הקדמה
בשנת 538 לפנה"ס יצא כורש מלך פרס בהצהרתו המפורסמת ולפיה הוא מאפשר לגולי יהודה, לשוב לארצם ולבנות מחדש את מקדשם בירושלים. הגולים שייחלו ליום שבו יוכלו לשוב לארצם, אכן הצליחו להגשים את חלומם לעלות לארץ ישראל, אולם את חלומם להקים את בית המקדש השני, הצליחו להגשים בתום למעלה מחמש עשרה שנה. מה גרם לכך שבניית בית המקדש התעכבה למשך זמן רב כל כך?
לדבריו של חגי הנביא יש לתלות את העיכוב בבניית בית המקדש בשל מצבם הכלכלי הקשה של שבי ציון; ובייחוד בשל דאגתם לבניין בתיהם הפרטיים, בעוד ביתו של ה' נותר חרב. כך עולה מדבריו בפסוקים הבאים:
הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב (חגי, פרק א', פסוק ד');
בֵּיתִי אֲשֶׁר-הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ (שם, פסוק ט').
אולם על פי המסופר בעזרא פרק ג' הפעולה הראשונה שעושים שבי ציון עם הגיעם ארצה, היא בניית מזבח לה' בירושלים, זאת על מנת שיוכלו לעסוק בעבודת ה' מייד עם שיבתם ארצה, וכדי שזו לא תידחה עד לאחר שתסתיים בניית המקדש:
וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-יְרוּשָׁלִָם.
ב וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים
(עזרא, פרק ג', פסוקים א'-ב').
יתרה מכך, בפרק הבא בספר עזרא, מסופר כי שבי ציון אשר החלו במלאכת בניית בית המקדש בירושלים עם הגיעם ארצה, אף זכו להצעתם של תושבי המקום לסיוע במלאכת בנייתו. (עזרא, פרק ד', פסוקים א'-ב')
כיצד, אם כן, נוכל להסביר את העובדה כי בנייתו של בית המקדש הושלמה רק למעלה מחמש עשרה שנה לאחר מכן? על כך ננסה להשיב במאמר זה.
כאמור, על פי המסופר בעזרא, פרק ד', פסוקים א'-ב', לאחר שהחלו במלאכת הבנייה זכו בוני המקדש להצעתם של בני המקום לסייע להם בכך. השאלה הראשונה שבה נעסוק תהיה אם כן מי היו אלה שהציעו את הסיוע ומה הייתה מטרתם בכך.
וַיִּשְׁמְעוּ, צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן: כִּי-בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל, לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
ב וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם–כִּי כָכֶם, נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם; ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ, פֹּה (פסוקים א'-ב').
על פי המסופר בפסוקים א'-ב', האנשים שהציעו לשבי ציון עזרה בבניית המקדש מכונים 'צרי יהודה ובנימין'. את רצונם לקחת חלק בבניית בית המקדש, הם הסבירו בכך שהם נהגו לעבוד את ה', מזמנו של אסרחדון מלך אשור, שהעלה אותם ארצה. שבי ציון דחו את בקשתם ובכך נוצרה איבה בינם לבין צרי יהודה ובנימין. ככל הנראה איבה זו היא אחד הגורמים המרכזיים לעיכוב בבניית בית המקדש. מדוע דחו שבי ציון את ההצעה? מדוע לא רצו לשתף את צרי יהודה ובנימין במעל בניית הבית? כדי להשיב על כך נבדוק מי הם צרי יהודה ובנימין.
מי היו צרי יהודה ובנימין?
זהותם של 'צרי יהודה ובנימין' אינה ברורה משום שהכינוי 'צרי יהודה ובנימין' מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד בעזרא, פרק ד', פסוק א'. הדרך היחידה לעמוד על זהותם, תהיה באמצעות בחינת האופן שבו הם מציגים את עצמם, במסגרת בקשתם מזרובבל לקחת חלק בבניין בית המקדש השני בירושלים. כאמור מציגים עצמם צרי יהודה ובימין כאנשים שנהגו לעבוד את ה' מזמנו של אסרחדון מלך אשור שהעלה אותם ארצה. נראה, אם כן, כי מדובר בתושבי פחוות שומרון, אשר יושבו על ידי ממלכת אשור בתחומי ארץ ישראל, לאחר שהוגלו תושביה בשנת 720 לפנה"ס. מסקנה זו מתחזקת לאור הנאמר במלכים ב', פרק י"ז:
וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ, אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ (פסוק כ"ד).
במלכים ב', פרק י"ז מסופר על כך, שממלכת אשור יישבה בתחומי ממלכת ישראל, תושבים ממלכות שונות שנכבשו על ידה. תושבים אלה ישבו בממלכה הצפונית, במקום בני ישראל שהוגלו ממנה ופוזרו ברחבי האימפריה האשורית. עוד מסופר שם, כי כתוצאה מכך שה' שילח בהם אריות טורפים רבים מהם הומתו על ידם. מלך אשור שהאמין באלוהות טריטוריאלית, לפיה יש לעבוד את אלוהי המקום שבו אתה מתגורר, החליט לשלוח בחזרה לשומרון, את אחד מהכוהנים שהגלה ממנה במסגרת הגליית ממלכת ישראל. תפקידו של כהן זה היה ללמד את התושבים החדשים, כיצד לעבוד את ה', ובכך להסיר מעליהם את קללת האריות. כך התפתח פולחן סינקרטיסטי בארץ: תושבי שומרון החדשים נהגו לעבוד הן את ה' והן את אלוהי ארצות מוצאם. כנראה תושבים אלו שיושבו בתחילה בפחוות שומרון, נטמעו ברבות השנים בקרב האוכלוסיה הישראלית בשומרון אשר לא גלתה לאשור
אם כך 'צרי יהודה ובנימין' הם צאצאי עמים זרים שיושבו בארץ במסגרת חילופי האוכלוסיות, שהנהיגו מלכי אשור במהלך כיבושיהם, והתערו כנראה באוכלוסייה הישראלית הקיימת אשר לא גלתה.
האם היו צרי יהודה ובנימין צאצאי עמים זרים שיושבו בארץ על ידי השלטון האשורי, או שמא היו מבני שבטי יהודה ובנימין שמעולם לא גלו?
הטענה לפיה 'צרי יהודה ובנימין' היו כנראה בני עמים זרים, צאצאיהם של התושבים שיושבו בארץ על ידי מלכי אשור, היא הטענה הרווחת בקרב פרשני וחוקרי מקרא. אולם מנגד טוען חוקר המקרא בן ציון לוריא כי 'צרי יהודה ובנימין' לא היו נכרים כלל וכלל, אלא מדובר בבני שבטי יהודה ובנימין שמעולם לא גלו. במאמרו: מי הם 'צרי יהודה ובנימין', לוריא מסתמך על הנאמר במדרש על שירת האזינו המופיע 'בספרי דברים'. במדרש זה נאמר כי את המילה 'צרי' יש לקרוא כ -'שרי', שכן בפירוש המדרש לנאמר בשירה אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי (דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"א) נאמר: "אלו כותים שנאמר 'וישמעו שרי יהודה ובנימן כי בני הגולה בונים ההיכל'…". 'שרי' במקום 'צרי.' חיזוק נוסף לכך ש'צרי יהודה ובנימין' הינם יהודאים לדידו של לוריא, מצוי בהזכרת שמותיהם של כותבי איגרת השטנה השלישית, שנשלחה למלך הפרסי ארתחששתא, כלפי שבי ציון. באיגרת זו עליה מסופר בהמשך הפרק (עזרא, פרק ד', פסוקים ח'-ט"ז) נזכרים שמותיהם העבריים של כותבי האיגרת: בלשם, מתרדת (המהווה כנראה תרגום פרסי לשם יהודאי) וטבאל, המעידים על כך שמדובר בשרי יהודה ובנימין, הנשארים בארץ, שלא שותפו בבניין בית המקדש בימי זרובבל.
מדוע 'צרי יהודה ובנימין' מעוניינים לקחת חלק בבניין בית המקדש השני?
את בקשתם של 'צרי יהודה ובנימין' מזרובבל, כי יתאפשר להם לקחת חלק בבניית בית המקדש, יש להבין לאור בחינת זהותם של המבקשים. מכיוון שהעלינו שתי אפשרויות שונות לזהות את 'צרי יהודה ובנימין', כך ניתן גם להציג שתי מוטיבציות שונות לבקשתם.
על פי האפשרות כי 'צרי יהודה ובנימין', הינם בני עמים זרים שיושבו בשומרון ונטמעו באוכלוסייה הקיימת, במסגרת חילופי האוכלוסין שהנהיגו מלכי אשור באזור זה, נוכל להסיק כי רצונם לקחת חלק בבניית בית המקדש השני, נובע מאמונתם הסינקרטיסטית. בתחילה נהגו המוגלים לישראל הצפונית לקיים את פולחנם בבית אל. אך לאחר הפיכת ישראל לפחווה אשורית, ניטל מבית אל מעמדה הרשמי ומאוחר יותר אף נהרס מרכזה הפולחני, בידי יאשיהו מלך יהודה במסגרת הרפורמה שערך (מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-י"ח). ייתכן כי מאז חורבן ירושלים ועד להצהרת כורש, תושבי שומרון שנותרו ללא מקום פולחן רשמי לעבודת האל, לקחו חלק בפעילות פולחנית בלתי ממוסדת, שהתקיימה בשטחו החרב של בית המקדש בירושלים כנרמז בירמיה, פרק מ"א, פסוק ה':
וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית ה'.
לאור זאת אך טבעי ש'צרי יהודה ובנימין', יהיו מעוניינים לקחת חלק בבניית בית המקדש השני בירושלים, שכן ממילא הם נהגו לקיים את פולחן ה' בשטחו של בית המקדש שחרב.
על פי האפשרות כי 'צרי יהודה ובנימין', הינם בני השבטים יהודה ובנימין שמעולם לא גלו ונשארו ביהודה, ניתן להסיק כי רצונם להשתתף בבניית בית המקדש השני, נובע מתקוותם המשותפת לזו של שבי ציון, להקים מחדש את מרכזם הרוחני, שיאפשר להם לעבוד את ה' בירושלים. זאת מתוקף ההיתר שנתן להם כורש מלך פרס.
מדוע זרובבל וישוע מסרבים לבקשתם של 'צרי יהודה ובנימין' להשתתף בבניית בית המקדש?
וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ, וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל–לֹא-לָכֶם וָלָנוּ, לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ: כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה, לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ, הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס (פסוק ג').
על פי הנאמר בפסוק ג' זרובבל וישוע מנהיגיהם של שבי ציון, מסרבים להצעתם של 'צרי יהודה ובנימין', לסייע להם בבניית בית המקדש השני בירושלים, שכן לטענתם שבי ציון בלבד, מורשים לעסוק בכך על פי היתרו של כורש מלך פרס.
מה עומד מאחורי סירובם זה?
לשאלה זו שתי תשובות עיקריות: האחת היא כי יש להבין את סירובם של שבי ציון, לאור שיקולים דתיים והשנייה, כי יש לראות את סירובם לאור שיקולים פוליטיים.
אם נניח כי מוצאם של 'צרי יהודה ובנימין' הינו משומרון כלומר מממלכת ישראל, בין אם מדובר בתושבים ישראלים אוטנטיים ובין אם מדובר בתושבים שנטמעו באוכלוסייה שהוגלתה לשם, ניתן להבין את דחייתם על ידי שבי ציון, לאור ההבדלים הדתיים שבין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל.
לפיכך ניתן לראות בדחייתם של שבי ציון את בקשתם של 'צרי יהודה ובנימין' לקחת חלק בבניין בית המקדש בירושלים כנובעת ממניע דתי, שכן דתם של 'צרי יהודה ובנימין', הייתה סינקרטיסטית, דהיינו הם נהגו לקיים פולחן אלילי לצד עבודתם את ה'. קבלת אל נוסף ועבודתו אינה סותרת תפיסה אמונית פוליתאיסטית, אך אינה יכולה להתיישב בשום אופן עם ההכרה באל אחד המהווה את עיקרה של אמונת הייחוד.ייתכן שהצגתם של הישראלים שמוצאם משומרון כגויים אשר עבודתם לה' הינה משולבת עם עבודתם לאלים נוספים משקפת פולמוס מאוחר יותר שבין היהודאים לבין השומרונים, לאחר שהקימו את מקדשם בהר גריזים. הסופר המקראי הביע את התנגדותו לפעילותם זו ועל כך כינה את תושבי שומרון בתקופתו 'צרי יהודה ובנימין' ותיארם כעובדי עבודה זרה., מ' קוכמן, עולם התנ"ך: דניאל עזרא נחמיה, תל אביב, 1999, עמ' 149
על פי הבנת דחייתם של 'צרי יהודה ובנימין', בשל מניע פוליטי, אין מדובר באופן עבודתם את ה', אלא בכך שמוצאם הוא משומרון, דהיינו ממלכת ישראל לשעבר. הרצון להדיר את "צרי יהודה ובנימין" מבנייה משותפת של המקדש נובע מהיריבות עתיקת היומין בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, יריבות שהחלה בעקבות פיצולה של הממלכה המאוחדת. שבי ציון אשר קיבלו את ההיתר מכורש מלך פרס, להקים מחדש את מקדשם בירושלים, (עיר הבירה של ממלכת יהודה, טרם היציאה לגלות בבל), ראו בכך "כוונה להעניק סטאטוס מועדף לתחום הקרוי יהודה. סטאטוס זה, שהוקנה באמצעות מקדש המוכר על–ידי השלטון המרכזי, נמנע מתושבי שומרון."שם, שם. שבי ציון ששאפו לשמור על הסטאטוס שקיבלו מן האימפריה הפרסית, דחו את שיתופם של תושבי שומרון (שמוצאם ממלכת ישראל) על מנת לשמר את מעמדה המועדף של יהודה על פני שומרון (ישראל) בפני השלטון הפרסי.שם, שם.
אך אם נניח כי 'צרי יהודה ובנימין' הינם בני השבטים יהודה ובנימין שמעולם לא יצאו לגלות ומוצאם הוא ממלכת יהודה, כיצד נוכל להבין את העובדה, ששבי ציון דחו את בקשתם להשתתף בבניין בית המקדש בירושלים?
מדוע שבי ציון, דחו את בקשתם של 'אחיהם' תושבי יהודה שלא גלו, לבנות יחד את בית המקדש?
דומה כי את סירובם של שבי ציון, יש להבין כחיכוכים פנימיים בין בין היהודאים שנותרו לחיות ביהודה לאחר הגליית מרבית תושביה על ידי בבל, לבין היהודאים שהוגלו ממנה, פוזרו ברחבי האמפריה הבבלית וכעת שבו אליה, לאחר היתרו של כורש מלך פרס. שבי ציון אשר גיבשו תפיסה דתית ייחודית בגולה, ראו את עצמם כ'זרע קודש',את ביטוייה של תפיסה זו ניתן למצוא בעזרא ט' 2. בפסוק זה מוסברת התנגדותו הנחרצת של עזרא לנישואי תערובת והיא זו הנעוצה בכך שאין להינשא עם זרים, למען השמירה על 'טהרת עם ישראל' הוא 'זרע הקודש'. כלומר הם תפסו את עצמם, כמייצגו הטהור של עם ישראל ואת כל האחרים כטמאים ופסולים לעבודת הקודש. נוסף על תפיסתם של שבי ציון את עצמם כ'זרע קודש', הם הביאו עימם פירושים ומנהגים שונים מאלה שהיו נהוגים ביהודה טרם הגלות, מה שהביא לידי קרע בין השבים לציון, לבין הנותרים בציון שלא קיבלו את כל תיקוניהם של השבים.
'זרע הקודש' – איך ניתן להסביר גישה כמעט גזענית זו?
את גישתם של שבי ציון יש להסביר על פי דניאל שוורץ, בתהליך שחל באופן הגדרתה של הזהות היהודית. בתקופת הבית הראשון, העם ישב בארצו ועבד את אלוהיו במקדשו. הגדרת הזהות היהודאית היתה ברורה וקונקרטית מאד – היא הושתתה על מיקום גאוגרפי. יהודאי הוא מי שיושב ביהודה. יהודאי הוא מי שעובד את ה' במקדשו שביהודה. אולם מה קורה בתקופת הגלות? אם עד עתה הזהות היהודית היתה תלוית אזור התיישבות גיאוגרפי, האם הגלייה משמעותה כי איננו יהודאים עוד? כיצד ניתן לשמר זהות יהודית כשהבסיס להגדרתה – ארץ יהודה – כבר איננו?
בתקופת הגלות נאלצו גולי בבל, לחפש עבור עצמם הגדרת זהות אחרת, שכן כעת הם איבדו את ארצם לטובת שליטתם של נכרים ומקדשם נחרב. על כן בתקופה זו, גולי בבל החלו להגדיר את זהותם על פי ייחוס ולא על פי טריטוריה.ד' שוורץ, ממדינת מקדש לעם הספר: משיבת ציון ועד לעריכת המשנה מדריך למורה, נ' אופנהיימר, ג' רוטנברג – כ"ץ (עורכות), ירושלים, 2008, עמ' 14-15. כלומר על פי הגדרה זו יהודי הינו מי שנולד יהודי. שבי ציון שהגדירו את זהותם על פי הזרע – הייחוס, (כפי המשתקף ברשימות הייחוס המרובות המופיעות למשל בעזרא, פרק ב', פרק ח', פסוקים א'-י"ג) התקשו לקבל את הצעתם של תושבי המקום להשתתף בהקמת בית המקדש, שכן אף אם היו הם מבני יהודה שלא גלו, הם הגדירו את זהותם כיהודים באופן שונה מזה שבו נקטו שבי ציון.
יתירה מזו, הגלות נתפסה כעונש על עבודת האלילות. השהייה בבבל סייעה להרחיק סממני אלילות בקרב הגולים שהמשיכו לשמור על זהותם היהודאית. דתם, אמונתם ומנהגיהם יצרו "יהדות" שהייתה שונה מה"יהודאות", כלומר ממנהגי הפולחן והשקפות העולם של בני יהודה שישבו בארצם. הגולים השבים לציון ראו את אמונתם ודרכיהם לעבוד את ה' – כדרכים מזוככות, בעקבות לימוד הלקח של הגלות, וביקשו לשמר אותן עם עיצוב הפולחן בבית המקדש החדש שיוקם.
אם 'צרי יהודה ובנימין' הם אלה שנדחים על ידי שבי ציון מדוע 'עם הארץ' הם אלה שנוקמים בהם?
וַיְהִי עַם-הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם-יְהוּדָה ומבלהים (וּמְבַהֲלִים) אוֹתָם לִבְנוֹת (פסוק ד').
לאחר שמסופר על סירובם של שבי ציון לבקשתם של 'צרי יהודה ובנימין', לקחת חלק בבניית בית המקדש השני, מסופר כי 'עם הארץ' מתנכלים לשבי ציון ומקשים עליהם במלאכת הבנייה. מיהם 'עם הארץ' ומדוע הם פועלים כך?
הביטוי 'עם הארץ' בספרות ההיסטוריוגראפית המקראית, מיוחס בד"כ לקבוצה הפועלת ביהודה, מטעמים פוליטיים למען שמירת המסגרות המדיניות, שנוצרו על ידי בית דוד. הרכבה וגודלה של קבוצה זו אינם קבועים.ש' טלמון, 'עם הארץ', האנציקלופדיה המקראית ו', ירושלים, 1971, עמ' 240-242., מ' קוכמן, עולם התנ"ך:דניאל עזרא ונחמיה, תל אביב, 1991, עמ' 149. הביטוי מופיע לראשונה בספרות ההיסטוריוגראפית המקראית במלכים ב', פרק י"א, פסוק י"ט, שם מסופר על המרד במלכה עתליה ובהמלכת יואש על ידי קבוצה המכונה 'עם הארץ'.
לפיכך, האפשרות הראשונה היא כי 'עם הארץ' בסיפורינו, מיוחס לקבוצה של יהודאים או לכלל היהודאים אשר נותרו ביהודה ולא יצאו לגלות. פעולתם כנגד שבי ציון יכולה להיות מובנת, נוכח הקרע שנפער בין הנותרים בציון, שהתיישבו בנחלותיהם של הגולים
וּמִן-הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם מְאוּמָה הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים בַּיּוֹם הַהוּא (ירמיה, פרק ל"ט, פסוק י')
ושגיבשו להם מנהיגות חדשה מתוכם, לבין הגולים מיהודה ששבו אליה לאחר הצהרת כורש.
ייתכן שדחייתם של 'צרי יהודה ובנימין' (בין אם היו יהודאים ובין אם היו בני עמים זרים שישבו ביהודה) על ידי שבי ציון, בבואם להגיש להם סיוע במלאכת בניית המקדש, היא זו שהיוותה את הזרז, לפעולתם הנקמנית של כלל תושבי יהודה כלפי שבי ציון.
אפשרות נוספת להבנת הביטוי היא, כי מדובר בעמים זרים שישבו ביהודה. אפשרות זו תיתכן אם נניח שהכתיב השתבש מ'עמי הארץ'(ות) המשמש כינוי נרדף לעמים זרים ל'עם הארץ'.טלמון, שם, עמ' 240., קוכמן, שם, עמ' 150.
כיצד התנכלו 'עם הארץ' לשבי ציון וכיצד השפיעה התנכלותם על בניית בית המקדש?
וַיְהִי עַם-הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם-יְהוּדָה ומבלהים (וּמְבַהֲלִים) אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס (פסוקים ד'-ה').
בעקבות סירובם של שבי ציון להצעתם של 'צרי יהודה ובנימין', לקחת חלק בבניית בית המקדש, החלו 'עם הארץ' להתנכל לשבי ציון באופנים שונים. על פי המסופר בעזרא ד' 4 – 5 פעולתם הראשונה של המתנכלים הייתה להפחיד את הבונים ולאיים עליהם באיומים שונים, על מנת לגרום להם להפסיק את מלאכת הבנייה.על משמעות המילה מבלהים כהפחדה ניתן ללמוד מן המסופר בדברי הימים ב', ל"ב, 18 וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל יְהוּדִית, עַל-עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל-הַחוֹמָה, לְיָרְאָם, וּלְבַהֲלָם–לְמַעַן, יִלְכְּדוּ אֶת-הָעִיר. בפסוק זה מסופר על רבשקה שרו של סנחריב מלך אשור, אשר באמצעות נאומו אל הנצורים בין חומות ירושלים, פעל במטרה להפחידם ובכך לגרום לכניעתם לאשור. פשרם של האיומים שהטילו המתנכלים על שבי ציון, אינו מחוור לנו, אולם ניתן אולי ללמוד על טיבם של איומים אלה על פי המסופר לנו בנחמיה, פרק ד', פסוק ה':
וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר-נָבוֹא אֶל-תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת-הַמְּלָאכָה.
בפסוק זה מסופר על חשיפתו של נחמיה את תכניתם של אויבי יהודה, לצאת למתקפה צבאית או לאיים במתקפה כזו על בוני חומות ירושלים, במטרה להפסיק את מלאכת הבנייה.
מלבד ניסיונם של המתנכלים, לטרפד את מלאכת בניית המקדש על ידי הפחדתם של הבונים, הם פועלים אף במישור המדיני ושוכרים יועצים אשר יבטלו את היתרו של כורש להקמת בית המקדש.
על פי הידוע לנו ממגילת אסתר, פרק ח', פסוק ח',
וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל-הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב
לא ניתן לבטל צו שניתן מאת מלך פרסי ועל כן לא הצליחו המתנכלים לבטלו, אך בהחלט הצליחו לעכב באופן משמעותי את בניית בית המקדש. אם על ידי שכנועם או שיחודם של פקידי האוצר המלכותי לעכב את כספי הסיוע לבניין ואם על ידי איומים על הבונים והפחדתם. פעולות אלה הביאו בסופו של דבר לכך, שמשנת 538 לפנה"ס שבה ניתנה הצהרת כורש ועד 522-521 לפנה"ס, השנה בה החל למלוך המלך דריוש, הופסקה בניית המקדש.
קושי כרונולוגי – סדר מלכי פרס: דריוש, אחשורוש, ארתחשסתא
וּבְמַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּתְחִלַּת, מַלְכוּתוֹ–כָּתְבוּ שִׂטְנָה, עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם (פסוק ו').
על פי המסופר בפסוק זה המתנכלים לבוני המקדש לא הסתפקו בפעולות האיבה כלפיהם באמצעות הפחדתם ושכנועם של פקידי האוצר לעכב את מלאכת הבנייה, אלא אף פנו אל המלך הפרסי אחשורוש באמצעות אגרת שטנה.
איננו יודעים מהו תוכנה של איגרת זו וכן איננו יודעים מה הייתה מטרתם של שולחי האיגרת. שכן הזכרתו של המלך אחשורוש בהקשר זה, טומנת בחובה קושי כרונולוגי מובהק. בימיו של אחשורוש (הוא כסרכסס שהחל למלוך על פרס בשנת 486 לפנה"ס) כבר עמד בית המקדש על תילו. למעשה חודשה בניית המקדש בימי דריוש, שקדם לאחשורוש, והושלמה בתקופת שלטונו בשנת 516 לפנה"ס.
השאלה מתחדדת לאור המסופר בהמשך – אל המלך הפרסי ארתחששתא (423 – 464 לפנה"ס) שמלך אחרי אחשורוש נשלחו שתי אגרות שטנה נוספות. (השנייה אף מובאת במלואה בשפה הארמית עזרא ד' 8 – 16). באגרות אלה נטען, כי שבי ציון בונים את חומות ירושלים, וכי פעולתם זו משקפת את רצונם למרוד במלכות פרס, בתגובה לאיגרת הורה המלך על הפסקת בניית החומות ואף על פיקוח על ביצוע הצו (עזרא ד' 23-21). הגיוני שהחומות ולא המקדש הן הנושא עליו נאבקו שבי ציון בתקופת ארתחשסתא. בעקבות איגרת זו מסופר כי נציגיו של המלך
אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל-יְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל.
[הלכו בחיפזון לירושלים, אל היהודים וביטלו אותם בזרוע וחיל (וכוח)].
ההערה המסכמת בסוף פרק ד' תמוהה –
בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס.
(ואז בטלה מלאכת בית האלוהים אשר בירושלים, והייתה בטלה עד שנת שתים למלכות דריוש מלך פרס. עזרא, פרק ד', פסוקים כ"ג-כ"ד).
שוב – קושי כרונולוגי מוזר – שהרי ארתחשסתא מלך אחרי דריוש.
נראה כי מחבר ספר עזרא ריכז ביחידה ספרותית אחת את כל כתבי השטנה הן כנגד בניית בית המקדש והן אגרות שטנה מאוחרות יותר כנגד בניית חומת ירושלים. עם סיום סקירתו שב בעל ספר עזרא אל פעולתם המסכלת של המתנכלים לשבי ציון בתקופתו של דריוש ואל כוונתם להכשיל את בניית בית המקדש. התנכלויות אלה הן שהביאו לידי כך שמלאכת הבנייה התעכבה לזמן כה ממושך.
סיכום
במאמר זה עסקנו בסוגיית הגורמים לעיכוב בנייתו של בית המקדש השני בירושלים, על פי המסופר בעזרא, פרק ד', פסוקים א'-ו'.
שני הסברים עיקריים ניתנים לכך שבניית בית המקדש, הסתיימה רק לאחר כ 16 או 17 שנה מאז הצהרת כורש. האחד הוא זה המצוי בספר חגי והשני בו התמקדנו במאמר זה מצוי בספר עזרא.
על פי דברי הנביא חגי, הגורם לכך שבניית בית המקדש עוכבה ונדחתה לזמן כה ממושך, הייתה נעוצה בקשייהם הכלכליים של שבי ציון ובייחוד בהתמקדותם בבניין בתיהם הפרטיים, בעוד שבית המקדש נותר על חורבותיו.
אך לאור המסופר בעזרא על התנהלותם של שבי ציון, ממתן הצהרת כורש, ההגעה ארצה ועד התחלת מלאכת הבנייה, נראה כי הם העמידו את בניין בית המקדש בראש מעייניהם: על פי רוב, היהודאים שבחרו להישאר בגלות על אף היתרו של כורש הם אלו שנהנו מרווחה כלכלית.א' רפפורט, תולדות ישראל בתקופת בית שני, תל אביב, 1984, עמ' 19. בחירה זו הביאה לביקורת מפיו של הנביא ישעיה, שקרא ליהודאים שחיים בגולה לשוב ארצה: צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים (ישעיה, פרק מ"ח, פסוק כ'). אלו שבחרו לעלות לארץ ישראל, פעלו כך בשל רצונם העז להגשים את תקוותם לה ייחלו במשך כל שנות הגלות. הם רצו לממש את זכותם להקים מחדש את בית המקדש השני, חרף הסכנות הטמונות בכך אם בשל קשיי הדרך ואם בשל קשיי הקליטה בארץ. פעולתם הראשונה של השבים לציון, הייתה הקמת מזבח לה' על מנת שלא לעכב את עבודת ה', עד לסיומה של מלאכת הבנייה. לאחר מכן החלו במלאכת בנייתו של בית המקדש. על פי המסופר בעזרא, פרק ד', פסוקים א'-ו', נראה כי הקשיים האובייקטיבים עימם שבי ציון התמודדו ובכללם: התנכלותם של תושבי המקום והמתיחות שנוצרה עקב כך עם השלטון הפרסי, הם אלה שהביאו לידי עיכובה של מלאכת בניית המקדש, עד לשנת 516 לפנה"ס שבה הוקם ועמד על תילו, למעלה מארבע מאות שנה.
סיפורם של שבי ציון בראשית דרכם החדשה בארץ, חושף בפנינו את ייחודם יוצא הדופן – פעולתם הנחושה והעקבית להגשים את חלומם חרף כל הקשיים שבדרך.
הרחבה –
1. מלאחר חורבן בית ראשון אין עוד אלילות בקרב יהודים
סיפור ידוע בתלמוד (מסכת יומא דף ס"ט עמוד ב') שואל על הפסוק בנחמיה, פרק ט', פסוקים א'-ד':
בְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם: (ב) וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם: (ג) וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם: (ד) וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם:
על מה ולמה, שואלים חכמי התלמוד הייתה הזעקה? התשובה היא שהייתה בכייה גדולה על קיומו של יצר עבודה זרה שמפתה ומסית את ישראל לעבוד אלים אחרים ובגללו נחרב בית המקדש ויצא העם לגלות. היה עדיף היה שיצר הפיתוי לעבוד עבודה זרה לא יתקיים עוד בעולם. תוך כדי קריאתם זו, נפל פתק מהשמיים שכתוב עליו "אמת". כלומר, ה' נתן רשות להשמיד את יצר עבודה זרה והזועקים בימי עזרא ונחמיה אמנם השמידוהו.
הסיפור המוזר ממחיש באופן סמלי את תוצאותיו של תהליך היסטורי שעברו בני יהודה בעקבות הגלות. בעוד שבימי הבית הראשון מרבים הנביאים וכותבי הספרות ההיסטוריוגרפית להזהיר ולהתריע על פניית ישראל לעבודת אלים אחרים שהייתה נפוצה מאד בישראל, הרי שלאחר הגלות תופעה זו נעלמה; מי שבחרו לאחר החורבן והגלות להיות יהודים ולא להתבולל שמרו עתה על אמונתם וייחודם. אחד הביטויים לרצון של קהילת שבי ציון לשמור על אמונתם, מנהגיהם ותרבותם הקדומים הוא ההימנעות מלחבור אל יושבי ממלכת הצפון, או אפילו תושבי יהודה שלא יצאו לגלות. אלה לא עברו את תהליך הטיהור של הגולה ועל כן יכולים לחזור ולהטות את לב השבים לעבודת ה' בלתי ראויה. הד נוסף להשקפה זו מצוי בטכס הציבורי של קריאת התורה עליו מסופר בנחמיה ח' המשקף את הרצון של שבי ציון לשמוע את דברי התורה ואת החשיבות שהם מייחסים למעמד.
2. צרי יהודה ובנימין – מימי אסרחדון?
פרט חשוב עולה מדבריהם של 'צרי יהודה ובנימין' אל זרובבל הוא: כי המלך שהושיב אותם בארץ הינו אסרחדון. הקושי שעולה לאור הפרט הזה הוא כי על פי המסופר במל"ב י'ז המלך שכבש את ממלכת ישראל מידי המלך הושע בן אלה, היה שלמנאסר החמישי
עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה (מלכים ב', פרק י"ז, פסוק ג').
כאשר המלך שיישב בממלכת ישראל, תושבים ממלכות שונות אותן כבש, מכונה 'מלך אשור'
וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ, אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ (מלכים ב', פרק י"ז, פסוק כ"ד).
אנו משערים כי הכינוי 'מלך אשור' מיוחס למלך סרגון השני, שהיה יורשו של שלמנאסר החמישי. בשנת 720 לפנה"ס סרגון ערך מסע לסוריה ולארץ ישראל, במאמץ לדכא את המרד שפרץ עם מותו של שלמנאסר. במהלך מסע זה, כבש את שומרון והגלה עשרות אלפים מתושביה, כפי המתואר בכתובת סרגון השני – מתוך מהדורת האנאלים של סרגון מח'ורסאבאד (העיר השוכנת מזרחית לננווה, שבה נמצאו האנאלים):
השומרונים, אשר נדברו עם מלך אחר עוין לי, שלא להמשיך את שעבודם ושלא להעלות מס, עשו מלחמה. בעזרת האלים הגדולים, אדוני, נלחמתי עמם. 27,280 אנשים, יחד עם מרכבותיהם ואלי מבטחם מניתי כשלל. 200 מרכבות גייסתי מתוכם למשמר מלכותי, ואת יתרם הושבתי בתוך ארץ אשור. את שומרון יישבתי מחדש ועשיתיה גדולה משהייתה. אנשי הארצות שנכבשו בידי הבאתי לתוכה. את קציני הפקדתי עליהם כפחה. עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם. המצרים והערבים, ההוד של אשור אדוני הממם ולבם הלם למשמע הזכרת שמי, רפו ידיהם. את הנמל החתום של מצרים פתחתי ואת האשורים והמצרים בללתי אלה עם אלה וגרמתי להם שיסחרו אלה עם אלה.
לאור ממצאים אלה עולה כי שני המלכים אשר היו מעורבים בכיבוש שומרון והגלייתה, היו שלמנאסר החמישי וסרגון השני. אם כך מתעוררת השאלה מה עושה כאן אסרחדון? הלא 'צרי יהודה ובנימין' טענו בפני בוני המקדש, כי הם נוהגים לעבוד את ה' מימיו של אסרחדון מלך אשור שיישבם בארץ.
מה עושה כאן אסרחדון נכדו של סרגון?
אסרחדון נכדו של סרגון השני, אכן היה מלכה של אשור. אלא שעלה למלוכה ארבעים ושתיים שנים לאחר כיבוש שומרון, בשנת 680 לפנה"ס. אסרחדון מוזכר פעמיים במקרא, בהקשר לנסיבות עלייתו למלוכה. אסרחדון עלה למלוכה לאחר הרצחו של אביו סנחריב (יורשו של סרגון השני) על ידי שני בניו: אדרמלך ושראצר, כפי המתואר במלכים ב', פרק י"ט, פסוק ל"ז ובגרסה נוספת של סיפור הצלתה הניסי של ירושלים בישעיה, פרק ל"ז, פסוק ל"ח.
וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר (בָּנָיו) הִכֻּהוּ בַחֶרֶב, וְהֵמָּה נִמְלְטוּ, אֶרֶץ אֲרָרָט; וַיִּמְלֹךְ אֵסַר-חַדֹּן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו (מלכים ב', פרק י"ט, פסוק ל"ז).
מלבד אזכורים אלו של אסרחדון, לא נמצאו אזכורים המייחסים לו חילופי אוכלוסין בממלכת יהודה. אולם ממקורות אשוריים עולה כי בשנת 669 לפנה"ס, ערב מסעו למצרים (יריבתה המושבעת של אשור) שמטרתו הייתה לשים קץ לעצמאותה, אסרחדון דיכא מספר קבוצות שחברו אליה ומרדו בו ובכללם שומרון. בתגובה למרד זה, אסרחדון החליט להכפיף חלק משטחה של שומרון לממלכת יהודה, זאת כפרס על נתינותו הנאמנה של מנשה לאשור, שכן הוא לא לקח חלק במרידות נגד אסרחדון.י' גוטמן, אסרחדון, אנציקלופדיה מקראית א', 1950, ירושלים, עמ' 484-486., ישנם חוקרים שמשערים כי מנשה לקח חלק במרידות נגד אסרחדון, מה שמסביר את המסופר עליו בספר דברי הימים ב' ל"ג 11-10, על פי הכתוב שם, מנשה נאסר על ידי אשור והוגלה לבבל., י' ליוור, מנשה, אנציקלופדיה מקראית ה, ירושלים, 1968, עמ' 43. כעת נוכל להבין את דבריהם של 'צרי יהודה ובנימין', לפיהם אסרחדון יישבם "פה" כלומר ביהודה, שכן כנראה מדובר בצאצאים של אותם מורדים משומרון שסופחו ליהודה כעונש על התקוממותם.על פי עזרא ד' 10 'צרי יהודה ובנימין' טוענים כי יושבו בממלכת יהודה, על ידי אסנפר הוא כנראה אשורבניפל מלך אשור שהיה בנו של אסרחדון. (זאת במסגרת איגרת השטנה ששלחו למלך הפרסי ארתחששתא במטרה להפסיק את בניינה המחודש של ירושלים) טענה זו אם כן באה כסתירה לנאמר על ידם בעזרא, ד', 2 כי אסרחדון הוא זה שיישבם ביהודה. שני פתרונות אפשריים ליישובה של סתירה זו הם: 1. לכותבי האיגרת לא היו ידיעות ברורות לגבי שם המלך שיישב את אבותיהם בממלכת יהודה, האם היה אסרחדון או בנו אשורבניפל. 2. כותבי האיגרת הינם צאצאי עמים זרים שיושבו בארץ, על ידי כמה ממלכי אשור שביצעו חילופי אוכלוסין בארץ בתקופות שונות.
ביבליוגרפיה
ש' טלמון, 'עם הארץ', האנציקלופדיה המקראית ו', ירושלים: מוסד ביאליק, 1971, עמ' 240-242.
ב', לוריא, מי הם צרי יהודה ובנימין, המופיע בלינק הבא:
https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14292
ש' יפת, מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה – הפסקת הבנייה וחידושה, המופיע בלינק הבא:
https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13754
ד' שוורץ, ממדינת מקדש לעם הספר: משיבת ציון ועד לעריכת המשנה מדריך למורה, נ' אופנהיימר, ג' רוטנברג – כ"ץ (עורכות), ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2008
עולם התנ"ך, דניאל עזרא ונחמיה, תל אביב, 1991.
תורה נביאים וכתובים עם פירוש 'דעת מקרא', ירושלים, 1970-1989.
