הקדמה
פרשת עגל הזהב נפתחת בעליית משה להר סיני בשמות כ"ד 12 – 15, נקטעת,פרקים כ"ה עד ל"א מציגים את ההוראות שקיבל משה בנוגע לבניית המישכן, כליו והכוהנים. וממשיכה בפרק ל"ב בפעולות העם למרגלות ההר, בדו שיח בין ה' למשה, בתגובת משה למעשה העגל, ושוב בשיחת משה עם ה'. הסיפור מזמן את הקורא, בין השאר, לדון בשאלה האם בהעדר ביטחון ניתן לצפות בתופעת העקה (stress) בקרב הדמויות השונות? ולהעלות את השאלה באם זו נקודת מפנה במנהיגות משה?
מהי עקה?
עקה (או בשפה עממית לחץ, כתרגום למילה של stress מהשפה האנגלית) הוא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה, המציין תחושת מצוקה סובייקטיבית, המושפעת מהערכת המצב ע"י הפרט. הגירוי היוצר את התחושה יכול להתקיים במציאות או רק בתודעת האדם, אך בשני המקרים הוא נתפס כמסוכן. האדם החווה תחושה זו חווה רגשות בעוצמה גבוהה, כאשר השכיחים ביניהם הם חרדה, דיכאון וכעס.
ריצ'ארד לזרוס (1971) , פרופסור לפסיכולוגיה, חילק את תחושת העקה לשני סוגים: חיובי ושלילי. כאשר העקה מניעה לפעולה המשפרת את מצבו של האדם, ניתן לראות בה לחץ חיובי, לעומת זאת כאשר העקה אינה נפתרת בדרך של שינוי, התרגלות או התאמה חיובית למצב, הרי היא לחץ שלילי.לקוח מתוך הערך דחק וויקיפדיה.
לזרוס ופולקמןכהן אורית, דנה פרידמן – התמודדות עם לחץ מתוך הספרייה הוירטואלית של מט"ח. הציעו מודל המכיל שלוש דרכים להתמודדות:
נתבונן על פרשת העגל מנקודת המבט של התמודדות עם עקה.
מה גורם להילחצות העם?
בשמות כ"ד 12 – 15 עולים משה ויהושע להר סיני. לפני כן הוא פונה לזקני העם ומצווה עליהם שני עניינים:
האחד – להמתין למרגלות ההר,
והשני – וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם . (שמות כ"ד, 14)
לדברי עמוס חכם, אהרון וחור שימשו אפוא כמחליפיו של משה.לדברי עמוס חכם, אהרון וחור שימשו כשופטים. פירושו מבוסס על תפקידו של משה בשמות י"ח 16: כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיוחכם ראו עמוס – פירוש לספר שמות. הוצאת הרב קוק תשנ"ה
הוראותיו של משה משאירות את העם ללא מידע לגבי משך הזמן בו ישהה על ההר. היעדר המידע יוצר גירוי מציאותי של לחץ, לחץ שפורץ בפרק ל"ב לאחר ארבעים יום בהם משה לא חוזר.
שמות כ"ד 14: יָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה
הקושי שפרק זמן זה עורר בקרב העם מחריף, כי
משה נשאר על ההר ארבעים יום וארבעים לילה וזאת מבלי שלקח צידה לדרך, ולא נפרד מהם, ויהי כהולך על מנת לשוב.לפי דברי ריה"ל המצוטטים אצל ש.ויסבליט – חטא העגל בהארתו של רבי יהודה הלוי,בית מקרא סח' תשל"ז.
משה לא היה ערוך, אפוא, לשהייה ארוכה על ההר, לא אמר לאיש שהוא יישאר שם זמן רב כל כך, ולכן חשב העם שמשה הולך על מנת לשוב במהרה.
כיצד מתמודד העם עם הלחץ?
פרק ל"ב פותח בתיאור אמירת העם ובמעשיו:
וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן (פסוק 1).
העם חש פגיעה באיזון הקיים, לתחושתם הסובייקטיבית בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת. הם מתקשים לתפקד ללא מנהיג, ולכן הם מגיבים במעשה – וַיִּקָּהֵל…עַל. הצירוף של הפועל "ויקהל" עם מילת היחס "על" מופיע רק שלוש פעמיים בתורה,כך במדבר י"ט 3 ו 19 (קרח ועדתו), וכן במדבר כ' 2 (תלונת העם לאחר מות מרים) וכל הופעות הצירוף מתארות התקהלות מתוך תוקפנות, תלונה או לחץ. כגוף אחד פונה העם לאהרון ודורש ממנו בציווי מנומק
קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ (ל"ב,1).
הדרישה של העם מאהרון היא בניית אלוהות מוחשית שתהיה הולכת לפניהם, דהיינו מובילה ומתווה דרך כתחליף למשה שנעלם. עגל הזהב לא היה אמור לייצג אל, אלא היה אמור להנכיח את האל בקרבם ולתת להם ביטחון. פרשנות זו על דרך הפשט עולה מתוך הכרזת אהרון בפסוק 5 חַג לַה' מָחָר. הדים לפרשנות זו ניתן למצוא בדברי רבי יהודה הלוי הטוען כי העם ביקש לעשות דמות מוחשית לאל ואין פה דרישה או כוונה לעבודה זרה וכדבריו:
מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו.
מזמור ק"ו פסוקים 19-20 מציע פרשנות אחרת, ביקורתית יותר המציגה את העגל כאל חלופי:
יַעֲשׂוּ-עֵגֶל בְּחֹרֵב; וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַסֵּכָה.
כ וַיָּמִירוּ אֶת-כְּבוֹדָם; בְּתַבְנִית שׁוֹר, אֹכֵל עֵשֶׂב
אהרון נלחץ
אהרון בוחר להגיב באופן מיידי ולהיענות לדרישת העם במלואה, ואף מעבר לכך. הוא קורא לכל אנשי העם לתרום את הזהב שברשותם כדי להתיכו לידי צורת עגל מסכה,עגל מסכה הינו עגל יצוק, פירוש אחר המבסס על הביטוי ויצר אותו בחרט רומז על חריטה על גבי גוש מתכת. פועל לבניית מזבח ומכריז על יום המחרת כעל יום חגיגה.
מהו המניע של אהרון? נראה, כי הוא בוחר להפיג את תחושת העקה בקרב העם באמצעות היענות לדרישתם. הכתוב מדגיש את אחריותו הישירה של אהרון לחטא העגל. כך בפסוק 25:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם
וכך גם בפסוק 35:
וַיִּגֹּף ה' אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן
דרך ההתמודדות של אהרן מתמקדת בפתרון הבעיה המעשית העם. אולם חסרה התייחסותו לרגש שהעם העלה – פחד אל מול הלא נודע.
לפי פרשנותו של רש"י לא רק העם היה מצוי בלחץ אלא גם המנהיג המחליף – אהרון. רש"י בוחר להצדיק את מעשיו של אהרון, ולמצוא בהם ניסיונות לעיכוב בניית עגל הזהב לצד תחושת חרדה אישית וחוסר ביטחון. אהרון נעתר לדרישת העם מתוך חולשתו כמנהיג. הוא אינו רוצה לבנות עגל, אך מונע על ידי לחץ רצונו של העם.
את הדרישה לאיסוף תכשיטים דווקא מנמק רש"י:
אמר אהרון בליבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר ומתוך כך יבוא משה,
אבל מה שקרה בפועל הוא:
והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן,
גם את בניית המזבח ואת דחיית החג למחר מפרש רש"י כניסיון לעיכוב העם:
לדחותם… שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו.
רש"י מוצא ברצונו של אהרון לספק את דרישת העם כביטוי לחרדה שבה היה אהרון מצוי ורמז לכך מוצא רש"י בצירוף המילים וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו (שמות ל"ב 5). את הביטוי הזה דורש רש"י, בעקבות המדרש,
ויבן מֶזבוּח לפניו,
היינו: אהרן הבין מן הזבוח, ההרוג, שראה לנגד עיניו כי מוטב שיעשה כרצון העם. מי הוא ’זבוּח‘ זה? לפי המדרשויקרא רבה פרשה י' : "בשעה שעשו ישראל אותו מעשה [העגל] בתחילה הלכו אצל חור,אמרו לו "קום עשה לנו אלוהים " כיוון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו…ואח"כ הלכו אצל אהרון אמרו לו "קום עשה לנו אלוהים" כיוון ששמע אהרון כן מיד נתיירא ויבן מזבוח לפניו נתיירא מהזבוח[חור שנרצח] לפניו" (ורש“י בעקבותיו) הכוונה לחוּר, שאליו פנה העם בראשונה והוא לא נענה לדרישת העם לעשות להם אלוהים, ונרצח בגלל סירובו. חור נעלם מן הסיפור לאחר שמות ל"ב וייתכן שהיעלמות זו איפשרה את המדרש. בכל מקרה הוא מבטא את חרדתו האישית של אהרון לחייו אל מול היעדרות משה. לדברי רש"י, אהרון מתקשה להתמודד עם העם כי הוא חושש לחייו.לפי המדרש, חרדת אהרון מזכירה את חרדת ירבעם במלכים א י"ב 27. גם ירבעם בנה עגלי זהב מחשש לחייו. חרדה זו מובילה לעקה, שגורמת לו להיות מונהג ולא מנהיג.
יש לזכור כי גם לפני סיפור העגל אהרון היה רק משנה לאחיו ולא מנהיג בזכות עצמו. דרישת העם מאהרון תובעת ממנו להתמודד עם שינוי בהגדרת תפקידו. תפקידו של אהרון הוגדר בשמות ד' 16
וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים.
זה אכן מה שקרה, למשל:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן–אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם (שמות ד 30)
או
אַתָּה תְדַבֵּר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה, וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצו (שמות ז' 2). ֹ
אהרון תלוי בנוכחות משה כשם שהנביא תלוי בנוכחות האל. ללא משה – גם אהרון מתמודד עם שינוי, והשינוי מוביל ללחץ.
פתרון חלקי לתחושת העקה
תגובת העם למעשה העגל מעידה על שינוי בתחושותיהם. תחושת העקה התפוגגה והומרה בתחושות שמחה ואפילו אופוריה.
וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.
החגיגה שפרצה בסיום בניית העגל מזכירה חגיגה אחרת, מעמד הר סיני בשמות כ"ד 11
וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.
בחגיגה הנוכחית נוסף אלמנט נוסף: וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. אפשר שהפועל 'לצחק' טומן בחובו ביקורת על התנהגות העם, בין אם נבין את משמעות הפועל לצחק במשמעות של ללעוג או במשמעות של פריצות וגילוי עריות.המשמעות הראשונה של צחוק שהוא לעג נמצאת, למשל, ביחזקאל כ"ג 32, ואילו המשמעות השנייה, של צחוק שהוא פריצות, נמצאת, למשל, בבראשית ל"ט 14 כך או כך, ניכר כי החגיגה יצאה מפרופורציות. התחושה היא תחושה של הקלה, ואולי אף אופוריה שאינה מתאימה לכך המצוקה האמיתית לא נפתרה – הרי משה לא חזר, והעגל אינו אלוהים של ממש. השינוי בתחושה מחזק את ההנחה כי כל תחושה היא סובייקטיבית, כל שכן אם אנו דנים בתחושות של עקה.
האל נלחץ
בתמונה השנייה, בשמות ל"ב 7 – 14, מתנהל דו שיח בין ה' למשה, השיחה כוללת את הציווי האלוהי למשה לֶךְ-רֵד, לצד דיווח על המתרחש למרגלות ההר. על הציווי 'לך רד' מפרש רש"י תוך הסתמכות על המילה רֵד:
נתנדה משה מבית דין של מעלה
'נתנדה' מלשון נידוי. הנידוי מעיד על הקשר העמוק בין העם למשה; נפילת העם היא נפילתו של משה, ואין מקום למשה לצד האל כשצאן מרעיתו אינו מאחוריו.
במקביל מוסר האל דיווח על המתרחש למרגלות ההר. הדיווח אינו דיווח אובייקטיבי או נטול רגשות, אלא משקף כעס רב של האל כלפי העם. כדי לזהות את תחושותיו של האל יש לשים לב לכינויים בהם הוא בוחר בהתייחסו אל העם. העם מכונה עַמְּךָ (של משה, לא של האלוהים) (פסוק 7), הָעָם הַזֶּה ו עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף (פסוק 9). הכינויים מבטאים אכזבה, התנערות וכעס, מה שתואם תגובות בשעת לחץ. באכזבתו מנסה האל להכחיש כי קיים קשר בינו לבין עמו. זהו עמו של משה, המנהיג האנושי, ולא של האל. הוא מפחית בערכו של העם הנבחר (הַזֶּה), ומכל תכונותיו בוחר להדגיש דווקא את העיקשות המרגיזה.
האל בוחר ליצור מרחק רגשי בינו לבין העם לשם הערכת פעולתו בעתיד. זוהי אסטרטגיה נוספת להתמודדות עם מצבי לחץ – אסטרטגיה ממוקדת רגש. אחרי שהרחיק רגשית מהעם, יכול האל לנקוט בפעולה, והוא אכן עושה זאת: הוא מציע למשה להשמיד את העם, ולהתחיל הכל מהתחלה ממשה עצמו (שמות ל"ב 10: וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל). תגובתו של האלוהים היא תגובה קיצונית הבאה להמחיש לקורא את מידת האכזבה של האל מעמו.
כיצד מתמודד משה אל מול הכעס האלוהי
בחוכמתו מנסח משה את תשובתו לה' כתפילהתפילת משה נאמרת בתעניות ציבור.
ויְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו.
כוחה של התפילה כאמצעי שכנוע רב, שהרי במצב הנוכחי אין למשה ולו גם טענה אחת לזכותם ולהגנתם.מאפיין זה בדמותו של משה כנביא המתפלל בעד העם נחרט גם בקרב הנביאים ,לדוגמה ירמיה ט"ו,1 וַיֹּאמֶר ה' , אֵלַי, אִם-יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי, אֵין נַפְשִׁי אֶל-הָעָם הַזֶּה. משה מציג שלושה טיעונים בעזרתם הוא גורם לאל להתבונן במעשיו, בעברו ובאחריותו לעמו. הטיעונים מבוססים על תכונותיו כאל, ולמרות שהדבר מתבקש דברי משה אינם כוללים בקשה לרחמים. יתכן שמשה הבין כי בקשה לרחמים לא תועיל כשהאל כועס כל כך.
הטיעון הראשון שמציג משה הינו
לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.
בדבריו מחזיר משה את האל למעשיו בעבר הלא רחוק: לאחר כל המאמצים שהשקיע בהוצאת העם ממצרים, האם מתקבל על הדעת להשמיד אותו?
בטיעון השני
לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ
מפנה משה את אלוהים להתבונן בדמותו כפי שהיא נראית לעמים אחרים, בבחינת "מה יאמרו".
בטיעון האחרון מתייחס משה שוב להיסטוריה, הפעם להיסטוריה רחוקה יותר, להבטחותיו של האל לשלושת האבות, עליהן חזר כמה פעמים ואותן הבטיח לקיים:
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם.
כדי הדגיש את היחס הראוי בין האל לעמו, בוחר משה בכינוי המדגיש את הקשר ביניהם: ל"ב 11: לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. משה חוזר ומדגיש שהעם הוא עמו של ה'.
משה, בכל זאת, נלחץ גם הוא
לאחר שהצליח להניא את האל מפעולתו, יורד משה מההר (ל"ב בפסוקים 16 -29). תגובת משה מעידה כי אין דומה שמיעה לראיה. כשמשה רואה במו עיניו את העם מקריב קורבנות לעגל, אוכל, שותה ומצחק, הוא שוכח את האמירה לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וכועס אף הוא על עמו וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה. הפעולה הבאה המתוארת בפסוק 19 היא
וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר
משה שובר את הלוחות עליהם נוסחה הברית בין ה' לעמו. לדברי הרשב"ם
כשראה משה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנפלם כדרך כל משליכי משוי (=משא), כשאין בהם כוח לשאת.
הרשב"ם בוחר לפרש מעשה זה כתגובה לא רצונית, תגובה רגשית. פירוש זה בא להסביר כיצד ייתכן שמשה ששבר על דעת עצמו יצירה אלוהית. פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם הפעלים המובאים בפסוק 19. הפועל וישלך מובא בבניין הפעיל שמשמעותו גרם לפעולה, וישבר מובא בבניין פיעל שבא לא פעם במשמעות של חיזוק פעולה.
הוכחה נוספת והפעם היא הוכחה פנים מקראית, מחזקת אף היא את ההנחה כי משה פעל באופן מודע ואקטיבי לעניי העם. ההוכחה היא בדברי משה בספר דברים פרק ט' פסוקים 16-17
וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם–עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר–מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. יז וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם.
שבירת הלוחות לעניי העם כצעד חינוכי עולה מדברי הנצי"ב מוולוז'ין:
משה התחכם ולא שיבר את הלוחות בהיותו בהר, כשאמר לו ה' ממעשה העגל והוחלט אצלו כבר אז לשברם, אלא משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים, עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה… שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם…
במידה ונקבל את ההנחה כי שבירת הלוחות איננה פעולה רגשית ספונטנית, עלינו לשאול את עצמינו לשם מה לוקח משה סמל קדוש המסמל את הברית הראשונית בין ה' ועמו ושובר אותו?! . הנצי"ב מוולז'ין מוצא בפעולה פעולה חינוכית דרמטית שמטרתה להוביל את העם לשינוי.
פרשנים חדשיםעולם התנ"ך, שמות הוצאת דודזון -עתי1993 רואים במעשה זה מעשה סמלי רציונלי הבא לבטא את ביטול הברית בין האל לעמו. שבירת הלוחות מסמלת באופן מוחשי לעם כי הפר את חלקו בברית. השבירה נעשית תחת ההר, במקום בו נכרתה הברית (שמות כ"ד 4). הפירוש האחרון הוא פירושו של בעל משך חכמה המנסה לעשות שילוב של הדברים המעשה של משה לא נבע מספונטאניות או פרץ של כאב לב וגם לא נבע מתכנון מראש שמטרתו ללמדם לקח, אלא מתוך עקרון:
הלוחות – מכתב אלוהים – גם המה אינם קדושים בעצם, אלא רק בשבילכם, וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה", המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם, שאתם שומרים אותם.
כלומר – אין קדושה החלה על מקום, בית, כלי או אדם. כל אלו אמצעים וסמלים, אליהם נזקקים בני אדם המבקשים לתפוס דברים בחושים. משה שבר את הלוחות כדי להביע עקרון זה- אין ללוחות ערך וקדושה משל עצמם. עם בנ"י לא מגיבים לקדושה שבהם ועסוקים בקידוש חפץ אחר אז משה יכול לשבור את הלוחות.
ענישת העם. ואהרון?
בהמשך פועל משה כנגד העגל, משה מבצע שלוש פעולות המדגישות את אפסיות האל בפני העם: שריפת העגל, טחינתו ופיזורו על המים כדי שהעם ישתה את העפר, ולבסוף מצווה משה על המתת החוטאים בעם, מעשה קיצוני שכזה מובן על רקע הענישה המאפיינת הפרת ברית.
בסיטואציה זו, בניגוד לאהרון אחיו, פועל משה כמנהיג הרואה את הדרך ומתווה אותה. הוא נוקט בסדרה של פעולות ממוקדות לפתרון הבעיה מול העם. פעולתו הראשונה היא שבירת לוחות הברית.
אל מול הפעלתנות של משה כנגד החוטאים בולט העדר התגובה לאהרון, למעט החקירה הקצרה בפסוק 21
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה
והסקת מסקנה בפסוק 25
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם
לא עושה משה דבר אל מול אחיו. יתכן שהדבר נובע משותפות הגורל בין האחים בהנהגת העם, אך חוסר השותפות לגבי הדרך. עדות לשותפות הגורל עולה מדברי משה בדברים פרק ט' ,20
וּבְאַהֲרֹן, הִתְאַנַּף ה' מְאֹד–לְהַשְׁמִידוֹ; וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן, בָּעֵת הַהִוא.
מפסוק זה עולה כי האחריות על ענישת אהרון נמצאת בידי האל ואינה בידי משה. עדות נוספת להנחה כי ענישת אהרון על מעשה העגל היא בידי האל נמצאת בדברים פרק י' פסוקים 5-6
וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וָאָשִׂם אֶת-הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וַיִּהְיוּ שָׁם, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' ו וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי-יַעֲקָן–מוֹסֵרָה; שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם, וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
לפי מסורת זו נענש אהרון במיתה לאחר חטא העגל.
בפסוקים 31 – 33 חוזר משה אל האלוהים, כדי לנסות ולכפר על החטא שבצע העם:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם
בדבריו אל אלוהים ניתן למצוא מילת בקשה אָנָּא, מילה שלא הופיעה עד כה בשיחתו עם אלוהים, וכן הכאה על חטא בשם העם, שהוא נציגו,
חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב.
משה מגדיל לעשות ומבקש שגורלו יהיה שזור בגורל העם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. בכך חוזר משה ומבקש להשפיע על אלוהים, שקודם לכן הציע להשמיד את כל העם ולהתחיל מחדש ממשה עצמו. בקשתו מוכיחה כי הוא מזהה עצמו עם תפקידו כמנהיג העם, ומוכן לעשות הכל למען עמו. העשייה כוללת פעולות חינוכיות לצד הגנה למול האל. משה בוחר להעניש את עמו במו ידיו, ולהגן עליהם מענישה אלוהית.
פרשת עגל הזהב מהווה נקודת מפנה במנהיגות משה, מאדם החש כי נכפתה עליו ההנהגה הופך משה למנהיג הלוקח אחריות מלאה על צאן מרעיתו. גילוי האחריות העמוק ביותר הוא בקשר המשמעותי שמוצא משה בין חיוו לחיי עמו
וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (ל"ב 32)
מעשה העגל מזמן את הקורא לקריאה נוספת, היוצאת מתוך תחושה אנושית מוכרת, ומאפשרת הזדהות התלמיד עם הכתובים הרחוקים.
ביבליוגרפיה
1. גליל, גרשון (עורך) – עולם התנ"ך, שמות, הוצאת דודזון-עתי, 1993.
2. ויסבליט, ש – חטא העגל בהארתו של רבי יהודה הלוי, בית מקרא ס"ח, תשל"ז.
3. חכם עמוס – פירוש לספר שמות הוצאת הרב קוק, תשנ"ה.
4. כהן אורית, דנה פרידמן – התמודדות עם לחץ, ספרייה הוירטואלית מט"ח.
5. רמב"ן – פירושו לספר שמות מתוך מאגר ספרות הקודש.
6. רש"י , פירושו לספר שמות, מתוך מאגר ספרות הקודש.
7. שטראוס, גלעד, לדרכו של אהרון בחטא העגל, מתוך בית המדרש באתר כיפה, אדר תשע"א.
