת 'לבוא במקומו של מישהו אחר', כפי שאנו מוצאים במקבילות מסופוטמיות. במסמכים משפטיים אחדים מנוזי, שעניינם העברה של רכוש כלשהו במסגרת אקט של אימוץ, מתועד מעשה סמלי הקשור בעקב.
מלולמ. מלול, חברה, משפט ומנהג בישראל בתקופת המקרא ובתרבויות המזרח הקדום, ר"ג 2006, עמ' 143-137. מביא מקרים אלה ומסביר, שכאשר אב מאמץ רצה להעביר לבנו המאומץ פיסת רכוש מסוימת (תמיד מדובר על נכסי דלא ניידי), הוא נהג לקחת אותו אל נקודה מסוימת ברכוש הנידון, להניח את רגלו שלו, להרימה ולהניח את רגלו של היורש בטביעת רגלו שלו. באופן זה בא לידי ביטוי הרעיון שהבן המאומץ לקח את מקומו של אביו המאמץ ביחס לאותה פיסת רכוש: הוא הורישו ובא במקומו .
מלול סבור, שהשימוש בפועל 'עקב' משקף את הניב הציורי או האקט הסמלי של נטיעת רגלו של היורש בטביעת רגלו של האב המאמץ כסמל ללקיחת הסטטוס של האב. באופן דומה, סבור מלול, אוחז יעקב בעקב עֵשָׂו, ובמקום להסתפק בחלקו על פי מעמדו כבן השני, הוא תופס את מקום (עקב) אחיו כבכור.
(4) המילה כיום בסיפורנו
המילה כיום מופיעה פעמיים בסיפור הקצר של מכירת הבכורה.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.
זוהי מילה מוכרת ועל כן נראה שהיא מובנת ואין צורך להתעכב עליה. אולם למילה "כיום" שתי משמעויות במקרא. אחת היא כבלשוננו – היום, היום הזה; והשניה – עכשו, קודם. נראה שיעקב לא בטח בעשו, וביקש שלפני שיאכילו ימכור לו את בכורתו. גם משהסכים לכך עשו דרש ממנו יעקב – קודם תישבע לי!
נראה כי הבנת המשמעות של המילה "כיום" בסיפורנו איננה מעניקה שבח לעשו ואף לא ליעקב.
פעילויות לסיכום
לפניכם שתי הצעות לפעילויות לסיכום הנושא:
(1) דיון: האם הבכורה ניתנת למכירה?
האם בכורה מהווה זכות שניתן לסחור בה, או שמא מדובר בזכות אישית, שאינה ניתנת להעברה? האם כאשר שכנע יעקב את עֵשָׂו למכור לו את הבכורה, הייתה פעולתו חוקית ו"כשרה"?
מרבית המומחים המשפטיים לדיני מסחר סבורים, שמדובר בעסקה חוקית, אך קשה להתחמק מן הרושם שמדובר בניצול של מצב שתוכנן ובוים מראש כדי לאפשר ליעקב להימצא ב"מגרש הביתי" שלו, בשיא כוחו, מול עֵשָׂו הרעב והעייף.
מול גישה זו, נוכל להביא בפני התלמידים קטע מכתבה שפורסמה ב ynet על ידי ד"ר אבי נוב, עורך דין מומחה לדיני מסים ומיסוי בינלאומי: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4152225,00.html
מניתוח [הטקסט המקראי] עולה כי שני הצדדים לעסקה, יעקב ועֵשָׂו, העריכו בצורה שונה את הבכורה. עֵשָׂו היה בטוח שהוא קיבל תמורה כלכלית גדולה יותר משווי הבכורה. הניתוח הכלכלי של העסקה מוביל למסקנה כי העסקה הייתה טובה כלכלית לשני הצדדים. יעקב לא ניצל ולא רימה את עֵשָׂו.
בניגוד למקרא, אילו הסכם המכירה בין יעקב לעֵשָׂו היה מגיע כיום לבית המשפט, היו פוסקים לטובת עֵשָׂו ומבטלים את המכירה. מדוע?
המדיניות המשפטית בישראל, הבאה לידי ביטוי בחוקים שונים ובפסיקת בתי המשפט, מבוססת על "תיאוריית הניצול" המרקסיסטית. תיאוריה זאת פותחה בספר רב-ההשפעה של קרל מרקס ופרידריך אנגלס "המניפסט הקומוניסטי". לדבריהם המשטר הקפיטליסטי מבוסס על מנצלים (הבורגנים) ומנוצלים (הפועלים), ויש לחסלו, בין היתר, באמצעות ביטול הקניין הפרטי, ומעורבות רבה של המדינה בכלכלה.
תיאוריית הניצול המרקסיסטית מקובלת כיום בתחום החוזים, לפיה בכל עסקה יש צד חזק וצד חלש, ותפקיד המשפט הוא להגן על הצד החלש מפני ניצולו על ידי הצד החזק. כך לדוגמא, חוקי המגן בדיני העבודה נועדו להגן על העובדים מפני המעסיקים, שהם בהתאם לתיאוריה המרקסיסטית חשודים בניצול עובדים. התיאוריה הזאת מנחה גם את אלה הטוענים כי המדינה צריכה להתערב גם בהסכמות בין המעסיקים לעובדי הקבלן.
הטקסט המקראי על מכירת הבכורה נועד להעביר מסר כלכלי-משפטי לפיו בעסקאות אין צד חזק וצד חלש, אלא שני צדדים בעלי יכולת מיקוח הקובעים יחדיו את מחיר העסקה. המחיר של מוצר או שירות משקף הבדלים טבעיים שיש בין שני צדדים בהערכת שווי העסקה, ואינו יכול בשום אופן להעיד על כך שיש צד שמנצל את חולשתו של הצד השני.
(2) מדרש תמונה: יעקב ועֵשָׂו– עדי נס
בתמונה נראים שלושה גברים המייצגים את יעקב, עֵשָׂו ויצחק. ומעניין לזהות מי הוא מי.
"יעקב" הוא שחור שער ו"עֵשָׂו" הוא אדמוני. ל"עֵשָׂו" גם זקן ושערו ארוך יותר משל "יעקב", רמז לשעירותו. לצידו של "עֵשָׂו" יושב "יצחק", וגם הוא, כמו "עֵשָׂו", מביט אל "יעקב". בכך נרמזים שני פרטים המסופרים בפרק כ"ה: האחד, העדפתו של יצחק את עֵשָׂו – הוא יושב לצידו, בעוד יעקב ישוב בפאה אחרת של השולחן; ייתכן ונרמזת כאן נפקדותו של יצחק מסצנת מכירת הבכורה: "יצחק" ישוב לשולחן אך אינו מעורב במהלך המתבצע בין "יעקב" ל"עֵשָׂו".
יעקב מושיט לעֵשָׂו את קערת הנזיד. ידיו של עֵשָׂו פשוטות לקבל אותה – רמז ללהיטותו לאכול בסיפור מכירת הבכורה. אפשר לחוש את המתח שבין הדמויות – הבעת פניהם מתוחה וקודרת, כאילו ממחישה את היריבות ביניהם.
התפאורה מעוצבת כבית תמחוי, ובכך הופכת את קערת הנזיד לסמל של קיום, חיים או מוות. באופן דומה מסמלת קערת הנזיד את החיים שאליהם שואפים שני האחים – מעמדם כבכור מהותי בחיי שניהם, אלא שיעקב יודע זאת מלידה, ועֵשָׂו מכיר בכך רק אחרי שאיבד את בכורתו.
ביבליוגרפיה
1. צ. אדר, ספר בראשית – מבוא לעולם המקראי, תל אביב 1967.
2. ג. ברין, "דרכי מעבר ההגמוניה המשפחתית והקשר לסדרי הבכורה", בתוך: הצבי ישראל – אסופת מחקרים במקרא, תל-אביב, תשל"ו, עמ' 47 – 55.
3. ש. גלנדר, ספר בראשית, רעננה 2009, כרך ב, עמ' 241-217.
4. מ. ויינפלד, בראשית (אנצ' עולם התנ"ך), תל אביב 1993, עמ' 165-164.
5. י. זקוביץ, מבוא לפרשנות פנים מקראית, אבן יהודה 1992, עמ' 15-12.
6. ש. א. ליוונשטאם, "אדום", אנצ' מקראית א, טור' 103-91.
7. מ. מלול, חברה, משפט ומנהג בישראל בתקופת המקרא ובתרבויות המזרח הקדום, ר"ג 2006.
8. א. פרום, אמנות האהבה, ישראל 2011.
9. מ. קם, ישראל והעמים דרך סיפור יעקב ועֵשָׂו, תל אביב תשנ"ו.
10. Keren Fortuna, Ira Goldner, and Ariel Knafo, "Twin Relationships: A Comparison across Monozygotic Twins, Dizygotic Twins, and Nontwin Siblings in Early Childhood", Family Science, Volume 1, Issue 3-4, October 2010, pages 205-211.
"אבל פן מתאר את הפגישה בצורה ייחודית, שאין דומה לה בתולדות האומנות. דמות האוהל ואברהם מתוארים באופן המחקה את המראה הטבעי. דמות המלאכים בצללית ניתן לראותו כטבעי אך יש בו גם משהו מסתורי, לא ארצי. הצללים שרועים על האדמה באותו מישור עם אברהם . על ידי עירוב הריאליסטי והמופשט נמחקים הגבולות בין היומיומי והעל טבעי ונוצר מפגש בין שני סוגי המציאות על אותו מישור". מתוך: חולדה רז, דסי אפרתי, סיפורי האבות, מדריך למורה, גשר ורכס, 2003, עמ' 49.
