/ מיזם התנ"ך

מי אתה הנביא יחזקאל? ולמה חשוב להכיר אותך?
המלך יהויכין חותם את ספר מלכים. כזכור היה זה בזמנו, 11 שנים לפני החורבן שהתרחש האירוע הקשה:

וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַל-הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. יב וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. .. וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר (מל"ב כ"ד 11 – 14).

עם גולי יהויכין היה הנביא יחזקאל. הוא היה ממשפחת כוהנים אשר יצא עם האליטה לבבל בשנת 597 לפנה"ס.
העם היהודי היושב היום בארץ ישראל חייב ליחזקאל חוב גדול באשר לקיומו עד היום הזה. מדוע? משיבה על כך בהרחבה, מתוך הרצאתה,  ד"ר דלית רום שילוני.
על מנת להבין את חשיבותו הגדולה בימיו ועד לימינו אנו, נבחן את אחד הפרקים החשובים והמכוננים ביותר מבין נבואותיו: חזון העצמות היבשות.

יחזקאל נביא הנע בין ראליה לדמיון
הוא אכל מגילה. הוא מדבר במשלים, באלגוריות ובחידות. משתמש בדימויים ארוטיים עזים. מעשה סמלי אחד רודף מעשה סמלי אחר. דיבורו אינו תמיד ישיר אלא מכוסה ומוסווה. הוא מתנייד עם דמות שחציה "כמראה אש" וחציה "זוהר כעין החשמלה"; וכך הוא נע בין הארץ ובין השמים והדמות מביאה אותו מבבל עד ירושלים. מתגלית בפניו מרכבה שבהמות או חיות רתומות אליה והיא מתגלגלת על אופנים. הבלתי ריאלי הופך אצלו לריאלי לכל דבר, ומצד שני יש בו נטייה קיצונית להמחשה של רעיונות וכוונות בצורת עשייה של סמלים.
אין ספק שלפנינו הנביא היצירתי והאומנותי ביותר, בעל דמיון מופרז והדרמטי ביותר מכל הנביאים שהכרנו עד כה. נביא שבכל מאודו ובדרך המאפיינת רק אותו, רוצה להשפיע על קהל שומעיו הנמצאים יחד אתו בבבל.^{1כושר הדמיון שלו מאפשר לו להשתמש בסוגים ספרותיים מסורתיים הקיימים, אך לעצבם מחדש ולהרחיבם.* ראה פירוט מקרא לישראל}
הגבול בין הריאלי והדמיוני אצל יחזקאל איננו ברור. ושאלת הראליות של חזונותיו עולה במלוא העוצמה בפרק ל"ז. על פי חזונו רוח ה' מעבירה אותו על פני בקעה והיא מלאה עצמות רבות מאוד ויבשות מאוד. ה' שואל אותו: "התחיינה העצמות האלה?"

"אתה ידעת" – יחזקאל עבר בהצלחה את המבחן
תשובת יחזקאל לשאלת ה' האם העצמות יחיו היא: "אתה ידעת". מה משמעות השאלה ומה משמעות התשובה? השאלה והתשובה יוצרות מתח וציפייה לקראת העתיד להתרחש.
יחזקאל יכול היה לענות 'כן', 'לא' או 'לא יודע'.
בבראשית רבה פרשה י"ט מסופר על ארבעה אנשים שה' בדק והם נכשלו; אדם, קין, בלעם וחזקיהו. הם לא עמדו במבחן ולא השיבו תשובה נכונה. אך יחזקאל השיב נכון.
יש בתשובת יחזקאל פתח לכל התפתחות אפשרית. התשובה הפשוטה וההגיונית ביותר שכל אדם היה משיב היא 'לא', מתים לא קמים לתחיה; אך מי שיצר חיים לא ייבצר ממנו להחזירם.

עברנו את המבחן; ועכשיו מה?
בחלק השני מצטווה יחזקאל להתנבא על העצמות:

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר-ה'. ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. ו וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'.

ה' מוסר לו בצורה מדויקת את תוכן הנבואה המופנית בפנייה ישירה לעצמות שהן תחיינה. יחזקאל מבצע את צו ה' והעצמות מתקרבות עצם אל עצמו בחוויה קולית מרעישה, קורמות גידים, בשר ועור. עתה מוטלות הגופות ללא רוח חיים, והנביא יוצר מתח – מה יקרה עכשו? בצו אלוהי מיוחד נקראת הרוח והגופות המוטלות נעמדות על רגליהם והיו לחַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. (פס' 10).

היה או לא היה? לא פגשנו אף אחד שחזר משם
המראה שמתאר יחזקאל מהבקעה שאליו הוציאו ה' חיוני מרהיב ומוחשי מאד. האם התכוון לספר על אירוע קונקרטי שהיה? האם דברי יחזקאל בפרקנו הם חזון או מעשה אמיתי? דעות והמפרשים חלוקות. היה או לא היה? האם חזון או מעשה שהיה?
האם באמת חווה יחזקאל תחיית מתים?
בתלמוד הבבלי ישנו דיון מעניין במסכת סנהדרין דף צב ע"ב העוסק בשאלה האם יחזקאל החייה את המתים או שמא מדובר במשל.
הדעות השונות שנאמרו שם ניתנות לחלוקה לשתי קבוצות;
האחת רואה את הפעילות המתוארת בפרק כעובדה של ממש. כלומר, הם חיו. תחיית המתים ממש. (ר' מאיר, ר' יהושע, בנו של ר' יוסי הגלילי ור' יהודה בן בתירא)
לרבי יהודה יש דעה שונה והוא היחיד האומר: 'באמת משל היה'. וכדברי רש"י שם:

שהיה מרמז להם על הגלות: כאדם מת שחזר וחי, כך בני ישראל ישובו מן הגלות.

היה. ואם כך מי החייה?
גם כאן נחלקו הדעות באשר לזהותן של העצמות.
רב אמר: 'אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו'. כלומר, חישבו את הקץ לשעבוד מצרים וטעו משום שהתחילו למנות ארבע מאות שנה משעת כריתת ברית בין הבתרים ולמעשה היה להם למנותן מיום הולדת יצחק. הם החלו לזרז את העם שהגיע זמן לצאת ממצרים אך שאר העם חשב שלא הגיע הזמן לצאת. נקודת האחיזה של המדרש בכתובים הוא הסיפור בדברי הימים א' ז' 20. בני אפרים יוצאים ממצרים, מגיעים לארץ, נלחמים באנשי גת הפלישתים ונהרגים.
דעה נוספת המובאת בגמרא היא שאלה הן עצמות של אנשים שכפרו בתחיית המתים.
באופן מפתיע מי שתומך בפירוש על פיו יחזקאל הצטווה להניע מעשה שהיה בפועל הוא היוצר והזמר עמיר בניון.
שירו מבטא את הגעגוע של כל אדם ליקרים לו שהלכו לעולמם ואת הרצון לדיאלוג עם מי שכבר אינם.

לא היה ולא נברא – משל היה
יש גם דעה אחרת – כל האירוע הוא משל על מצב עם ישראל בגלות. למעשה מבקש יחזקאל לדמות את הגלות כבית קברות לעם ישראל: אומה שעם חורבנה יצאה מארץ ישראל, יצאה מארץ החיים לארץ הגלות שנתפסה לו כקבר. בגלות העם מרגיש כעצמות מיובשות, מפוזרות, ללא רוח ללא חיים וללא תקווה: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ (פס' 11).
עם ישראל נעקר מביתו, ממולדתו ומאדמתו. תלוש מהקשר דתי, לאומי, משפחתי וחברתי מגיע לבבל לאחר מסע ארוך במצב נפשי קשה, ללא רצון לחיות וללא רצון להיגאל. איך לא נכנעים למוות הלאומי? ה' עוד עימכם, עונה יחזקאל. העצמות היבשות הללו בגולה עוד יחיו ויקומו לתחיה.

מה נכון – היה או לא היה?
האמת שיחזקאל עצמו נותן תשובה בפס' 11 – 13:

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי.

אם כך ה' בכבודו ובעצמו בעצם אומר שמדובר שמשל לבני ישראל הרואים את הגלות כמוות לאומי. מה מקומם של פירושים הרואים בנבואת יחזקאל מעשה שהיה?

אם יחזקאל כבר אמר שזה משל מה פשר הדעות שהאירוע התרחש?
כזכור מזהים בעלי הדעה כי אכן היתה תחיית מתים את העצמות כשייכות לכופרים או לדוחקי קץ.
מפרשים אלה מבקשים לראות בכתוב את המסר לפיו ה' רוצה להחיות את כולם. גם לאלה הדוחקים את הקץ וגם לאלה הכופרים, יהיה חלק בתהליך התקומה.^{2ראו פירוט בדברי הרב אליהו מאלי: http://www.yafo.org.il/archive.asp?cat=28}

איך יחזקאל מביא את העם המיואש בגלות לרצון להיגאל?
בבבל הם אמורים מעתה לבנות את ביתם. איך שומרים על קיום יהוד(א)י בגולה? איך בונים הנהגה, מתמודדים עם הגלות ממשיכים את קיום העם בבבל.
המשימה העומדת בפני יחזקאל קשה מאוד, שכן עד לאותה עת לא נישמע על אף עם שחזר לארצו אחרי גלות? איך בונים במאה השישית לפני הספירה זהות לאומית לקהילה שהוגלתה מארצה?

גאוות יחידה – סיירת הגולים או הגישה הבדלנית
העם הנשאר בארץ, בהנהגתו של צדקיהו, ממשיך לנהל את חייו המלאים עוד 11 שנים לאחר גלות האליטה לבבל. הם מנהלים חיים דתיים עם בית מקדש, עם ממסד כוהנים ונביאים שהבולט בהם הוא ירמיה הנביא. לעומתם, הנמצאים בגלות אשר איבדו את עמודי התווך של כל אומה; ארץ, מקדשו מלוכה.
יחזקאל עושה הפרדה ברורה בין הגולים שנמצאים אתו בבבל לבין הנשארים בירושלים. לנשארים בירושלים הוא מנבא פורענות וכליה מלאה.
באחד הפרקים יחזקאל מתאר את מסעו הנבואי לירושלים "במראות אלוהים". המסע נערך בשעה שזקני יהודה יושבים וממתינים לו בביתו. יחזקאל נלקח לירושלים בציצית ראשו. במעשה סמלי ובדרך מוחשית הוא מתאר כיצד תוכה ירושלים בחרב, בדבר, ברוח ובאש ובכך יבוא הקץ על ירושלים ובית המקדש בשל תועבותיהם ובשל חטאי ירושלים.
לעומת זאת, הגולים הנמצאים אתו בבבל ימשיכו להתקיים ויותר מכך, לאחר שיבוא החורבן שהוא בלתי נמנע, תבוא הגאולה דווקא מתוך הגרעין הזה של הגולים ונושאיה יהיו "בית ישראל" שבגולה. הגאולה תיצמח דווקא במקום המרוחק מן המקדש.
שם במרחקים, במקום אשר אבדה תקוותם של הפליטים, מהמקום הקשה השפוף והמדוכא הם יקומו לתחייה. שם יתחדש ליבו של העם. הגולים הם התקווה היחידה מכיוון שאחיהם בירושלים ייחרבו ויישמדו על ידי ה' באופן חד משמעי וברור.
יחזקאל קורא לגולים אשר אתו באופן הפגנתי "בית ישראל" מאחר והוא רואה בתושבי ירושלים כמי ש"רחקו מעל ה'" ושאינם שייכים לעם ה'. אנחנו אנשי ירושלים שגלו הממשיכים לרשת את הארץ. התקווה תבוא איפה דווקא מגולי יהויכין.
יחזקאל, בקשיחות ובאסרטיביות, ללא פשרות וללא ויתורים מלמד דרך סקירה היסטורית שהדורות הקודמים ביהודה חטאו ומרדו היו ראויים לחורבן. אולם אם ירושלים תושמד מאין תבוא הגאולה? תשובת הנביא – מגולי בבל. אנשי ירושלים נדונו לכליה והגולים לגאולה.
לעומת זאת, תושבי ירושלים סבורים שהגולים איבדו את זכותם על ארצם. מפני חטאיהם הורחקו מה' ומארצו ומעתה רק הנשארים בירושלים הם הממשיכים והם ישבו בארץ לעולם. בעזרת סיסמאות כמו: "היא הסיר ואנחנו הבשר", ו "לנו ניתנה הארץ למורשה", תושבי ירושלים מכריזים על עצמם כבעלים היחידים של הארץ.
יחזקאל מפריך את הסיסמאות השגורות בפי הירושלמים כנגד הגולים ומחזק אותם.
בניית הזהות המחודשת של הגולים מתחזקת בפרק י"ח. הם יישבו מחדש את אדמת ישראל וה' יכרות איתם ברית, יעשה להם שינוי פנימי עם לב חדש ורוח חדשה והם יהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלוהים.
כל זה יקרה רק עם הגולים כי הם הציבור ממשיכי התקווה.
מה שיחזקאל בעצם רוצה לומר לגולים הוא: ישיבתכם בגלות לא מעידה על כך שאתם אבודים. דווקא אלה שבארץ ישראל עם בית המקדש וקרובים כביכול לה' הם אבודים.

העם על ספת הפסיכולוג
העם נמצא בטראומה קשה של גירוש מארץ ישראל וישיבה בגלות ואינם מאמינים שזה באחריותם . נגזר להם גורלם והם מרגישים קבורים בגלות וללא שום סיכוי לחזור לארץ. את מה שמבינים כיום פסיכולוגים אולי הבין גם יחזקאל: טראומה שכזו עשויה להוות אירוע סטרסורי שבעקבותיו עלולים ללקות היושבים בגולה בדיכאון (Kendler et al. 1999). במחקרים רבים שנעשו בשנים האחרונות הוכח כי תקווה ואופטימיות הם גורמי מפתח ביציאה ממצבים קשים ובהתמודדות עמם. כך לדוגמא הוכח כי חולי סרטן (Tomarken et al. 2008), חולי איידס (Rogers et al. 2005) והורים שכולים (Rileye et al. 2007) התמודדו טוב יותר עם האירוע הסטרסורי שעברו (בין אם מדובר במחלה ובין אם באובדן אדם קרוב) כאשר היו אופטימיים יותר ובעלי תקווה ואף השתפר מצבם לעומת אחרים שהיו פחות אופטימיים.

הגישה של יחזקאל שונה מגישת הנביאים בארץ במובנים רבים. לא עוד משלמים על חטאים של אבותינו, לא עוד נבואות קשות של תוכחה ופורענות הבאות לחנך ולשפר את מעשי העם. מעתה מנסה הנביא יחזקאל, בהתאם למצבם ולמיקומם, לעודד את העם בנבואות מסוג שונה, של אופטימיות, תקווה ושינוי התודעה. בשלב מסוים חושש יחזקאל שהעם יתרגל לייאוש, לחוסר התקווה ולחוסר הסיכוי לשנות את המצב ולכן באופן שיטתי ובתהליך שפועל בכמה מישורים הוא בונה את זהותם, פועל לשינוי תודעתם בחיזוק אמונה, מתן תקווה ואופטימיות.

יחזקאל ואנחנו
הצעת תקווה היא גם הסיבה שבגינה מקריאים את הנבואה בימי זיכרון, ליצור תקווה ואופטימיות בקרב השכולים והאבלים. ניתן לומר שבעוד שקיימת פרשנות לפיה מדובר במשל ולא בהחייאת מתים פשוטו כמשמעו הרי שחללי צה"ל, כמו גם משפחות ניצולי השואה בארץ, כבר חיים בארץ ישראל. לכן הנבואה שמוקראת בימי הזיכרון אין תפקידה להוות משל לעליה לארץ הקודש אלא להוות סיפור מלא תקווה על תחיית המתים ובכך לסייע לאבלים.
ובמישור הלאומי גם כן יש ליחזקאל מה לומר לנו לפחות לפי הקליפ על חזון העצמות היבשות במאה העשרים בקליפ "חזון העצמות היבשות".

תקוותנו
נפתלי הרץ אימבר

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה
מִשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לְעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה.

נפתלי הרץ אימבר כתב את השיר ברומניה בשלהי המאה ה-19, וביטא באמצעותו את כמיהתו לארץ ישראל.
כעבור עשר שנים הפכו בני העלייה הראשונה את השיר להמנון המושבות, אך ביקשו לשנות את שלוש השורות האחרונות: התקווה בת שנות אלפיים / להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים.

חזון העצמות היבשות לא מציע לנו לאמץ מדיניות הרפתקנית ולבטוח באלוהים. בדיוק להפך. הנבואה המפעימה הזו נוצרה למען החיים, למען התקווה. הנביא יחזקאל הבין שהייאוש מסכן את עם ישראל יותר מן החורבן, יותר מן הגלות, יותר משנאתן של אומות העולם. אובדנם הנורא של בני ממלכת ישראל, שגלו מארצם מאה וחמישים שנה לפני בני יהודה, הפך בעיניו לתמרור אזהרה מאיים. זה מה שקורה לעם שמאבד את התקווה.
נפתלי הרץ אימבר, שחיבר את שירו בהשראת חזון העצמות היבשות, כל כך דומה לנביא יחזקאל. גם הוא יוצא נגד אווירת הייאוש המדכדכת של בני עמו. גם הוא שומע אותם אומרים: אבדה תקוותנו, וצועק להם: עוד לא אבדה תקוותנו. הציונות הבינה שהתקווה היא מקור התחייה והפכה את השיר להמנון הלאומי של העם היהודי. (…)
חיינו הלאומיים מזמנים לנו הרבה קשיים. לא חסרים בינינו מהלכי נכאים ורואי שחורות, שמנסים לגרור אותנו אל תהומות הייאוש. הנביא יחזקאל ונפתלי הרץ אימבר קוראים לנו ללכת לאורו של צו התקווה הקדום. אם נפעל מתוך אופטימיות ואמונה, אפילו עצמות יבשות יתעוררו לחיים בידינו. התקווה היא סם החיים שלנו. יש לנו כל כך הרבה חלומות לממש. כל כך הרבה תקוות להגשים. עוד לא אבדה תקוותנו. (יוכי ברנדס, ישראל היום)