פרק ב' נפתח בהתנסויותיו של קהלת כדי לראות אֵי-זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם (פסוק ג'). השמחה והצחוק הביאו אותו למסקנה: וְהִנֵּה גַם-הוּא הָבֶל, ובכלל השחוק נראה לו מְהוֹלָל, כלומר שחוק של הוללות ולכן השמחה ריקה ותחושתו היא שאין לה מקום, ובלשונו: וּלְשִׂמְחָה מַה-זֹּה עֹשָׂה (פסוק ב'). ואז – התנסות חדשה.
האם נוכל לשמוע אנחת רווחה מבעד לפסוקים ד'-י'?
בניסיון להיווכח מה טוב לבני האדם, פנה קהלת אל העשייה. הוא בנה בתים ועשה פרדסים וגנים, צבר רכוש, ועבדים, שפחות ובני בית, ומקנה וכסף וזהב ותענוגות. והתעצם. ובמילותיו: וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי (פסוק ט'). ו…? מה קרה לו בעקבות כל אלה? הפתעה לטובה: לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי מִכָּל-עֲמָלִי (פסוק י'). העמל שימח את קהלת. סוף סוף שמחה שאינה מעושה או נבובה (ראו פסוקים א'-ב'). האם אנו עדים לתהליך ראשון בספר? נראה כי קהלת מתאר מעבר מן העמדה של הפרק הקודם – מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ (פרק א', פסוק ג') אל כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי (פרק ב', פסוק י'). אפשר, אם כן, שקהלת פחות מיואש ומייאש. אולי מצאנו קצה חוט שניתן יהיה לשזור כנגד ההכרזה בדבר העדר המשמעות: יש שמחה בעמל, ביצירה.
Not so fast – האם אנחת הרווחה נמשכת?
מסתבר מפסוק י"א שאנחת הרווחה הייתה מוקדמת מדי. קהלת אמנם מוכן להודות בכך שעמלו הכניס שמחה לחייו, אבל מיד אחר כך הוא חוזר לעמדתו המוכרת ומצהיר: וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (פסוק י"א). חזרנו אפוא לנקודת הפתיחה.
קהלת חוזר על ה"תרגיל" הזה פעם נוספת. נראה כאילו מצא יתרון, ואז הוא מבטלו.גם בפרק א' יש תהליך דומה: יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ (פסוק י').
מהו היתרון שמצא קהלת? וכמה פסוקים הוא מחזיק מעמד?
אל מול מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (פרק א', פסוק ג'), קובע קהלת שיש לאדם תכונה המהווה יתרון – חכמה. ובלשונו: וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ (פרק ב', פסוקים י"ג-י"ד). חכם עדיף מִכסיל! האם עכשיו נמצאה משמעות לקיום – קניית חכמה?
כיצד בעצם יתרונו של החכם עולה בקנה אחד עם הפסוק החותם את פרק א': כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב-כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב. מהו יתרונה של החכמה המכאיבה על הסכלות? מהמשך דבריו של קהלת נראה שאין כלל טעם להעמיק במענה אפשרי לתהייה זו, שכן מיד לאחר דבריו על יתרון החכם, הוא משמיע הצהרה המבטלת זאת: וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר. וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל (פסוקים י"ד-ט"ו). החכם מת בדיוק כמו הכסיל. מה שעשה החכם בחייו מגיע אל קיצו בדיוק כמו מה מעשי הכסיל. הרעיון שיש יתרון לחכם מן הכסיל, כמו הרעיון שיש שמחה בעמתו של האדם, נגנזים אפוא, לפי שעה.
סיכומון ביניים קצרצר: האם התקדמנו מפרק א'?
פעמיים בפרק ב' צצה האפשרות שקהלת יבטל, או לפחות ימתן, את דבריו המטלטלים שבפתיחת ספרו, אלא שבשתי הפעמים הוא חזר אל אותה עמדה – אין יתרון לעמל, אין יתרון לחכמה והכול הבל. פרק ב' אולי אף קיצוני מפרק א', כי לפיו לא רק שהכול עתיד להתאיין, הכול גם משתווה. לכולם נועד אותו מקרה, החכם והכסיל אינם שונים זה מזה בגורלם, ולכן אין זה משנה אם כסיל אתה או חכם.
אז אנחנו דורכים במקום? לא התקדמנו?
דווקא התקדמנו. בפרק ב' נפתרת חלקית החידה של פרק א' – מדוע רואה קהלת את החיים כהבל. נחשפת המחשבה המעיבה על קהלת והגורמת לעולם להיתפש בעיניו כנטול פשר.
מדוע רואה קהלת את המציאות כהבל?
בפרק ב אמירות קשות ומייאשות מאד של קהלת:
וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים
כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל
וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת-לִבִּי עַל כָּל-הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי
גַּם-זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה
(פסוקים י"ז-כ"א).
מדוע? מה מפיק ממנו ייאוש שכזה?
מסתבר שהמִּקְרֶה האֶחָד שיִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם, הדבר שבפניו הכול משתווה הוא כמובן המוות – וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל (פסוק ט"ז). הייאוש מכה בקהלת בשל מציאות המוות –
הטעם הראשון לכך הוא ההשתוות של כל באי עולם בפניו. אין מי שלא ימות, ללא קשר לפועלו. החכם והכסיל מגיעים שניהם אל אותו קו סיום.
והטעם השני הוא שאדם אינו לוקח עימו את הישגיו אל קברו. עובדה זו מנהירה את הקביעה של קהלת שאין יתרון בעמל שעמֵל האדם. אחרי מותו הוא יניח את כל אשר שקד עליו לָאָדָם שיהיה אחריו, ליורשו. והאדם הזה – … מִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל, וְיִשְׁלַט בְּכָל-עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (פסוק י"ט). מיהו, שואל קהלת, אדם זה שישלוט בכל אשר לי וכיצד ינהג במה שבחוכמתי יגעתי עליו והגעתי אליו, כִּי-יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן, וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל-בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ, גַּם-זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה (פסוק כ"א).
המסורת היהודית זיהתה את קהלת עם שלמה, וסיפורו של החכם באדם תואם חשש זה שמביע קהלת – שלמה בנה, פיתח והעצים מאוד את ממלכת ישראל. הוא הוריש את כיסאו לרחבעם וזה, בטיפשותו (אם כי בתיאום מוחלט עם תוכניתו של אלוהים),כך על פי מל"א יא, י"א-י"ג; יב, ט"ו. גרם לפילוג הממלכה.
הפרדוקסים הגדולים בקהלת, או: עוד סיכום ביניים קצר מאוד
זיהינו את מקור כאבו של קהלת והוא מוביל אל אחד הפרדוקסים המובְנים בספר. הרהוריו, ערעוריו וספקותיו של קהלת נובעים מהתבוננותו בַּוודאות המוחלטת, הלוא היא המוות, שמולו כל באי עולם משתווים וכל עשייה מתאיינת. אם כך, לנוכח הוודאות האולטימטיבית מטיל קהלת ספק קיומי.
חלקו השני של הפרדוקס יתברר בחציו השני של הספר: במציאות קיומית של חוסר ודאות יבקש קהלת למצוא סיפוק.
יש בכל זאת משהו טוב?
בפרק א' ובפרק ב' מופיעה המילה הֶבֶל (או הֲבָלִים) ארבע עשרה פעמים, רַע (או רָעָה) שלוש פעמים, רְעוּת רוּחַ ארבע פעמים, וכֹּל, הַכֹּול או כֻּלָּם – לא פחות מ-26 פעמים. הכול הבל, רעות רוח ורע, הצהיר, הרחיב ופירט קהלת. אבל יש גם טוב. בפסקה החותמת את פרק ב' (פסוקים כ"ד-כ"ו) מופיעה המילה טוֹב ארבע פעמים. מה טוב בעיני קהלת? אפשר שגם כאן יחוו חלק מקוראיו אכזבה. מאחר שכָל-יָמָיו של אדם הם מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ, גַּם-בַּלַּיְלָה לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ (פסוק כ"ג), קובע קהלת כי אֵין-טוֹב בָּאָדָם [אלא] שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת-נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ (פסוק כ"ד), כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי (פסוק כ"ה).
למראית עין, הטוב שמציע כאן קהלת הוא מעין אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת. בישעיה, פרק כ"ב, פסוק י"ג, משקף ביטוי זה את תגובת העם לתוכחתו של ישעיהו: במקום להתחרט, לבכות, לחגור שק ולקבל אחריות, השומעים מגיבים בנהנתנות. האם משום שהם אדישים? משום שהם מיואשים? האם העם נוקט התרסה כלפי דברי הנביא? ישעיהו, מכל מקום, רואה בתגובה זו חטא – וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם-יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד-תְּמֻתוּן אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת (פסוק י"ד).
מה שישעיהו תופש כעוון מוצג על ידי קהלת כטוב שאין טוב ממנו (אֵין-טוֹב בָּאָדָם, פרק ב', פסוק כ"ד). יתירה מזאת, ההמלצה לשמוח תופיע במגילתו כפזמון חוזר כמעט בכל אחד מפרקיה. האם לפנינו ספר מקראי המטיף להדוניזם (נהנתנות)? להתמקדות האדם בהנאותיו כדרך להתמודדות עם התחושה שהחיים חסרי משמעות? ארבעת הפסוקים החותמים את פרק ב נשמעים ככאלה. המילה החוזרת "לי" בפסוקים ד'-ט' (ראו בהרחבה להלן), והמילה החוזרת "אני" בפסוקים י"ב-י"ד, עשויות לתמוך בהבנה כי קהלת שם במרכז את עצמו ואת צרכיו, ורואה בסיפוקם את הדרך לחיים טובים.
סוגריים לפני התבוננות בשאלת הנהנתנות – היכן אלוהים?
בפתיחת המגילה, לעומת הפתיחות של חלק מספרים תנ"כיים אחרים, בולטת העובדה שקהלת איננו מכריז שמקור דבריו אלוהי, או שהם נאמרים בהשראה אלוהית. הוא מוסר בישירות מסר שלא נמצא כמותו בספר הספרים – הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אם אנו נזכרים שבעצם ספר מקראי לפנינו, אפשר שנשאל עצמנו לאן נעלם גיבורו המרכזי של התנ"ך. מתיאורי הטבע של קהלת – הארץ, המים, המאור הגדול – נעדר בוראם. בסיפור הבריאה רוח אלוהים מרחפת על פני המים. בקהלת יש רוח, אולם היא סובבת סביב עצמה ללא תכלית.רעיון זה שמעתי מפי ד"ר מיכה גודמן. גם בהיסטוריה קהלת אינו חווה נוכחות אלוהית – דורות הולכים ובאים, ושלא כבספרי ההיסטוריוגרפיה והנבואה, איננו שומעים על הכוונת האירועים על פי תוכניתו של האל ועל התנהלות בני האדם ביחסם אליו. באופן סתמי נאמר – דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (פרק א', פסוק ד').
האם בכלל יש לקהלת אלוהים? ובכן, אלוהים נזכר, ואפילו כבר בפרק א; אלא שאין הוא מסייע בידי מי שמבקש למצוא באמצעותו קיום בעל משמעות. מי שתר אחר החכמה, לדעת את כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, יגלה שהוּא עִנְיַן רָע [ש]נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ (פרק א', פסוק י"ג). האל הקֹהלייני נטע בבני האדם את הרצון לחקור ולדרוש ולהבין, אבל גם הגביל אותו – אין ביכולתה של החכמה האנושית להניע תיקון או שיפור מהותי; ובלשונו של קהלת: מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת (א, ט"ו). לכן אין החכמה מביאה אלא לידי כעס, מכאוב ואכזבה.א, י"ח. ככלל יחסו של קהלת לחכמה בפרקים א וב אינו עקבי, כפי שראינו בסעיף "מה היתרון שמצא קהלת וכמה פסוקים הוא מחזיק מעמד"
והנה בקטע שבו אנו תוהים אם אוחז קהלת בהשקפת עולם הדוניסטית – נזכר אלוהים, ואזכורו מסייע לפענח את הקטע, אך הוא גם מותיר אחריו תהיות נוספות.
האם בפסוקים כ"ד-כ"ו מובעת תפישה הדוניסטית?
אוזן קשובה תטיל ספק באפשרות תפישת השמחה של קהלת כהדוניזם, שכן הוא אומר:
אֵין-טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת-נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ,
גַּם-זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא (פסוק כ"ד).
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה,
וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס… (פסוק כ"ו).
שלוש נקודות למחשבה ניתן להציע בשלב זה, נקודות שבמהלך מופעיו הבאים של הפזמון החוזר יתרחבו ויתעצמו:
א. האכילה, השתייה וראיית נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ, מִיַּד הָאֱלֹהִים הן.
ב. חכמה ודעת ושמחה ניתנו לאדם שֶׁטּוֹב לפני האלוהים, ומכאן שכנראה לא סתם הנאה יש פה.
ג. לעומת האדם שטוב לפני האלוהים ניצב ניגודו, החוטא, שקיבל מאלוהים את העיסוק בצבירה – לאסוף ולכנוס.
אם כך, מבעד לפסוקי השמחה מבצבץ רמז לפן מוסרי. בשלב זה לא ברור מקומו של ההיבט המוסרי בפסוקים כ"ד – כ"ו, ואנו נותרים תוהים לאן חותר קהלת בהציעו את שלוש התובנות הללו. ובכל זאת מתקשר החוטא החותם את הפרק עם מעשי קהלת הנמנים בתחילתו.
מיהו החוטא שאלוהים נתן לו ענין לאסוף ולכנוס?
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס (פסוק כ"ו). קהלת מזכיר את העסוקים תמידית בצבירה (ומרחיב מאד לגביהם בפרקים ה'-ו'). אין להם מה שניתן לְאָדָם שֶׁטּוֹב לפני אלוהים, לו האל נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה. צוברי הנכסים שאין להם היכולת להרגיש מבורכים במה שהשיגו ומסופקים מכך, מחטיאים את ייעודם ומחמיצים את חייהם.אפשר שהַחוֹטֶא הוא מי שמחטיא את המטרה, וראו שופטים כ, ט"ז.
בפרקנו מעיד קהלת על עצמו שאף הוא צבר, אגר, ליקט כל מה שהיה יכול. כך הוא מתאר זאת:
ד הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים.
ה עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל-פֶּרִי.
ו עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים.
ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.
ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.
ט וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי.
(פסוקים ד'-ט')
קהלת מתאר את פעולותיו בתוספת עקבית של המילה לִי. כאשר מְספר מקראי מבקש למסור באמצעות מילה מנחה עניין שלם המבטא כוליות, לא אחת הוא מציב אותה תוך שימוש במספרים טיפולוגיים. בדרך כלל הוא דואג לכך שמופעיה בקטע יהיו שבע פעמים ולעיתים גם עשר.למשל השורש נת"ן החוזר שבע פעמים בפרשת הביכורים שבדברים כו, א'-י"א. וראו מרטין בובר, דרכו של מקרא, עמ' 87-82, 284. וכן פרנק פולק, הסיפור במקרא, עמ' 93-91. בתיאור מעשיו של קהלת המילה לִי נשנית תשע פעמים, מספר חף משלמות, שזו בדיוק משמעותו: העשייה לי, למעני, אינה מסַפקת מלאוּת. כל פעולותיו של קהלת מיועדות לתחרות פנימית לא רשמית שבה הוא רואה עצמו כזוכה במקום הראשון: … הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם (פסוק ז'). עשייתו ממוקדת בהאדרת עצמו: וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי (פסוק ט'). בכל פעם שאני מגיעה לפסוק זה אני מתפתה להוסיף על דבריו בסרקזם: אַף צְנִיעוּתִי עָמְדָה לִּי.
גם לקהלת היה אפוא עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס (פסוק כ"ו). מכיוון שהיה מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם (פרק א', פסוק י"ב) הוא אפילו הגיע לשיא ששום אדם בירושלים לא יכול להעפיל אליו ולהאפיל עליו. אלא שאגירה ואיסוף וכינוס הם עניין לַחוֹטֶא. זוהי החטאה של משמעות החיים וטעמם. כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן [אלוהים] חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה.
אם ניתוח זה נכון, ודאי התקדמנו מהצהרה שהכל הבל, ואולי גם מתפישת המוות כמעקרת על משמעות. יש משמעות – חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה.
לאן ילך קהלת מכאן?
