/ מיזם התנ"ך

בראשית א' הוא "חלון הראווה" של התנ"ך. הוא הפרק הפותח, זה שנבחר לייצג ולשווק את התנ"ך, והפך אותו ל"רב-המכר" של כל הזמנים.^{1לפי UBS TRANSLATION, התנ"ך תורגם ליותר מ 2527 שפות וניבים.}
מה הביא להצלחה השיווקית ואילו מותגים נבחרו והועמדו ב"חלון הראווה"?
במאמר זה נציע כי בחלון הראווה הועמדו שלושה "מותגים "עיקריים:
א. ייחודו של האל המונותיאיסטי
ב. ייחודו של האדם
ג. ייחודה של השבת

המותג הראשון והעיקרי – המונותיאיזם: ייחודו של האל המונותיאיסטי בעולם אלילי
הפסוק הפותח את בראשית א' 1

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ

מציג את הבריאה על דרך המריזם,^{2תיאור השלם באמצעות הקצוות.} דהיינו ה' ברא הכל משמים ועד ארץ. לפיכך, אין לזהות את הבורא עם הבריאה. מה משמעות הדבר?
ה' הוא מחוץ לטבע, הוא– אל טראנסצנדנטאלי, אך טביעות אצבעותיו נמצאות בכל מקום זיהוי האל עם יסוד זה או אחר בטבע, הוא בבחינת עבודת אלילים, כפי שנאמר בעשרת הדברות

לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ (שמות כ' 3).

זוהי הבשורה המשמעותית ביותר, שהביא התנ"ך לאנושות ויש בחידוש זה כדי לסתור את האמונה הפוליתיאסטית שרווחה בעולם הקדום, על פיה אלים שונים מזוהים עם יסודות שונים בטבע לפיכך, כוחם מפוצל ויש ביניהם מאבקים.
האל האחד והטראנסצנדנטאלי המתואר בדברים ד' 19-15 מבטא את התפיסה הייחודית שהוצגה בחלון הראווה של פרק א' –

טו וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. טז פֶּן-תַּשְׁחִתוּן–וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה

איזה מסר יכול להיות לאדם מבריאה של אל כל יכול?
בסיפור בריאת תיאור תמוה. בדרך כלל נוצר דבר כל שהוא כתוצאה מתרכובת או ערבוב; ואילו בבראשית א' במקום תיאור נוסח שלפיו חומר X מתערבב עם חומר Y מוסיפים … בוחשים וכו', כאן מבדילים את החומרים – יסודות- זה מזה. ההבדלה יוצרת זהות ואחר כך ניתן שם לכל יסוד מזוהה, כדי לחזק את זהותו.^{3המילים הפותחות "בראשית ברא" הן בבחינת אונומטופיאה המחקה צליל המזכיר התבקעות, (וכך גם המושג האנגלי "Big Bang"(.} אחרי המפץ איזה מפץ? בא השלב של הפרדת החומרים זה מזה.
31 פסוקים מוקדשים לבריאת העולם בפרק זה. לתיאור המשכן מוקדשים כ-300 פסוקים מוקדשים לתיאור המשכן.^{4ראה השוואה מפורטת אצל י' קיל פירוש לספר בראשית, דעת מקרא עמודים מ"א,מ"ב.} מה משתמע מהשוואה זו של אורך התיאור? פירוט מעשה המשכן נועד לתת הנחיות מפורטות על מנת שיוכל האדם לחזור עליהן, ואילו 31 הפסוקים המתארים את מעשה הבריאה מלמדים שלא מעשה הבריאה הוא המרכז אלא המסרים העולים מתוך מעשה הבריאה. מסרים אלה הם המסד הרעיוני והחידוש של התנ"ך.

מהם, אם כן, המסרים העיקריים של הפרק הפותח את ספר הספרים?
אחד הרעיונות המרכזיים הוא שהבריאה מתוכננת ובאה לקיים סדר בעולם. לכאורה, נראה כי זהו מסר פשוט ומובן מאליו. אולם מתוך היכרות עם תיאורי בריאה מסופוטמיים עולה כי בראשית פרק א' מתפלמס עם תיאורים אלה. הרעיונות נמסרים באיפוק ובתמציתיות כדי ליצור פולמוס סמוי.
מסתבר שסיפורים על בריאת העולם שהיו נפוצים במסופוטמיה מתארים בריאה אקראית, עולם שנוצר כתוצאה של מלחמות, מאבקים או אהבות, כפי שניתן לראות בקטע הבא מתוך אנומה אליש לוח רביעי, (ש. שפרה, י. קליין שורות 93 – 104):

וְהָאֵלִים,{שָשִים}אֱלֵי קְרָב,
הֵמָה לָטְשוּ חַרבָם
קָרְבו זֶה אֶל זֶה תִאַמַת וְהֶחָכָם בָאֵלִים, מַרְדֱך,
נִפְתְלוּ בִקְרַב הַבֵינַיִם, בַמִלְחָמָה נִלְפְתוּ.
פָרַש הָאדון רִשְתו וְהִקִיפָה,
שִלַח אֶל מוּל פָנֶיהָ אֱת אִמְחֱלוּ, שומֵר עֲקֵבָיו,
פָתְחָה תִאַמַת אֱת פִיהָ לְבָלְעו,
הֵבִיא (בּו) אֱת אִמְחֱלוּ לְבַל תִסְגר שְפָתֶיהָ.
הָרוּחות הָעַזות הִטְעִינוּ כְרֵסהָ
וְיּתְפַח קִרְבָהּ, פִיהָ פָעֲרָה.
יָרָה חד חֵץ, פִלַח כְרֵסָהּ,
קִרְבָהּ בִתֵק, בִקַע לִבָהּ,
לְכָדָהּ, וְנַפְשָהּ בִלַע,
גְוִיָתָהּ הִשְלִיך, עָלֶיהָ דָרַך.

בסיפור הבריאה המקראי אין לאלוהים יריבים ואויבים. הבריאה נעשית במאמר, וללא מאמץ או קרב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים… והמאמר מתקיים מיד – וַיְהִי-כֵן.
לעומת תאור המלחמה בסיפור בריאה הבבלי, במקרא הבריאה היא תוצאה של תכנון ומחשבה. כל יום הוא הכנה ליום שאחריו הכל נברא בתיאום ובהרמוניה "האור שנברא ביום הראשון קיבל ביום הרביעי את נושאיו לא ברור. מה זה "נושאיו" ומהם הוא משפיע על הארץ וחייה. חלל האוויר והימים נבראו ביום השני, וביום החמישי נברא בו עולם החי באוויר ובימים?. היבשה נראתה ביום השלישי ועוטרה בעטרת צמחים, והיא אוכלסה בשישי על ידי כל נפש חי".^{5ראה הערה מפורטת אצל י' קיל פירוש לספר בראשית, דעת מקרא עמוד ל"ח.}

בריאה נצחית	בריאה מתחדשת
יום ראשון אור יום שני הרקיע וימים יום שלישי גילוי היבשה והופעת הצמחיה	יום רביעי מאורות יום חמישי עופות השמים ודגת הים יום שישי חיית השדה והאדם

ואכן, כבר אמר החכם מכל אדם במשלי ג' 19

ה' בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה

הסדר של מעשה הבריאה בא לידי ביטוי בסגנון ובאמצעים הספרותיים שבסיפור הבריאה. כך כל יום מוצג בתבנית קבועה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים … וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר התבניות מופרדות זו מזו באמצעות פרשה פתוחה.
המבנה הסכמטי והדמיון בין הימים מבליט את החריגות במבנה. תפקידן של החריגות למשוך את תשומת ליבו של הקורא ולנסות לעמוד על פשרן ומשמעותן.

מהן החריגות והאם יש להן מכנה משותף?
דוגמאות לחריגות:
בסיומו של כל יום בבריאה נאמר כִּי-טוֹב פרט ליום השני. ביום זה עשה אלוהים את הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ. מדוע לא נאמר ביום זה כִּי-טוֹב? אפשר, משום שלא הושלמה הבריאה, היות והיתה רק הפרדה בין מים עליונים למים תחתונים. החריגה מסבה את תשומת הלב שיש כאן עניין חשוב יותר – התייחסות למיתוס הים ול"תנינים הגדולים", למה דרך הפרדת המים את מתייחסת למיתוס ולא לתיאור הפרטני של התנינים? זה ראה לי הרבה יותר ישיר שם מאשר דרך הפרדת המים??? הצגת הדברים דרך הפרדת מים באמצעות הרקיע לא משכנעת הזוכים לשם ולתואר בניגוד לשאר הברואים. לפנינו חריגה שהיא חלק מהפולמוס נגד מיתוס הים כפי שמתאר אותו קאסוטו, בספרו "פירוש של ספר בראשית", "במצרים, במסופוטמיה, בארץ כנען, ובכלל בארצות המזרח, רגילים היו לספר כל מיני אגדות על מלחמות האלים הגדולים בתנינים ובמפלצות כיוצא בהן… בישראל קיבלה המסורת על התנינים וסיעתן צורה מתאימה לרוח ישראל. לא עוד כוחות אלוהיים מתנגדים לאל עליון, אלא גם במקרה זה, כמו בנוגע לדמותו של שר הים, בריות שמרדו בבוראן."
מדוע יש פירוט נרחב המתייחס לתיאורם ותפקידם של המאורות בבראשית א' 19-14?
האל סין אל הירח המסופוטמי, מזוהה עם המחזוריות בטבע, בזמן ובעיקר בשליטה על תופעת הגאות והשפל. במסופוטמיה מרכזיותם של הפרת והחידקל בחיי האדם, העצימה את מעמדו של האל סין. הפחד מפני תופעת השפל והגאות הביאה את הפולחן לאל סין למקום עיקרי, כדי לרצותו על מנת שלא יביא עליהם את הגאות ההצפות והשיטפונות.
החריגה מדגישה על ידי כתוב מפורש שהאל נתן את ממלכת היום לשמש ואת ממלכת הלילה לירח שאין להם כוחות, משל עצמם, הם אינם אלים. הם נשלטים על ידי האל שברא אותם ונתן להם את שמם. הם מוגבלים ופועלים בתוך מסגרת התפקידים שהוטלו עליהם.

החריגה הגדולה – תיאור האדם
גם בתיאור בריאת האדם קיימת חריגה הבאה לסתור את נסיבות בריאתו, תפקידו ומעמדו של האדם כפי שהם מתוארים במיתוס "אנומה אליש" מתוך ש. שפרה, י. קליין,

לוח שישי, שורות 4 – 8
הוֹדִיעַ הָעֵצָה אֲשֵר הָגָה בְלִבוֹ
"דָם אֶבְלֹל, עֲצָמוֹת אָצוּר,
אֶעֱשֶה יְצוּר, אָדָם יְהִי שְמוֹ,
אֶבְרָא יְצוּר אָדָם,
לוּ יוּשַת עָלָיו עֲמַל הָאֵלִים, וְהֵמָה לוּ יָנוּחוּ

לוח שישי, שורות 29 – 34
קִנְגוּ, הוּא אֲשֶר חִרְחֵר מָדוֹן,
עוֹרֵר אֶת תִאַמַת וַיֶאְסֹר מִלְחָמָה.
"לְכָדוּהוּ וְהֶחֱזִיקוּהוּ לִפְנֵי אֶאּה,
שָתוּ עָלָיו אָשָם, בִתְרוּ וְרִידִי דָמוֹ-
בְדָמוֹ בָּרָא (אֶאֶה) אדָם, נָתַן (עָלָיו) עֲמַל הָאֵלִים – וְאֶת הָאֵלִים שִלַח.

כפי שניתן לראות במיתוס, בדמו של האדם אשר נוצר זורם דמו של האל קינגו שהובס בקרב עם האלים. על פי בריאת האדם במקרא, האדם נוצר בצלם אלוהים, אך אין לו שום יסוד חומרי מאלוהים.

זאת ועוד, האדם ב"אנומה אליש" נועד לשרת את האלים כדי לאפשר להם איכות חיים.  בבראשית א' ייעודו של האדם לכבוש את הטבע ולשלוט בחי ובצומח. "כבשוה ורדו…" (בראשית א' 28). האל אינו זקוק לשירותו של האדם ולעזרתו בהסרת עול של עמל.

המותג השני בחלון הראווה: ייחודו של האדם בהשוואה לשאר הברואים ולאדם במיתוסים
נמנה את החריגות הבולטות בתיאור בריאת האדם:
רק על בריאת האדם נאמר שנעשתה במחשבה תחילה נַעֲשֶׂה אָדָם^{6ראה פירוט אצל נחמה לייבוביץ' עיונים בספר בראשית עמודים 7-3.} (א' 26).
האדם נברא בצלם אלוהים.^{7ראה פירוט אצל נחמה לייבוביץ' עיונים בספר בראשית עמודים 7-3.} פירוש המושג בצלם אלוהים נע בין ההתייחסות לדמיון אל האל באופן פיזי ועד להיבטים רוחניים ושכליים. כנגד התפיסה של דמיון פיזי יצא ראב"ע בפירושו לבראשית א' 26: "חלילה חלילה להיות דמות לשם".^{8ראה דיון מפורט על משמעות הביטוי "בצלם אלוהים" אצל קאסוטו, "פירוש לספר בראשית" עמ' 35-34.} צלם, תבנית ממנה נגזרה המילה מצלמה היכולה לצלם כמובן רק דבר מוחשי, כפי שנאמר בבראשית ה' פסוק 3,

וַיְחִי אָדָם, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, שֵׁת

משמע שת נולד בדמותו של אביו, אדם, וברור מכאן שהכוונה היא למשמעות הגשמית. בישעיה מ' למשל, ניתן לראות את התפיסה המופשטת

וְאֶל-מִי, תְּדַמְּיוּן אֵל; וּמַה-דְּמוּת, תַּעַרְכוּ לוֹ

משמע, לאל אין צורה ודמות.
האדם זכה לברכה ייחודית בבראשית א' 28

פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם.

בשונה מהברכה של ליצורים הימיים ועופות השמיים שניתנה להם ברכת הפריון בלבד, כאן בברכה לאדם נוספה הברכה המאפשרת לו כיבוש ושליטה, כחלק מהמימוש של היותו נברא בצלם אלוהים.
האדם נברא אחרון והכל נברא למענו.^{9רד"ק: "ולמעלת האדם ולכבודו נברא באחרונה להודיע שכל נבראי מטה ושמוהו אדון על כולם.}
הסגנון בתיאור בריאת האדם מתרומם מפרוזה לשירה

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ
זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. (א' 26).

למרות שכל היצורים נבראו זכר ונקבה, רק לגבי בריאת האדם נאמר שנבראו כך לאדם עניין זה לא בא רק לתאר את יכולת התרבותם, אלא כדי להדגיש את השוויון כערך. האדם והאשה, הזכר והנקבה נבראו יחדיו בצלם אלוהים.

האם האדם הוא תכלית הבריאה?
האדם הוא נזר הבריאה, כל סיפור הבריאה בבראשית א' נועד לתכלית זו.
המשוררת רבקה מרים דורשת את הפסוק הראשון בבראשית, כדי לדרוש באמצעותו את מהותו של האדם, ומדבריה משתמע שהאדם הוא נזר הבריאה והוא תכלית הסיפור :

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת.
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט
נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת^{10רבקה מרים, הקולות לקראתם, 1982 עמוד 59. וראה גם http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13298}

מה משמעות היותו של האדם נזר הבריאה?
לאדם שנברא יש אחריות גדולה, הוא נברא בצלם אלוהים. כשם שאלוהים הכניס סדר בעולם וברא עולם הרמוני, עולם ששרה בו שלווה, כך האדם צריך לדאוג להמשך היקום, להיות האחראי להרמוניה לסדר ולשלום. על אחריותו של האדם ניתן ללמוד מן המדרש הבא:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי, כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך. (קהלת רבה ז').

לאור האמור לעיל ניתן להבין שמטרת סיפור הבריאה להציג / להדגיש את מעמד האדם בבריאה.

חריגה נוספת – המותג השלישי: ייחודה של השבת בהשוואה לשבתו המסופוטמית
על-פי החלוקה היהודית המסורתית סיפור הבריאה מסתיים בפרק ב' פסוק 4 א'.
מתוך המבנה העולה מן החלוקה היהודית מסורתית, שיאה של הבריאה אינו בבריאת האדם אלא בתיאור השבת.
הדגם הספרותי על פיו בנוי פרק א' הוא דגם המספר העולה.^{11מבנה בעל מספר פרטים זהים במשמעותם והפרט האחרון שונה מכולם והוא המשמעותי ביותר.} השבת שונה בתכלית מששת ימי הבריאה. הדגם הספרותי, מדגיש שאין מדובר בעוד יום נוסף, אלא זה יום שנבדל, קודש ונתברך. אין בו עשייה. נהפוך הוא, זהו יום מנוחה, יום המדגיש על דרך הניגוד את ששת ימי המעשה. ההכרה בה' כמי שנח ביום השביעי, היא בעצם ההכרה בה' כבורא עולם. האם אין זה החידוש אותו ביקש מחבר בראשית א' למסור לאנושות?!
על פניו, ניתן לומר שהשבת היא תכלית סיפור הבריאה. השבת מתוארת באופן חריג משאר ימות השבוע. גם חריגה זו כמו כל החריגות האחרות יש בה פולמוס סמוי. כאן הפולמוס הוא נגד השבתו המסופוטמית,^{12דיון מפורט בעניין זה ראה אצל קאסוטו, פירוש על ספר בראשית עמוד 44-40} היום הקשור בירח, יום רע מזל, שהפך ליום מבורך, אינו תלוי בירח, אלא מופיע באופן מחזורי בכל יום שביעי מיום בריאת העולם.

יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל ("אחד העם"- אשר גינזברג).

אמרה זו של אחד העם, יש בה ראייה רטרוספקטיבית לגבי חשיבותה של השבת לגבי לישראל, ויש בה כדי לחדד את התכלית אליה שאף מחבר בראשית פרק א'.

מהי המשמעות העמוקה של שביתת האל?
נציע כאן את דברים של מיכה גודמן המתייחס לבריאה הכפולה בספר בראשית – בפעם הראשונה, כמסופר בפרקנו, בשישה ימים. ולאחר שנחרב במבול הוא נברא מחדש – בפעם השניה.

השיכפול הספרותי של הבריאה חל גם על השבת. גם היא מופיעה פעמים. בסוף הבריאה הראשונה מופיעה השבת. ביום השביעי – אלהים שובת. גם בסוף הבריאה השניה מופיעה השבת – הפעם באופן מפתיע כחילול שבת. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ אם בסוף הבריאה הראשונה אלהים מכריז שהוא שובת, בסוף הבריאה השניה אלהים מבטיח שהטבע אף פעם לא שובת.
כאן נוצר ההבדל העמוק שבין אלהים לבריאה. הבריאה נעולה בתוך הריתמוס המחזורי שלה, יום לילה, קיץ חורף וכו'. אין יותר מבול, אין יותר אפוקליפסה. התנועה המעגלית היא נצחית. אלהים לעומת זאת שובת, אלהים איננו נעול בריתמוס המעגלי של הבריאה. הוא מחוץ למחזוריות.
השבת היא הקונטרסט שבין הבורא לבריאה בסיפורי בראשית – אלהים שובת, הטבע לא. זהו הרקע הקונספטואלי העמוק למופע של השבת בספר שמות, שם בסיני מצווה האדם לשבות. בסיני קיבלנו על עצמנו להיות כבורא ולא כנבראים. גילינו את האמונה ביכולתנו לשחרר את עצמנו מהריתמוס המעגלי של הטבע. פעם אחת בשבוע לא להיות חלק מהמערכת. אנושיות היא היכולת ליצור חיץ בינינו לבין הטבע. בינינו לבין קרב ההישרדות היום יומי. השבת, היא יותר מעצירה, היא גם הכרזה. אנחנו לא נעולים בתוך המערכת. אנחנו יכולים לפנות עצמנו מקרב ההישרדות היום יומי – ולעבור לשאלה חדשה. מהשאלה הדרוינסטית של איך לשרוד, לשאלה המקראית של המשמעות של כל מערכת ההישרדות.

לסיכום
סיפור בריאת העולם בבראשית א' הוא סיפורו של אלוהים ולא סיפורו של האדם. בראשית א' שם את האדם בתוך מסגרת מחזורית, האדם המתבונן בה, מחד אינו יכול להשפיע על היסודות של הבריאה הנצחית (מקביל לתיאור המופיע בקהלת א' 11-1). ומאידך יש לו תפקיד לפתח, לכבוש ולשלוט בארץ, ולשמור על הקיים.
דמות העולם המופיעה בפרק א' היא בבחינת מודל שלאורו צריך לשאוף להתנהל, מעין חזון או אידיאל שלא במקרה יש לו קווי דמיון רבים כל כך לחזון אחרית הימים שבישעיה ב' ובתהילים ק"ד (עולם של צמחונות, הרמוניה, וללא אגו ותוך כניעה לבורא עולם עולם ללא חטאים, כמו העולם אליו משתוקק מחבר תהילים ק"ד יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם). ספר בראשית והתנ"ך כולו נפתחים בפרק א' כדי לתת לאנושות כולה את החזון האידיאל, מעין חזון אחרית הימים שבו שוב לא יהיה צורך בהבדל בין עמים שונים, כשלכולם תהיה תורה אחת וחזון אחד.

השאלה כיצד נברא העולם מעסיקה את האנושות מראשית ימיה ועד ימינו. בראשית א' לא בא לתת מענה מדעי, ביולוגי או גיאולוגי לשאלה איך נברא העולם, אלא להציג אתגר לאנושות – כיצד צריך האדם להתנהל ביקום וכיצד לנהל את עולמו שלו. השאלה איך נברא העולם היא שאלת החקר של המדע שאל תשובתה מנסה להתקדם האנושות, אך אין היא השאלה אליה מתייחס בראשית א'. בראשית א' הוא היסוד לאמונה באל אחד, שברא ארץ ושמיים, שברא הכל, שהכניס סדר בעולם, והוא המטיל על האנושות שנבראה בצלמו אחריות על העולם.

---

ביבליוגרפיה
1. אדר צ', ספר בראשית – מבוא לעולם המקראי, ת"א, ב.צריקובר- מוציא לאור בע"מ, 1979, ע"מ 19-16.
2. קיל י', ספר בראשית, ירושלים, הוצ' מוסד הרב קוק, תשנ"ט.
3. ליבוביץ' נ', עיונים לספר בראשית, ירושלים, ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"ו.
4. עמנואלי י', ספר בראשית – הסברים והארות, החברה לחקר המקרא, 1978.
5. קאסוטו מ"ד, מאדם עד נח – פירוש על ספר בראשית, מאגנס, תשכ"ט.
6. קאסוטו מ"ד, "שירת העלילה בישראל, בתוך: ספרות מקראית וספרות כענית, מאגנס, תשל"ב, עמ' 90-62.
7. שפרה ש', קליין י', בימים הרחוקים ההם – אנתלוגיה משירת המזרח הקדום, ת"א, הוצ' עם עובד, 1996.