שיר צץ לו בכתבי קהלת, הוא אף מועמד ברוב דפוסי התנ"ך כשיר. בקריאתו עולה מייד שאלת הקשר בינו לבין פרקים א' וב'. במילים אחרות כיצד מתחבר השיר אל הרעיונות הקודמים שפרשׂ קהלת?
| עֵת לָלֶדֶת עֵת לָטַעַת עֵת לַהֲרוֹג עֵת לִפְרוֹץ עֵת לִבְכּוֹת עֵת סְפוֹד עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק עֵת לְבַקֵּשׁ עֵת לִשְׁמוֹר עֵת לִקְרוֹעַ עֵת לַחֲשׁוֹת עֵת לֶאֱהֹב עֵת מִלְחָמָה |
וְעֵת לָמוּת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. וְעֵת לִרְפּוֹא וְעֵת לִבְנוֹת. וְעֵת לִשְׂחוֹק וְעֵת רְקוֹד. וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. וְעֵת לְאַבֵּד וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. וְעֵת לִתְפּוֹר וְעֵת לְדַבֵּר. וְעֵת לִשְׂנֹא וְעֵת שָׁלוֹם. |
האם שיר העיתים עולה בקנה אחד עם אמירותיו הקודמות של קהלת?
נראה כי מסריו של שיר העיתים שונים לחלוטין מן האמירוֹת עד כה. בפרק א' ביטלה המעגליות את ערכם של דברים ואיינה אותם בהגדירה אותם כהבל; ובפרק ב' יָצר המוות שוויון בין כל בני האדם, שלכולם מזומן גורל זהה. פרק ג' פותח דווקא בפעולות חיים המוצבות זו כנגד זו. העיתים בשירו של קהלת אינן משתוות, הן מקוטבות: יש עת לפעולה ויש עת לפעולה שהיא היפוכה.
ואולם מבט נוסף מגלה קרבה רעיונית הדוקה בין פרק ג' לשני קודמיו. הדמיון ביניהם והרצף הרעיוני שלהם אף מעלה את השאלה אם פרק ג' אינו בעצם דרך מתוחכמת של קהלת לחזור על רעיונותיו, להעמיק את אחיזתם בקורא ולהחילם לא רק על תופעות אוניברסליות וטבעיות אלא גם על המתחולל בחייהם של בני אדם.
האם יש קרבה רעיונית בין פרק ג' לפרקים א' וב'?
לצורך דיון בשאלה זו נקרא את הפסוקים שמיד אחרי שיר העיתים – ט'-י"ד. מיד בתום השיר תוהה קהלת מַה-יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל (ט'). פסוק זה מהדהד את ההכרזה שפרקים א וב משופעים בה,א, ג'; ב, י"א, י"ז-כ"ב. ושמופיעה כבר בפסוק השלישי בספר: מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. גם בפרק ג' מובע אפוא ספק בנוגע לכדאיות העשייה האנושית.
אין זה הקשר היחיד בין שיר העיתים ודברי קהלת שאחריו לבין פרקי הפתיחה.
גם בפרק ג' נשנה העניין שנתן אלוהים לבני האדם לעסוק בו, ושאינו מסב להם הבנה של העולם: רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ … מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף (פסוקים י'-י"א). אמירה זו כבר הושמעה בתחילת הספר: וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה … הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ … כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב-כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (פרק א', פסוקים י"ג-י"ח). פרק ג' מחדד ומבהיר מדוע רע העניין שנתן אלוהים לבני האדם. הוא רע שכֵּן ניתנו להם סקרנות ותשוקה לפענח את העולם ואת פשר החיים, מבלי שהוענקה גם היכולת לעשות זאת: מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף.
בפרק ג' גם שב ומופיע הפזמון החוזר שהכרנו בפרק ב' (פסוקים כ"ד-כ"ו). זהו הפזמון המזמין לאכול, לשתות ולשמוח: יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ … וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא (פרק ג', פסוקים י"ב-י"ג).
המשכו של שיר העיתים מתכתב, אם כן, עם הפרקים שקדמו לו.
והשיר עצמו? איך הוא משתלב במרחב הקוהלייני שהכרנו עד כה?
האם יש קשרים בין שיר העיתים עצמו לבין פרקי הפתיחה?
כזכור, בפרק א' מתבונן קהלת בטבע ובחילופי הדורות, ואת התבוננותו עוטפות אמירות המטילות ספק בטעם שבעמלו של האדם, וביכולת האנושית להבין את התנהלות העולם. האמירות הללו צובעות את תיאור הטבע במעגליות חסרת תכלית ופשר:
ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.
ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.
ו הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.
ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.
ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.
(פרק א', פסוקים ד'-ח').
אפשר שיש להבין את שיר העיתים שבפרק ג' בהקבלה להתבוננות בטבע בפרק א'. אולי השיר הוא קרש קפיצה אל מסקנות דומות לאלה שבפרקים א' וב'. כשם שהמעגליות בטבע ובמהלכים האנושיים הנצפים ממרומי הזמן (דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא) מולידה מסקנות בדבר העדר פשר, כך מולידה אותן גם ההתבוננות בעיתים השונות בהווייתם של בני אדם.
בפרק א' נתן קהלת את דעתו בעיקר על התנועה בזמן שהיא מעגלית; עתה, בפרק ג', בשיר העיתים, הוא עוסק בתנועות בזמן הבאות לידי ביטוי בפעולות קוטביות. בפרק א' ההתבוננות של קהלת היא קוסמית, ואילו בפרק ג' נדרש שיר העיתים לפעולות שהן חלק מהמציאות של כל אדם. אולם בשני פרקים אלה מובילה ההתבוננות למסקנה שאין ביכולתם של בני האדם להבין את פשר הקיום, לשלוט בחייהם ולהטביע חותם. לפיכך המסקנה היא מַה-יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל (פרק ג', פסוק ט'). הרצון הלא ממומש להבין את העולם והעדר השליטה בעיתים יוצרים תחושה של חוסר אונים ותסכול: גַּם אֶת-הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף (פסוק י"א). כשם שחוסר הפשר של העולם הבלתי מובן ניכר במחזוריות של הטבע, כך הוא ניכר בעיתים הלא נשלטות בחיי אדם.
לפי הצגת הדברים עד כה, קהלת חוזר באופן מתוחכם על פרק א', ואם כך, נראה שאין כל התקדמות בספר. פרק ג' מעמיק את המסר בדבר חוסר הטעם בעמל, והתסכול הבלתי נמנע של ההוויה האנושית.
במבט ראשון נראָה שיר העיתים כהיפוכו של פרק א'. מבט שני העלה שהשיר והמסקנות הנובעות ממנו ממשיכים את פרקי הפתיחה ומרחיבים אותם. אלא שדרוש מבט נוסף.
עת לזה ועת לזה – כאילו דא?! מה בעצם רוצה שיר העיתים לומר?
ראוי לראות את שיר העיתים ואת ההבנות העולות ממנו כפי שהם לעצמם, במנותק מהזיקה לפרקים א' וב'. מה מבקש קהלת לומר בקובעו שלכל פעולה או מצב יש עת שלהם? האם זו אמירה מובנת מאליה, אולי אפילו בנאלית? מאי רבותא בקביעה שיש עת כזו ואחרת שונה ממנה, הרי כולנו ערים לכך בחיינו.
שמא מציע השיר השקפת עולם דטרמיניסטית, הגורסת שהכול מוכתב מראש? מה בעצם אומר שיר העיתים?
יש בעולם עיתים, ובלשון ימינו תקופות. מוכרות הנסיבות שבהן עם כל השתדלותו, לא עולה בידו של אדם להגשים תוכנית, קטנה או גדולה, שהציב לעצמו. למשל, לסדר את החדר, ללמוד טאקוונדו, או להעז להזמין חבר.ה לסרט. ביום מסוים, ואולי בשבוע מסוים, או בעונת שנה מסוימת הכול נראה כפועל נגד השגת המטרה. מטלות אחרות מסיחות את הדעת; כל מה שנעשה מגיע למבוי סתום; האנרגיות חסרות, ואין ביכולתו של אדם להתמקד במושא חפצו. זמן מה אחרי כן, אף שלכאורה דבר במציאות לא השתנה, פתאום נעשים היעדים בני כיבוש. האדם מתמלא חריצות, היצירתיות שופעת, המזל עובד לטובתנו – והנה זה מצליח.
אם יש עת נכונה לשם מה להתאמץ?
אם כך, בהנחה שיש עת נכונה ובלתי נכונה לפעולות האנושיות, מדוע להתאמץ? הרי הנטיעה, הבנייה, המרפא, האהבה בוא יבואו. אבל מה? בעיתם. לשם מה לעמול ולהתייגע אם לא זו העת? נמתין לה, לעת הראויה. ובלשון קהלת: מַה-יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל (פרק ג', פסוק ט'). בטרם נדון בעמדה זו, נתבונן עוד בפעולות שבשיר העיתים.
האם העיתים הן בשתי נקודות קצה, שלילית מול חיובית?
בדוגמאות שלעיל, העיתים בחיי היום יום נחוות כפעילוּת מול מניעת פעילות – יש עת נכונה ועת שאינה נכונה, כלומר שאינה עולה בקנה אחד עם רצוננו. אלא שבשיר בעיתים לא בהכרח מדובר בשלילה מול חיוב. ניגודי הפעלים בפתיחה ובסיום מטעים לחשוב שאולי עיתים טובות ורעות לפנינו: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת … עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם (פרק ג', פסוק ב' ופסוק ח'). אבל קהלת מבהיר: אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ (פסוק י"א). מכאן אפשר שהניגודים בשיר אינם טוב לעומת רע. נשים לב שלפעולות בשיר העיתים אין מושא ואין הקשר; העדרם של אלה מערער את היכולת להעריך את טיבן.
בפרקים אחרים מזכיר קהלת בהקשרים שונים חלק מהפעולות הנמנות בשיר העיתים, למשל, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת (פרק ג', פסוק ג'). אמנם פריצה מיוחסת לכסיל, המתואר כפֹרֵץ גָּדֵר אשר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ (פרק י', פסוק ח'), ובנייה מתוארת כמעניקה שמחה, לפחות לרגע – הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים (פרק ב', פסוק ד'), ואולם בנייה יכולה גם להמיט הרס: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא-אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים (פרק ט', פסוק י"ד).
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק (פרק ג', פסוק ד'), קובע שיר העיתים. אך שׂחוק אינו בהכרח קוטב חיובי. להפך, השחוקים בקהלת אינם נראים בעין יפה: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָלמלשון הוללות, ריקות. (פרק ב', פסוק ב'), טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק (פרק ז', פסוק ג'); ובוודאי אין שום דבר חיובי בשחוקם של כסילים או של אנשי ממשל מושחתים, אשר לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם … וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת-הַכֹּל (פרק י', פסוק י"ט).
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר (פרק ג', פסוק ז'). האם אחת הפעולות האלה שלילית? לפני אלוהים, מייעץ קהלת, יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים (פרק ה', פסוק א'). את החכם כדאי גם כדאי לשמוע, ואילו על דיבורו של הכסיל קהלת מלעיג: דִּבְרֵי פִי-חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ. תְּחִלַּת דִּבְרֵי-פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה. וְהַסָּכָל יַרְבֶּה דְבָרִים … (פרק י', פסוקים י"ב-י"ד).
אפילו אהבה ושנאה, נעדרות מושא והקשר, עשויות להיות ניטרליות. אהבה ושנאה הן חלק מהיות חי, אומר קהלת (פרק ט', פסוק א' ופסוק ו'). אהבת אישה היא דבר רצוי (רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, פרק ט', פסוק ט'), אבל אהבת כסף מטילה את האדם לסחרור ללא מוצא (אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף, פרק ה', פסוק ט').
ושוב חזרנו אל השאלה: מה, אם כן, מבקש שיר העיתים לומר?
יפה עשה אלוהים את כל העיתים, אבל מה מכל זה יודע האדם?
בפסוק י' קהלת מציין שאלוהים הוא שקבע את העיתים; זהו שינוי מפרק א', שבו כזכור תואר הטבע ללא בוראו. זאת ועוד, בראיית טוב, נדירה בפרקי הפתיחה, קהלת אף מצהיר: אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ (פסוק י"א). העיתים, כפי שהצענו, אינן רעות או טובות. הן פשוט עיתים שאלוהים עָשָׂה יָפֶה.
מה המשמעות של העשייה האלוהית בעבור האדם?
בבני האדם יש השתוקקות מתמדת להבין את העשייה האלוהית (גַּם אֶת-הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם). אנחנו מבינים שיש עיתים (לפחות לעיתים), אבל לא באמת מבינים את העולם, ועל פי רוב איננו יודעים מראש אם זו אכן העת הנכונה (מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף). נראה כאילו קהלת חוזר אל התסכול שמסֵיבה הסקרנות הטבועה באדם, כפי שביטא אותו בפרק א': וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ (פרק א', פסוק י"ג). ואכן, סיומו של פרק א מביע כאב, צער וכעס: כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב-כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (פרק א', פסוק י"ח).
גם בפרק ג', את מעשה האלוהים אין האדם יודע. אך התובנה הבאה היא חזרה על ההצעה לחיות בשמחה ולעשות טוב. מדוע?
מהם הרווחים שבאי ידיעה?
מתוך הכרת אי הוודאות המהותית של בני האנוש מזמין קהלת לחיים של שמחה. זו תובנת "יָדַעְתִּי" שבפסוק י"ב: יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ … האם זו הזמנה חוזרת לאָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת? שוב נשתלים רמזים שאולי לא כך הדבר. גם כאן, כמו בפרק ב, רואה קהלת ביכולת ליהנות ולשמוח מתנה שמימית – וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא (פרק ג', פסוק י"ג, וראו פרק ב', פסוק כ"ד ופסוק כ"ו). זאת ועוד, בפזמון החוזר בפסוק י"ב הוא כולל לא רק את הצעת השמחה אלא גם את עשיית הטוב: יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.
בפרק ג' חלה תפנית בראייתו של קהלת את המעשה האלוהי:בפרק ג מופיע אלוהים שמונה פעמים, מתוך 40 ההיקרויות שלו בספר. רק בפרק ה הוא נזכר יותר (תשע פעמים). בפרק א', אי הידיעה האנושית אל מול מעשה האלוהים מעוררת אכזבה וייאוש. ואילו בפרק ג' אי הידיעה אינה מתוארת כעניין רע שיש בו כעס ומכאוב (פסוקים י"א-י"ב), אלא מזמינה לשמחה.
בפרק א' הצהיר קהלת:
וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם
הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ.
רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
(פסוקים י"ג-י"ד).
בפרק ג' הוא קובע:
רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ.
אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ
גַּם אֶת-הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף.
(פסוקים י'-י"א).
לאן נעלמה ההערכה של קהלת שהעניין שנטבע בבני האדם הוא רע? איך עבר מהַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ נוכח מגבלותיו של האדם, להַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ?
במקום תחושת השיתוק שגורמת בפרק א אי הידיעה, נראה כי בפרק ג' העדר הידיעה מהווה דווקא מניע לעשייה. החיסרון הפך ליתרון. הכיצד?
מה כל כך משמח בלא לדעת?
אלוהים עָשָׂה אֶת-הַכֹּל יָפֶה בְעִתּוֹ, והאדם לֹא-יִמְצָא אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף. אולם אין בכך כדי לרפות ידיים, להפך, גם האדם עושה: יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. דווקא אי ידיעת המעשה האלוהי נרמזת כמאפשרת לאדם מרחבי פעולה וכמניעה את ההזמנה לשמחה. איננו יודעים את העיתים, ומשום כך איננו יכולים לפעול בהתאם להן. אין אפוא טעם לשבת באפס מעשה ולהמתין ל"זמן הנכון". אנו עושים את מעשינו מתוך השתדלות שהם יעלו יפה, ובתקווה שזו העת הנכונה לעשותם, למרות אי הוודאות באשר להצלחתם או לכישלונם.
יתרה מזו, למודי ניסיון יודעים שפעמים, מעשים שכשלו, או עיתים הנחוות כקשות, מאתגרות או רעות, מולידים לא אחת יסודות חדשים, תהליכי תיקון ויצירות מקַדמות; אלא שהארת העת הקשה והבנת התפקיד שמילאה מתרחשות בדרך כלל רק זמן רב אחרי שהסתיימה. בזמן אמת, אדם אינו יודע מהי תכלית הדברים המתחוללים בחייו ויש לו השפעה מוגבלת על ניווטם.
במה התקדמנו מפרק א'?
בפרק א' הצהיר קהלת: מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (פסוק ט'). בפרק ג' הצהרה דומה, אלא שהפעם מונכח בה אלוהים: יָדַעְתִּי כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ … מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה … (פסוקים י"ד-ט"ו). נוכח המעשה האלוהי אין חדש, האדם לא יוכל לעלות עליו בפעולותיו וגם לא לגרוע מהן. זוהי אמירה שניתן להבינה כמאירה את זו שבפרק א' – מנקודת המבט של מעשה אלוהים ביקום, אין בידי האדם לחדש דבר. אל מול הנצח האלוהי אין לו זיכרון. ואולם אפשר שבעולמו של האדם יכולים להיות חידושים, התפתחויות והטבעת חותם.
ביבליוגרפיה
אברמסקי שמואל, קהלת המלך החכם והמשוחח ירא האלוהים, רמת גן: הוצאת רביבים, תשמ"ט.
אזולאי שמעון, קץ האושר, תל אביב: ידיעות ספרים, 2014.
אליועיני מ, מחקרים בקהלת ובמשלי, ירושלים: החברה לחקר המקרא על ידי קרית ספר, 1977.
גורביץ' זלי, חשבונו של קהלת, תל אביב: בבל, תשס"ח.
גלנדר שמאי, תחת השמש – תפיסת החיים וההווה אצל קהלת, חולון: רסלינג, 2016.
דור שב איתן, "קהלת, החולף והנצחי", תכלת ברשת תשס"ה. קהלת, החולף והנצחי | תכלת (tchelet.org.il)
הופמן יאיר, "ספרות החכמה משלי איוב קהלת", בתוך: טלשיר ציפורה (עורכת), ספרות המקרא מבואות ומחקרים, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2011, עמ' 354-325.
ורניק אורי, אני קהלת פסיכולוג פילוסוף משורר, ירושלים: כרמל, תשנ"ח.
זר כבוד מרדכי, קהלת, דעת מקרא, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ג.
פז רות, קהלת במסע מן המלכות אל החכמה, רעננה: נשיא, תשנ"ט.
