במסגרת הדיון המלווה את ספר קהלת על אודות שאלת מהות האדם ומשמעות החיים, מגיע קהלת למסקנה המפתיעה ש…מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – אָיִן (קהלת ג 19). מסקנה זו מלוּוה בהסבר ובטענה שהַכֹּל הָבֶל (שם). למה קשה לנו כל כך עם אמירה זו? מה עושה אותה למטלטלת וקשה? למה זו שאלה חשובה? למה זה מעניין לומדים צעירים?
כווולם בתנ"ך חושבים שכולם שווים?
הרעיון המציג את יחסי הכוחות בין הברואים כיחסי כוחות היררכיים, שבהם האדם עומד מתחת לאל אך מעל שאר הבריאה, בא לידי ביטוי לא אחת במקרא. כך בתיאורי הבריאה בספר בראשית ובהתייחסויות נוספות המעמידות את האדם כחסר אך מְּעַט מֵאֱלֹהִים (תהלים ח 6). והנה קהלת, באמירותיו בפרקנו שובר תפיסה זו. בהכריזו עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם (ג' 18), הוא שולל את הדירוג המקובל והמדובר ("עַל דִּבְרַת") בקרב בני האדם שלפיו הם נבררו על ידי אלוהים. מדוע אומר זאת קהלת? מה מניע אותו לחשוב בניגוד לתפיסה המקובלת?
למה חושב קהלת שהאדם והבהמה שווים? – המוות
קהלת טוען שבני האדם הם כמו הבהמות, ושמשמעות הזהות הזו היא שאין לאדם יתרון: וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן (פס' 19). העובדה שבני האדם אינם נבחרים משאר הבריאה נובעת בין השאר מן העובדה שמה שקורה לבהמה קורה גם לאדם – כמו הבהמה גם האדם מת, ולכן אין לאחד כל יתרון על פני האחר; סופם זהה. כפי שהמוות מוחק הבדלים בין בני האדם (עני – עשיר, חכם – כסיל. פרק ב' 14) כך הוא מוחק את ההבדלים בין בני האדם לבעלי החיים כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת (פס' 19). הפסוק מסתיים באמירה שהַכֹּל הָבֶל– והכוונה אולי שהזמניות המלווה את "הַכֹּל" משותפת לשניהם – לבני האדם ולבעלי החיים.
למה חושב קהלת שהאדם והבהמה שווים? – הלידה
בפסוק 21 מובא נימוק נוסף לטענה שאין יתרון לאדם על הבהמה וזאת בהתבסס על מקורם ואחריתם של האדם והבהמה- הכול היה מן העפר, גם האדם וגם הבהמה נוצרו מהעפר הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר (פס' 20). הרעיון של חזרה אל העפר מוכר מן התיאור בבראשית ג' 19, אך כאן קהלת מוסיף, לאוזניהם של אלה המתנחמים בקיומם של חיים או של תחייה לאחר המוות, שאין הכרח לומר שהקטנוּת המשתקפת בגורלו של האדם תשתנה אחרי המוות, ולאור זה שאין אנו יודעים מה קורה אחרי המוות, מתחזקת ההשוואה לגורל הבהמה, כדבריו: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ? (פס' 21). האמונה שרוח האדם עולה למעלה בשונה מרוח הבהמה היורדת מטה אינה מקובלת על קהלת, כי אין לאמונה זו כל הוכחה.
אז אולי יש שוני בין האדם לחיה במה שבין ההתחלה לסוף – במהלך החיים?
ואם נחזור לחלק הראשון של הפרק נראה שלא רק בראשית ובאחרית חייו אין לאדם יתרון או מעמד שונה ביחס לבעלי החיים, אלא שגם במהלך חייו הוא דומה לשאר הבריאה כיוון שאין לו תפקיד מיוחד. הוא אינו יכול לתקן או לשנות דבר, לטוב או לרע, אין שום תועלת במעשיו: יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ (פס' 14). בעוד שאלוהים ברא את הכל בצורה טובה (אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, פס' 11) ומעשיו קיימים לנצח (כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, פסוק 14), מעשיו של האדם הם הבל ואין באפשרותם לשנות את מעשי האל. לפיכך אין כל תכלית בכל מאמצי האדם ומכאן שאין לו יתרון על שאר הנבראים.
ומה עם השאיפה לחיות חיי מוסר?
גם בתחום המוסרי אין לאדם יתרון, כדברי קהלת: וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע (פסוק 16), דהיינו שהעולם אינו מתנהל על פי אמות מידה של צדק, זאת למרות שלפי המתואר בהקשרים אחרים במקרא, האדם אמור לדעת להבחין בין טוב ורע (בראשית ג' 22). לפי קהלת האדם אינו מנהל עולם מוסרי. אלוהים לבדו דואג למוסר: וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף (פס' 15).
כיצד שיר העיתים מתקשר לרעיון אפסות האדם?
אפשר לומר שגם שיר העיתים המובא בפס' 9-1 בפרק מדגיש את היעדר היתרון של האדם ואפילו את אפסותו. השיר מלמד שהאדם אינו שולט על הזמן ועל המתרחש – הכול אמור להתרחש בשלב מסוים במציאות ומשמעות הדברים היא שאין לאדם אפשרות להשפיע או לשנות את ההתרחשות. הטענה הזו באה לידי ביטוי בשיר גם בעזרת תוכנו וגם בעזרת עיצובו. שורות השיר מציגות תחומים שונים מ שני קצוותיו: לידה ומוות, נטיעה ועקירה ועוד, המציגים מצד אחד ניגוד ומצד שני מכלול. ה"כוליות" הנרמזת ברשימה משתקפת גם על ידי מניין הבתים, שבעה במספר) וגם בעזרת החזרה על המילה עֵת 28 פעמים. התוכן והמבנה מדגישים את הרעיון של השלמות שביצירת האל, ולצד זה את חוסר השליטה של האדם במתרחש ומכאן הדרך קצרה להעברת מסר של חוסר המשמעות שבמעשיו.
בין שיר העיתים לחלק האחרון של הפרק, פסוקים 22-18 מקשר השורש י.ת.ר – שיר הזמן מסתיים במילים מַה יִּתְרוֹן (פסוק 9) ובפסוק 19 מדובר על מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה שנאמר עליו שהוא אָיִן. שני חלקי הפרק עוסקים אפוא למעשה בחוסר היתרון של האדם ומעשיו. הטענה היא שאין לאדם יתרון מהותי על הבהמה; הוא לא נבחר על פניה, הוא אינו אלמותי, הוא אינו יכול לשנות דבר, נשמתו אינה עולה מעלה, הוא אינו מנהל עולם מוסרי, ואין הוא יכול להשפיע על גורלו או על העולם.
אם כך – האם יש טעם לחיים?
שביב תקווה נזרע בתחילת בפס' 11: אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת-הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. קהלת מציין את יפי העולם ואת המאפיין האנושי – הסקרנות שנטע האלוהים באדם: גַּם אֶת-הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. והנה מיד בהמשך, באותו משפט הוא מציג את ספקותיו לגבי היתרון של יצר הסקרנות, שהרי הוא אינו מביא להישגים. לדבריו האל הגביל את האדם בכך שהלה אינו יכול למצוא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף (פס' 11).
בעוד שהחיפוש חסר התוחלת אינו מביא לאושר, נותר יתרון קטן אחד בחיי האדם: יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו (פס' 12), וכן: וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ (פס' 22). לאור ההכרה בהבל החיים נותר לאדם לשאוף להגיע למצב של הנאה ושמחה בחייו, זאת על אף קוצר החיים וחוסר משמעותם.
מהם המעשים שבהם אפשר לשמוח לפי קהלת? –
קהלת מונה כמה דרכים בספרו:
ליהנות מחיי השעה:
הִנֵּה אֲשֶׁר-רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר-יָפֶה לֶאֱכוֹל-וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת-הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי-חַיָּו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי-הוּא חֶלְקוֹ (פרק ה' פסוק 17),
או: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר (פרק ט' 7 8)
או ליהנות מתקופת הנעורים:
וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ: שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ (יא' 8¬-9).
עם זאת קהלת עצמו מצא דרך נוספת והעניק לחייו משמעות אולי בעצם פעולת הכתיבה, וכך גם קנה לעצמו חיי נצח, שהרי עד היום יותר מאלפיים שלוש מאות שנה לאחר דורו, זוכרים את קהלת, מצטטים מדבריו ומקיימים שיח עם השקפותיו.
נספח: אילן רמון, ישעיהו ליבוביץ' וטעם החיים
להמחשת האמור מתאים אולי לצטט קטע מתוך התכתבות שהתקיימה בשנת 1977 בין אילן רמון, האיש שהפך לימים לאסטרונאוט הישראלי הראשון, לפרופסור ישעיהו ליבוביץ: "פרופסור נכבד", כתב אילן רמון לפרופסור ישעיהו ליבוביץ' כשהיה בן 23:
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת: מהי תכליתו של האדם הזה בעולם הזב שבו אנו חיים? וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.
פרופסור לייבוביץ' ענה לרמון:
אילן רמון שלום… על שאלתך בדבר 'תכליתו ומטרתו של האדם בחייו' – אין תשובה אובייקטיבית. כבר אמרו חז"ל בפרקי אבות: על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת' –ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה. האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות, אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו, ואין שיעור להחלטות האפשריות: …יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית, או סקסואלית או אסטטית וכו') כל ימי חייו…. יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני אדם ולזה יקדיש את חייו. יש מי…. אף אחת מן ההחלטות הללו איננה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.פתיחה בספר "מעלינו רק רקיע" – היומנים של אילן ואסף רמון בעריכת מירב הלפרין, ידיעות אחרונות, 2013.
ביבליוגרפיה
1. הלפרין מירב (עורכת), מעלינו רק רקיע – היומנים של אילן ואסף רמון, ידיעות אחרונות 2013.
2. אדר צבי, ספר קהלת, תקציר נמצא במאגר מידע – מקראנט אמונות ודעות במקרא.
3. קליין יעקב ופוקס מיכאל (עורכים), עולם התנ"ך, מגילת קהלת, ירושלים – רמת גן 1988.
4. ליבוביץ ישעיהו, הערות לפרשיות השבוע, ירושלים 1988, עמ' 142-136.
5. שפירא חיים, קהלת – הפילוסוף המקראי, אור יהודה 2011.
6. קולטון יעל, יחסים אפלטוניים: הייעוץ הפילוסופי כתחליף לספת הפסיכולוג מתוך
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3484115,00.html
7. מרינוף לו, תרפיה לשפויים – איך הפילוסופיה יכולה לשנות את חייכם, ירושלים 2006.
8. פרנקל ויקטור, מבוא ללוגותיראפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם, תל אביב 1981
