/ מיזם התנ"ך

משבר חטא העגל – רות סוף?
נראה שהמשבר בעקבות חטא העגל לא הסתיים – משה וגם ה' עוד ממשיכים לכעוס ולהעניש את העם: משה שובר את הלוחות (פרק ל"ב, פסוק י"ט), טוחן את עגל הזהב ומשקה את העם (פסוק כ'), הוא נוזף באהרון (פסוק כ"א) והורג 3,000 איש מהעם (פסוק כ"ח). ואולי החמור ביותר – ה' עצמו לא סלח: ראשית, הוא מצהיר כי מעתה לא יילווה אל העם אלא מלאכו (פסוק ל"ד), ושנית, הוא נוגף בעם (פסוק ל"ה).

כיצד יוצרים קרבה מתוך ריחוק?
מסתבר, אפוא, שחטא העגל שהתרחש בפרק הקודם יצר משבר עמוק ביחסים שבין ה' לעמו. קֶרע שהאיחוי שלו, לפחות בתחילת פרק ל"ג, עוד נראה רחוק. במקביל להתרחקותו של ה' מעמו, נראה כי יחסיו האישיים של משה עם ה' מתעצמים.
הקשר הייחודי של ה' אל משה מועמד בחזית אחרי עבודת האלילים של בני ישראל, בפרק הזמן הארוך שמשה מתייחד עם ה' בפסגת ההר.
אולם מסתבר שבפרק ל"ד הצליחו משה והעם להיחלץ מהמשבר שיצר חטא העגל (שמות, פרק ל"ד, פסוק י'). איך זה קרה? בכך ידון מאמר זה.

פסוקים א'-ו': כיצד מתנצלים? או: מה עניין העדיים?
פרק ל"ג נפתח בדיבור של ה' אל משה והעם שומע על כך. המשך ביצועה של התוכנית האלוהית (הובלת העם אל ארץ כנען) מוטל על משה:

… לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה (פסוק א').

ה' יקיים את שבועתו לאבות, אבל סכנת ההשמדה של העם עדיין לא חלפה, אולי משום שעד כה לא שמענו שהעם חזר בתשובה. מלאך ה' ילך לפני העם, וה' לא יעלה בעצמו בקרב העם לארץ כנען, שמא ישמידם בדרך מחמת כעסו עליהם.
הבשורה הזאת הייתה קשה מאוד לעם:

וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו (פסוק ד').

וכפי שמדגיש מדרש שיר השירים רבה (א': ד': ב'):

שֶׁכָּל צָרוֹת שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶן בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל לֹא נִתְאַבָּלוּ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם משֶׁה (שמות לג, ג): כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, מִיָּד וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרַע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ.

תגובת האבל של העם מתבטאת באי-ענידת העדיים.
ועתה מגיע שיח מוזר.

שיח של חרשים?
בפסוק ד' מסופר: וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו, אולם בפסוק הבא נראה כי ה' מתעלם מכך. הלוא, כרגע הורידו עדייהם מעליהם. מה ה' רוצה?
נראה כי התשובה טמונה בהופעה השלישית של עדיים בפרקנו – וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב (פסוק ו'). אלא שהפסוק לא מובן. בני ישראל התנצלו על התנהגותם? איך זה קשור לעדיים?
דבר אחד בכל זאת מובן – יש הבדל בין מה שעשו בני ישראל לבין הצו של אלוהים. כלומר, לא מדובר כאן בשיח של חרשים.
בני ישראל: וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו
וה' מצווה: וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ ומפסוק ו' אנחנו מבינים כי אלה עדיים שלבשו מאז ברית הר סיני.
מה משמעות הדבר?
ה' איננו רוצה שלא ישיתו (ישימו) עדיים חדשים, אלא שיורידו את העדיים שהיו עליהם מאז מעמד הר סיני.
זוהי דרישה חמורה – משמעותה בעצם כמעט ביטול הברית והקשר המיוחד שנוצר במעמד הר סיני. אותה חגיגיות שבאתם עימה לברית – הסירו.

האם בני ישראל ממלאים אחר התביעה החמורה של אלוהים?
כתוב: וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב (פסוק ו'). מה זה אומר?
לפנינו מילה שמשמעותה שונה בעברית של המאה העשרים ואחת ממשמעותה במקרא. להתנצל פירושו להסיר. הכיצד? והאם יש קשר בין ההתנצלות של ימינו להתנצלות במשמעות של להסיר? יש ויש! כך מתאר רוביק רוזנטל את השתלשלות המילה:

רוביק רוזנטל, איך ניצלנו את המצרים
אז מה קושר בין התנצלות, ניצול והצלה? כרגיל, כדאי לנדוד לתנ"ך, שם מופיעים שלושת הפעלים. בתהלים נאמר "לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם" (מזמור ל"ג, פסוק י"ט), ביחזקאל: "הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם" (פרק י"ד, פסוק י"ד) – ובשמות –"וַיְנַצְּלוּ את מצרים" (פרק י"ב, פסוק ל"ו), וגם "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם" (פרק ל"ג, פסוק ו'). כל הפעלים עוסקים בהסרה של דבר מה: הסרת סכנה, הסרת תכשיטים וחפצים.
מכאן החלו הפעלים להתגלגל. המציל וזה שניצל הגיע לעברית של ימינו בשלום, ובאותה משמעות כמו בתנ"ך, הסרת סכנה. מי שניצֵל הוא ביחזקאל זה שמילט אחר מצרה, כלומר, הציל. בספר שמות בני ישראל המתנצלים מסירים את חפצי המצרים. מאז ועד היום כאשר אנחנו לוקחים דבר מה, משאבי טבע ואנוש, כוח אדם זול, הזדמנות, אנחנו משתמשים באותו פועל: לנצל, כלומר, לקחת, להסיר דבר מה ממקומו. בשיח הסוציאליסטי ניצול היתה ונשארה מילת מפתח בבשורת המהפכה הפרולטרית: ההון הגדול מנצל את המעמד העובד. בשיח הנוכחי על הטרדות מיניות מדובר על "ניצול יחסי מרות". מה לכל אלה ול"התנצלות" במשמעות שלה בימים אלה? בתנ"ך מדובר, כאמור, בהסרת תכשיטים. בימי תור הזהב בספרד עבר הפועל להתנצל גלגול משמעות מעניין. כאן אין מדובר בהסרת חפצים, אלא בהסרת אשמה. המתנצל משליך מעצמו את האשמה באמצעות ההתנצלות. (מקור ראשון)

בני ישראל מקבלים עליהם, אם כך, את תביעתו של ה' ו"מתנצלים" (כלומר, מסירים מעל עצמם) את העדיים שאיתם התהלכו מאז ברית סיני.
האם בכך נמחל להם?

פסוקים ז'-י"א: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה" (פסוק ז') – לשם מה?
משה מקים עתה אוהל הרחק מן המחנה בו הוא נועד עם ה'. מדוע משה מרחיק את ה' ממחנה ישראל? מה הוא מבקש להשיג בכך? האם קיבל את הגזירה שה' לא יהיה בקרב המחנה ורק מלאכו ילווה את העם? מפסוק ט"ו שלהלן קשה כך להסיק, הלוא משה אומר לה': וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. אם משה מבקש את קרבת ה' במחנה מדוע הוא מרחיק את אוהלו ומתוודע אליו מחוץ למחנה? ראו גם את ההדגשה בפסוק ז':

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

מדוע?
דניאל טרופר מציע תשובה: הרחקת האוהל מחוץ למחנה יוצרת תפנית בסיפור, מנקודה זו – הכל השתנה. משה הבין שני דברים ברגישותו המיוחדת: ראשית, העם סביל במשך כל התקופה הזאת, צריך לעוררם לפעולה – זה הצעד הראשון לתשובה. איך עושים את זה? ^{14. טרופר, ד. (2005). "להיפרד ולהתחיל מחדש – כפרת חטא העגל". תנ"ך הרצוג. https://www.hatanakh.com/lessons/%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A8%D7%93-%D7%95%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%9C-%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%A9-%E2%80%93-%D7%9B%D7%A4%D7%A8%D7%AA-%D7%97%D7%98%D7%90-%D7%94%D7%A2%D7%92%D7%9C}
משה נותן לעם בחירה חופשית: וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (פסוק ז'). כשמשה יוצא אל האוהל, העם קם מתוך כבוד ויראה,  וכשהעם רואה את השיח בין עמוד הענן למשה – הם מביעים כניעה וכבוד. שוב – מתוך רצון אישי: וְרָאָה כָל־הָעָם אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל־הָעָם וְהִשְׁתַּחֲוּוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ (פסוק י').
שנית, משה הרגיש סדק הן אצל העם והן אצל ה'.
וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ (פסוק ה') – ה' שוקל את צעדיו. הורידו את העדיים ואשקול. הוא עוד לא החליט סופית מה יעשה. יש מקום לתקווה ואולי לשכנוע בשינוי התנהלות העם. משה רוצה, אפוא, להפיק מה' את תחושת הדאגה אל עם ישראל, באמצעות הרחקתו מן המחנה. כיצד תסייע ההרחקה? כאילו אמר משה לה' – הנה, קיבלת את מבוקשך, אתה אינך שורה בקרבם, ראה עתה מה מתרחש, ראה את הכבוד שהם נותנים לך, ראה את הכמיהה לנוכחותך שהם מגלים.
אצל העם, משה חש בנכונות להתקרב באמת אל ה' באבלו (פסוק ד'), בקיום מיידי של צו ה' על הסרת העדיים (פסוק ו'), ובתגובתו למראה משה היוצא אל אוהל מועד שמחוץ למחנה. העם נמצא בפנים לבד ורואה את הכל מבחוץ ומביע כניעה וכבוד (פסוק י').
משה הביא את שני הצדדים למצב שהוא רצה: העם רוצה לעשות תשובה מאהבה וה' רואה זאת. אולי ה' יהיה מוכן לגלות את האהבה שלו לעם ישראל ואת הדאגה להם. את זה יכול היה להשיג משה מתוך יצירת הריחוק.
אולם, עבודתו של משה מול ה' לא תמה. אם אכן הוא מרגיש שהריחוק שנוצר פָּתַח פתח להתקרבות של ה' לעם, והוא מנצלו כעת כדי להרחיבו.

פסוקים י"ב-כ"ג: איך משה מרחיב את הפתח שנוצר?
בדו-שיח שבין משה לה' יש מספר רב של מילים וביטויים מנחים. בין הביטויים החוזרים, נפנה את תשומת הלב לביטוי "מצא חן":

(יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ה'
רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת־הָעָם הַזֶּה
וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַח עִמִּי
וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי׃
(יג) וְעַתָּה אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ
הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ
לְמַעַן אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה׃
(יד) וַיֹּאמַר
פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ׃
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו
אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה׃
(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ
הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל־הָעָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה
גַּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה
כִּי־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם׃

"וְעַתָּה אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (פסוק י"ג) – מדוע כל-כך חשוב למשה למצוא חן בעיני ה'?
משה הוא הפותח את הדו-שיח בינו לבין ה', ובפתיחתו הוא מצטט את דבר ה' אליו בפסוק א': … לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה.
באמירתו שבסיום שיח זה, משה מתריס כנגד דברי ה', שמלאך יוביל אותם בדרך: אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה (פסוק ט"ו). כיצד הוא מנמק את מחאתו הנועזת?
יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם – משה מזכיר לה' את מפגשם הראשון, כשהטיל עליו את השליחות וחשף את שמו לפניו: כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ… אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות, פרק ג', פסוק י"ב ופסוק י"ד). אך לפני כן ה' קרא בשמו של משה: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה. ה' מכיר את משה לא רק בשמו, אלא גם בתכונותיו; והוא מצא חן בעיניו – שכן עליו הטיל את השליחות להוציא את ישראל ממצרים.
וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי – משה ממשיך להדהד את הבטחות ה' כשהטיל עליו את השליחות: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ (פרק ג', פסוק י"ב). הבטחת שתהיה עימי. עכשיו אתה נוטש? אם אתה לא ממשיך ללוותנו, אומר משה, מי בעצם כן? כי וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי. לבד ודאי לא אוכל למלא את השליחות.
וְעַתָּה (פסוק י"ג) – המילה "עתה" מקדימה ב"מקראית" "תכלס". מהו ההיבט המעשי של דברי משה עד כה? לאן הוא חותר? משה מקדים לבקשתו ואומר: אם אני מוצא חן בעיניך, כלומר אני יכול למצוא בעיניך את חיני, למצוא בתוכך את העין הטובה מופנית כלפיי – אז…? וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה (פסוק י"ג). זהו עמך, אל תשאיר אותנו לבד, בלעדיך.

שוב שיח של חרשים?
האם ה' נענה לבקשת משה? בפסוק י"ד אומר ה' למשה: פָּנַי יֵלֵכוּ, אבל משה כאילו לא שמע את דברי ה', ומטיח בו מעין אולטימטום: אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה (פסוק ט"ו). אבל כרגע אמר ה': פָּנַי יֵלֵכוּ, לשם מה האולטימטום?
משה מבין שה' נענה לו חלקית – הוא ינחה אותו, אבל לא יהיה עם העם: וַהֲנִחֹתִי לָךְ (פסוק י"ד) אומר ה' למשה. אלא שמשה רוצה את הנחיית ה' לעם כולו – וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה (פסוק י"ג). לכן הוא דוחה את הצעת ה' בנועזות בלתי רגילה – אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה (פסוק ט"ו), ומיד, כאילו כדי למתן את נועזותו, משמיע את נימוקו על בחירת ישראל –

וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ, הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (פסוק ט"ז).

לא רק אני מבקש למצוא את חיני בעיניך – גם עם ישראל צריך למצוא את חינו בעיניך.

האם עתה ה' השתכנע?
כן! גַּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה (פסוק י"ז) – כך פותח ה' את חלקו בדיאלוג.
נראה שנימוקי משה סייעו מאוד:

משה טען (פסוק י"ב)	ה' השיב (פסוק י"ז)
וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי	כִּי–מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם

נשים לב שמשה עוד לא קיבל את משאלתו שגם העם ימצא חן בעיני ה': וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ. ה' השיב: מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי – האם משה מסתפק בכך?

מה ביקש משה? כיצד קשורה בקשתו לניסיונו להחזיר את ה' לעם, ומה ענה לו ה'?
בפסוק י"ח משה מבקש: הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ
תשובת ה':

אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם (פסוק י"ט).

מה הקשר בין בקשת משה לתשובת ה'?
ה' יגלה למשה את תכונותיו, המאפיינות את שמו (וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ) יחד עם זאת, ה' שומר לעצמו את ריבונותו המוחלטת בנוגע לכל החלטה שלו ביחסו אל האדם. זהו הגבול בין התחום האלוהי לתחום האנושי (וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם).
במילים אחרות: משה עוד לא קיבל את בקשתו להחזרת העם אל חיקו המגן של אלוהים. תוכל אולי לראות את טוב ולהכיר ממידותי, אומר ה' למשה, אבל ההחלטה אם לרחם או לא נשארת בידי.
כיצד מגיב משה? הוא לא.
נשים לב שמשה שלוש פעמים שותק. ושתיקתו מפיקה מה' הסבר והיענות נוספת.

(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה
גַּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה
כִּי־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם׃
(יח) וַיֹּאמַר (משה)
הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ׃
(יט) וַיֹּאמֶר (ה')
אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ
וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ
וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם׃
(כ) וַיֹּאמֶר (ה')
לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי
כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי׃
(כא) וַיֹּאמֶר ה'
הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר׃
(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר
וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי׃
(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי
וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ׃

משה לא עונה, וה' מספק לו תשובה שנייה. האם תשובה זו קשורה למה שמשה ביקש?
תשובת ה' השנייה: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (פסוק כ'). ההגבלה העקרונית של ה' – אי אפשר לאדם לראות את פני ה', כלומר: לדעת את האל ידיעה גמורה. אם כך, ה' לא נענה לבקשתו של משה.
ומשה שותק.
עתה, בפסוקים כ"ב-כ"ד אומר ה' בפעם השלישית את דבריו למשה. יש דמות לה', יש לה פנים ואחור, את האחור אפשר לראות, את הפנים – לא. בנוסף לכך, משה נזקק להגנה אלוהית בהתגלות זו בנקרת הצור: וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי.
שוב משה לא קיבל את תשובתו מה'. משה שותק, ולכן ה' מגביר את הסבריו ואת היענותו.

מדוע מבקש משה מה' להראות לו את כבודו?
נחזור לבקשת משה: הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ (פסוק י"ח). מדוע משה מבקש מה' לראות את כבודו?
לשאלה זו היכולת להפרות את החשיבה של הלומדים והיא וודאי תעלה תשובות שונות. אציע כאן שלוש אפשרויות, עם מרחב לתלמידים להוסיף אפשרויות משלהם.
אופציה א'
משה למד להנהיג את העם בעצמו, תוך כדי תנועה, ללא הכנה מוקדמת. בקשתו הראשונה מאת ה' הייתה בתחום ההדרכה המקצועית, כיצד להנהיג את בני ישראל לשביעות רצון ה': הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה (פסוק י"ג). לאחר מילוי בקשתו הראשונה, איך להנהיג את העם, ביקש משה, את בקשת הלמה ה' פועל כך בעולמו: הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ. ידיעת הדבר הזה ישפר את ביצועיו כמנהיג העם. זהו הקשר בין שתי הבקשות. הבקשה השנייה משלימה את הראשונה.
אופציה ב'
בקשת משה מהדקת ומחזקת את הקשר המיוחד והייחודי שבינו לבין ה'. בעזרת בקשה זו מבקש משה לעורר את ה' להיענות לבקשתו לשקם את יחסיו עם העם ולחזור ולהיות בקרבו.
אופציה ג'
יכול להיות שיש כוונה של משה לקרבה בין ה' לעם, אך קשה לו עדיין "לשחרר" את המקום האישי מול ה', המקום שבו האל נגלה רק אליו. גם בברית הר סיני (פרק י"ט) יש מתח בין התפיסה שה' מתגלה רק למשה לבין התפיסה שעם ישראל כולו ניצב מול ההר וההתגלות היא פומבית. בברית המשתקמת לאחר חטא העגל, בולטת העובדה שה' מדבר רק אל משה, כאדם פרטי: וְדִבֶּר ה' אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ (פסוק י"א). משה מבקש, אפוא, את המשך הקשר המיוחד בצד השתדלותו לשקם את יחסי ה' והעם.

להעשרה

ממך עד אליי / חנן בן ארי ^{2מתוך: "שירונט": https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=17593&wrkid=40444}
אני צב ללא בית / הסרת מעלי קורת גג
דג ללא מים / מחפש אותך ולשווא
מר כמו יין / לכוד כארי בסורג
עב מזיל מים / אני אפילו לא נרטב

ברחתי ממך עד אלי – ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק.

סתיו בעיניים / אני מתהלך כנווד
על מצחי אות של קין / מחפש אותך ולשווא.
בשדה בינתיים / אתה מחופש לפשוט עם
בלי גלימה בלי שמיים / אל מסתתר, נעלם.

ברחתי ממך עד אלי – ולא מצאתי כלום
אתה מעבר לדלת, מתאמץ לשתוק.

אל תסתר פניך ממני, תקוותי היית,
כי חולת אהבה אני, אל תסתר פניך.

ברחתי ממך עד אלי – ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק
ברחתי ממך עד אלי ולא מצאתי כלום
שואג בפתח הדלת, אתה יוצא פתאום.

השיר מדבר על בן מורד, המחפש את דרכו הייחודית, ולבסוף רוצה לחזור אל אביו, אבל לא יודע כיצד. פתיחת השיר ותוכנו: "אני צב ללא בית / הסרת מעלי קורת גג / דג ללא מים / מחפש אותך ולשווא", מתכתבים עם השורה ”לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי – לְךָ אֲיַחֵל, וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ” מתוך הפיוט "כתר מלכות" של רבי שלמה אבן גבירול, שגם בו רומז הפייטן על ריחוק וחיפוש הקרבה. כמו בפיוט, גם בפרק, משה מנסה לייצר את הקרבה מתוך הריחוק.
כיצד, באמת, ניתן ליצור קרבה מתוך ריחוק?

---

ביבליוגרפיה
1. גליל, ג. (עורך). (2002). עולם התנ"ך: שמות. הוצאת דברי הימים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמ' 201-198.
2. גרוסמן, י. "כאשר ידבר איש אל רעהו". תנ"ך הרצוג.
3. גרנות, ת. " 'פתח האהל' – בין ההתגלות לאברהם להתגלות למשה". בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון.
4. טרופר, ד. (2005). "להיפרד ולהתחיל מחדש – כפרת חטא העגל". תנ"ך הרצוג.
5. מאיר, ת. (2016). "בעדי עדיים". המדרשה: אוניברסיטת בר-אילן. 
6. מיילס, ג. (1997). אלוהים: ביוגרפיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה. עמ' 132-129.
7. נדל, ג. (2011). "כי תישא – המשכן האלטרנטיבי של משה". גולדפרב זליגמן.
8. קליין, א. "פרשת כי תשא: הראני נא את כבודך".
9. קניגסברג, י. (2020). "הודיעני נא את דרכך – הראני נא את כבודך". שבתון.
10. רוזנטל, ר. (2017). "הזירה הלשונית: הקשר בין התנצלות, ניצול והצלה".